חצי יובל למשכן ישראל – תשס”ט

בס"ד

מה לסיזיפוס ולמצוות עשה שהזמן גרמן?

מבוא

ציון חצי יובל, כמו כל שנתה על ציר ההיסטוריה, של עם, או קבוצה כלשהי, הוא נקודת סיום אך גם נקודת התחלה. כל ראש שנה מהווה סופה של השנה הקודמת והתחלה של השנה החדשה. על ציר הזמן המעגלי שלנו, כל סיום הוא התחלה חדשה, וכל התחלה היא סיום.

הקשר הזה בין סיום לבין התחלה ולהיפך, הוא הכרחי בעולם סופי. לכל עצם סופי ישנו קצה, וכשמגיעים לקצה אין לאן להמשיך.[1] בעולם סופי כל עצם הוא סופי, ולכן בהכרח גם בעל קצוות. האפשרות היחידה של אינסופיות בתוך מסגרת סופית היא המעגל.

לכאורה נראה שבמהלך הכולל אנו מסתובבים במעגל אינסופי על אותו ציר זמן, וחוזרים על עקבותינו מן המחזור הקודם. אולם זו אינה התמונה כולה. לציר הזמן ישנם שני רכיבים: רכיב קווי, שמתקדם מן העבר לעתיד, ורכיב מעגלי, שחוזר על עצמו לאורך לוח השנה (וגם היום והחודש). המסקנה היא שציר הזמן כולו בנוי כמו ספירלה, שהיטליה הם שני הרכיבים הנ"ל (הקווי והמעגלי). נדגים זאת דרך ההיבטים ההלכתיים של שני צירי הזמן הללו.

שני צירי זמן

ציר הזמן המעגלי מוגדר לאורך יובל, שמיטה, שנה, חודש, שבוע, או יום. מצוות שקשורות לציר הזמן הזה קרויות 'מצוות עשה שהזמן גרמן'. הן חוזרות אלינו במחזוריות שונה, אשר תלויה באורך המחזור של המעגל הרלוונטי. חגים חוזרים אלינו בכל שנה, שמיטה בכל שבע שנים, יובל בכל חמישים שנה, ראש חודש בכל חודש, ותפילות בכל שבוע או יום. ישנם גם דברים שחוזרים פעמיים ביום (תמידים, קריאת שמע, הדלקת המנורה ועוד).

ניתן להראות שמהותן של מצוות עשה שהזמן גרמן היא שהזמן עצמו גורם אותן, ולא שום נסיבות שמתרחשות בזמן (ראה שו"ת אבני נזר, או"ח סי' שפד, ושרידי אש ח"ב, יו"ד סי' צ). להגדרתן של מצוות אלו בהלכה ישנה נפ"מ: נשים פטורות מהן.

לעומת זאת, ישנו ציר זמן שהוא בעל אופי שונה: הציר הקווי, או ההיסטורי. ציר כזה הוא זמן שאינו חוזר על עצמו. הוא יכול להיות מהלך חיים של אדם, של קבוצה, של עם, או של העולם כולו. ישנן מצוות אשרר קשורות דווקא לציר הזמן הזה. לדוגמא, ביחס לאדם הבודד ישנה מצווה של פדיון הבן (לגבי בכור), או של ברית מילה (לגבי כל זכר).[2]

בהקשר זה עולה שאלה מעניינת. הגמרא במסכת קידושין דנה במצוות האב על הבן, ואחת מהן היא למולו. האם, לעומת זאת, אינה חייבת במילת בניה. הגמרא (שם, כט ע"א) לומדת זאת מפסוק: "כאשר ציווה אותו אלוקים" (בראשית כא), 'אותו' ולא אותה. ברש"י שם (בד"ה 'מנלן') כותב שזוהי מצוות עשה שלא הזמן גרמא ולכן צריך מקור מיוחד לפטור את האם ממצווה זו. אך בתוד"ה 'אותו' באמת מקשים מדוע צריך להביא מקור כזה, הרי זוהי מצווה שתלויה בזמן, שהרי חובת המילה מתחילה מגיל שמונה ימים והלאה? את הקושיא הזו מקשים כמה ראשונים, והם מציעים כמה וכמה תשובות. בתוס' הנ"ל עונה כך: "כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא".

