מטא-הלכה ומחשבה
הרב מביא בספר השלישי את המקרה של הדיין שאם יש פיקוח נפש ברור אז הוא לא מחוייב לשפוט משפט צדק, זה לעומת אם זה ספק פיקוח נפש שאז הדיין מחוייב לשפוט משפט צדק. הרב אומר פה שההלכה מניחה פה הנחה שמצד אחד יש את ה"כובע" של הפרט, ומצד שני יש את ה"כובע" של הכלל ושהיהדות תופסת במעין תפיסת ביניים.
אם יש תפיסות בהלכה, למה שלא נגיד שזו גם התפיסה המחשבתית של התורה? הכוונה שלי היא, מה ההבדל בין התפיסה המטא-הלכתית לבין זו המחשבתית?
הרב תמיד נוהג להגיד שמחשבה התורה לא יכולה לצוות, שכן במישור המושגי זה לא דבר שאפשר לצוות, אבל אנחנו רואים שהלכתית אנחנו מצווים לפעול בצורה מחשבתית מסויימת. אי אפשר להגיד שאומנם התורה לא מצווה עלינו לחשוב דברים מסויימים כי זה לא בתחומה, אבל היא כן מצווה עלינו לפעול בהתאם למחשבות מסויימות?
אם התשובה היא כן, אז באמת יש מחשבה יהודית, היא פשוט לא יכולה לבוא כציווי לחשוב אותה.
מאחורי ההלכות יש עקרונות. אבל המחויבות שלנו לפסיקות התלמודיות היא להלכות (שורות תחתונות) ולא לתשתית המחשבתית שלהן. לכן ציוויים על פעולות הם אפשריים, אבל המחשבה נותרת חופשית (אין אדם שליט ברוח).
כן, אבל בסופו של דבר הקיום על פי העקרונות הללו הוא הוא המחשבה היהודית.
מעבר לזה – הרי ההלכה משתנה על פי המחשבה של הדור לפעמים כמו במנגנון לשינוי ערכים שהרב מציע. פה גופא מוכח שיש מחשבה יהודית ושאומנם היא יכולה להשתנות לעיתים, אבל ברור שיש עקרונות נצחיים ( גם אם אי אפשר לצוות על בני האדם להאמין בהם, נצווה עליהם לקיימם ובעקיפין ככה הם מאמינים בהם במובן מסויים)?
יש מחשבה של יהודים. אין מחשבה יהודית. פירטתי בספר השני בטרילוגיה.
חצי מימי בישיבה שמעתי מהמשגיח/רמ"ים את המשפט "אסור אפילו לחשוב ככה" ובחצי השני שמעתי "אסור לצחוק על דברים כאלו".
אם הרב צודק, מי יחזיר לי את כל אותם ימים אבודים??
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer