מסע בזמן (טור 33)

בס"ד

בערב יו"כ קיבלתי במייל לינק שבו אתר מדעי (cosmosmagazine) מדווח על איש מדעי המחשב מהמרכז הבין תחומי בהרצליה (דורון פרידמן) שפתר באצעות תוכנת מחשב את פרדוקס הסבא/האבא שמלווה את סוגיית המסע בזמן. עם קבלת הלינק נזכרתי בשיר היפהפה של אברהם טל ושלמה ארצי, אלוהיי ( (המילים כאן) שמדבר גם הוא על מסע בזמן, על הקשר בין אב לבנו, ואפילו על רצון לקשר עם אלוקים. משום מה היום הראה לי בני סרטון יוטיוב שבו אדם מדבר עם עצמו כשהוא מבוגר/צעיר בעשרים שנה. גם זה סוג של מסע בזמן.

כאשר קראתי את הדיווח ראיתי שהוא מאד בעייתי. הדבר קשור לשאלות יסודיות שנוגעות לתפיסת הזמן ויחסו למציאות ולאדם, שאלות שמתקשרות ישירות לחג הסוכות המתקרב ובא. לכן חשבתי שזה הזמן לגעת מעט בנושאים אלו. אקדים אזהרה לקוראים שהטור הזה הוא בעל אופי מעט פילוסופי ומתמטי. אמנם השתדלתי להימנע מפורמליזם ולהסביר את הדברים באופן שלא דורש ידע מוקדם כדי להבין אותם, אבל אני משער שחלק מהקוראים יתקשו או לא ירצו לעקוב. עמהם הסליחה. אני אשוב לפורמט הרגיל בהמשך.

"ושמחת בחגך"

בפרשת ראה בתורה מצווה על שמחה בחג הסוכות (דברים טז, יג-טו):

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק כִּי יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:

בפשטות "ושמחת בחגך" הוא מצווה  לשמוח, כש"בחגך" מציין את העיתוי. המצווה היא לשמוח בזמן החג. אבל הגמרא (מו"ק ח ע"ב) מבינה זאת אחרת. היא דורשת מהפסוק הזה איסור לשאת נשים במועד:

דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: מנין שאין נושאין נשים במועד – שנאמר ושמחת בחגך, בחגך – ולא באשתך.

בגמרא כאן הקריאה של הפסוק היא שונה. המילה "בחגך" מציינת את עילת השמחה ולא את העיתוי שלה. מה שמשמח אותנו הוא החג ולא נישואין או סיבה אחרת. כשאנחנו נושאים נשים במועד זו שמחה בעייתית, מפני שעילת השמחה היא לא החג אלא עילה שונה. אולי אפשר לתלות זאת גם במילים שבסוף הקטע למעלה: "והיית אך שמח", כלומר צריך להיות שמח אך ורק בחג ולא במשהו אחר.

מהו זמן?

במה, אם כן, עלינו לשמוח? בחג. מה אמור להיות משמח שם? לכאורה האירועים שקרו בו. אמנם ההלכה קובעת שמצוות השמחה קיימת בשלושת הרגלים, אבל היא כתובה בתורה דווקא בפרשה שעוסקת בחג הסוכות. מתברר שדווקא סוכות הוא חג שלא נתקן לזכר אירועים. פסח נתקן לזכר יציאת מצרים, ולכן השמחה בו יכולה להתייחס לאירועים הללו. שבועות תוקן זכר למתן תורה (אם כי גם כאן זה לא מדויק), ולכן גם שם יש במה לשמוח. אבל סוכות הוא זכר לענני הכבוד ולסוכות שהקב"ה הושיב אותנו בהן ביציאת מצרים, וכל אלו הם אירועים שלא התרחשו בתשרי אלא בניסן. אז במה בדיוק עלינו לשמוח בסוכות?

סוכות מיוחד בזה שהוא "זמן שמחתנו", ולאור מה שראינו אין הכוונה לאירועים שקרו בו אלא לזמן עצמו. נראה אם כן שבסוכות עלינו לשמוח בעצם הזמן ולא באירועים כלשהם שהתרחשו בו. תפיסה זו מניחה שהזמן קיים כשלעצמו ולא רק כציר שמשמש אותנו לציון אירועים שונים.[1] אם עלינו לשמוח בזמן ולא באירועים שהתרחשו בו, פירוש הדבר שיש שם משהו שבו עלינו לשמוח. ניתן לראות בכמה מקורות בהלכה תפיסה של הזמן כיישות קיימת. לדוגמה, הגמרא בשבועות כ ע"א (ובנדרים יב ע"א) קובעת שניתן להתפיס נדר ביום שמת בו גדליה בן אחיקם. לפי רוב הראשונים התפסה של נדר יכולה להיעשות רק בחפץ כלשהו שיש עליו חלות איסור (כמו קרבן או חפץ נדור אחר). נראה שהגמרא רואה את יום הצום כסוג של חפץ. במינוח מתמטי ניתן לומר שהתלות של חיוב השמחה בפסח (F) היא באירועי יציאת מצרים (X) שהיו בעצמם בזמן כלשהו (t). זוהי תלות מהצורה:((F(X(t. הערה [2]. אין כאן תלות מפורשת וישירה בזמן אלא רק דרך האירועים. לעומת זאת, התלות של מצוות השמחה בסוכות (שחל בזמן שלא היו אירועים היסטוריים) היא מהצורה:( F(t. בספרנו שם הבאנו עוד דוגמאות לתלות מפורשת וישירה בזמן, בדרך כלל מהטיפוס: (F(X(t).t (כלומר תלות באירועים ובזמן עצמו). כל אימת שנמצא תלות מפורשת בזמן (לא רק דרך האירועים שבעצמם תלויים בזמן), אות הוא שהזמן הוא יש קיים, אחרת לעולם התלות היתה צריכה להיות באירועים. אי אפשר לתלות משהו בדבר שאינו יש. דבר כזה לא יכול להיות סיבה לשום דבר אחר (סיבה היא משהו שקיים בממש, שכן משהו שלא קיים לא יכול לגרום מאומה).

לעומת זאת ניצבת תפיסתו של קאנט שלפיה החלל והזמן הן רק צורות הסתכלות שלנו על המציאות (קטגוריות שבאמצעותן אנחנו מארגנים אותה בהכרה שלנו) ולא יישים קיימים. בתמונה הקאנטיאנית בלי בני אדם אין זמן ואין חלל.

לצורך ההמשך נכנה את תפיסתו של קאנט תפיסה סובייקטיבית של הזמן ואת התפיסה ההלכתית שהוצגה למעלה תפיסה אונטית (=יישותית) של הזמן.

טוב, הגיעה העת לשוב למסע שלנו בזמן.

הפתרונות שמוצעים בדיווח

כאמור, הדיווח מתאר פתרון באמצעות תוכנת מחשב לפרדוקס הסבא. רבים מתארים את הבעייתיות של מסע בזמן דרך מצב שבו אדם חוזר לאחור בזמן והורג את סבו. לדוגמה, תמר חוזרת לאחור חמישים שנה ורוצחת את סבתא שלה לפני שהיא פגשה את סבה. במצב כזה אמה של תמר לא יכולה היתה להיוולד ולכן גם לא תמר. אלא שאם תמר לא נוצרה אז מי בדיוק הרג את הסבתא? ואם אין מי שיהרוג את הסבתא, אז היא כן פוגשת את הסבא וכל השושלת דווקא כן נוצרת. המסקנה היא שמסע בזמן הוא פרדוקסלי ולכן כנראה לא אפשרי. זוהי הוכחה בדרך השלילה לאפשרותו של מסע אחורה בזמן.

בדיווח הנ"ל מתוארת תוכנה שבוחנת את המצבים הללו באמצעות סימולציה של מציאות מדומה. מתברר שהתוכנה מוצאת כמה וכמה פתרונות שמאפשרים מסע אחורה בזמן ומותירים את המצב עקבי. מובאות שם שתי דוגמאות. האחת הוא מצב שבו תמר הופכת להיות סבתה, וביחד עם סבה במעשה הרואי של גילוי עריות הם יוצרים יחד את אמה, שלאחר מכן יולדת אותה, והכל נותר עקבי וכשר (אם כי לא למהדרין כמובן). הפתרון השני ניתן בהנחה שהסבתא יכולה גם היא לנסוע קדימה בזמן, ואז היא יוצרת את אמה של תמר, ואז חוזרת אחורה בזמן ונרצחת על ידי תמר שלהוותה חזרה גם היא לאותו זמן. אתם כבר יכולים לדמיין את כל שאר ה"פתרונות".

בגלל הגיחוך שבדבר עברתי לקרוא את המאמר המקורי. שם ראיתי שכוונתו היתה להגדיר מתודה לביצוע סימולציות של מסע בזמן. המטרה היתה במסגרת מדעי המחשב ולא בפילוסופיה או בפיסיקה, ולעניין זה אולי יש ערך (איני יודע מה בדיוק מעניין מבחינת מדעי המחשב). אמנם הוא מקווה שהמתודה הזאת תתרום גם לפתרון הבעייה הפילוסופית והפיסיקלית, מה שאני מטיל בו ספק רב מאד, אבל פרידמן לפחות היה מפוכח באשר למשמעות המאמר. הדיווח, לעומת זאת, מתאר זאת כאילו שהמאמר מציע פתרונות לפרדוקס הסבא. במובן הזה אין כאן מאומה כמובן. שום דבר מכל אלה לא באמת פותר את הפרדוקס. יתר על כן, גם ללא התוכנה אפשר היה למצוא את ה"פתרונות" הללו ועוד רבים אחרים בלי שום בעיה. למען האמת לא ברור לי מדוע בכלל צריך ללכת כל כך רחוק, במקום להציע "פתרון" שסבתה אמנם נרצחה אבל מייד קמה לתחייה, או לחילופין שהיא מולידה את אימה כשהיא מתה, או אולי האם עצמה (או תמר) נוצרת מזוג אחר. ואולי בכלל נדבר על מצב שבו היא קיימת ולא קיימת בו זמנית. לחילופין, אם היא חוזרת בזמן היא פשוט מנועה מלעשות משהו שייצור מצב לא קונסיסטנטי (כמו לרצוח את סבתה. במצב כזה הרצח ייכשל. או שיהיה מעצור בנשק או שהסבתא רק תיפצע ולא תמות וכדומה).[3]

הקשיים המושגיים

מעבר לדיון במשמעות המאמר וה"פתרונות" שהוא מציע יש מקום לבחון עוד את הבעיה עצמה. עד כאן הנחתי שמסע בזמן מוגדר היטב מושגית, ודנתי בפתרונות לפרדוקס הסבא. אבל פרדוקס הסבא הוא רק תיאור מוחשי לבעייתיות המושגית שמעורר מסע בזמן. למעשה מסע כזה הוא פרדוקסלי מעצם הגדרתו, בלי קשר לרציחות ולסבתות. לכן פתרונות כפי שראינו למעלה, גם אם היה בהם ממש (ואין), לא באמת מראים שמסע בזמן הוא אפשרי.

חזרה לזמן מוקדם יותר מוגדרת באופן הבא: עצם X נמצא בזמן t2 ולאחר מכן הוא חוזר לזמן מוקדם יותר t1. העוקץ של ההגדרה הזאת הוא שזה קורה "לאחר מכן". ללא האלמנט הזה, מסע בזמן הוא טריביאלי. ביום שלישי הייתי ביום שלישי ויומיים קודם הייתי ביום ראשון. זה לא מסע בזמן. מסע בזמן הוא כאשר החזרה ליום ראשון (הקודם) קורית אחרי הימצאותי ביום שלישי. אבל אם אני נמצא ביום ראשון אז בהגדרה זהו זמן קודם ליום שלישי, אז באיזה מובן זה יכול לקרות "אחרי" שאני נמצא ביום שלישי?

הבה נניח שאני בן עשרים בשנת 2016 וחזרתי בזמן חמישים שנה קודם לשנת 1966. כזכור באותה שנה עוד לא הייתי קיים באותה שנה (כי נולדתי בשנת 1996). אבל אחרי שחזרתי לשם אזי בשנת 1966 שוררת מציאות שונה ממה ששררה בה בעבר. כעת גם אני נמצא שם. האם זו עדיין שנת 1966? הרי בשנת 1966 אני כלל לא הייתי קיים עדיין. אז חזרתי למציאות אחרת מזו ששררה בשנת 1966 המקורית. האם באמת חזרתי לשנת 1966? ומזווית אחרת: האם אותו שנמצא כעת בשנת 1966 הוא בכלל אני? הרי אני לא הייתי קיים אז. אבל אם הוא מישהו אחר אז מה הבעיה שהוא רוצח את הסבא שלי ואני לא אוולד. המעגל לא ממשיך, והמצב הוא עקבי לגמרי. הבעיה אינה הלולאה הלוגית אלא האם בכלל חזרה בזמן מגדרת מושגית: לא ברור האם זה אני, ולא ברור האם הזמן שאליו הגעתי הוא באמת 1966.

כעת חשבו על מצב שבו רצחתי את סבא שלי והוא מת. גם זה שינה את המציאות בשנת 1966, שהרי כעת סבא שלי לא קיים שם, למרות שבמקור בשנת 1966 הוא היה חי, קיים ובועט. אגב, הוא הדין אם רצחתי מישהו אחר שאינו סבא שלי, או שנתתי צדקה לעני. כל אלו משנים את הנסיבות ששררו אז וכעת אותה שנה (1966) נראית אחרת ממה שהיא נראתה במקור. אז האם באמת חזרתי לשנת 1966? הרי בשנת 1966 המקורית העני היה עני, סבי היה חי ואני לא הייתי קיים. הנסיבות ששוררות כעת הן שונות מאלו ששררו בשנת 1966. אז האם באמת חזרנו אליה?

כדי לחדד את הקושי, נתבונן על כך מזווית אחרת. נניח שנחזיר את כל מי שחי בשנת 2016 בחזרה לשנת 1966. אתם יודעים מה? נחזיר את כל המציאות (ולא רק את האנשים) כפי שהיא כעת לשנת 1966. איך נראית שנת 1966 כעת? אנחנו נראה שם את המציאות של שנת 2016. לא השתנה כלום. אז באיזה מובן אנחנו בשנת 1966? תאמרו שכשנשאל את האנשים הם יאמרו לנו שכעת שנת 1966, וזה ההבדל. אבל זה רק יעיד שהם מבולבלים, לא? לחלופין, אם הם באמת יאמרו שכעת שנת 1966 אז לא החזרנו אותם בחזרה שהרי האנשים בשנת 2016 היו אומרים לנו שכעת 2016. כלומר האנשים שאיתם אנחנו מדברים אחרי החזרה בזמן לא עונים את אותן תשובות כמו אלו שיצאו משנת 2016. זו לא חזרה של אותם אנשים לזמן מוקדם אלא שינוי האנשים. ומזווית אחרת, נניח שנחדיר בהיפנוזה למוחם של כל האנשים בשנת 2016 שכעת 1966. המצב כעת ייראה זהה לגמרי למצב שאחרי החזרה בזמן ל-1966. כעת יש לנו אותה מציאות עם אותם אנשים והם גם אומרים לנו שהשנה היא 1966, ממש כמו במצב שתיארנו אחרי החזרה בזמן. אז מה בין היפנוזה לבין חזרה בזמן? האם היתה כאן בכלל חזרה בזמן, או שזו סתם היפנוזה?

ומה על הזיכרונות שלי? האם חזרתי לשנת 1966 עם זיכרונות שכוללים גם אירועים משנת 2000? כיצד זה ייתכן? הרי האירועים הללו טרם התרחשו. אם אני זוכר אותם אז אני כנראה לא נמצא ב-1966. אבל אם אין לי את הזכרונות הללו, אז זה לא אני. לחלופין, החזרה לא התרחשה "אחרי" שנת 2016 – לכן זו לא באמת חזרה בזמן. וכך גם לגבי המצב השני (החזרת כל המציאות אחורה). מה עם ההיסטוריה של האנשים שחזרו לשנת 1966? האם זו אותה היסטוריה כמו זו שהיתה להם בשנת 2016? אם לא – אז אלו לא אותם אנשים. אם כן – אז שוב לא ניתן לקבוע בשום צורה שבאמת חזרנו לשנת 1966.

אם כן, החזרה בזמן מעוררת קשיים מושגיים בלי שום קשר לרצח הסבא. הפרדוקס של רצח הסבא נועד רק להמחיש את הבעייתיות של מסע בזמן, אבל הוא ממש לא נחוץ כדי להגדיר אותו. ומכאן שגם אם נצליח לפתור את פרדוקס הסבא אין בכך כדי לתרום מאומה לשאלת החזרה בזמן. זה כמו הכלב שנושך את המקל שמכה אותו במקום את היד שמחזיקה את המקל. עם הסבא או בלי הסבא, החזרה בזמן נותרת סתירתית כשהיתה. פרדוקס הסבא הוא תוצאה של הבעייתיות ולא עצם הבעייתיות.

