קיום וייעוד בהשקפה חרדית.
שלום רב לרב.
יצא לי להיות נוכח בשיחה בה שתי חברים העלו טענות לגבי השקפת העולם החרדית כיום. חד אמר, כי החרדים אינם מאמינים בייעוד שניתן לעם ישראל, אלא בקיום, ולכן מה שהפנם לומדים זה דיני שטעטל. אף טען, כי אמונתם בביאת משיח היא בגדר ״שיבוא״.
לעומתו טען השני, כטענה כי החרדים הכי חניוקים כלשונו, לומדים קדשים (כנראה התכוון לבריסק), כהוכחה שיש אידאל בלימוד.
אני חשבתי לומר בהקשר זה כי דווקא הגישה הבריסקאית של הוצאת המחבת מהמטבח היא הוכחה לדבריו של הראשון.
אשמח לשמוע את עמדת הרב בעניין, הן הכללי, והן בעניין של לימוד קדשים.
שאלה לא ברורה. מהן שתי האפשרויות?
זה היה סיכום שלי לשיחה. להבנתי צד אחד טוען שלחרדים אין ייעוד כחלק מכלל ישראל, ושהאמונה בביאת משיח היא כאמונה שצריך להאמין בה ותו לא.
בעוד השני מתעקש שהיות והם לומדים קדשים זה מראה שהם כן רואים בזה עניין פרקטי שצריך לעסוק בזה.
ציינתי את איך שאני יכול להבין את טענת הראשון דרך תשובתו של השני בעניין הלימוד שלהם (כ״לימוד״ במלעיל) כדוגמת המחבת.
– השאלה היא מה הרב חושב בעניין הנ״ל (השקפתם של החרדים). ומה דעתו על הווארט שלי…
שתי הכללות לא נכונות. יש ויש. בבריסק העיסוק בקדשים הוא בגדר הוצאת המחבת מהמטבח (כתבתי לא פעם שקדשים עדיף להם כי שם יש לנו פחות אינטואיציות על ה"למה", וקל להתמקד ב"מה"). אבל החפץ חיים יסד כולל קדשים כדי להתכונן לבניין המקדש.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer
