על עריכת קידושין פרטיים בצורה נכונה יותר או: איך תתרום את חלקך הצנוע למיטוט הרבנות הראשית (טור 3)

בס"ד

המצב העובדתי

על הנזק הרב שגורמת הרבנות הראשית לישראל והסיאוב ששורר בגוף הזה כבר כתבתי בעבר, ולא אחזור על כך שוב. דומני שרבים כבר הבינו שמוסד זה הוא כאותו כלי חרס ששבירתו זוהי טהרתו, ואין להם שמירה אלא סכין. אחת האינדיקציות לכך נדונה בכתבה בחדשות ערוץ 2, במוצ"ש 7.11, שם תוארה תופעה שמתחילה בשנים האחרונות, שזוגות נישאים באופן פרטי, כלומר על ידי רב שאינו מורשה מטעם הרבנות הראשית. מדובר בזוגות שיכולים להינשא הלכתית (לא כהן וגרושה), מהם גם אורתודוכסיים. מטרתם המבורכת היא למחות נגד הגוף הזה, לעקוף אותו ובכך לייתר אותו. במסגרת כתבה זו, המראיין (יוסי מזרחי) שאל אותי, כמי שמצדד בתופעה הזאת, מי ישמור על הנישואין בישראל בלי הרבנות וכלליה? עניתי לו שהיה מי ששמר עלינו אלפיים שנה בלי רבנות ראשית, ואני מקווה שהוא ימשיך לשמור עלינו הלאה מפני הרבנות הראשית (אם כי בינתיים כאן הוא קצת מפשל לצערי). הוספתי שהגוף האחרון שהייתי מפקיד בידיו את השמירה על משהו שקשור ליהדות הוא הרבנות הראשית.

כדי להילחם בתופעת הקידושין הפרטיים ולשמר את המונופול שבידיה, הרבנות הראשית הביאה לחקיקתו של תיקון לפקודת הנישואין והגירושין, כלומר הוספת סעיף לפקודה (מס' 7). מהדיווחים בעיתונות ניתן להתרשם שהתיקון הזה משית אחריות פלילית על עריכת נישואין פרטיים, וכעת יש על כך עונש שנתיים מאסר. לכאורה הסעיף הזה מחזק את המונופול של הרבנות עוד יותר. כך מבינים גם כמה וכמה אנשי משפט ששוחחתי איתם (מהם מומחים לדיני משפחה ומעמד אישי). אולם בעקבות בירור שערכתי, העליתי להפתעתם שזה ממש לא מדויק, כפי שאסביר מיד.

כדי להבין את הדברים טוב יותר חשוב לתת את הדעת על עובדה נוספת, שהפתיעה אותי מאד. בדרך כלל הזוגות שנישאים באופן פרטי לא נרשמים כנשואים ברבנות או במשרד הפנים, וזאת כחלק מהרצון לא להשתמש בשירותי הרבנות. זוהי בדיוק הנקודה שבגינה הסעיף הזה מטיל אחריות פלילית. אי הרישום, ולא עצם עריכת הנישואין באופן פרטי. אוסיף שגם אני כשהבעתי באותה כתבה תמיכה בנישואין פרטיים לא התכוונתי לתמוך באי רישום. זוגות שנישאים כדין ולא נרשמים כנשואים יוצרים בכך עיוות מאד בעייתי, וממש לא נחוץ. בסוף אותה כתבה ניתן היה לראות כמה מהבעיות הללו.

ברצוני להראות כאן שניתן למחות נגד הרבנות בצורה הרבה יותר אפקטיבית ופחות מזיקה. יתר על כן, למרבה האירוניה האפשרות הזאת נוצרה דווקא בגלל התיקון הנ"ל לפקודת הנישואין. נראה שהרבנות הראשית ירתה לעצמה כדור (בינתיים לצערי רק ברגל).

המצב המשפטי

התיקון האחרון לפקודת הנישואין (סעיף 7) מנוסח כך:

עבירה:
7. כל שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו, או לרישום הנישואין או הגירושין שהוא סידר לאחר, דינו – מאסר שנתיים.

מלשון החוק עולה בבירור שהעבירה שעליה מקבלים שנתיים מאסר היא אי רישום, ולא עריכת קידושין פרטיים. ומכאן שרב וזוג שערכו קידושין פרטיים לא עברו שום עבירה פלילית (לפחות לא מכוח הסעיף הזה). לכך כבר הסכימו איתי כמה וכמה משפטנים מומחים ששוחחתי והתכתבתי איתם, ובעצם אפשר לראות זאת בנוסח החוק גם בלי להיות מלומד משפטי דגול מדיי.

