גילוי עריות (מוסף הארץ – 2000)

מעבר לתיאור התופעות שנגרמות מגילוי העריות ומובילות אליו, מציע גדי טאוב (ומבטיח גם להמשיך בכך בחלקו השני של המאמר) הסבר לכך שהחברה האנושית רואה בכך חטא כה חמור. לטענתו סיבת האיסור היא פגיעה באפשרותו של הילד ליצור עצמיות, ולהשתלב נכון בחברה.

זוהי דוגמא לנטיה רווחת במחוזותינו לעשות רדוקציה פסיכולוגית של ערכים. לעניות דעתי אין רדוקציה כזו, וגם מסוכן לעשות אותה. אין בכוונתי לטעון שתיאוריו של טאוב אינם נכונים, אלא שאין הם יכולים להוות סיבה לאיסור, זאת מכיון שלאיסורים ערכיים אין סיבות.

ערך, כפי שכותב ליבוביץ, הוא פוסטולאט שאינו יכול לינוק את משמעותו אלא ממנו עצמו. ערך יכול לשמש כהנמקה להחלטות, או לאופני פעולה אנושיים כלשהם, אולם הוא עצמו אינו בר הנמקה. הוא המהווה בסיס, אכסיומה, לכל הנמקה ערכית.

רציונליזציה של ערכים, מכל סוג שהוא, מובילה מיידית לערעור עליהם. כמו שרציונליזציה של מוסד המשפחה הובילה לאנרכיה הנוכחית (שבהחלט לא שיפרה את איכות הקשרים האישותיים), ורציונליזציה של קדושת חיי אדם מובילה להמתות מסיבות 'מוצדקות', כמו הפלה, המתות חסד, מלחמות מיותרות, התעללויות, עינויים וכדו', כך גם הרציונליזציה של איסור גילוי העריות תוביל לעירעורו של איסור זה. יעשו כך עם קפסולות נגד הנזקים הפסיכולוגיים, או לחילופין באוירה חברתית שונה, שתאפשר מעשים כאלו ללא הנזקים שנגרמים מהם כיום. יש לציין שלפי ההלכה היהודית אשת איש היא אחת מן העריות. חלק זה כבר עבר רציונליזציה ועורער לחלוטין.

עד כאן מדוע הרדוקציוניזם מסוכן. כאמור, לדעתי הוא גם לא נכון. למיטב הבנתי הפונדמנטליסטית, הנזקים הפסיכולוגיים הם תוצאה של האיסור המוסרי ולא הסיבות שלו.

טאוב, בספרו 'המרד השפוף', מנסה להציג עמדה מודרניסטית ולחדד את ההבדל בינה לבין הפוסטמודרניזם (='הנאורות החדשה'). לדעתי הוא לא מצליח בכך, ואין כאן המקום לפרט בנושא זה, אולם הסיבות לכך, כמו עוד כשלים אופייניים בספרו, חוזרות ומופיעות גם במאמרו זה. כאן, כמו גם שם, במקום ערכים מודרניסטיים שאמורים להוות 'עגלה מלאה' ערכים ליברליים, הוא מציע רדוקציוניזם פוסטמודרני שמוליד ערכי דמה נזילים ותלויי-אופנה.