שאלות לגבי מצוות תוכחה

1. נראה לי שכן. וראיה לדבר מהגמרא (עירובין?) שמביא נתיה"מ סי' רלד לגבי מי שרואה את רבו עושה עבירה בשוגג שחייב להעיר לו (אלא שבדרבנן מעירים רק לאחר מעשה).
2. מאותה גמרא מוכח שזה גם על איסורי דרבנן. אלא שבדרבנן מקובל להלכה הכלל מוטב יהיו שוגגים (שמובא ברמ"א הל' יו"כ על הנשים בעיו"כ).
3. כאמור יש חובה גם מדין תוכחה. ולגבי ואהבת נראה שיש לתלות זאת באותם דברי הנתיה"מ, שהרי לשיטתו איסור דרבנן בשוגג אינו עבירה כלל, ולכן אינך מונע ממנו איסור ואין כאן ואהבת. החובה להוכיחו היא כדי למנוע עבירות (כביכול למען הקב"ה או העולם) ולא למנוע רע ממנו (כלומר לא חובה עבורו).
כמובן שאם יש חובה אין הבדל ברמת הקירבה. חובות במהותן הם אוניברסליות (כלומר לכל ישראל). רק בדברים שמעבר לחובה (או כשאי אפשר לעשות עבור כולם ויש לבחור אחד – כמו עניי עירך קודמים) יש מקום לחלק לפי רמת הקירבה.
——————————————————————————————
שואל:
אני נתקל באופן יומיומי בהרבה עבירות שאנשים עושים במודע או שלא, בדאורייתא ובדרבנן, ואני שם לב שרוב מוחלט של העם לא נוהג להוכיח איש את חברו. אם הייתי נוהג "by the book" הייתי צריך להעביר את רוב זמני בשיחות תוכחה כשאני נמצא בבית הכנסת. אני מודע לכלל "מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין", אבל נראה לי שבחלק לא קטן של המקרים אנשים דווקא יקבלו את התוכחה. אם כן, איך ראוי לנהוג בקשר למצוות תוכחה?
——————————————————————————————
הרב:
בפוסקים מופיע שהכלל מוטב יהיו שוגגים נאמר רק על הלכות דרבנן ולא על עבירות דאורייתא (המקור בביצה ל ע"א). אבל נראה לי שההנחה בבסיס העניין היא שמטרת התוכחה היא לתקן, ואם היא לא תביא לתיקון אלא רק למריבות אז מה טעם בה? אלא שבזמנם ההנחה היא שאם תצביע לאדם על איסור  תורה הוא בד"כ יודה ויתקן את דרכיו ובאיסור דרבנן לא בהכרח. כעין ה דין ההכרזה בפסולי עדות דרבנן, שם ההנחה היא שאיסורי דרבנן לא ידועים לאנשים, בניגוד לאיסורי תורה. אמנם במקום בו התוכחה תועיל אז בהחלט יש חובה להוכיח.
——————————————————————————————
שואל:
בבית הכנסת בו אני מתפלל יש הרבה אנשים שלא מודעים לאיסורי דרבנן (כמו האיסור לעבור כנגד המתפלל, או הכנה משבת לחול). רוב הסיכויים שאם אני אשב איתם לשיחה ואסביר להם על האיסור ואראה להם מקורות, הם ישתכנעו. הבעיה שמבחינה פרקטית הדבר מאוד קשה ליישום. אני נחשף להמון עבירות כאלו בבית הכנסת ואם אני אוכיח כל אחד, אני לא אוכל להתפלל. מה גם שאני לא שם לב שאחרים מוכיחים (ואפילו רבנים כשהם רואים אחרים שעוברים על איסורים כאלו) – ואני לומד משם "פוק חזי מאי עמא דבר". ועוד יש להוסיף שחלק מהאנשים (ובייחוד המבוגרים) לא יקבלו בעין יפה שבחור צעיר מוכיח אותם (למרות שעדיין ייתכן שיקשיבו אבל אולי גם ינטרו טינה).
——————————————————————————————
הרב:
יש מצבים שבהם לא מוכיחים כי מעריכים שזה לא יתקבל או מפני שחוששים שהדבר יעורר מהומה ואי נעימות. וזה לגיטימי (ראה להלן). יש מצבים שבהם לא מוכיחים כי יש שיטות הלכתיות שלא אוסרות את הדבר (לא מדובר באיסור חד משמעי). אמנם בגדרי הוכיח תוכיח כתוב שיש להוכיח אפילו עד הכאה, אבל גדרי המצווה המקוריים לא חלים היום, ואסביר.
דומני שההסבר ההלכתי היסודי להימנעות מתוכחה הוא שכבר בתלמוד עצמו נאמר (ערכין טז ע"ב) שאין בדורנו מי שיודע להוכיח ואין מי שיודע לקבל תוכחה (כפי שאתה עצמך מתאר), ולכן אנשים די נמנעים מתוכחה ואני חושב שבצדק. יש אווירה שלא מקבלים הערות מאחרים וזה מכעיס (גם אם משתתקים ולא מפטפטים), ולכן ההשלכות של התוכחה לא תמיד חיוביות. ככלל גורף, לדעתי עדיף שלא  להוכיח אלא אם מדובר בידיד שלך ואתה עושה זאת בנועם ובמקום נייטרלי ומסביר בנימוס שאין ברצונך לפגוע וכו'. זה לא מעשי כ"כ בחיי היומיום ובביהכ"נ. לסיכום, יש מקום להשתדל להוכיח, אבל בהחלט צריך לשקול זאת היטב האם ראוי לעשות זאת (במקרים רבים מדובר בהוצאת קיטור כלפי מי שמפריע לי או מי שמכעיס אותי בזלזולו בהלכה, ולא במעשה שמטרתו לתקן).