לפסוק לפי הכללים או הסברה

אם כי, מצאנו לא פעם בראשונים שפסקו נגד הכללים התלמודיים (למשל הרמב"ם פסק כאביי מעבר ליע"ל קגם – אי עביד לא מהני, לא תתגודדו ועוד).

מה הפשט ברמבם באמת?

בטח יחס לא גורף לכללים. כמו שהגמרא עצמה עושה

אני מניח. יש עוד דוגמאות ולא רק ברמב"ם. לדעתי כשהם היו משוכנעים בסברא לצד אחד או כשמצאו סוגיא סותרת, הרקשו לעצמם לפסוק כצד השני.

פעם כתבתי שכל כללי הפסיקה הם הוראות מה לעשות כשאין לנו הכרעה בעצמנו. אבל כשיש לנו עמדה משלנו אין צורך להיזקק לכללים. ראה למשל במאמרי על האוטונומיה ביחס לכלל הליכה אחר הרוב או ספק לחומרא.

הרב מיכי, כיצד ניתן לבסס עמדה הלכתית שלא על פי כללים ?

עם שכל ישר. איך נוצרו הכללים עצמם? סברא בד"כ עומדת לעצמה ולא נסמכת על כלל. וכבר עמד מוהרר"ל ויטגנשטיין (המאוחר) על כך שאשליית הפעולה לפי כללים היא פסאדה, ובעצם מאחוריה יושבות אינטואיציות (בדיון שלו על following a rule).