ניתן להבין את דברי התוס' במישור הטכני, שמצוות עשה שהזמן גרמא היא רק מצווה שתחומה על ציר הזמן משני הצדדים. זהו חילוק טכני, ולא ברור מדוע באמת הוא נכון. על כן דומני כי ההבנה הנכונה יותר היא שתוס' מתכוונים לומר שמצווה אשר שייכת במהותה לציר הזמן הקווי (ולא המעגלי) אינה נכנסת כלל לקטגוריה של מצוות עשה שהזמן גרמן. זהו ציר זמן אחר, ולגביו לא נאמר הכלל הזה.[3]

הרמב"ם בשורש השלישי שלו קובע כי אין למנות מצוות עשה שנאמרו לשעתן. לדוגמא, המצווה לעשות נחש נחושת, או לשים מן בצנצנת, שנצטוו ישראל במדבר. במצוות עשה קפז הרמב"ם מונה את המצווה למחות את זכר עמלק. הוא מעלה שם קושי, שלכאורה המצווה הזו אינה נוהגת לדורות, שכן עמלק אבד מן העולם, ולכן לא היה לנו למנות אותה. הרמב"ם מסביר שהמצווה נוהגת לדורות, אך עמלק הוא שנעלם. כלומר הבעיה היא טכנית ולא מהותית. זמן התחולה של המצווה הוא אכן נצחי, ורק הנסיבות המקריות הן כאלה שאין לנו דרך ליישם אותה. מצוות כאלו בהחלט נמנות.

קביעה זו מעלה את השאלה מדוע צנצנת המן, או נחש הנחושת, אינן מצוות כאלו? הרי באותן נסיבות, אם אכן הן יתרחשו ויתממשו עוד פעם במהלך ההיסטוריה, אז הסיבות לביצוע תהיינה קיימות, ולכן סביר להניח שבמצב כזה גם המצווה תחזור ותחול עלינו. העובדה שנסיבות כאלה לא יחזרו על עצמן בהמשך ההיסטוריה היא מקרית ולא מהותית, בדיוק כמו היעלמות עמלק.

מדברי הרמב"ם עולה שגם אם הנסיבות יחזרו על עצמן, החיוב לא יישנה. הסיבה לכך היא שמי שגורם לחיוב הוא הזמן עצמו, וזה אינו חוזר שוב. יוצא מדברי הרמב"ם שישנן מצוות שהן חד פעמיות באופן מהותי (לא בגלל הנסיבות). התחולה העקרונית שלהן היא זמנית, ולא רק הנסיבות של החיוב. אם כן, אלו הן מצוות שהזמן עצמו גרמן (כפי שראינו לעיל), ולכן במהותן הן זמניות. אלא שלמצוות אלו גורם הזמן הקווי ולא המעגלי. מצוות מקבילות לאלו אשר ייגרמו על ידי נסיבות שתלויות בזמן המעגלי בהחלט תימנינה במניין המצוות (כמו המועדים, או קריאת שמע וכדו'), שכן הן יחזרו על עצמן בכל השלמת היקף של מעגל כזה.

המסקנה היא, כאמור, שציר הזמן התורני מורכב משני רכיבים שונים: הקוויים והמעגליים. כל אחד מאיתנו חי בתוך כמה מעגלים שונים שנמנו לעיל, וגם בתוך כמה קווים שונים (הלאומי שהחל ביציאת  מצרים, העולמי, שהחל בבריאת העולם, והאישי שהחל עם לידתו).

הזמן כספירלה

מדוע באמת הקב"ה יצר בעולמו מערכת כפולה של שני סוגים של צירי זמן? מה מטרתו של המבנה הזה?

