על עבודה זרה כשניות תודעתית ועל חטאים בכלל (טור 199)

בס"ד

בליל שבת האחרונה (פ' יתרו) דיברתי בבית הכנסת על עניין עבודה זרה. הדיברות הראשונות אחרי המצווה להאמין הן איסור עבודה זרה ועשיית פסל ותמונה ופולחן אליהם. האיסור הזה מפליא אותי כבר שנים רבות, והשבת נפל לי אסימון כלשהו לגביו. הרשו לי לשתף אתכם.

הפלא

על פניו עבודה זרה היא דבר מפליא, וקשה מאד לאדם בן זמננו לקבל ולהבין זאת. אדם לוקח בול עץ או חתיכת אבן, מכריז עליהם שהם אלוהים ועובד אותם. אמנם הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה מסביר זאת כתהליך שהתחיל בעבודת ה' דרך מתווכים (לפלוח דרך השמש והכוכבים לקב"ה, שהרי זהו מתן כבוד למשרתיו), ואז המשיך לעבודה זרה ממש. אבל גם זה לא ממש משכנע. לפחות בסוף התהליך הזה אנשים עבדו את העץ והאבן עצמם. ואם לגבי הכוכבים והשמש עוד אפשר להבין (פעם חשבו שהם יצורים חיים, בעלי רצון ותבונה), איך מגיעים לעבודה לבולי עץ וגושי אבן? וגם אם נאמר שכאן זה המשיך בכך שהם מייצגים כוח רוחני כלשהו (לא הקב"ה), אבל בסוף בסוף עובדים אותם עצמם, עדיין זה לא מובן. המדרש על אברהם שמנפץ את הפסלים ואחרים כמותו, מטרתו ללגלג על עובדי הפסלים שחשבו שהם מסוגלים לעשות משהו. כלומר זה לא שראו אותם רק כשגריריו של כוח רוחני, אלא הבינו שלהם עצמם יש כוחות כאלה או אחרים.

האם אדם שעובד לגוש אבן או עץ הוא רציני? זה באמת היה אי פעם? מה בדיוק קורה כאן? וגם אם השטות הזאת אכן הייתה אי פעם, מדוע התורה רואה בזה איסור כה חמור? לכל היותר מדובר בשוטה הכפר (או בכפר שלם של שוטים, כפר הנידח). ניתן לנסח את הבעיה בצורה של דילמה: הרי אם האדם שעובד באמת מאמין בזה – הוא אנוס (וגם שוטה)[1], ואם הוא לא מאמין בזה – אז אין כאן עבודה זרה מלאה (ראו רמב"ם הל' ע"ז פ"ג ה"ו, שצריך קבלה באלוה כדי להתחייב).

על הפסוק "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", כותב רש"י שהמילים "על פני" באו ללמד שאיסור ע"ז הוא "כל זמן שאני קיים" (כלומר תמיד), גם לדורות הבאים. הוא כותב שזה בא להוציא מהוי אמינא שהאיסור הוא  רק לדור הזה, הדור שראה את מעמד הר סיני ושמע את אלוהים מדבר אליו מתוך האש. זה ממש דבר פלא. כיצד אדם שראה את האלוהים מתגלה ומדבר אליו מיד אחר כך מתחיל לעבוד עבודה זרה? אתם ודאי מגחכים, שהרי זה אכן קרה בפועל (כידוע, "לא יעלה על הדעת" נאמר רק על דברים שלגמרי עולים על הדעת, ואף קורים בפועל). הרי חטא העגל נעשה תוך כדי מעמד הר סיני עצמו. הם אפילו לא חיכו דקה עד שהחלו לעבוד עבודה זרה.

לייבוביץ נהג לומר שלומדים מכאן שנסים לא מחזירים אף אחד בתשובה. כידוע, אין אתאיסטים בשוחות, כלומר שכשיש לך חוויה חזקה אתה פתאום נעשה מאמין גדול. אבל בה במידה כמעט ואין מי שממשיך להאמין אחריהן. רגש וחוויה, חזקים ככל שיהיו, הם זמניים. בדרך כלל זה לא מחזיק הרבה זמן, וחטא העגל הוא דוגמה מובהקת לכך. אבל אין בכך מענה לקושי. הרי מעמד הר סיני לא היה רק חוויה. זה היה מפגש ישיר עם אלוהים ושמיעת דברו. לזה יש ערך קוגניטיבי, ולא רק חווייתי. איך מיד אחרי שמתברר לך בצורה ברורה ומוחשית שה' הוא האלוהים, אתה עובר לעבוד עבודה זרה? זה כמו שמיד אחרי שפגשתי את ראובן אכחיש את עצם קיומו.

בקיצור, מיהו בדיוק אדם שעובד עבודה זרה? מהו המצב הנפשי שמביא לכך ומלווה את זה? הוא באמת מאמין בזה או לא?

עבודה זרה כיצר

נעזוב לרגע את העבודה זרה ונחשוב על חטא של עריות, כמו למשל אשת איש. בהקשר הזה אנחנו מבינים היטב כיצד אדם מגיע לחטוא. אדם יכול להבין שניאוף עם אשת איש הוא רע, ובכל זאת יצרו משיא אותו והוא עושה זאת. למה שם זה מובן לכולנו? גם שם אדם פועל בניגוד להבנתו וערכיו שלו עצמו. כנראה מפני שאנחנו מכירים היטב את היצרים הללו. הם חזקים ומצליחים לגרום לנו לפעול באופנים שגם בעינינו הם אסורים ופסולים.

להערכתי, חוסר ההבנה לחטאי עבודה זרה נובע מכך שאין לנו יצר לעשות זאת. פעם היה יצר שגרם לאנשים לחטוא בעבודה זרה. היצר הזה לא קיים אצלנו, ולכן כיום החטא הזה לא מובן לנו. בלי שמניחים את קיומו של יצר באמת מוזר שאדם יעשה משהו שהוא עצמו סבור שאינו ראוי ולא נכון לעשותו. היצר הוא ההסבר, וכשאין יצר, או כשלא  מבינים את היצר, זה נראה חסר פשר ולא מובן.

