עד מדינה, הגרב"מ והגרש"ש

לילה טוב!
קראתי מאמר של הרב שבו תקפת דיין שטען שע"פ התורה עד מדינה לא תקף שהרי הוא נוגע, וטענת שממ"ש אם זה פסול הגוף כקרוב אז המדינה לא נוהגת ע"פ גזה"כ, ואם זה מצד חשש משקר אז וודאי שהפרקליטות נוקט בחקירות לבדוק זאת.
אני חושב שאפשר להסביר את דבריו באופן הבא: שנכון שיש אמצעים לחקור את העדות, אך התורה, גם במקרים שהפסול הוא חשש משקר,  לא מאפשרת לחקור את העדות ולהעמיד בכך את עדותו.
וזה מפני שהתורה לימדה שאדם שהוא נוגע, גם אם יש מקום להוציא אמת מדבריו, בכל זאת אין לו שם עד. וזה משום שגילתה התורה שאין לדעת היכן האינטרס והשקר (והשווה לדברי החזו"א הנודעים על שוחד).
ובנוסח אחר: ממ"ש אם יש חשש שקר אז אין זה עד, ואם יש דרך להעמיד את העדות אז זה סתם אומדנה שאין בי"ד פוסקים ע"פ, ולא עדות. (ורק הנפק"מ אם זה פסול בעדות כחשש שקר או פסול בשם עד כקרוב זה לגבי עדות שבטלה)
וזה אולי מתאים עם דברי הגרש"ש  שעד נותן כוח לבי"ד (בשונה מאיסורים שאז אין מחויבות עקרונית לדבריו, אלא רק לסמוך),  וממילא עד שיש בו חשש שקר לא יכול לחייב את בי"ד ולכן אין לו שם 'עד'.
ומענין לענין קשה לי: איך דברי הגרש"ש מסתדרים עם ההגדרה המפורסמת של הגרב"מ אזרחי, שאין הפשט שבי"ד רק סומכים על העדים, אלא כביכול רואים דרכם את הסיפור ובלשונו  'עדים הם המשקפיים של הבי"ד (ובאמת האבנ"ז הגדיר דומה בהסברו על עד נעשה דיין)?
תודה