המיתוס של סיזיפוס מתאר תהליך נצחי של עלייה שאחריה ירידה בחזרה. זמן מעגלי הוא סיזיפי, ולכן חסר משמעות. אלבר קאמי, בספרו המיתוס של סיזיפוס, מנסה להציע אלטרנטיבה של זמן קווי (ומגיע מתוך כך עד למתן לגיטימציה להתאבדות). הקב"ה בתורתו מציע לנו לוגיקה שונה: שילוב של שני הצירים הללו, אשר יוצר ספירלה שמתקדמת תוך כדי סיבוב במעגלים.

משל לדבר הוא עלייה להר. אם עולים ישירות על ההר (='דוך'), זה עשוי להיות קשה מאד, וסביר שלא נצליח לעשות זאת. אם מסתובבים במעגלים סביבו, זה אמנם קל יותר, אך פשוט לא נתקדם כלפי מעלה. האפשרות היחידה לטפס באופן ריאלי היא לשלב את שני המסלולים הללו: לטפס למעלה תוך כדי סיבוב (כך גם בדרך כלל מתכננים כביש שמטפס על הר).

הנמשל הוא החיים שלנו. נקודות הציון של ציר הזמן הן שנתות על שני הצירים. התבוננות כזו מאפשרת לנו לראות שיש דרך לטפס למעלה. אנו מצויים תמיד בתהליך של טיפוס, ותמיד יש לנו לאן להתקדם. המסלולים המחזוריים-מעגליים מיועדים כדי לסייע לנו לטפס. אנו חוגגים יום הולדת כדי לראות שסיימנו מחסור מעגלי נוסף, אבל תמיד עלינו לבדוק האם מבחינת ציר הגובה אנו מצויים יותר גבוה מאשר ביום ההולדת הקודם. האם פסח, או ראש השנה שלנו נראים כמו אלו שבשנה שעברה, או שעמדנו במשימה והצלחנו לטפס גבוה יותר. מטרת החזרה היא מתן הזדמנות לכל אחד מאיתנו לשיפור ולטיפוס הלאה. חשוב לוודא שאנחנו מנצלים זאת, ולא ממשיכים להסתובב במעגלים סיזיפיים שמשמיטים את משמעות החיים שלנו, כיחיד וכקבוצה. זוהי הסיבה שציר הזמן נבנה בצורה ספירלית כזו.

ואיפה הקב"ה בכל זה?

ישנו תנאי נוסף בכדי שהתקדמות כזו תהיה אפשרית. שיהיה הר לטפס עליו. שתהיה מטרה לטיפוס, ויהיה ציר שיגדיר מהו ה'מעלה' ומהו ה'מטה'. הגדרה כזו דורשת משהו, או מישהו, שהוא גדול מכל דבר שאנחנו מכירים. מישהו שממלא את כל המציאות, מלמטה עד למעלה. שיפור יכול להיעשות רק לכיוונו של האינסופי, כלומר לכיוון הקב"ה. עבודת ה' מגדירה לנו כיוון לטיפוס, ומכוננת את אפשרותו. לכן זהו גם קנה המידה שלפיו עלינו לבדוק האם אנחנו במסלול סיזיפי או לא.

בזמן שבו מציינים שנתה בהיסטוריה של הקהילה, מתוך התבוננות לפנים ולאחור, זוהי ההזדמנות לוודא שהיא אכן מצויה "במסילה העולה בית א-ל".

כאן להכניס את התמונה המצורפת

כיתוב מתחת לתמונה:

1. C. ESCHER טוען שישנן גם עליות שהן סיזיפיות!?

[1]  דומני שאין מי שלא תהה פעם מה קורה בקצה היקום? מה יש שם מעבר לקצה? האם אפשר לשבת על הקצה ולנדנד רגליים כלפי חוץ?

[2]  מעניין שהמצוות העשה הללו אינן מוגדרות להיות מצוות עשה שהזמן גרמן, ובכל זאת נשים פטורות מהן.

[3]  לפי הצעתנו גם אם תהיה מצווה חד פעמית בחיים שלנו, אשר תחומה על ציר הזמן משני הצדדים, נשים תהיינה חייבות בה. מעניין שאין בתורה מצווה כזו. מצוות תחומות מצויות תמיד דווקא על הציר המעגלי.