התנ"ך וחז"ל מתארים לנו בצורה מאד חיה ומוחשית את אותו יצר. בני ישראל וגם שאר העמים חוזרים שוב ושוב לעבוד עבודה זרה למרות שהם מבינים שאין בזה מאומה. הנביא מוכיח אותם, וגם אם הם חוזרים למוטב הם נופלים מהר מאד בחזרה. אם נביא היה מגיע אלינו היום ומוכיח אותנו על אי עמידה על רגל אחת, היינו צוחקים עליו ואולי מאשפזים אותו, אבל לא רודפים אותו. זה כמו שיבוא היום אדם לחברה חילונית וינזוף בהם על אכילת מזון לא כשר או חילול שבת. הם יצחקו עליו. לעומת זאת, בחברה דתית או שישמעו לו או שירדפו אותו, מפני שלהם ברור שהוא צודק. בתקופת התנ"ך התוכחה של הנביאים על עבודה זרה הייתה משמעותית כי ברקע כולם אז הבינו שהנביא צודק. אז למה הם עבדו? כי היה להם יצר לעבוד, בדיוק כמו בחטא של עריות.

חוסר ההבנה בגלל השינוי התרבותי

חז"ל מתארים (יומא סט ע"ב) שאנשי כנסת הגדולה התפללו לקב"ה שיבטל את יצרא דעבודה זרה. אני מניח שהכוונה היא שהם עבדו על נושא היצר הזה בצורה כלשהי, ואולי גרמו להדחקה תרבותית שלו, כמו שאנחנו מכירים זאת כיום. בכל אופן, לכולנו ברור עובדתית שמאז והלאה היצר הזה החל להידחק פנימה עוד ועוד, עד שבתודעתנו כיום אין יצר כזה. בין אם זה הליך תרבותי ובין אם יש כאן מעורבות של הקב"ה בגלל תפילת אנשי כנסת הגדולה, זהו בוודאי המצב.

בגמרא סנהדרין קב ע"ב מתואר שרב אשי אמר ביטוי מזלזל לגבי המלך מנשה, והלה מתגלה אליו בחלום ומראה לו שהוא תלמיד חכם גדול ממנו. כשרב אשי רואה זאת, הוא שואל את מנשה את השאלה שלנו:

אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה?

אם אתה כזה חכם איך עבדת עבודה זרה?

ועל כך עונה לו מנשה:

אמר ליה אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי.

אם היית חי בדורי (לפני ביטול יצר העבודה זרה) היית מפשיל את שולי גלימתך ורץ לעבוד עבודה זרה. כוונתו לומר שמדובר ביצר חזק, בדומה למה שאנחנו מכירים לגבי יצר העריות, אלא שלרב אשי, ובוודאי לנו, הוא לא מוכר. לכן אנחנו גם לא מבינים את הסיטואציה. אדם אכן עשה משהו שלא האמין בו, וההסבר הוא שהיה לו יצר. מה שקורה לנו ביחס לעריות קרה להם ביחס לעבודה זרה.

אגב, נדמה לי שיש מצבים שבהם יצר העבודה זרה בוקע מהמעמקים גם אצלנו. הוא כנראה לא ממש נעלם אלא נדחק פנימה עמוק יותר ויותר אל התת מודע. אומרים שבעמוד השדרה יש לנו שכבות אבולוציוניות עתיקות, ואי שם בפנים אני מניח שנוכל לראות את טביעות האצבע שלו. נדמה לי שפעם כתבתי על מסיבות טרנס, שבהן אנשים מן הישוב נכנסים לאקסטזה ורוקדים יום שלם או אפילו יומיים כמעט ללא הפוגה. מתברר שרבים מהם בתוך כדי הריקוד מדקלמים ומפריחים לאוויר שמות של אלילים הודיים ואחרים. האקסטזה של עבודה זרה כנראה נמצאת אי שם בתוכנו, אבל חבויה עמוק תחת מחלצות התרבות. מה שכמובן מזכיר לי את השיחה בת האלמוות בין דורותי לבין המכשפה מן המזרח, כשאחרי הציקלון היא נוחתת עם הבית בארצה:[2]

"הדודה אם סיפרה לי שכל המכשפות כבר מתו לפני הרבה שנים". "מי היא הדודה אם?" חקרה האישה הקטנה הזקנה. "היא דודתי שגרה בקנזס, המקום שבאתי ממנו". המכשפה של הצפון נראתה כחושבת זמן מה, ראשה היה מורכן ועיניה כבושות בקרקע. ואז הרימה את עיניה ואמרה: "אני לא יודעת איפה קנזס, כי אף פעם לא שמעתי את שמה של הארץ הזאת קודם. אבל הגידי לי, האם זוהי ארץ תרבותית?" "בטח", השיבה דורותי. "אם כך זאת הסיבה. אני חושבת שבארצות התרבות לא נשארו מכשפות, וגם לא מכשפים, לא קוסמים ולא אשפים, אבל, את מבינה, לארץ עוץ לא הגיעה התרבות מעולם מפני שאנחנו מופרדים מכל שאר העולם. לכן יש עדיין בינינו מכשפות וקוסמים".

בעצם הם עוד שם, אבל אנחנו בארצות התרבות (או בעידן המודרני) מכחישים ומדחיקים את קיומם, עד כדי כך שכעת אנחנו כבר ממש לא מצליחים להבין את התופעות הללו.

הקושי לא נעלם: ההקבלה לשאלת חולשת הרצון

אז הבנו מדוע איננו מבינים. מדובר ביצר של עבודה זרה שהיה פעם וכעת הוא נעלם, ולכן הוא לא מוכר לנו. אבל הבעיה עוד לא נפתרה, שהרי ע"ז היא לא חטא יצרי כמו עריות אלא יש לו ממד אינטלקטואלי, כלומר מדובר באמונה שונה. זה לא רק מעשה אלא מעשה שדורש כוונה. הזכרתי שאדם שעובד עבודה זרה ולא מאמין בה (לא מקבל אותה באלוה) פטור (כנראה רק מעונש. ראה רמב"ם הל' ע"ז פ"ג ה"ו הנ"ל). אז מיהו אותו שעובד ממש עבודה זרה וגם חייב עונש? אם הוא מאמין בה – אז הוא אנוס, ואם לא – אז אינו חייב עונש. לכן נראה שאין די בהסבר היצרי לבדו כדי להבין את החטא המוזר הזה.

