עדי קידושין במבחן ''בעיית הסיבתיות'' של יום

בגמ’ בקידושין מובא שלדעת ב”ה בקידושי ביאה: ”הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה”
כלומר: כשזוג מתקדש בביאה, אין צורך בכך שהעדים יצפו ממש במעשה, כיוון שהם יכולים להעיד על ייחוד שמוכיח (מכרח שליבו גס בה) מעשה ביאה.
בראשונים נח’ מה לגבי קידושי כסף? האם עדים שלא ראו ממש את מעשה נתינת הטבעת יכולים להעיד? האם מקודשת?
מרדכי: מקודשת. כפי שניתן ללמוד מקידושי ביאה.
רשב”א (כך גם נקט הרמ”א, וכן נפסק להלכה): אינה מקודשת. נימוקם: דווקא בביאה אין אפשרות לראות ”מכחול בשפורפרת”, משא”כ בקידושי טבעת שישנה אפשרות, ”מחדל’ כזה בו העדים לא חזו בנתינה – אינו מועיל לעדות שמקודשת.
נראה שלהבנת הרשב”א והרמ”א בעדות היא, שהסקת מסקנות מכרח נסיבות – אינה מספקת, כיון שאי אפשר להיות בטוחים ב 100% שהמעשה התרחש. 
אל אף שהם חזו בחתן מחזיק טבעת, ורגע אחרי כן, הטבעת הופיע על אצבע הכלה! (אגב, להבנת החת”ס במקרה כזה גם הרשב”א יודה שמקודשת, ומה שמחמיר זהו בעדות שמיעה. אמנם הרמ”א וכן הפסיקה כיום שצריך לקדשה שנית, הבינה כפשטות העניין)
להבנתי, מי שנחשף ל”בעיית הסיבתיות” של דיוויד יום, ואף יסכים איתה עקרונית, יפתח ביקורת על טענת הרשב”א. 
הקריטריון המחמיר של הרשב”א: לא להסיק מסקנות מכרח נסיבות, אלא ממש ”לחזות” במעשה, אינו מתאפשר ע”פ בעיית הסיבתיות של יום.
נראה שזה יכול לשמש טיעון חזק של החולקים: הדרישה של הרשב”א היא ”לחזות” באירועים עצמה. אמנם, למעשה אינך באמת צופה בה! כלומר: לשיטתך, אין מספיק לראות: חתן, טבעת, כלה, טבעת. אלא נדרש: חתן, טבעת, נתינה!, כלה, טבעת.
ברם, ה”נתינה” שהינך מדבר עליה גם היא! אינה קוראת אלא רק בהסקת מסקנה נסיבתית הכרתית (ע”פ יום). ומכיון שלעולם לא מתאפשר לחזות ממש במעשים ובנסיבות מתרחשות, אין אלא לנסח שההלכה מסתפקת בשימוש ב”השלמות מנטליות” בכל הקשור לעדות.
 
האם לדעתך ע”פ זה פסיקת ההלכה במבחנו של יום צריכה להיות שונה?