אגב, כל הבעיות הללו קיימות גם בנסיעה קדימה בזמן, על אף שאין שום את פרדוקס הריגת הסבא. אין שום דבר מיוחד בנסיעה אחורה, וקל לראות שכל שינוי זמן יזום סובל מאותן בעיות מושגיות.

מהי המהירות של מעבר כזה?

שאלה מעניינת נוספת היא מהי המהירות של מעבר זמני שכזה? האם יש מגבלות פיסיקליות על המרחק שעוברים במעבר אחורה בזמן (שהמהירות לא תעלה על מהירות האור)? כלומר האם אפשר להתעתק למקום מאד רחוק (מחוץ למערכת השמש, מרחק שהוא מעבר לחמישים שנות אור)[4] כך שהמנה של הפרש המקומות בהפרש הזמנים תהיה גדולה ממהירות האור.

האם בכלל ניתן לדבר על מהירות, כאשר הזמן הוא לא הזמן שלקח לי לערוך את המסע אלא הפרשי הזמן בין שני קצותיו? יש לזכור שהמעבר קורה מבחינתי ברגע אחד. ההנחה היא שכשאגיע לשנת 1966 אהיה בן 20 בדיוק כגילי בשנה שממנה יצאתי (ולא בן מינוס 30, שזה ההפרש בין ערכי הזמן שבקצוות המסלול שלי).

מבט מתמטי: הנסיבות כפונקציה של הזמן

פיסיקאים רגילים לתאר את היחס בין הזמן לנסיבות ששוררות בו בצורה של פונקציה. הנסיבות C הן פונקציה של הזמן t, כך: F(t)=C. משמעות הדבר היא שבהינתן הזמן, שהוא המשתנה הבלתי תלוי, הפונקציה נותנת לנו את הנסיבות ששוררות בו. הנסיבות הללו כוללות את כל המציאות באותו זמן. תיאור מדויק של כל אדם ואובייקט, ובעצם כל חלקיק, מיקומו מהירותו ותיאור מלא של מצבו מכל ההיבטים. דומני שכך גם רואים זאת אנשים ברחוב.

מה שמייחד פונקציות הוא שייתכנו שתי נקודות זמן שונות שבהן ישררו אותן נסיבות, אבל לא ייתכנו שתי נסיבות שונות באותה נקודת זמן. ומכאן שאם הנסיבות שונות אז בהכרח לא מדובר באותו זמן. זהו התיאור המתמטי של מה שראינו בסעיף הקודם, שחזרה בזמן כרוכה בשינוי הנסיבות של אותו זמן ולכן לא באמת מדובר על חזרה לאותו זמן.

חזרה בזמן בתפיסה הסובייקטיבית ובתפיסה האונטית

המסקנה היא שאם רוצים לדבר על חזרה בזמן עלינו לוותר על התפיסה הפונקציונלית. היחס בין הנסיבות לזמן אינו פונקציה. אמנם פיסיקאים כנראה יתקוממו כנגד זה, שכן בפיסיקה התפיסה הזאת היא יסוד מוסד, אבל מתמטיקאי כנראה יקבל זאת בשוויון נפש גמור. מדוע בכלל להניח שהיחס בין הנסיבות לזמן הוא דווקא יחס של פונקציה?! אבל מי שרגיש להיבטים הפילוסופיים ישים לב שיש כאן טענה מטפיזית לא טריביאלית שעלינו לבחון אותה.

ראינו למעלה שיש שתי תפיסות פילוסופיות של הזמן. התפיסה האונטית רואה אותו כיש קיים במציאות עצמה, אך קאנט הציע תפיסה סובייקטיבית שרואה אותו רק כקטגוריה מארגנת שלנו. לפי התפיסה הסובייקטיבית אין דבר כזה זמן. הזמן רק משמש אותנו לארגן את רשמינו והכרותינו. אבל אז בעצם נקודת הזמן מוגדרת אך ורק על ידי הנסיבות ששוררות בה. אין שום מובן לשנת 1966 פרט לכך שזוהי השנתה שמציינת את קיומן של אוסף הנסיבות המסויים הזה (הנסיבות ששררו אז).

נניח שהנסיבות ששררו בשנת 1966 המקורית היו X1 ובשנת 2016 שררו הנסיבות Y. ראינו למעלה שאחרי החזרה שלי לשנת 1966 הנסיבות בה הן שונות (למשל בגלל שעכשיו אני קיים, או שסבתי נרצחה), ונסמן אותן ב-X2. זהו מצב של שתי מערכות נסיבות שונות (X1 ו-X2) באותה נקודת זמן (1966). כפי שראינו, היחס הפונקציונלי לא מתיר מצב כזה.

כעת נתבונן על החזרה בזמן מזווית הפוכה. נניח שחזרנו את כל המציאות כפי שהיא בשנת 2016 (נסיבות Y) בחזרה לשנת 1966. אם כן, כעת שוררות בה הנסיבות Y, ומשמעות הדבר היא שיצרנו את אותה מערכת נסיבות עצמה בשני זמנים שונים. לפי קאנט יוצא שלא באמת חזרנו לשם אלא אנחנו עדיין בשנת 2016, שהרי זו השנה שמציינת את מערכת הנסיבות Y, וכזכור לשיטתו הזמן מוגדר דרך הנסיבות ששוררות בו. 1966 מציינת מערכת נסיבות שונה X1  . י[5]

אם כן, בתפיסה הסובייקטיבית של קאנט החזרה בזמן לא מוגדרת מושגית. רק בתפיסה האונטית של הזמן ניתן לדבר על חזרה בזמן. אם חזרנו לשנת 1966 כעת הנסיבות ששוררות בה (X2) שונות מהנסיבות ששררו בה במקור (X1). שאלנו למעלה באיזה מובן אנחנו נמצאים בשנת 1966 אם הנסיבות שונות ממה שהיה בה במקור? כעת התשובה היא שהימצאות בשנת 1966 אינה מוגדרת על פי הנסיבות אלא על פי ציר הזמן עצמו. אנחנו בשנת 1966 גם אם הנסיבות הן שונות, מעצם זה שציר הזמן מורה על 1966. אמנם קשה קצת לדמיין כיצד ניתן לדעת מהו הזמן שבו אנחנו נמצאים ללא היזקקות לנסיבות, אבל בתפיסה האונטית יש לפחות דרך תיאורטית לקבוע באיזה זמן אנחנו נמצאים שלא דרך הנסיבות. פשוט למדוד ישירות את הזמן שבו אנחנו נמצאים. המסקנה היא שבתפיסה האונטית החזרה בזמן לפחות יכולה להיות מוגדרת. גם אם החזרתי את כל המציאות כפי שהיא לשנת 1966, השאלה למה בכלל לחשוב שאנחנו לא בשנת 2016 לא מתעוררת. הזמן מוגדר כשלעצמו ולא רק דרך הנסיבות ששוררות בו.

הבעייה הקשה מכולן

עד כאן לא ראינו בעיות מושגיות בלתי פתירות שהחזרה בזמן מעוררת. השאלה היא האם אכן הזמן קיים או לא, אבל כפי שראינו לפחות בתפיסה האונטית ייתכן לדבר באופן עקבי על חזרה בזמן. אבל כעת נראה שגם בתפיסה האונטית יש בעייה בלתי פתירה. הבעייתיות של תנועה חזרה בזמן נעוצה בשאלה האם יש הבדל בין זמן למרחב. האם אלו משתנים שמתנהגים באופן דומה או לא. אם תנועה אחורה בזמן אינה אפשרית, מה שיוצא הוא שבמרחב אפשר לנוע קדימה ואחורה, אבל בזמן לא. כלומר יש אסימטריה בין זמן למרחב.

תנועה של גוף מתארת שינוי מקום על פני ציר הזמן: (X=F (t. בכל זמן t הגוף נמצא במקום X אחר. כל דינמיקה או שינוי מתוארים באותה צורה. כשמרוקנים או ממלאים בריכה כמות המים תלויה בזמן באותה צורה. וכך גם כשעושים תשובה (ראה בטור הקודם) או מתדרדרים המצב הרוחני תלוי בזמן בצורה כזאת. שינוי או תנועה לעולם נעשים על פני ציר הזמן. המסקנה היא שתנועה של גוף מתוארת באופן הבא:

(א) בזמן t1 הגוף היה במקום X1, ובזמן מאוחר יותר t2 הוא נמצא במקום שונה X2.