מעניין לשרטט את קווי הדמיון בין השאלה הזאת לשאלה של חולשת הרצון (שנדונה בטורים 172–173). גם שם עסקנו באדם שפועל בניגוד לאמונותיו וערכיו, ותהינו כיצד זה ייתכן. גם שם ראינו שההסבר היצרי אינו מספק, שהרי האדם מחליט האם להיכנע  ליצר או לא, ושוב חוזרת השאלה מה גרם להחלטה הזאת עצמה. אלא שאצלנו מדובר בחטא שיש בו ממד אינטלקטואלי. האדם מאמין במשהו אסור, אבל בו בזמן הוא יודע שזו אמונת הבל (לכן זה אסור). גם אם נקבל שבמישור המעשי אדם לעתים פועל נגד מה שהוא חושב לנכון, במישור האינטלקטואלי זה נראה ממש סתירה לוגית: האדם חושב את מה שהוא חושב כלא נכון? אז הוא כן מאמין בעבודה זרה או לא מאמין בה?[3] אין פלא שהפתרון שאציע כאן מקביל במידה מסוימת לפתרון שהצעתי בטור 173 לשאלת חולשת הרצון.

סיפור  ההינדיק ופשרו[4]

נפתח בסיפורו הידוע של רבי נחמן מברסלב על ה'הינדיק' (=תרנגול הודו):

אסון קרה בבית המלוכה. בן המלך שהיה עד כה שפוי ומנומס, שקע במרה שחורה, והחל הוזה הזיות. מתגולל מתחת לשולחן האוכל על הרצפה, וגורר חתיכות לחם ועצמות שמוצא שם, באמרו שהוא תרנגול הודו…

ולא די לו בכך, אלא שמתעקש הוא לבלי ללבוש עוד את בגדיו, בהטעימו שתרנגול אינו לובש בגדים…

צער רב נגרם לו למלך בשל כך… קרא המלך לרופאיו וחכמיו… אך ללא הועיל, בן המלך בשלו: "תרנגול הודו אני, ואין כל תימה בהתנהגותי, שכן כל תרנגולי הודו נוהגים כך…".

ביום מן הימים, זה מכבר נואשו כל הרופאים והחכמים מלרפאותו, בא חכם אחד מעיר רחוקה, וטען שמקבל הוא על עצמו לרפאותו כליל…

מה עשה החכם, פשט גם הוא את בגדיו, והתיישב אל מתחת לשולחן אצל בן המלך, והחל גם הוא גורר פירורים ועצמות, בארשת פנים תמימה, כאילו הדבר מובן מאליו…

נעץ בו בן המלך עיניים תמהות, אחר שאלו: "מי אתה, ומה אתה עושה פה?" השיבו החכם: "ומה אתה עושה פה?". "תרנגול הודו הנני", נענה הבן בתמימות – "גם אני תרנגול הודו", הפטיר אחריו החכם…

עברו ימים מספר, אף שבועות, והשניים התרגלו זה לזה, באכלם יחדיו מאותו אוכל, בלי לבוש לגופם, כשבין אחד לרעהו נוצר קשר אמיץ.

הבין החכם שהגיעה העת להתחיל בפעולה ממשית, רמז לסובבים להשליך שני כותנות אל תחת השולחן, ובפנותו אל בן המלך אמר לו החכם: "כלום סבור אתה שתרנגול אינו יכול ללבוש כותונת ולהמשיך ולהיות תרנגול הודו"… וכך לבשו שניהם כותנות.

עבר זמן סביר, רמז החכם, והשליכו אליהם מכנסיים ללבוש, ואף עתה, בפנותו אל בן המלך אמר לו: "החושב אתה שעם מכנסיים אי אפשר להיות תרנגול?!"…

כך לבש בן המלך בגד אחר בגד, בלי כל התנגדות. שוב עבר זמן ניכר, והחכם רמז לנוכחים להשליך מאכלי אדם מהשולחן, ושוב טען לבן המלך: "חושב אתה שאם אוכלים מאכלים טובים יוצאים מכלל תרנגול הודו? ייתכן לאכול אותם, ואף להישאר תרנגול", ואכל.

כעבור זמן מה, פנה החכם אל בן המלך ובקשו לשבת עמו על כסא אצל השולחן, ומכאן לא ארכו הימים עד שהחזירו לכל מסלול החיים התקינים, מבלי שיחוש בן המלך בכך שהפך לתרנגול העושה מעשי בני אדם מכל כל…

חסידי ברסלב מסבירים שכוונת המשל להסביר כיצד ניתן להתגבר על התחושה ההרסנית שעבודת ה' נועדה רק לאנשים גדולים ולא לנו. אנחנו מתחפשים להינדיק וחושבים שאנחנו הינדיק. אבל האמת היא שאיננו תרנגולי הודו, ואנחנו כן ראויים לעבודת השם. אפשר גם לחשוב על תזה אלטרנטיבית, שלפיה אנחנו אכן הינדיקים, אבל עבודת השם מיועדת גם ליצורים כאלה.

שני קשיים בסיפור

נתחיל עם בעייה שצצה כאן מאליה: האם בסוף התהליך אותו בן מלך אכן הבריא? ללא ספק – לא. הוא אמנם מתנהג באופן בריא לחלוטין, אולם למעשה, בנפשו הוא עדיין חולה באותה מידה כמו שהיה בהתחלה. זהו ריפוי ביהייביוריסטי, כלומר התנהגותי, אבל בנפשו פנימה הוא עדיין בטוח שהוא תרנגול הודו. אם כן, מדוע הוא מוצג כאדם בריא? לכאורה החכם הצליח להערים על בן המלך, אך ערמומיותו לא פעלה במישור הרפואי אלא בתחום השכנוע הרטורי.

ניתן לחדור לתוך הסיפור עוד צעד נוסף. אם קודם שאלתי מדוע ר' נחמן חושב שאותו נסיך התרפא, כעת אני שואל מדוע ר' נחמן חושב שבכלל הוא היה אי פעם חולה. שימו לב שהסיפור מתאר איך החכם נכנס מתחת לשולחן, ואז אותו בן מלך מתבונן בו בתמיהה ושואל אותו מה לאדם לחפש שם בשאול תחתית (מה לילוד אישה בינינו?!). כלומר במעמקי תודעתו בן המלך יודע שיצורים שנראים כמוהו הם בני אדם ולא תרנגולי הודו. אז באיזה מובן הוא בכלל היה חולה?

ופתרונם

צריך להבין שמי שבאמת ובתמים משוכנע בכל יישותו שהוא הינדיק, אין לו כל סיכוי להתרפא. ריפוי נפשי הוא שימוש בחלק בריא שנותר בנפש, הוצאתו החוצה והרחבתו לכלל הנפש. מי שאין בתוכו חלק בריא כזה, מי שבכלל איבד את האמת, כי אז לכל היותר ניתן להרוס אותו ולבנות אותו מחדש. ריפוי נפשי לא רלוונטי לגביו כי אין על מה לבנות ואין ממה להתחיל. כדי לרפא מישהו אנחנו זקוקים לנקודת משען ארכימדית בתוכו, שבאמצעותה ומתוכה נוכל להתחיל את תהליך ההבראה שלו. על כן ישנה הנחה שכל חולה שניתן לטיפול למעשה יודע בעומק נפשו שהוא חולה. אי שם בתוכו יש נקודה שלא לקתה במחלה. ההינדיק חי בתודעה מודחקת שהוא אינו מרשה לה לצוף למעלה. הוא חי כמו תרנגול הודו, וגם משכנע את עצמו שהוא אכן כזה. זוהי המחלה שלו. אולם במעמקי ליבו הוא יודע, גם אם הוא לא מנסח זאת לעצמו במילים (ואולי הוא כלל לא יודע שהוא יודע) שהוא אינו כזה. המחלה היא שהוא לא נותן לחלק הבריא בתוכו לנכוח בתודעה ולהנחות אותו, אלא מנסח תחליפים בדיוניים וחי על פיהם.

אבל אם אכן הוא יודע את האמת, אז מה בכל זאת חולה אצלו? נראה שהמחלה היא בדיוק זה שהוא מדחיק את מה שהוא יודע. הוא מנסה 'למכור' לעצמו שהוא תרנגול הודו, על אף שבעומק לבו הוא יודע שהוא אדם. מדוע שיעשה זאת? כנראה כי נוח לו מאד מסיבה כלשהי להיות תרנגול הודו (=חוטא). אין מחויבות, לא דורשים ממנו מאומה, מתייחסים אליו בסלחנות וכדומה.

אדם שמחפש דרך להתנהג באופן חופשי ובלי מגבלות, בדיוק כפי שיצרו מושך אותו לעשות, בונה לעצמו תיאוריה חליפית. הוא יודע שהיא לא נכונה, אבל לאט לאט הוא משכנע את עצמו שזו אכן האמת. נדמה לי שכל אחד מאיתנו מכיר זאת מחווייתו שלו. כשאנחנו רוצים לחטוא אנחנו בדרך כלל בונים לעצמנו תיאוריה שלא מדובר בחטא. שזה בעצם המעשה הנכון, וזו צורת החשיבה הנכונה. זה נותן לנו גיבוי למה שאנחנו רוצים לעשות. כעת זו כבר לא סתם כניעה ליצר אלא פעולה על פי תיאוריה, אמת צרופה.

שני הקשיים בסיפור ההינדיק פותרים זה את זה. הריפוי הוא ריפוי למרות שלא נגענו במצב הנפשי עצמו אלא רק בהתנהגות, בגלל שגם המחלה לא הייתה בעומק הנפש אלא רק ברובד שטחי והתנהגותי. אמנם, כפי שנראה בהמשך, זה עדיין לא הסבר מלא לתהליך.

מהי עבודה זרה?

נדמה לי שזה פשרו של החטא והמצב הנפשי של עבודה זרה. יש לאדם יצר לעשות כל מיני דברים, אבל הוא מבין שאסור לעשות אותם. הקב"ה אוסר זאת. מה הוא עושה? בונה לעצמו תיאוריה שבול העץ הוא אליל, והאליל מצווה אותו לעשות את מה שהוא רוצה. אבל כעת הוא מבין היטב שבול עץ אינו אליל ואין לו באמת משמעות. לכן הוא ממשיך ומסביר לעצמו שבעצם העץ הזה הוא נציג של כוח רוחני. אחרי זמן הוא משתכנע בזה, ואז עובר עוד צעד אחד הלאה, העץ עצמו קיבל כוח והשפעה. בסוף אנחנו שוכחים בכלל מאיפה באנו, וחיים בתחושה שאכן העץ הזה הוא אליל של ממש. זה מאפשר לנו לעשות את מה שאנחנו רוצים ולכן אנחנו מחזיקים בתיאוריה הזאת, למרות שבפנים אולי אנחנו עוד יודעים שאלו דברי הבל. נדמה לי שזה גם מה שמתאר הרמב"ם שהזכרתי בתחילת הל' עבודה זרה. גם שם התחילה להתפשט תיאוריה מופרכת, והיא אומצה רק בגלל יצר. לאחר זמן פתאום שכחנו שמדובר בתיאוריה  מופרכת, ומבחינתנו זוהי האמת.

טענתי היא שאם אכן זה התהליך, אזי ייתכן שבתוך תוכנו יש עדיין נקודה שלא חלתה. נקודה שבה אנחנו עדיין יודעים את האמת, שבולי עץ לא עושים כלום. אבל אנחנו חיים בהכחשה והדחקה כדי לאפשר לנו להיפטר  מהמגבלות המציקות (נימוסים, ערכים, או מצוות). במצב המוזר הזה, במודעות שלנו אנחנו תרנגולי הודו (כלומר מאמינים באליל) אבל בפנים יש נקודה שבה אנחנו יודעים את האמת. העוצמה של התיאוריה המופרכת הזאת והמוטיבציה להחזיק בה נובעת ממה שהיא מאפשרת לי לעשות. זו דרך לתת לגיטימציה לפעול על פי יצריי. זה בדיוק היה מצבו של בן המלך, שגם כשהוא חי מתחת לשולחן עם התיאוריה שלו, כשיורד לשם אדם נוסף הוא מיד שואל אותו כי ברור לו שזהו אדם ולא תרנגול הודו. כל עוד זה לא נוגע אליו עצמו, הוא יודע את האמת. אבל הוא עצמו כמובן חריג. למרות שהוא נראה כמו אדם, הוא בעצם תרנגול הודו. כעת הכל מצוין, כי אין עליו שום מגבלות והוא חופשי ומאושר. התיאוריה הזאת אומרת לו שהוא לא צריך ללבוש בגדים ולא לאכול מהשולחן עם סכין ומזלג, וזו הסיבה לכך שהוא מחזיק בה.

