שאלות ותשובות שכתבתי מסברא אשמח להערותיו המחכימות…‎‎

א. בעניין,  בירך על דעת מנין אחר ומנה מנין אחר:
המשנ"ב (תקפה, ב סק"ד) הביא בשם הבנין עולם, דאם נטלו השופר באמצע התקיעות והביאו לו שופר אחר, אי"צ לחזור לברך. אבל אם נטלו השופר בין הברכה לתחילת התקיעה, צריך לחזור ולברך  משמע, דהברכה חלה על המצווה – השופר שהיה לפניו. וצ"ע, דבספיה"ע מבואר בשו"ע דאם בירך ע"ד לספור ד' ימים ונזכר ה' ימים, אינו חוזר ומברך, כיוון שנתכוין לצאת המצווה, וצ"ע הא סו"ס לא נתכוין למצווה של היום הזה, ומאי שנא משופר דיש דין להתכוין למצווה עצמה.
זו סברתי,

לגבי ניטל ממנו השופר קודם שתקע – על מה תחול הברכה? כמו פרי שנפל מידו אחרי הברכה ולפני אכילה, אבל בספיה"ע הברכה אינה על היום אלא על עצם המצוה ויצא בברכה אע"פ שמנה בטעות יום אחר. (כגון אם החליפו לתוקע את השופר לפני תקיעה – הוא ודאי אינו מברך בשנית).
שוב איני מתבסס על מקורות אלא על סברתי.
 
ב.   בדין קריאת שמע כלימוד תורה:
 מתני' רפ"ב דברכות: וגומרה עד הנץ החמה, ר"י אומר עד ג' שעות וכו', הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, ע"כ. ובשו"ע (או"ח מו) בהג"ה: וטוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל וכו' בשכמל"ו, כי לפעמים שוהין עם ק"ש לקרותה שלא בזמנה ויוצא בזה. ופירשו האחרונים, דהיינו שכשירא שהציבור יעברו זמן ק"ש אז יכוון לצאת יד"ח בזה. ובשו"ע הגר"ז (שם ט) הוסיף, שיכוון שאם יעברו הציבור זמן ק"ש, יהא יוצא בזה, ואם לא יהא כקורא בתורה, וכ"ה בחי' רעק"א. וכבר נתעוררו, מהא דמבואר בכתובות (עד, ב) דבכל תנאי בעינן שיהא אפשר לקיימו ע"י שליח, ומה"ט כשאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז, חליצתו כשרה גם אם לא תתן, דכל תנאי ילפינן מב"ג וב"ר, ושם משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ, והוא שלוחו של משה בכל כה"ג מהני תנאי, אבל חליצה שא"א ע"י שליח ה"ה דלא מהני בה תנאי. והנה הכא מצינו שמועיל תנאי ק"ש הגם שאינו יכול לקיים מצות ק"ש ע"י שליח, וכעי"ז מצינו גבי אפיקומן וספירת העומר, יעו"ש, וצ"ב. אשמח לדעתו הרמה של מו"ר שליט"א.
בכל התנאים שאדם מתנה בינו לבין עצמו על מעשיו הן לצורך מצוה (עירוב, תענית) והן לדברי הרשות אינו צריך להתנות לפי תנאי בני גד ובני ראובן. ולכן השאלה מעיקרא לא קיימת. ואף בדברים שבממון בינו לבין חבירו מחלוקת ראשונים אם צריך דיני תנאים.  עכ"פ בכל תנאי בינו לבין עצמו לא שייך כלל תנאי ב"ג וב"ר.