משפט דומה יתאר את שינוי מצבנו הרוחני בעת עשיית תשובה או התדרדרות, או את כמות המים בבריכה בעת מילוי או ריקון שלה.

תנועה קדימה (ימינה) במרחב (מהירות חיובית) מתוארת במשפט כזה שבו X2 > X1. תנועה אחורה במרחב (שמאלה) מתוארת באותו משפט כאשר X2 < X1. כיצד עלינו לתאר תנועה אחורה וקדימה בזמן? כדי לעשות זאת עלינו לבנות משפט שמתאר תנועה בזמן. במשפט כזה המשתנה X מתאר גם הוא זמן. אבל כשנעשה את ההחלפה המתאימה במשפט (א) נקבל שאפשריים רק משפטים טריביאליים, כמו זה:

(ב) בזמן t1 הגוף היה בזמן t1, ובזמן מאוחר יותר t2 הוא נמצא בזמן שונה t2.

אם t2 < t1 זו תנועה אחורה (לעבר), ואם t2 > t1 זו תנועה קדימה (לעתיד). אבל המשפטים הללו לא מתארים תנועה אלא זהות. ברור שבכל זמן ti הגוף נמצא בזמן ti. זו לא תנועה של הגוף על פני ציר הזמן אלא תנועה של ציר הזמן עצמו.

תנועה שלנו על פני ציר הזמן מתוארת על ידי שינוי של משתנה כלשהו על פני ציר הזמן. כשאני עובר משנת 2016 לשנת 1966 זה מתואר במשפט הבא:

(ג) בזמן t1 אני נמצא בזמן t2, ובזמן t2 אני נמצא בזמן t1.

אם המשפט הקודם היה טריביאלי, טענה זו היא סתם שטות סתירתית. איך אני יכול להיות בזמן t2 כשהזמן הוא t1? המשתנה התלוי והבלתי תלוי במשפט הזה הוא אותו, ולכן לא יכול להיות שוני בין ערכיהם. הזמן הוא פונקציה מאד פשוטה של הזמן, פונקציית הזהות. אין אפשרות לתלות אחרת בין משתנה לעצמו. זה בעצם מבטא קושי מושגי מאד יסודי שמתעורר לגבי מסע בזמן. אם חזרתי לשנת 1966 אני נמצא בה לפני 2016 ולא אחריה. אבל כפי שראינו מסע בזמן מוגדר רק כאשר הזמן המוקדם מופיע אחרי הזמן המאוחר. אבל אם הוא מוקדם על פבי ציר הזמן איך אפשר לראות אותו כמאוחר יותר?

אז אולי המוצא הוא לנסות ולתאר תנועה של ציר הזמן עצמו. לא אני נע על פני ציר הזמן אלא הוא עצמו זורם אחורה. כעת מתעוררת השאלה על פני מה הוא זורם. כפי שראינו, כל דבר שמשתנה זורם על פני ציר הזמן, אבל לא ברור על פני מה נעשית הזרימה של ציר הזמן עצמו.

פתרון מתבקש כדי לבחון את הסימטריה בין זמן למרחב היא לשוב למשפטים שהובאו למעלה ולהחליף את תפקידיהם של הזמן והמרחב. לאחר ההחלפה נשאל את עצמנו האם התקבל משפט סביר (עקבי לוגית או פיסיקלית). ניטול את משפט (א) ונציב בו ערכים שמתארים תנועה אחורה במקום, ונחליף את תפקידי הזמן והמרחב. מה שיתקבל הוא המשפט הבא:

(ד) במקום X1 הגוף היה בזמן t1, ובמקום מאוחר יותר (ימינה) X2 הוא נמצא בזמן מוקדם יותר t2.

המשפט הזה הוא משפט תמים שבעצם מתאר תנועה שמאלה במרחב, רק עושה זאת בניסוח הפוך. זה משפט לגיטימי לגמרי, ומשמעות הדבר היא שכל מה שניתן לומר על המרחב ניתן לומר גם על הזמן. הסימטריה ביניהם היא מושלמת. האם פירוש הדבר הוא שאפשר לנסוע אחורה בזמן? בהחלט כן, אבל רק במובן הטריביאלי שתואר כאן. זוהי בעצם תנועה שמאלה במרחב. כפי שראינו, תנועה אחורה בזמן פירושה להגיע לזמן מוקדם יותר בזמן מאוחר יותר, אבל זה כלל לא מוגדר. זה סתם ביטוי ריק מתוכן. המסקנה היא שהנסיעה אחורה בזמן במובן המקובל אינה אפשרית כי היא בכלל לא מוגדרת ברמה המושגית. מדובר באוסף מילים חסר מובן. אם חזרת לזמן מוקדם יותר אז אתה נמצא לפני הזמן המאוחר ולא אחריו, כלומר לא נסעת אחורה בזמן במובן המקובל.

אזכיר שוב את מה שכבר הערתי. אותה בעיה עצמה קיימת גם בנסיעה קדימה בזמן, הגם שלא מתעורר שם הפרדוקס של הריגת הסבא. גם כשאסע קדימה בזמן כשכאגיע לשנת 2030 אני אהיה ב-2030 ולא ב-2016. אין כאן נסיעה בזמן אלא זרימה פשוטה איתו. לנסיעה בזמן אין שום מובן ברמה המושגית.

הערה נוספת על הסימטריה החלל-זמנית

אמנם לכאורה נראה שניתן להראות אסימטריה אחת בין זמן למרחב. מצב אחד יכול להתקיים לגבי המרחב ולא לגבי הזמן. אם נתבונן במשפט (א) כאשר המקומות זהים והזמנים שונים, פירוש הדבר הוא שהגוף עומד במקום. לעומת זאת, באותו משפט עצמו כשהזמנים זהים והמקומות שונים זה לכאורה לא אפשרי כלל (גוף לא יכול להימצא בשני מקומות שונים באותו זמן).[6]

אבל גם זו טעות. הגירסה של מקומות שונים וזמנים זהים אפשרית בהחלט אם מדובר בגוף מאורך (שתופס את שני המקומות ביחד באותו זמן). אבל בגוף נקודתי זה לא אפשרי. אך מאידך, בגוף נקודתי זמנית (שקיים רק רגע אחד ומושמד מיידית) לא אפשרית גם התנועה על פני המרחב (משפט (א) במקומות זהים עם זמנים שונים). המסקנה היא שלמרבה הפלא הסימטריה נשמרת גם כאן. הזמן והחלל סימטריים לגמרי.

הסימטריה הזאת היא היסוד של תורת היחסות של איינשטיין. בתורת היחסות איינשטיין מציג את המאורעות על פני ארבעה משתנים (שלושה חלליים ואחד זמני), כאשר יחסו לחלל ולזמן הוא זהה. הם מתפקדים באותה צורה ואף מחליפים ביניהם תפקידים. הסימטריה הזאת באה לידי ביטוי ביחסו של איינשטיין לזמן. הוא רואה אותו סטטי וקפוא בדיוק כמו המרחב. ביטוי משעשע ליחס הזה הוא מכתב התנחומים שהוא שלח למשפחת באסו (Besso), ידידו מהפוליטכניון השווייצרי, שם הוא כותב:[7]

כעת הוא עזב את העולם המוזר הזה קצת לפני. אין בכך כל משמעות. אנשים כמונו, אשר מאמינים בפיסיקה, יודעים כי ההפרדה בין העבר, ההווה והעתיד, אינה אלא אשליה עיקשת.[8]

משמעות הדברים היא שמותו של באסו בתאריך זה וזה הוא עובדה נכונה, והיא היתה נכונה תמיד. שום דבר לא השתנה כשבסו נפטר בתאריך X, שהרי הקביעה שבסו מת בתאריך X היתה נכונה גם עשר או אלף שנים קודם לכן. זוהי הסתכלות על ציר הזמן כאילו הוא כולו מונח לפנינו באופן סטטי, ושום דבר לא באמת משנה, בדיוק כמו המרחב.