הריפוי

הזכרתי שהתמונה עוד לא מלאה. אם זו המחלה, מהי הדרך לרפא את אותו חולי/חטא? החכם משכנע אותו להתנהג כמו בן אדם, וההנחה היא שבסוף התהליך הוא אכן בריא. מדוע זה כך? מפני שכל התיאוריה המופרכת שהוא בנה לעצמו (שהוא תרנגול הודו) הייתה מיועדת לאפשר לו להיות חופשי ולנהוג בלי מגבלות. ברגע שהלכתי איתו לשיטתו והבאתי לו נימוקים שגם תרנגולי הודו יכולים לשבת על כיסא ולאכול כמו בני אדם, לא היה לו איך להתמודד עם זה. הרי זה נכון, אין איסור על תרנגולי הודו לנהוג כך. ומשעה שהוא נדחק לנהוג כמו בני אדם במישור המעשי, שוב אין לו שום טעם להחזיק בתיאוריה. כאן מבצבצת הנקודה הבריאה שבה האדם תמיד ידע שהתיאוריה היא מופרכת, וכעת היא עולה אל פני השטח. משעה שהתיאוריה כבר לא מועילה לי ולא מאפשרת לי לנהוג כעצת היצר שלי, אין לי טעם להחזיק בה והיא מתפוגגת מאליה. אני חוזר למה שתמיד ידעתי, שאני אדם רגיל. כך הריפוי הביהייביוריסטי גורר אחריו ריפוי נפשי אמתי.

כעת אפשר להבין ששני הקשיים שהעלינו לגבי הסיפור מיישבים אחד את השני. הנסיך אכן היה חולה, למרות שבתוך תוכו הוא הבין את האמת. אנחנו מבינים שחולי כזה הוא מצב של שניות, דיסוננס בין הפנים לחוץ. אם החולי הוא מלא אין דרך לרפא אותו, אבל למרות שבתוכו האדם יודע את האמת, עצם מצב השניות הזאת הוא גם מחלה, שהרי בתודעה שלו הוא באמת חש שהוא הינדיק. כעת אנחנו מבינים שגם הריפוי, שלכאורה היה רק ביהייביוריסטי, בעצם השיג את מטרתו המלאה. ההתנהגות גרמה לנקודה הבריאה לדחוק את שאר המעגלים החולים בנפש, והנסיך חוזר להיות ככל האדם גם בנפשו פנימה ובתודעתו.

זו כנראה כוונת בעל החינוך שכתב (מצווה טז): "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". במקרה כזה, אם תדאג לתקן את המעשים, בסוף התהליך גם הלב עצמו יתוקן. במצב השניות שתיארתי, התפיסות (הלב) אינן קובעות את המעשים אלא דווקא המעשים קובעים אותן. גם כשאימצנו את התיאוריה המופרכת וגם כשאנחנו נפטרים ממנה, בשני המקרים מי שהיה בשורש הוא המעשה והרצון, ולא תפיסת העולם והערכים. השינוי המעשי עושה שינוי נפשי. אם יש אדם שלבו מסור בידי מעשיו וזה מה שגורם לו לחלות, אפשר למנף את זה ולהפוך את הכיוון: לגרום לו לשנות את המעשים לטובה, וזה יגרור אחריו גם את הלב. כדאי לראות את כל דברי החינוך שם שמאריך בעניין זה.

חומרת איסור עבודה זרה

שאלתי למעלה מה חומרתו של איסור עבודה זרה. לכאורה מדובר בסתם שטות ואיוולת אינטלקטואלית. ניתן כמובן לתלות את החומרה בהשלכות, שכן כפי שהתנ"ך וחז"ל מראים לנו עבודה זרה מאפשרת התנהגות מוסרית נלוזה. כפי שראינו, אולי זוהי הסיבה לכך שאנחנו מאמצים את התפיסה המופרכת של העבודה הזרה, שלפיה בול העץ הוא אליל שיש לעובדו. אמנם האליל הזה הוא כמו המלך בספרו של דה סנט אקזיפרי, הנסיך הקטן, שמצווה על הכוכבים לנוע בדיוק במסילותיהם ולא לחרוג מהם. למרבה הפלא, הם כמובן מצייתים לו באופן מלא. האליל הוא גורם מעשה ידינו שמצווה עלינו לעשות בדיוק את מה שאנחנו רוצים לעשות. וראו זה פלא, אנחנו מוכנים לשמוע בקולו.

כל חטא בעצם נעשה בדרך כזאת. כדי להיכנע ליצר ולחטוא האדם בונה לעצמו תיאוריה (אליל) שלפיה זה מעשה ראוי (=צו האליל), ולאט לאט משכנע את עצמו שיש בה ממש. אולי לזה התכוונו חז"ל כשאמרו (סוטה ג ע"א):

ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שנאמר (במדבר ה יב( דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: 'איש איש כי תשטה אשתו' [ומעלה בו מעל] 'תשטה' כתיב.

סוטה מלשון שטות. אדם יודע שהוא לא צודק אבל בונה תיאוריה של שטות וזו מצדיקה את השטויות (סטיות) שהוא עושה.

אם כן, השניות הזאת היא אם כל חטאת. החיים בשניות, בתודעה כוזבת של תיאוריה מופרכת, זה מה שמאפשר לאדם לחטוא. במובן הזה המכניזם של עבודה זרה הוא הבסיס לכל חטא שהוא. כל חטא דורש אליל (תיאוריה) שיצדיק אותו. אני מציע שאולי בזה גופא חומרתו של החטא הזה. התורה מזהירה אותנו לא לפתח תיאוריה כוזבות, ולהיצמד להבנה האמתית שמלווה אותנו כל הזמן. לא להדחיק ולא להכחיש אותה. אם נשרש את המכניזם של עבודה זרה (=חיים בשניות) כנראה גם לא נחטא בשום חטא אחר.

הערה משיטת המאירי

אמנם במאמרי על שיטת המאירי לגבי היחס לגויים הראיתי שהוא עושה הבחנה חדה בין שני המישורים הללו. הגויים שבזמנו ובמקומו (הנוצרים בפרובנס) אינם לוקים מבחינה מוסרית אלא רק עובדים עבודה זרה. הוא מסיק מכאן שעלינו לשנות את היחס אליהם, וכל הסנקציות שהטילו חז"ל על הגויים בטלות. כעת יש לנהוג כלפיהם ממש כמו כלפי יהודים (כולל חילול שבת להצלתם).

