על ערך החוויה הדתית

וואו, זה די חידוש. נדמה לי שיש מוסכמה שהשני גדול יותר, זה די סברה אקסיומטית (אני חושב שהמושג 'צדיק' נתפס כך בהיסטוריה היהודית). כך או כך, האם כתבת בזה בעבר? אני חושב שזה יסוד חשוב ביותר, וכדאי להרחיב בו

בהחלט כתבתי. בתשובות וגם טורים. תוכל לחפש באתר. היה טור שהוקדש לחוויה לא מזמן, ובעבר עסקתי גם בחוויה הבריסקאית.

בוא ונשאל את זה אחרת:

במשל של הילד שמבקש סליחה רק בגלל השכל למול הילד השני שמבקש רק בגלל הרגש – ברור שהראשון גובר. אך במידה ויש אחד שמבקש סליחה הן בגלל הרגש והן מחמת השכל הוא לא 'שלם' יותר באיזה מובן? יש איזה אינטואיציה שכן, שיש ערך בשלמות הזו.

ואם נכונים הדברים האם אדם ש'שלם' באהבתו להקב"ה, גם מהצד החוויתי אינו ראוי להערכה יותר? אתה יכול לחלק ולומר שכלםי התורה אין אינטואיציה כזו (בשונה מהילד), או להגיד שגם בילד אינך רואה ערך, או לקבל שאכן יש כזה ערך.

אני אקרא שוב את הטורים, אבל לא זכור לי שעמדת ממש על שאלה זו. והסברת את דעתך

לי הוא לא נראה שלם יותר. אלא שבאדם בריא קיומו של רגש מבטא הפנמה גדולה יותר של השכל, כלומר הרגש הוא סימן ולא סיבה. אבל אם יש אדם שאצלו הממד הרגשי לא קיים אלא לא מפותח אז אצלו לא ייווצר הביטוי הזה ואין בכך שום פגם.

טוב, מעניין. אני חושב שזהו אחד מאבני המחלוקת החסידית-ליטאית.

בתפיסה החסידית יש ערך לכך שגם הרגש יירתם לטובת האידאה האלוהית. אכן, לא כדעת הטועים שזהו בגלל שהרגש מדד או שווה משהו, כאן אתה צודק שהרגש איננו ערך (כפי שכתבת בטורים לעייפה). ההנחה היא שיש ערך להביא את אלוהים לכל מקום בעולם. אם תרצה: 'לעשות לו דירה בתחתונים'. בתפיסה החסידית יש ערך שהאמת האלוהית תחדור גם לרגש. זה דין באמת ולא דין ברגש.

אכן, נדמה שהתפיסה הליטאית לא רואה בזה ערך. על האדם לקיים את ההלכה ולהגות בתורה, לא מעבר לכך. אין עניין להביא את אלוהים לכל חור. ואתה כליטאי מושבע לשיטתך…

נו, מעניין.