שני צירי זמן

המסקנה המתבקשת מכל זה היא שמסע בזמן הוא אוקסימורון, וזה נכון גם בתמונה האונטית של הזמן. התיאור המילולי של מסע בזמן הוא אוסף מילים סתירתי שלא מבטא מאומה. אך מתברר שהדיון עד כאן לא היה לשווא. יש דרך להגדיר מסע בזמן באופן עקבי, ולאור מה שראינו דומני שהיא הכרחית ויחידה. לשם כך עלינו להניח שישנם שני צירי זמן שונים, שהאחד זורם על פני האחר.[9] התמונה הזאת מוצגת באופן מפורט בספר הרביעי בסדרת לוגיקה תלמודית, שם היא משמשת אותנו לניתוח סוגיות תלמודיות של תנאי וברירה (שתי אלו הן מסעות בזמן בספירה המשפטית). כאן רק אגע בה בקצה המזלג כדי להשלים את הדיון על מסע בזמן.[10]

ראשית, נזכיר שהבעיה היסודית היתה על פני מה זורם הזמן עצמו. או במילים אחרות כיצד ניתן להגדיר הימצאות בזמן כלשהו על פני ציר הזמן עצמו. כאשר אני אומר שאני נמצא בזמן t2 המאוחר, ו'אחר כך' אני מגיע לזמן t1 המוקדם, עליי להגדיר באיזה מובן זה קורה 'אחר כך'. באיזה מובן הזמן המוקדם t1 מגיע 'אחרי' הזמן המאוחר t2? על פני איזה ציר האחד מוקדם לשני (וזה לא יכול להיות על פני ציר הזמן הרגיל שהרי שם הוא מאוחר לו). הזמן המוקדם מעצם הגדרתו הוא מוקדם יותר ולא מאוחר יותר. כדי להגדיר נכון תהליך של חזרה בזמן, עלינו להבין דרך אלו משקפיים אנחנו מודדים את ביטויי הקישור, כמו 'אחר כך' ו'לפני כן', במשפטים הקודמים? נניח שעברתי את בר המצווה שלי, הגעתי לזמן החתונה, וכעת אני חוזר שוב לזמן המוקדם של בר המצווה. ציר הזמן כאילו 'מתכופף' וחוזר ומתקפל אל עצמו. אני נמצא באותה נקודת זמן פעמיים: פעם בעת הבר מצווה, ובפעם השנייה אחרי החתונה. כיצד אפשר להימצא בבר המצווה שהתרחשה בגיל 13 כאשר אני עברתי את גיל 22?

כאמור, המסקנה היא שכדי לדבר על חזרה אחורה בזמן, עלינו להכניס ציר כלשהו שהוא בלתי תלוי בציר הזמן הרגיל. הציר הזה יגדיר באיזה מובן בר המצווה (שהיא מוקדמת בציר הזמן הרגיל) 'מאוחרת' לחתונה. ציר זה הוא שיהיה אחראי על המונחים המקשרים במשפטים דלעיל. כאשר אנחנו אומרים שראובן חזר 'לאחר' חתונתו לזמן בו הוא חגג בר מצווה, כוונתנו לומר שבר המצווה אמנם התרחשה לפני החתונה בציר הזמן הרגיל. אבל יש ציר זמן אחר, שביחס אליו ההגעה לבר המצווה התרחשה אחרי החתונה.

ניתן לזהות את שני צירי הזמן הללו כך:

  • ראשית, ישנו ציר הזמן הרגיל, החיצוני והאובייקטיבי, שבו קורים האירועים השונים בעולם ובחיינו. אותו סימנו כבר באות t.

  • בנוסף, ישנו גם ציר זמן פנימי שמלווה את האדם מבפנים (=הגיל שלו, מספר השנים שחלפו מאז היוולדו), והוא זורם תמיד קדימה. בציר הזה הוא לעולם לא חוזר אחורה, וכל מה שקורה בעולם הוא פונקציה שלו. נסמן את הציר הזה באות היוונית τ (טאו).[11]

תיאור מפורט של מסע חזרה בזמן במודל הזה

נראה כעת כיצד אנחנו מתארים חזרה בזמן באופן קוהרנטי. כאשר אדם נולד – ציר הזמן הפנימי שלו הוא 0=τ. השנה בעולם היא t=1971. נסמן זאת בצורה: {0 =τי,  t = 1971}. לאחר 13 שנים הוא מגיע לבר מצווה, ואז הזמנים הם: {13 =τי,  t = 1984}. לאחר עוד 9 שנים הוא מתחתן, ואז הזמנים הם: {22 =τי,  t = 1993}.  כעת הוא מחכה עוד שנתיים, וחוזר אחורה בזמן לתקופת בר המצווה שלו. מה שקורה כעת לפי התיאור שאנחנו מציעים הוא: {24 =τי,  t = 1984}. כלומר הזמן הפנימי שלו התקדם עוד שנתיים, שהרי הוא לעולם לא חוזר אחורה (זהו הגיל ה'אמיתי' שלו). כל התהליכים הללו מתרחשים על פניו, והוא המשתנה הבלתי תלוי. אבל הזמן החיצוני הוא מה שבדרך כלל נתפס אצלנו כמציר הזמן. זהו הזמן שאני נמצא בו אחרי המסע אחורה בזמן, ולכן בעצם חזרתי כאן אחת-עשרה שנה אחורה לשנת 1984. מבחינת האירועים בעולם אנחנו נמצאים בשנת 1984, אבל הגיל הפנימי שלי הוא 24.

בשפה הזו נוכל לבטא כל רעיון שנוגע לחזרה בזמן והוא יהיה מוגדר היטב. זה כמובן לא אומר שהדבר אפשרי, אלא רק שיש ניסוח לוגי עקבי ומוגדר לשפה בה ניתן לנהל דיונים על נושאים אלו. כאשר אדם חוזר אחורה בזמן פירוש הדבר שהוא מגיע לזמן t שהוא מוקדם יותר כאשר τ שלו גבוה יותר. לעומת זאת, התקדמות קדימה היא הגדלת t יחד עם הגידול ב-τ.

כעת התלות של הנסיבות בזמן היא פונקציה (כלומר תלות חד-ערכית), שכן כדי לדבר על אירועים בעולם עלינו לתת את שני הזמנים, ולא רק את t. בהינתן הערך של שני הזמנים, העולם והאירועים שמתרחשים בו הם יחידים ומוגדרים היטב. הפונקציה הרלוונטית של הנסיבות כתלות בזמן היא: (C=F(t,τ.

היחס בין שני צירי הזמן

החזרה אחורה בזמן היא בעצם קיפול של ציר הזמן לאחור. ניתן לתאר את היחס בין שני הזמנים הללו במבנה של פונקציה, שבה המשתנה הבלתי תלוי שזורם כל העת קדימה הוא הביוגרפיה האישית (הגיל) שלנו, τ. כאשר אנחנו חוזרים אחורה בזמן פירוש הדבר הוא שגידול ב-τ גורר הקטנת t. אם כן יש לנו פונקציה אחת: (τי)t, שמתארת כיצד τ קובע את t. זוהי הפונקציה שקובעת את החזרה בזמן. אם יש חזרה בזמן, פירושו של דבר הוא שהפונקציה הזו יורדת בנקודה כלשהי על פני הזמן τ, וחוזרת לזמן מוקדם יותר.

במצב רגיל (בלי חזרה בזמן) צורת הפונקציה הזו היא:

הזמן t והזמן τ זורמים בדיוק באותו קצב, ואם אחד הוא 13 שנים – כך יהיה גם השני.

לעומת זאת, במקרה בו יש חזרה בזמן (כמו בדוגמה שתיארנו למעלה, של חזרה אחרי החתונה לזמן בר המצווה), אנו מקבלים את הגרף:

בזמן τ כלשהו (בדוגמא הנ"ל: 24 = τ, שנתיים אחרי החתונה) הזמן t יורד מערכו (שגם הוא היה 24) וחוזר לערך נמוך יותר (13, גיל בר המצווה), ומאז הוא ממשיך לזרום הלאה קדימה באותו קצב כמו τ.

חשוב להבין שבשני סוגי המקרים הללו, כל ערך של τ מגדיר בצורה חד ערכית מיהו t. כפי שהגדרנו למעלה, t הוא פונקציה של τ. לכן כשאנחנו יודעים את τ אנחנו יודעים את כל מה שקורה בעולם, שכפי שראינו הוא פונקציה של שני הזמנים הללו:( f(t,τ  או ליתר דיוק [ f[t(τ),τ

כרגע גם אין כל מניעה לחזור אחורה לזמן שטרם נולדתי. אם החזרה בזמן היתה קיפול של ההיסטוריה כפי שהיא היתה, אזי לעולם קיפול כזה לא יוכל להביא אותנו למצב בו לא היינו בעבר. אבל כעת, מכיון שאנחנו לא לוקחים את ההיסטוריה כפי שהיא היתה ו'מקפלים' אותה אחורה, אלא מקפלים את הפונקציה( t(τ, אם כן, אין כל מניעה לחזור גם לזמן בעבר הרחוק. הזמן τ יתקדם קדימה עם הגיל שלי, אבל לאורכו אני עשוי לבקר במאה האחת-עשרה, או אפילו קודם.

בתיאור הזה אנחנו מדברים על חזרה לזמנים מוקדמים יותר, כאשר בזכרוננו מצויים אירועים מהעתיד. אנחנו חוזרים לבר המצווה של עצמנו, אבל בניגוד לבר המצווה המקורית כעת יש לנו זכרונות מהחתונה שלנו. לכן זו אינה אותה נקודת זמן עצמה, אלא במובן חלקי (מההיבט החיצוני, ולא הפנימי). אנחנו חוזרים ב-t אבל לא ב-τ. זה בדיוק מה שהשתנה על ידי הכנסת ציר זמן נוסף לשפה בה אנו משתמשים בטיפול בבעיות הללו. בדוגמה שהובאה למעלה, כך ניתן לתאר הגעה לשנת 1966 כשאנחנו עצמנו בגיל 20 ובאותו מצב עצמו כמו בשנת 2016. שני סוגי הנסיבות לא מאפיינים את אותו זמן אלא רק את אותו t. אבל הזמן המלא הוא (t,τ) והוא לא חוזר על עצמו. התלות בזמן (t,τ) היא פונקציה כשרה לכל דבר.

ושוב לחזרה בזמן ופרדוקס הסבא

ההגדרה שהצענו פותרת את כל הבעיות המושגיות שמתעוררות מהמושג 'חזרה בזמן'. כעת המושגים מוגדרים היטב ופרדוקס הסבא לא מתעורר.

לדוגמה, אם אדם חוזר אחורה בזמן, האם האירוע מהעתיד יכול להשפיע על מה שהוא יעשה? ברור שלא תיתכן השפעה מהזמן {24 =τי,  t = 1984} לזמן {20 =τי,  t = 1980}. לא תיתכן השפעה כזו כי היא כלל לא מוגדרת. כפי שהגדרנו, ציר ה-τ זורם כל העת קדימה. לכן נוכל כעת לפחות לנסח את השאלה באופן קוהרנטי: האם ניתן להשפיע מהזמן {24 =τי,  t = 1984} לזמן {24 =τי,  t = 1980}, או לזמן {26 =τי,  t = 1980}. הראשונה היא השפעה מיידית (בזמן τ), והשנייה היא השפעה סיבתית קדימה (בזמן τ).

כעת, כאשר השאלה מוגדרת היטב, התשובה אליה מסורה למנדט של הפיסיקאים. במצבנו כעת השפה קוהרנטית והמושגים מוגדרים היטב. התוצאה, האם ניתן לחזור בזמן או לא היא שאלה שבעובדה, ולא שאלה שניתן לענות עליה בכלים של ניתוח לוגי. היא תלויה כמובן גם בשאלה העובדתית-פיסיקלית האם באמת יש שני צירי זמן כאלה או לא.

מדוע פרדוקס הריגת הסבא כלל לא מתעורר במודל הזה? נתאר את שרשרת האירועים כדלהלן:

  1. {0 =τי,  t = 1930} סבא שלי נולד.

  2. {13 =τי,  t = 1943} לסבי יש בר מצווה.

  3. {63 =τי,  t = 1993} אני נולד.

  4. {76 =τי,  t = 2006} יש לי בר מצווה.

  5. {80 =τי, t = 1943} אני חוזר בזמן לבר המצווה של סבי והורג אותו. כל הנוכחים מוכים בתדהמה (שהרי ההזמנה שלהם נעשתה באופן תקף, בזמן שהסבא עוד היה חי, ולכן ברור שהם נוכחים במקום).

  6. {81 =τי, t = 1944}הסבא אינו קיים בעולם, והשאר כרגיל.

השאלה כעת היא האם יש נקודה בזמן (כלומר ב- t וב-τ) שבה המצב אינו חד ערכי? אם יש מצב כזה, אזי ההגדרה שלנו היא בעייתית, או לחילופין זה יהווה הוכחה בדרך השלילה לטענה שאכן לא ניתן לחזור אחורה בזמן (כי הטענה ההפוכה מובילה לפרדוקס).

התשובה היא שאין כל בעייה כזו. בכל נקודת זמן יש רק מצב אמיתי אחד, ולכן אין מניעה גם להרוג את הסבא. אמנם נכון שבזמן t=1990 יש רב ערכיות, שהרי הסבא עוד חי (הוא בן 60), אבל לאחר החזרה בזמן שלי אני הורג אותו ובאותה שנה עצמה, 1990, כשנבדוק נגלה שהוא מת. אבל שני האירועים הללו מתרחשים ב-τ שונה, ולכן מבחינתנו זו לא אותה נקודת זמן, ולכן זה לא פוגע בחד ערכיות של הפונקציה.

מה שנכון הוא שלאחר החזרה בזמן שלי, הסבא שלי מת, ולכן גם אני מת. כלומר החל מהזמן 80  =  τ אני נעלם מהזירה (כי אם הסבא מת לפני חתונתו ולפני שהוא ילד ילדים, זה אומר שגם כל השרשרת שיצאה ממנו מתה). אם הייתי הורג אותו אחרי שהוא התחתן והוליד ילדים, המצב שהיה נוצר הוא שהסבא מת אבל אני והוריי נותרים בחיים. אבל אז זה לא הייתי אני אלא מישהו אחר, ואז תעלה השאלה מנין הוא הגיע? לכן אהאינטרפרטציה הסבירה היא שבמצב כזה אני נעלם.

אם כן, התמונה היא עקבית וחפה מפרדוקסים. כל ההשפעות הן אך ורק פרוספקטיביות, כלומר מתבצעות קדימה בזמן, אלא שזה רק מבחינת הזמן τ. כלפי הזמן t אין הכרח שתהיה פרוספקטיביות, ושם יכולה להתבצע גם חזרה בזמן.

חזרה בזמן בספירה המשפטית

תאמרו, מדוע חשובה ההגדרה הלוגית והמושגית של חזרה בזמן כאשר כלל לא ברור האם הפיסיקה בכלל מאפשרת זאת?[12] ראשית, כפי שראינו גם דיון בפיסיקה חייב להתחיל במושגים מוגדרים היטב. בלי זה אין אפשרות לערוך את הבירור המדעי ולהגיע מסקנה האם אכן הפיסיקה מתירה תהליכים כאלה או לא. שנית, בספר הרביעי בסדרת הלוגיקה התלמודית יישמנו את המודלים הללו לסוגיות של תנאי וברירה. בשתי הסוגיות הללו, שמופיעות בעשרות סוגיות שונות בתלמוד, עושים שימוש בדיוק בלוגיקה הזאת. יש שם חזרה בזמן, אלא שהיא מתרחשת בספירה המשפטית ולא הפיסיקלית. לדוגמה, אדם מקדש אישה ואומר לה "הרי את מקודשת לי על מנת שתתני לי מאתיים זוז בעוד שבוע". אם היא נותנת לו את הסכום מתברר למפרע שהיא היתה מקודשת לו. אם היא לא תיתן לו, אזי היא מעולם לא היתה מקודשת לו. זוהי דוגמה מסוגיות תנאי. גם בסוגיות ברירה ניתן לראות חזרה בזמן מטיפוס מעט שונה.[13]

ברור שגם אם בספירה המשפטית אין בעיה של אילוצים פיסיקליים, עדיין חשוב מאד שהמושגים יהיו מוגדרים כדי שאפשר יהיה להסיק מסקנות מכל שיטה. גם בסוגיות הללו מופיעים לא מעט בלבולים בגלל שהמושגים לא תמיד מוגדרים היטב. המודל הלוגי שהוצג כאן הוא חיוני לניתוחן של שתי הסוגיות הללו, ויש לו כמה וכמה השלכות הלכתיות ולמדניות.