לכאורה דבריו סותרים את מה שכתבתי כאן, שהרי הייתי מצפה שאם הם נוהגים כראוי מבחינה מוסרית שוב אין להם טעם להחזיק בתפיסת העבודה זרה. היינו מצפים שבמצב כזה היא תתפוגג מאליה. אבל זו מסקנה פזיזה. ראשית, מדובר בעבודה זרה מעודנת (לא כל הפוסקים מסכימים שנצרות, גם קתולית, היא עבודה זרה). שנית, הם עצמם באמת מאמינים בה, והיא לא כל כך מופרכת (זו לא עבודה לבול עץ). כלומר ייתכן שאין בתוכם נקודה שבה להם עצמם ברור שמדובר בתיאוריה מופרכת. ומעבר לזה, גם אם הייתה נקודה כזאת, בסופו של דבר הם חצו את הרוביקון, כלומר כעת כבר נעלמה גם הנקודה העמוקה שבה הבינו שמדובר בשטות. אם כן, שוב אין טעם להטיל עליהם סנקציות. הסנקציות נועדו להעביר אותם טיפול ביהייביוריסטי שישנה את התנהגותם, ויגרור אחריה את תודעתם, כלומר יחזיר אותם לנקודה הפנימית בתוכם שיודעת את האמת. אבל כשאין נקודה כזאת, השקפתם כבר לא תלויה ביצר וברצון להגיע למסקנות שנוחות להם, אלא הם באמת מאמינים בזה. לכן כעת כבר אין טעם לסנקציות הללו, כי הן לא ישנו דבר. אם כך, כעת עלינו להתייחס אליהם כפי שהם. אם הם אנשים טובים מגיע להם יחס אנושי ראוי.

השלכה לכפייה על מצוות: דין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"

תופעה דומה ניתן לראות בהלכה. כידוע, על פי ההלכה "גט מעושה" (=גט שכופים את הבעל לתת אותו) פסול. הגט צריך להינתן מרצונו של המגרש. ובכל זאת, אנחנו יודעים שההלכה מאפשרת, ולפעמים אף מחייבת, כפיית גט על בעל סרבן במקרים מסוימים. במצבים שבהם אין טעם בקיום התא הזוגי, אם הבעל מסרב לפרק אותו הדיינים אמורים לכפות את הבעל לגרש את אשתו. הדבר מעורר קושי, שהרי מדובר בגט מעושה שפסול. כיצד האישה ניתרת באמצעות גט מעושה שכזה?

הגמרא עצמה מתייחסת לעניין, הן ביחס לקרבנות והן ביחס לגט, וקובעת (יבמות קו ע"א): "כופין אותו עד שיאמר 'רוצה אני'". אחרי הכפייה הוא אומר שהוא רוצה ורק אז נותן את הגט. אז יש לו רצון והגט אינו מעושה. אבל גם זה לא מובן. מה בכך שהוא אומר שהוא רוצה, הרי ברור שזו רק תוצאה של הכפייה. ואם הוא לא באמת רוצה – הגט עדיין מעושה ופסול.

שימו לב ששוב אנחנו פוגשים מצב של שניות: הבעל אומר שהוא רוצה, אבל בתוכו פנימה ברור שהוא לא רוצה. אלא שכאן הוא צריך באמת לרצות וברור לנו שהוא לא באמת רוצה אפילו ברובד המודע), אז  מה מועילה הכפייה הזאת? שוב הלכנו אחרי ההתנהגות והזנחנו את הלב והרצון האמתי, ממש כמו בריפוי של בן המלך ההינדיק.

הרמב"ם מתייחס לשאלה זו, וכותב (הלכות גירושין פ"ב, ה"כ):

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר, ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.

לכאורה הוא קובע כאן עיקרון מיסטי, שלפיו אדם מישראל בתוכו פנימה ודאי רוצה לגרש למרות שבפועל הוא לא באמת רוצה. זה נימוק מאד מוזר, בפרט כשזה בא מפיו של הרמב"ם הרציונליסט. אם אדם אומר שהוא רוצה משהו אז זה מה שהוא רוצה. לא ברור מניין הוציא הרמב"ם את הספקולציה הזאת, וגם אם היא הייתה נכונה, לא ברור ממתי לספקולציות מיסטיות יש מעמד בפרשנות השקפותיו של אדם (ראה בטורים 191 ו-194 על השקפות לא מודעות).

אולם לאור דברינו למעלה נראה כי ניתן להבין היטב את דברי הרמב"ם הללו. ברקע הדברים עלינו לזכור כי ההלכה עוסקת בעולם שבו ישנה אמונה ברורה, ובו האידיאה הדתית רווחת בחברה, ולכן לכולם ברור שזהו הדבר הנכון לעשותו. כעת מופיע לפנינו אדם ירא שמים שמקפיד על ההלכה, ומתעקש ומסרב לתת גט לאשתו למרות שבית הדין מורה לו שזה מה שההלכה מחייבת אותו. הוא מוכן לפעמים לסבול בשביל זה, להיכנס לכלא, לחטוף מכות, לשלם בממונו, ולא נכנע.

אנחנו שואלים את עצמנו ממה זה נובע. האם הוא חולק הלכתית על הדיינים? בדרך כלל הוא לא תלמיד חכם כה גדול, ולכן זה לא סביר. המסקנה המתבקשת היא שבעצם הוא היה רוצה לקיים את הוראות ההלכה גם במקרה זה (כמו שהוא עושה תמיד) לולא הכעס שלו על אשתו והרצון להציק לה ולעגן אותה. כאדם ירא שמים הוא ודאי לא יפעל נגד הוראות ההלכה, אלא שהכעס הזה והיצר שבא בעקבותיו גורמים לו לבנות תיאוריות שלפיהן בעצם הדיינים טועים ורק הוא יודע את האמת ומה ראוי בעיני הקב"ה במצב שלו. יש לו תיאוריה שמה שהוא עושה אינו בניגוד להלכה ולמוסר. אבל כל זה כמובן תוצר של הכעס והיצר להרע לאשתו ולעגן אותה. היצר גרם לו לבנות תיאוריה חליפית, ובסוף הוא אפילו מאמין בזה. בגלל היצר הוא מצליח 'לשכנע את עצמו' שזה בכלל אינו חטא (כלומר, שהוא באמת תרנגול הודו).