לאחר מכן העליתי עוד סברא (ובינתיים לא קיבלתי לה אישור מגורם משפטי), לפיה פרשנות סבירה של החוק אף לוקחת אותנו צעד אחד הלאה. עובד הרבנות או משרד הפנים שמסרב לרשום את בני זוג שנישאו באופן פרטי אם וכאשר הם באים לרבנות להירשם כזוג נשוי, הוא (ורק הוא) העבריין, שכן הוא מונע רישום של זוג שנישא כדין (=כהלכה), ולכן אם בכלל אז הוא זה שצריך להיענש.

אמנם בנוסח החוק מופיע שהאחריות הפלילית היא על עורך הקידושין ובני הזוג, ולכן לכאורה לא ניתן להטיל אחריות פלילית על פקיד הרישום ברבנות או במשרד הפנים. אבל דומני שפרשנות תכליתית מראה שמטרת החוק היא לוודא שהזוגות שנשואים כדין יהיו רשומים. האלטרנטיבה היא שתכלית החוק היא לתת מונופול לרבנות, אבל אז היה על המחוקק לאסור עריכת קידושין פרטיים ולא רק לחייב רישום. כאמור, זה לא מה שהחוק עושה. יתר על כן, מעיון בהצעות החוק ובדיונים סביבה עולה בבירור שהרבנות ועושי דברה רצו שאכן תוטל אחריות פלילית על עצם עריכת הקידושין באופן פרטי, אבל המחוקק בחר לנסח זאת אחרת. המסקנה המתבקשת היא שמטרת החוק היא למנוע שזוג נשוי לא יהיה רשום, ולא למנוע עריכת קידושין פרטיים. ההיגיון כאן הוא מובן מאליו. זוג נשוי שלא נרשם יוצר בוקה מבוקה ומבולקה. אפשר לשאת כמה נשים או כמה גברים ואף אחד לא יידע מזה. אבל בזה לא אשם עורך הקידושין הפרטי, וגם לא בני הזוג, אלא הרבנות שממאנת לרשום אותם (אם אכן הם באים להירשם והפקיד ממאן לעשות זאת). חשוב להבין שהגישה המקובלת בתורת הפרשנות במשפט היא שגם פרשנות תכליתית צריכה להיזון מלשון החוק ומההיגיון שביסודו, ולא בהכרח מכוונת המחוקקים (שבמקרה זה חלקם רוצים כוח ומונופוליזם כמובן).

אם כן, פקיד הרבנות או משרד הפנים שמסרב לרשום זוג נשוי, הוא זה שיוצר את העוולה שהחוק הזה בא למנוע, ולכן אם בכלל יש על כך אחריות פלילית אין לנו אלא להטילה עליו. להבנתי ההדיוטית הרי זה דומה לפקיד מס הכנסה שמסרב לקבל תשלומי מס מאזרח שבא לשלם, או שוטר שמכריח אזרח לנסוע שלא כחוק (ללא הצדקה). האם יעלה על הדעת שהם לא ייענשו? פקיד הרבנות הוא בדיוק באותו מצב. הוא זה שמביא לכך שזוג שנשוי כדין לא יהיה רשום, והוא זה שיוצר את העוולה שאותה החוק בא למנוע. כמה משפטנים אמרו לי שאינם חושבים כך אבל יהיה מעניין להעמיד את זה למבחן משפטי.

אוסיף שיש בדברי ביהמ"ש העליון בעבר התבטאויות לפיהן עריכת קידושין פרטיים נוגדת את תקנת הציבור, ולא הבנתי (כמו גם בני שיחי) מה בדיוק משמעותה המשפטית של אמירה זו. על כן אוסיף, וזאת שוב רק לדעתי ההדיוטית, שגם הבעיה של תקנת הציבור כפי שהוסברה למעלה צצה רק בגלל אי הרישום ולא בגלל עצם עריכת הנישואין באופן פרטי.

ניתוח דומה קיים גם ביחס לגירושין פרטיים. מלשון הסעיף עולה שאין איסור לערוך זאת באופן פרטי אלא רק לא לרשום את הדבר באם הוא נעשה. ולהיפך, הרבנות תהיה חייבת כעת לרשום את בני הזוג שהתגרשו בגירושין פרטיים כגרושים בדיוק מכוח התיקון הזה לחוק.