[1] אני עוסק בתפיסת הזמן במאמרי מידה טובה לשורש השלישי והשלושה-עשר (נמצאים כעת בעריכה להוצאה כספר). שם מובאים המקורות ומאמרים נוספים שעוסקים בנושא הזמן בהלכה. ראה בקצרה גם באתר כאן. הדברים נדונים גם בחלק הראשון של הספר הרביעי בסדרת הלוגיקה התלמודית, לוגיקה של זמן בתלמוד.

[2] זוהי הבחנה חשובה מאד במכניקה. כוח שתלוי מפורשות בזמן אינו משמר אנרגיה. שימור האנרגיה קיים רק כאשר הכוח תלוי בזמן רק דרך במשתנה אחר (למשל המקום X), גם אם הוא עצמו תלוי בזמן. חשבו על חלקיק שנע על פני מתווה טופוגרפי כלשהו. הכוח שפועל עליו תלוי במקום שלו (מדרון תלול מפעיל כוח גדול ולהיפך), ואם הוא נע אז מקומו תלוי בזמן. זהו כוח משמר, והאנרגיה שלו נשמרת לכל אורך התנועה. אבל אם המתווה עצמו משתנה עם הזמן פירוש הדבר שהכוח באותה נקודה משתנה עם הזמן, כלומר יש תלות מפורשת בזמן. במצב כזה אין שימור אנרגיה.

[3]  יצויין שאפשרות כזאת מוזכרת גם במאמר עצמו בשם לואיס (במאמרו משנת 1976).

אגב, בניגוד לכל הקודמות יש גירסה שונה מעט של הצעה זו שניתן להתייחס אליה ביתר רצינות. סביר להניח ששום יצור לא יכול לבצע צעד שיוצר סתירה לוגית (אם אני יכול ליצור קיר שעוצר את כל הפגזים אזי ברור שלא אוכל בו בזמן ליצור פגז שחודר את כל הקירות). הצעה זו מקבילה לגמרי להצעתו של ר"ש שקאפ לפתרון לולאה תלמודית שהורחבה על ידינו (בפרק השמיני של הספר החמישי בסדרת הלוגיקה התלמודית, הכרעת קונפליקטים ולולאות נורמטיביות בתלמוד) ללולאות רבות נוספות. ר"ש מציע עיקרון מטא הלכתי שלפיו אם יש מצב הלכתי שבו נוצרת לולאה ניתן לעצור את הלולאה כאשר נעשה צעד שיוצר חוסר עקביות (כלומר שהורס את עצמו). ראה ניתוח מפורט בפרק השמיני שם.

[4] כדי לקבל פרופורציות, השמש נמצאת במרחקשל כ-8 דקות אור מאיתנו.

[5] זו נקודה עדינה שכן יחס פונקציונלי כן מאפשר מצב כזה. ראינו למעלה שבהינתן יחס פונקציונלי ייתכנו שתי נקודות שונות בזמן עם אותה מערכת נסיבות. רק מצב שאותה מערכת נסיבות שוררת בשני זמנים שונים (שכפי שראינו גם הוא קיים בחזרה כזאת בזמן) אינו אפשרי. אז למה כתבתי שלפי תפיסתו של קאנט גם ההיבט הזה בעייתי?

כדי להבין זאת, עלינו לשים לב שתפיסתו של קאנט אמנם מכריחה יחס פונקציונלי אבל מדובר ביחס פונקציונלי מאד מיוחד, כזה שבו אין מצב של שתי נקודות זמן שבהן שוררת אותה מערכת נסיבות (זה מכונה במתמטיקה יחס חד-חד-ערכי). כלומר קיומו של יחס פונקציונלי אין פירושו בהכרח תפיסה קאנטיאנית (ובמינוח מתמטי: יחס חד-ערכי הוא אמנם פונקציונלי אך אינו קאנטיאני). חזרה בזמן מפירה את ההנחה של יחס פונקציונלי בהיבט אחד (קיומן של שתי מערכות נסיבות שונות באותו זמן) ואת הקאנטיאניות בשני היבטים (קיומן של שתי מערכות נסיבות באותו זמן וקיומן של שתי נקודות זמן שונות עם אותה מערכת נסיבות). התפיסה הקאנטיאנית בעצם דורשת פונקציה חד-חד-ערכית ועל, שכן רק אז מדובר בפונקציה הפיכה, ואז באמת ניתן להגדיר את הזמן דרך הנסיבות בצורה הבאה:( t=1/F(C.

[6] שאלה מעניינת היא האם זה חוסר יכולת פיסיקלי (כי מדובר במהירות אינסופית, שהיא מעבר למהירות האור), או בבעיה לוגית (אם הגוף נמצא כאן הוא לא נמצא שם, על פי עקרון הסתירה). במחברת השנייה עמדתי על כך שאינסוף הוא מושג פוטנציאלי ולא קונקרטי, ולכן דומני שהבעיה כאן אינה פיסיקלית אלא לוגית.

[7] ראה בפרק השלישי של הספר הרביעי בסדרת לוגיקה תלמודית, לוגיקה של זמן בתלמוד.

[8]  ראה:

Freeman Dyson, Science and the Search for God: Disturbing the Universe, New York : Lantern Books, 2003, p. 24

[9] כדי לא להתעלל בקוראים, החלטתי לא להיכנס כאן לאפשרויות השונות מי מהם אונטי ומי סובייקטיבי.

[10] ראה בפרק החמישי של הספר לוגיקה של זמן בתלמוד, שם הדברים מוצגים בפירוט. שם נדונה גם השקילות לתיאור של עולמות מרובים שהוצע כפרשנות לתורת הקוונטים, וגם בספרות שעוסקת בחזרה בזמן משתמשים בו (הוא מוזכר גם בדיווח הנ"ל).

[11] הזימון לקוח מתורת היחסות. שם האות τ משמשת לתיאור האינטרוול. יש לה ממדים של זמן אבל היא לא נתפסת כזמן. בהצעה כאן אני מסתמך על מודל שפותח על ידי פרופ' לארי הורוביץ מאוני' תל אביב ובר אילן, שבסדרת מאמרים לאורך לא מעט שנים בנה את כל הפיסיקה מחדש כאשר הוא מניח את קיומם של שני צירי זמן שונים כמתואר כאן.

[12] יש כמובן את הנפ"מ החשובה לקידושי אישה, שלא אכנס אליה כאן.

[13] לגבי ההבדל בין תנאי לברירה ראה גיטין כו ע"א ברש"י ורמב"ן, ובספרנו הנ"ל.