אז מהי הדרך להוציא אותו ממצב כזה? כבר ראינו שהדרך הביהייביוריסטית מיועדת לטפל בדיוק במצבים כאלה. אם נכפה עליו לקיים מצוות ולתת גט שישחרר את אשתו, אז הוא יבין שהתוצאה שבגללה הוא בנה את כל התיאוריה כבר לא תצלח בידו. הדיינים אומרים לו שגם אם יתעקש עד בלי גבול, הם יכו אותו עד שיאמר רוצה אני. ואז כשהוא טוען שגם אם יאמר רוצה  אני זה יהיה רק מן השפה ולחוץ והאישה עדיין תהיה אסורה, אומרים לו הדיינים (או ההלכה) שזה לא מעניין אותם. הם יפסקו שהאישה מותרת והם עצמם ישיאו אותה בשם ומלכות (למרות שהאמת היא שהיא אשת איש כי הגט הוא מעושה). כעת הבעל מבין שלא יעזור לו כלום, ולמרות התעקשותו אישתו תהיה  מותרת. אם כך, הוא לא  מוצא טעם להחזיק בתיאוריה שהוא פיתח כי גם עם זה הוא לא ישיג את מטרתו. ממילא הוא מוותר על התיאוריה, והיא מתפוגגת. בשלב זה הערכים הפנימיים שלו שתמיד היו קיימים, אבל מודחקים ומוכחשים, פורצים החוצה. כעת הוא באמת מפסיק לרמות את עצמו ומבין שההלכה כן מורה לו לשחרר את אשתו, והוא כמי שנאמן להלכה מתרצה ומשחרר אותה באמת. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. בסופו של דבר הגט באמת לא מעושה.

לפי הסבר זה אין צורך במיסטיקה ולא מדובר במיסטיקה. זה רצונו האמתי, אלא שהוא מודחק ומוכחש. זה לא שורש נשמתו אלא רצון רגיל שעטוף במעטפות יצריות ותיאורטיות מופרכות, ומשעה שאלו מתפוגגות הוא משתחרר ונחשף.

אגב, אחת ההשלכות החשובות של ההסבר הזה, מעבר לפשטותו וסבירותו, היא שכל המכניזם הזה מועיל רק אם מדובר בבעל ירא שמים שמחויב למצוות ומקיים אותן (למעט במקרה זה). אם מדובר באדם שלא מחויב למצוות גם במקרים אחרים, הכפייה לא תועיל. גם אם נכפה אותו הגט יהיה פסול כגט מעושה. טענתי היא שדין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" לא מועיל באדם שלא מחויב במצוות. אני שותף לביקורות על בתי הדין שלא נוקטים יד מספיק תקיפה כלפי סרבני גט, מפני שהם תמיד חוששים שאולי מדובר במצב שלא מצדיק כפייה ואז הגט הוא גט מעושה. לזה לא הייתי חושש. אבל כל זה יכול להיאמר רק בבעל ירא שמים שמקפיד במצוות. לגבי אחרים לא תועיל כפייה גם במצב שבו ברור לכל הדעות שמותר וצריך לכפות ואין כל ספק שהמצב מצדיק כפייה. הדרך הזאת לא קיימת בבעל שאינו מחויב למצוות.

הערה על עוד מצב של שניות

בזמן האחרון אני קורא את ספרו של הפיזיקאי חתן פרס נובל סטיבן ויינברג, חזון התיאוריה הסופית. הספר עוסק בשאלה האם יש בסיס לתקווה של פיזיקאים להגיע בסוף לתיאוריה מלאה שתסביר הכל (theory of everything). איינשטיין האמין בקיומה בכל ליבו, ולכן חיפש את תורת השדה המאוחד שתאחד תחת כנפיה את כל חוקי הפיזיקה. בינתיים אנחנו כמובן עוד לא שם.[5]

בשבת האחרונה בבוקר (בשעה שהיא לא מן היום ולא מן הלילה, כלומר בשחרית) קראתי בין היתר את הפרק שעוסק באלוהים ובמעמדו בעולם הפיזיקלי, ובפרט במצב שבו נמצא תיאוריה שלימה וגורפת שכזאת. בתוך דבריו הוא תולה את האמונה באלוהים במשאלות לב של אנשים ובניחומים שמציעה להם הדת. אגב, אני חושב שהוא די צודק לגבי מאמינים רבים,[6] אבל להנחה הסמויה שלו שכל אמונה היא כזאת אני ממש לא מסכים. זו כבר קפיצה לוגית, ולדעתי הוא עצמו מבצע אותה בגלל משאלות לב ודעות קדומות.

הקטע הבא מתוך הפרק התקשר לי לדברים שאמרתי ערב קודם בבית הכנסת, כלומר לדבריי בטור הזה (אז מי אמר שיש השגחה פרטית ולא קיבל?!). בגלל חביבותו, אביא כאן את הקטע הזה במלואו (שם, עמ' 240):

ההחלטה האם להאמין או לא להאמין היא כולה בידינו. אפשר שהייתי מאושר יותר או בעל נימוסים טובים יותר לו הייתי צאצא של קיסרי סין, אך שום מאמץ או רצון מצדי אין בכוחם לגרום לי להאמין בכך, כשם שאינני יכול בכוח הרצון לגרום ללבי להפסיק לפעום. אף על פי כן דומה שאנשים רבים מסוגלים לשלוט במידת מה בדברים שהם מאמינים בהם ובוחרים להאמין במה שעושה אותם טובים או מאושרים.

התיאור המעניין ביותר שאני מכיר של האופן שבו ניתן להשיג שליטה כזאת מופיע בספרו של ג'ורג' אורוול 1984. הגיבור, וינסטון סמית, כתב ביומנו כי "חופש הוא חופש לומר כי שתיים ועוד שתיים הם ארבע". האינקוויזיטור או'בריאן מקבל זאת כאתגר ופותח במשימה לאלץ את סמית לשנות את דעתו. אחרי עינויים, מסכים סמית לומר מרצונו ששתיים ועוד שתיים הם חמש, אולם לא זה מבוקשו של או'בריאן. לבסוף נעשה הכאב כה בלתי נסבל, שכדי להימלט ממנו מצליח סמית לשכנע את עצמו לרגע ששתיים ועוד שתיים הם אכן חמש. או'בריאן מרוצה לפי שעה והעינויים מושעים. בדרך דומה מאד לזו, הכאב הנובע מן העימות עם תחזית מותנו ומות יקירינו מאלץ אותנו לאמץ אמונות המשככות את אותו כאב. אם יש ביכולתנו לסגל את אמונותינו בדרך האמורה, מדוע שלא נעשה זאת?

