ראיה מחז"ל

ויש לחלק בין חוק טבעי שעוד לא התממש במציאות לבין דבר שכבר נעשה ונגמר במציאות כמו העובר במעי אימו שמינו קיים כבר משעת העיבור.

שלום הרב.
הגמ' בפסחים ד' ב. דאמר רב יהודה אמר רב "לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב" דברי רב יהודה בשם רב מופעים גם בגמ' תענית ובב"ק. הדין נדרש מפסוקים שונים על אור. וביאור הגמ' גם בפשטות וגם כך מבארים הראשונים, שאור זה זמן טוב להליכה בכדי שלא להנזק מ מזיקין ומפני ליסטים וכו.. בקיצור בשל טענות פרקטיות לחלוטין. שוב אנחנו רואים שכאשר חז"ל ידעו לתת הסבר מציאותי הם תמיד בחרו בכך… הם נכנסו למיסטיקה רק כשלא היה הסבר. הלא כך?

ראשית, זה לא ממש דין. זו המלצה. ברור שכשיש הסבר פרקטי אין סיבה לגלוש למיסטיקה. הדבר אינו צריך לפנים. ואכן, הראשונים ככלל נטו לפרקטיקה יותר מאשר בזמננו (ראה טעמי המצוות של הרמב"ם ועוד).

גם כשיש הסבר פרקטי (חלקם) נטו למיסטיקה כאשר הגמרא נטתה לשם.
.
לדוגמה – אוכל הנמצא תחת למיטה. הרמב"ם מביא הסבר פרקטי "וכן לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו שמא נגע בידו במצורע או בסם רע שהידים עסקניות. ולא יתן התבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו "

והראב"ד משיג עליו "וכן לא יתן אדם פס ידו וכו'. א"א בירושלמי אסור למיתן פיסתא תותי בי שחיא ומפרשין חתיכה של בשר או של לחם מפני הזיעה עכ"ל:
ולא יתן התבשיל וכו'. א"א גם זה בירושלמי ומפרשים משום רוח רעה:"

כלומר למרות שהביאו לראב"ד הסבר פרקטי הוא הלך למיסטיקה.

הראב"ד חלק רק מכוח הירושלמי. לירושלמי לא הביאו את ההסבר הפרקטי.