על חתירה לחידוש עבודת הקורבנות

כבוד הרב
פעם ראשונה שאני שומע שבבית מקדש השלישי לא יקריבו קרבנות חיים, אז בקיצור מה הראי"ה קוק אומר שיקריבו?
מה הטעם בללמוד הלכות מעשה הקרבנות ?
ומדוע אין הלכות שיתאימו לימי בנייתו ממש שנהיה מוכנים…
ומה יעשו בכלי המקדש שהכינו? ושקשור לקרבנות…

לא הבנתי למה הרב לא מייחל להחזרת עבודת בית המקדש אנחנו אומרים:
הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו..

הכל מתחיל מיחידים ואח"כ מצטרפים עוד ועוד..

הרי ממילא כשיבנה יבואו יותר ויהיה יותר מכובד שם, כי בנינו בית לשכינה.

איני מומחה לתורתו של הראי"ה. הבנתי שהוא טוען שיקריבו מן הצומח (מנחות). לימוד הלכות קרבנות כמו לימד תורה בכלל אינו דווקא כדי לקיים. אחרת למה לומדים את פרשת ודיני בן סורר ומורה? הרי מקובלנו שלא היה ולא עתיד להיות. הלימוד הוא ערך לעצמו (הידבקות ברצון ה'), ועי' בריש ספר התניא ובנפה"ח שער ד.
אני לא מייחל כי קשה לי להזדהות עם מצב שבו כהנים הולכים עד ארכובותיהם בדם בהמות. זה ממש לא מדבר אליי. מאידך, אולי זו רק תוצאה של המרחק שלי וחוסר ההיכרות שלי עם המצב הזה. אם הוא יחזור ואוכל להבין מה זה עושה לנו ייתכן שאז אבין מדוע זה חשוב ומועיל.

דמם במקום דמינו כבוד הרב.
הבן אדם שבא להקריב מבין שדמו היה צריך להיות שם וזה מזעזע אותו, זו המטרה.
בן סורר זה מחלוקות, וסבבה שטול וקבל שכר. אין רע.

אבל כל עניין הלימוד הוא על מנת לעשות ואם אין אפשרות כזאת אז מה הטעם ללמוד משהו כביכול שלא יביאני לעשייה, נניח קטוע גפיים אנכי מה הטעם שאלמד הילכות תפילין? לא עדיף שאלמד מצוות שכן קשורים אליי, הרי כל רצונו יתברך, שנעשה מצוות, ועל זו הדרך מובן שמטרתו ורצונו יתברך שנלמד מה שרלוונטי.
מה רלוונטי בבן סור? נלמד מזה שאסור למרוד בדברי הורים ואם נסור מתורת אימנו (או אבינו כמובן, שאל אביך ויגדך) אז דיננו מיתה גם אם אין דבר כזה ולא עתיד להיות, אבל הידע הזה חשוב כי מוסיף מורא ורתת חיל ורעדה.
ואגב אם כבוד הרב משתכנע לקרבנות מהצומח סבבה- לפחות תכווין לזה בתפילתך אבל למה לא לייחל כלל לבניית המקדש השלישי לא אוכל לעכל.

מושה,
איזה לקח של כיבוד הורים אתה לומד מעיון בדין שבן סורר הוא דווקא בשלושת החודשים שאחרי הבגרות? ואיזה דין אתה לומד מזה שהוא צריך לאכול דווקא תרטימר בשר?
ומדוע אתה לומד את הלכות הקרבת הקרבנות אם אתה לא כהן?
ראה מאמרו של רבי ישראל סלנטר, חוק ומשפט. שם הוא מראה שהלימוד אינו בשביל לעשות אלא כדי לדעת (כמו בנפה"ח שער ד ובתניא פ"ד-ה).

יש הבדל בין לומר את התפילה לבין לייחל. ייחול הוא מצב נפשי, ואם אומר שאני מייחל לכל זה אשקר. ואלוהיהם של אלו שונא שקרים שנ' "דובר שקרים לא יכון".

זה נראה לי מחזיר אותנו לדיון ישן שכבר התרחש בין זכירה ומצוות בת'כלס.בפיך ובלבבך לעשותו, ויאמרו כל העם נעשה ונשמע. זכור ושמור בדיבור אחד. רוב הפסוקים מורים שהלימוד מכוון למעשה בהכרח יותר מאשר לימוד לשם ידיעה, רבי ישמעאל אומר, הלומד תורה על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד.

והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. רבי צדוק אומר, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדם לחפור בהם. וכך היה הלל אומר, ודאשתמש בתגא, חלף. הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם.

מצד שני כבוד הרב יש כלל אל תפרוש מן הציבור, כשכל הציבור מייחל לבניית המקדש השלישי- גם אתה צריך לייחל. זה בית ה', איך אפשר לא לייחל לזה? עדיף לא להגיד בכלל מאשר להגיד ולא לייחל לזה. כי כך פיו וליבו שווים.

כל העניין בבן סורר זה שהוא אוכל וסובא ואין לו עתיד טוב מבחינת קידוש מטרתו להיברא, על בן סורר עדיף לו שלא היה נברא. בן סורר צריך להיות בוגר כי איך תוכיחנו ויפה דיקדקו ג' ירחים כי יש כאלה ששיכלם מתבשל לאט מבני גילם.

אני מדבר על מי שכן לומד.
גם קוהלת חתם: את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור- כי זה כל האדם. וממילא למה ללמוד אם אין טעם בזה בשביל מישהו? לדעתי גם בלימוד יש עדיפות מה ללמוד מי הלומד ומתי!
אין טעם ללמד בן מצוות הילכות נידה…ואין טעם ללמד בחורה הילכות תפילין או ציצית.

כל אלו מראשית ועד אחרית דברי תימה ומרפסין איגרי. אבל מילתי כבר אמורה.