אם לסכם, כדאי שכל הזוגות וכל עורכי הנישואין הפרטיים יידעו שהחוק לא אוסר ולא מטיל אחריות פלילית על עריכת נישואין פרטיים, אלא על אי רישום של זוג שנחשב הלכתית כנשוי. כמו כן, ייתכן שמשמעותו של התיקון היא שכעת, בניגוד למצב ששרר קודם לכן, הרבנות חייבת לרשום כל זוג נשוי שבא לפניה (כולל כהן וגרושה כמובן, שהרי קידושיהם תקפים הלכתית, אבל בוודאי זוג שנישא כדת וכדין). למיטב הבנתי, דווקא כעת אחרי התיקון לחוק, הטענה שהם יכולים להעלות ולפיה הרב עורך החופה לא היה מורשה, הפכה להיות חסרת כל משמעות, כל עוד הוא בא לרשום את הזוג ברבנות והזוג נשוי כדת משה וישראל.

כיצד מוחים?

אין מערכת משפטית בעולם שמרשה לעצמה את המצב בו מכירים בזוג נשוי שאינו רשום. הרי הבעל יכול לשאת עוד אישה על פני אישתו, וכן להיפך. זה מצב בלתי אפשרי, לא רק הלכתית אלא גם משפטית (מי נשוי למי? מי יורש את מי? מי מקבל זכויות? מי ידוע בציבור של מי? של מי הילד? עם מי מותר לו או לילדו להינשא? מי אח של מי?). ומה אם בני הזוג מסתכסכים? אמרו לי גורמים שעוסקים בדבר שבמצב כזה נוצרות בעיות קשות (כי אחד מבני הזוג מושך את השני בחזרה לרבנות, שכמובן עושה להם צרות כי הם לא רשומים כנשואים. האחר אולי רוצה דווקא להתגרש באופן פרטי, וזה לא מוכר או לא ייעשה נכון הלכתית).

לכן לדעתי אופן המחאה הזה מוטעה ומזיק, וראוי להפסיק זאת. כאמור, הבעיה אינה רק הלכתית אלא גם משפטית. לא תתפלאו לשמוע שהרבנות כמובן משתמשת בטיעון הזה עצמו כדי להשאיר אצלה את המונופול. דא עקא, אין כאן אלא המשך הרדיפה אחרי הכוח. מתברר שדווקא הסעיף החדש לפקודת הנישואין מאפשר לוותר על עזרתם האדיבה ולפתור את הבעיה לבד.

האופן הנכון והמועיל יותר לפעול הוא לערוך קידושין וגירושין פרטיים, אבל אז דווקא כן לבוא להירשם ברבנות או במשרד הפנים. כאמור, למיטב הבנתי הם חייבים לרשום את הזוג כנשוי (או פנוי, במקרה של גירושין) דווקא בגלל התיקון לחוק שמחייב רישום. ייתכן שהם אפילו ישמחו לעשות זאת (אלו מביניהם שהם אנשים הגונים. אולי יש שם גם כמה כאלה), כדי למנוע את הבעיות הצפויות. אבל גם אם לא יסכימו, ייתכן שניתן לעתור לבג"צ ולאלץ אותם לעשות זאת בדיוק על פי סעיף 7 הנ"ל. בכל אופן, משפטית נראה שאין אחריות פלילית על הזוג או עורך הקידושין אם בפועל הם באים להירשם, גם אם הרבנות מסרבת לרשום אותם.

מסקנה: רובנו כנראה טועים לגבי המצב המשפטי העכשווי

המסקנה היא שבניגוד למה שמנסים למכור לנו מכל הצדדים, בעקבות התיקון לחוק המצב דווקא השתפר לטובה. כעת אפשר סוף סוף לצאת מהמחתרת ולעשות את הדברים על השולחן. במצב המשפטי כיום אין כבר משמעות למונופול של הרבנות לתת רשות להשיא או רשות לגרש, וכל אחד שיודע יוכל לעשות זאת באופן בו הוא חפץ וכרצונו. אם אני צודק, כי אז מבחינה משפטית הרבנות הראשית כבר כיום היא מוסד פקידותי גרידא (לכל היותר רגולטורי. ראה להלן), שתפקידו לערוך רישום של מה שנעשה מסביבה בכל צורה ואופן, כל עוד זה תופס על פי ההלכה. אז למה לא לפעול בהתאם, ולהביא את המצב שיהיה כך גם בפועל? מחאה של קידושין וגירושין פרטיים עם הגעה אחר כך לרישום ממוסד היא אידיאלית, והיא תביא אותנו בדיוק לתוצאות שהמוחים רוצים להגיע אליהן:

1. אף אחד מהמשתתפים (הרב והזוג) לא לוקח סיכון לסנקציה פלילית. הם באים להירשם כפי שהחוק דורש.
2. לא נוצרות שום בעיות וסיבוכים עקב אי רישום, כמו שעלול להיווצר במצב הנוכחי.
3. הרבנות (כנראה) תהיה חייבת לרשום כל נישואין וגירושין מכל סוג שהוא (שתקף הלכתית) שיערוך כל רב, מורשה או שאינו מורשה. אם כן, השגנו את התוצאה המבוקשת שהרבנות נותרת גוף רישומי בלתי רלוונטי ללא שום מוקדי כוח והשפעה תחום זה.