אינני רואה סיבה מדעית או לוגית שלא לבקש לנו ניחומים על ידי התאמה או סיגול של אמונותינו – מלבד הסיבה המוסרית: עניין של כבוד. מה דעתנו על אדם שהצליח לשכנע את עצמו כי הוא עתיד לזכות בהגרלה משום שהוא זקוק נואשות לכסף?…

בלי קשר לשאלה האם אכן זה מקורה של האמונה באלוהים, הוא בעצם עוסק כאן באותו עניין שלנו, חיים בשניות. אדם מאמץ תיאוריה מופרכת מסיבות שונות. זה יכול להיות בגלל נוחיות, מצוקות שונות, עינויים (כמו אצל אורוול), או כפי שראינו בטור כאן מתוך יצר הרע או סתם רצון לחופש. בסופו של דבר אותו אדם לא רק מדקלם את התיאוריה לדרישת הקהל אלא אפילו משכנע בה את עצמו ואפילו חי על פיה. כפי שכתבתי כאן, כל עוד יש בתוכו נקודה שבה הוא זוכר שמדובר בתיאוריה מופרכת, יש סיכוי לרפא אותו. נדמה לי שאנשים רבים כבר חצו את הרוביקון הזה ואיבדו את הנקודה הבריאה שבתוכם, ואז הם באמת כבר אבודים.

[1] אני רואה בעיני רוחי את המשגיח בישיבת אור כשדים, כשבא אליו אברהם התלמיד הספקן ותוהה איך אפשר לעבוד ולהאמין בבול עץ, והוא עונה לו: זו עצת היצר. האמונה היא מעל השכל. הרי רבותינו לימדונו שבול העץ מעמיד אותנו בניסיון אם נאמין בו למרות ההיגיון או לא. וכי אתה חכם יותר מכל זקני העדה והמכשפים לדורותיהם? וכעת כולם בשירה אדירה ונלהבת: מי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד…

[2] כעת נזכרתי שהבאתי את זה בטור 7. ניתן לומר שבעצם כולו עוסק בתופעה שאני מתאר כאן.

[3] ההבחנה הזאת קשורה בטבורה להבחנה שעשיתי כאן לא פעם בין סמכות לגבי נורמות ולגבי עובדות. סמכות יכולה להיות מוגדרת לגבי נורמות, שכן נדרש ממני לפעול באופן שהוא לא נכון מבחינתי. אבל סמכות לגבי עובדות (ואמונות) כלל אינה מוגדרת. אי אפשר לדרוש ממני לחשוב את מה שאני חושב שהוא לא נכון. זו סתירה לוגית. ראה על כך למשל בטור 159, וכן כאן וכאן.

[4] המהלך שמובא כאן מוצג בספרי אנוש חציר. זהו האינטרמצו החסידי השני, בסוף השער השלישי.

[5] גם כשנהיה שם זה לא יעזור לנו בפתרון רוב הבעיות ברוב תחומי הפיזיקה. בעיות אלו לא  תלויות בשאלה האם יש משוואה אחת ששולטת על הכל. לכן בניגוד למה שחושבים רבים, המדע ממש לא יסתיים במצב שנגלה תיאוריה כזאת. בעצם לא הרבה ישתנה לעומת היום.

[6] מעניין מאד שאת עיקר טענתו הוא מפנה כלפי הדתיים הליברליים (והפוסטמודרניים), אלו שמאמצים אמונה בגלל שהיא מנחמת ומכירים בכל אמונה שונה ומשונה בגלל נימוקים כאלה. לעומתם, המאמינים השמרניים לפחות ראויים לכבוד שכן לדעתם (השגויה מבחינתו) יש לאמונה הזאת נימוקים. הם סבורים שהם צודקים והאחרים טועים. הנה דבריו (עמ' 237-8):

ליברלים דתיים מרוחקים במובן מסוים ממדענים יותר מפונדמנטליסטים או משמרנים דתיים אחרים. השמרנים, כמוהם כמדענים, לפחות אומרים לך שהם מאמינים במה שהם מאמינים משום שיש בו אמת. \\, ולא משום שהוא עושה אותם טובים או מאושרים. הרבה ליברלים דתיים חושבים אל נכון, כי אנשים שונים יכולים להאמין בדברים שונים ומנוגדים לעתים זה לזה בלי שתהיה טעות בידם, כל עוד אמונותיהם "משרתות אותם נאמנה". פלוני מאמין בגלגול נשמות, אלמוני בגן עדן ובגיהינום; שלישי מאמין בהצמתת הנשמה עם המוות, אך אין לומר על איש מהם כי הוא שוגה, שכן כולם שואבים סיפוק רוחני מנשוא אמונתם. אם לצטט את סוזן סונטאג, אנו מוקפים "באדיקות חסרת תוכן". זה מזכיר לי את הסיפור על החוויה שהתנסה בה ברטרנד ראסל ב-1918, כאשר הושלך לכלא בעוון התנגדותו למלחמה. בהתאם לשגרת הכלא שאל סוהר את ראסל מהי דתו, וראסל השיב שהוא אגנוסטי. הסוהר נראה נבוך לרגע, אך מיד אורו פניו והוא הפטיר" "אני חושב שזה בסדר. כולנו עובדים את אותו האל, האין זאת?".

מילה בסלע. אני עצמי כתבתי לא מעט פעמים כדברים הללו כנגד הגויות מבולבלות שדוגלות בדתיות פוסטמודרנית, ומשדרות עומק אינסופי במקום שבו התוכן פשוט לא קיים. פטומי מילי בעלמא. להבדיל משמרנים, מאמינים ליברליים כמו שהוא מתאר אינם מאמינים בכלל. הם מאמצים אמונות מופרכות (לפחות בעיניהם) רק כי זה מאפשר להם חיים נוחים והרגשה טובה.