שתי הערות לסיום

א. קידושין לא כשרים. אם אני צודק, כי אז כל דבריי אמורים גם למצבים בהם האולם בו נעשה הטקס אינו כשר או נטול תעודת הכשר של הרבנות (או פתוח בשבת, או בחג המולד ושאר קפריזות כוחניות של הרבנות), וגם אם נישאים כהן וגרושה, ואם תמצאו, אז אפילו כהן גדול עם אלמנה. וגם אם לא ברכו שם בחופה שום ברכה שהיא, או שאישה בירכה את כל הברכות ר"ל, וגם אם היא הוסיפה עוד 18 ברכות של תפילת עמידה. וגם אם היו שבע מוטות לחופה ולא ארבע, וגם אם בני הזוג לא עברו הכנה הלכתית, ובוודאי שגם אם לא נהגו שם בכל פרטי המנהגים שכיום הרבנות מתעקשת עליהם (מי מסובב את מי כמה פעמים וכו'). ברגע שהזוג נשוי על פי הדין, אפילו אם זה נעשה בעבירה גמורה, הרבנות חייבת לרשום אותו (שהרי גם במצבים כאלה נוצרת העוולה מאי הרישום כפי שהחוק מגדיר).

למען הסר ספק, אני עצמי כמובן לא הייתי מחתן כהן עם גרושה (להבדיל מזוג שירצה לוותר על הטקס המקודש בו הכלה מסובבת שבעה סיבובים בבחינת "נקבה תסובב גבר", ויעדיף שהחתן יערוך מספר אירציונלי של סיבובים עם מסוק סביב הכלה כשהוריו יורים מטחי כבוד בבמקלע כבד מסביב. אין לי שום בעיה עם זה), אבל דומני שזהו המצב המשפטי לאשורו (ולדעתי הוא מבורך).

ב. הצורך ברגולטור. מי שלא נשוי או גרוש כדין לא חייב ברישום ולא יכול להירשם. למרבה האבסורד, כשהרבנות תרצה להאשים פלילית רב או זוג שנישא או התגרש באופן פרטי מכוח הסעיף הזה, בכך היא מכירה בתקפות קידושיו או גירושיו. כדי לברר האם הקידושין או הגירושין נעשו כדין יש בהחלט מקום למנות רגולטור שיבדוק כל מקרה לגופו, אם הדברים נעשו על פי ההלכה. אבל רגולטור יש בתחומים רבים, והוא עומד תחת מבחן בג"צ. זה לא כוח מונופוליסטי ששולט על השוק, כפי שיש לרבנות היום. להיפך, רגולטור זה דבר חשוב, בדיוק כדי למנוע את הבעיות שתוארו למעלה. ברור שהרגולטור לא יתן ייפויי כוח שרירותיים מטעמו, כפי שנעשה היום, אלא יאשר שהקידושין תפסו לפחות בדיעבד. הוא יהיה מחויב לכללים מאד ברורים ומינימליסטיים לגמרי שייקבעו בחוק: מתן טבעת שוות פרוטה בפני שני עדים כשרים, תוך אמירת נוסח רלוונטי כלשהו. ופחות או יותר זהו.

התיקון הזה לחוק הוא כמובן רק אתחלתא דגאולה, כלומר הוא מועיל לפורר משהו בממסד הדתי הרקוב במצב הנוכחי העגום, בטרם השכלנו להפריד לגמרי את הדת מהמדינה. הגאולה השלימה תגיע בעזהי"ת רק כשהחילוניים יפסיקו לכפות עלינו שוב ושוב את היסודות השמרניים ביותר ולהעמידם בראש הרבנות ובתי הדין שלה כל פעם מחדש בנחישות בלתי מתפשרת. נחישותם של החילוניים לדחות כל הצעה סבירה, סימפטית והגיונית יותר, ועקשנותם לתמוך תמיד דווקא בגורמים הכי מאובנים ושמרניים, היא הגורם היחיד למצב הבלתי נסבל של כפייה דתית מזיקה ומכוערת, ולכך שצריך בכלל לנסות למצוא דרכים לעקוף אותה. אבל לעניין זה דרוש כבר מאמר נפרד.