8 תגובות

  1. רני:
    בקשר להסבר המחודש שלך,
    אני עדיין לא מבין איך זה מוגדר היטב.
    אם הנסיבות נקבעות רק בעזרת שני המשתנים לצורך העניין (t, T) אז איך אני יכול לחזור לשנת 1985? הנסיבות בשנת 1985 בכלל לא מוגדרות, כדי להגדיר אותן יש צורך בשני המשתנים ואם לצורך החזרה משתמשים בשני המשתנים חזרנו לנקודת המוצא.
    יש עוד הרבה נקודות מעניינות להעיר לדעתי אך זו נקודה שצריך לברר קודם.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    אכן לא חוזרים לאותן נסיבות. הרי זה כל הרעיון כיצד לפרמל חזרה בזמן כאשר הנסיבות באותו זמן הן שונות ממה ששרר בו במקור. בלי כפל צירי זמן זה לא אפשרי (לפחות לא במסגרת תלות פונקציונלית), ולכן הייתי צריך עוד ציר זמן.
    כשיש שני צירי זמן, הנסיבות בנקודה (1966, 30-) הן כפי שהיו במקור, ואילו הנסיבות בנקודה (1966, 20) הן כפי שהיו אז למעט שאני נוכח שם (עם זיכרונותיי) ושסבי מת. חזרה בזמן לפי הצעתי היא חזרה בציר t, אבל לא לאותן נסיבות (כי טאו שונה). ועל זה באמת מדברים בהקשרים אלו. ברור שאי אפשר לחזור אחורה בשני צירי הזמן, אחרת מה הרווחנו?
    אגב, במאמר המקורי הוא באמת משתמש בשני צירי זמן אבל זה נראה כמו כורח חישובי ולא תוצאה של ניתוח פילוסופי מושגי.
    ——————————————————————————————
    רני:
    אני עדיין לא מבין איך זה משקף חזרה בזמן.
    ברור שזו הגדרה אבל היא צריכה לשקף חזרה בזמן.
    אם ניקח את הזוג (1985,22) שמגיע אחרי (21, 2002) מה משקף 1985? מדוע זה משקף חזרה? הרי 1985 בפני עצמו לא משקף שום נסיבות, זה סתם מספר. אם אין לי שום נסיבות לחזור/לעבור אליהן אז לאן אני מגיע?
    אם אלו נסיבות חדשות, אז זה לא משקף שום חזרה בזמן.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    רני, נסחפת.
    ברור ש-1985 משקף משהו. אבל לא את כל הנסיבות אלא רק חלק מהן (למעשה כמעט כולן, למעט שאני שם ושסבי מת). זו חזרה בזמן רק מבחינת הרכיב t, וזה קורה בלי חזרה מלאה בנסיבות (אלא רק בערך). הטענה של המודל שהצעתי היא שחוויית הזמן שלנו מביאה לידי ביטוי רק רכיב אחד מהזמן הפיסיקלי המלא, ורק כך ניתן לדבר על חזרה בזמן.
    אם אתה מגדיר שחזרה בזמן חייבת להיות חזרה גם על הנסיבות אז ברור שזה לא אפשרי (אלא רק במובן הטריביאלי של להיות שם כשאתה שם). זו היתה הבעיה שאיתה ניסיתי להתמודד כאן, ואם לא תוותר על כלום ברור שתישאר ללא פתרון. זו גופא טענתי.
    לכן הצעתי הגדרה קרובה שנותנת פשר עקבי למושג חזרה בזמן, כאשר המושג "זמן" משקף את מה שאנחנו חווים אבל הוא חלקי (רכיב אחד) לעומת הזמן במובנו הפיסיקלי המלא (שכולל את שני הרכיבים).
    אגב, הטענה שיש כמה צירי זמן ושמה שאנחנו חווים אינו בהכרח הזמן הפיסיקלי כבר מופיעה במקומות רבים (לדוגמה, הפיסיקה הבסיסית מתייחסת לזמן כחסר כיוון, אבל בתודעתנו/חווייתנו יש לו כיוון). אם תרצה תיאור נגיש וחביב, ראה בספרונו של אבשלום אליצור, זמן ותודעה, בהוצאת האוניברסיטה המשודרת.

  2. מיקי:
    שלום כבוד הרב,
    המאמר מרתק, כהרגלך. מאידך גיסא, הוא מזכיר לי את הבדיחה על המדענים בכדור הפורח (זו שעליה ביססת את כותרת הספר "שתי עגלות וכדור פורח"): כל מי שקרא ספרות העוסקת בחזרה בזמן יודע שישנם שני צירי זמן – הציר האובייקטיבי-עולמי והציר הסובייקטיבי-אישי. מה שעשית במאמר הוא פורמליסטיקה של "תחושת הבטן" שלנו שזו משימה חשובה בפני-עצמה אך אינה מחדשת דבר מהותי לגבי נושא החזרה בזמן.
    לענ"ד, ישנו גם קושי מהותי במהלך שנעשה כאן. לפי העולה במאמר נראה ששני אנשים שמבצעים חזרה בזמן לא משפיעים אחד על השני. מה קורה אם שני אנשים באותו הגיל חוזרים לאותה נקודת-זמן ונפגשים שם? נאמר שהם נפגשים באותה נקודה – (20,2000), כלומר לשניהם יש את אותו הערך τ. מצד שני, הערך τ הוא אישי. האם הם באמת באותה נקודת זמן לפי ההגדרות שלך? האם הם באמת נפגשים? אולי הם חווים חוויות שונות הנובעות מצירי זמן שונים? ומה ההשלכות התיאורטיות אם הנקודות הללו באמת שונות? ומה קורה אם לאחר-מכן שוב הם מחליטים להיפגש באותו הזמן (40,2000) ("מקץ עשרים שנה" עם חזרה בזמן 🙂 ? האם הם פוגשים את אותם האנשים? האם הם פוגשים את עצמם? מי זה "עצמם"?
    ——————————————————————————————
    הרב:
    שלום מיקי. יש פורמליזציות שאינן אלא תרגום חסר ערך ויש פורמליזציות שמבהירות כמה אספקטים חשובים. אני חושב ומקווה שזו שייכת לסוג השני. לדוגמה, פרדוקס הסבא לא מתעורר בניסוח הזה.
    אגב, הציר האישי אינו סובייקטיבי אחרת לא באמת פתרנו את הבעייה. זהו הציר הכי אובייקטיבי שיש (טאו בתורת היחסות הוא האינטרוול, משהו מוחלט). העיסוק בפרדוקס וההיטפלות אליו מוכיח שאנשים לא באמת מבינים את העניין הזה.
    ומכאן תראה שגם דבריך שלך משקפים את אותה בעיה. שניהם אכן חוזרים לאותה נקודת זמן ואיני רואה מדוע הם לא יכולים גם להשפיע זה על זה. זכור שזה לא ציר סובייקטיבי.
    לגבי השאלה של רציפות הזהות היא לא באמת קשורה לכאן. אתה יכול לשאול את אותה שאלה על אדם מסויים כעת ואחרי רגע האם זה אותו אדם. יש מאמר די טיפשי של עדי צמח (באסופה של מרסלו דסקל, הצודק והבלתי צודק) שם הוא מבסס את החובה המוסרית כלפי הזולת על כך שגם הדאגה לעצמי בעוד רגע היא דאגה לזולת כלשהו.

  3. יריב:
    שלום,
    נושא מעניין וכתוב מעניין. ההמשגה והמודל המתימטי המוצע כאן הם טובים מאוד ויפים.
    מוצא לנכון לציין כי למרות ההסתייגויות המדוברות במאמר, מסע בזמן לעתיד במודל המוצג אפשרי לחלוטין על בסיס תורת היחסות. בפרט מסע אל העתיד. ככל שתאיץ השעון הפנימי שלך יואט ואילו הזמן העולמי ימשך. המשמעות היא שנסיעה מהירה לאורך זמן שומרת על השעון הפנימי שלך איטי בעוד שהזמן בעולם מתנהל בקצב שלו. לזיכרוני מחישובי הפיזיקה, דקה במהירות האור משמעותה ארבע שנים בזמן ארץ.

    הבעיה היא כמובן בסוגיית המסע בזמן אחורה. להבנתי אין שום חוק פיזיקלי שמונע זאת ועם זאת הדרך היחידה לעשות זאת לפחות על פי הפיזיקה המוכרת היא באמצעות חורי תולעת ( הוקינג עסק בזה לא מעט והתראיין רבות על הנושא, הוא שינה דעתו לאורך הזמן לגבי האפשרות לקיים מסע בזמן). עם זאת חורי תולעת ואופק האירועים שבגבולם הם תחת הפיזיקה של תורת היחסות מחד ותורת הקוונטים מאידך. אין כרגע משהו חלוט שיודע להסביר מה קורה שם. עדיין, חורי תולעת אמורים לקשר בין נקודות במרחב-זמן ומכאן לאפשר מסע בזמן

    לשאלת הפרדוקסים, ההסבר היחיד שעומד בחוקי הפיזיקה הקיימים הוא תאורית היקומים המקבילים שבה למעשה כל כניסה לחור תולעת מייצרת שכפול של היקום הנוכחי ולמעשה בכך פותרת את בעיית הפרדוקס. היא מייצרת בעיות משל עצמה בהקשרים פיזיקליים והמשגתיים שטרם מוצו.

    ממליץ בחום על הספר הפיזיקה של הבלתי אפשרי של מיציו קאקו. הוא סוקר שם סט רחב של טכנולוגיות ורעיונות שלכאורה בלתי אפשריים כעת. מדע פופולרי אבל נחמד…
    ——————————————————————————————
    הרב:
    שלום יריב.
    דומני שבתורת היחסות המפגש בין המערכות שבמהירויות השונות הוא בעייתי ולא ברור כיצד בדיוק הוא מתבצע (כיצד נוצר סינכרון השעונים). דומני שזה לא בדיוק מסע בזמן, אלא מדידות שונות של הזמן.
    במהירות האור מגיעים לזרימת זמן בקצב אינסופי (ולא 4 דקות). יש במכנה גורם שמתאפס.
    גם לגבי חורי תולעת, לדעתי התרגום לתחושת הזמן שלנו לא מוגדר היטב. זהו מעגל במרחב-זמן, אבל לא ברור מה בדיוק משמעותו מבחינת מה שאנחנו קוראים זמן.
    דומני שבמודל שלי יש הסבר למסע בזמן שלא נזקק ליקומים מקבילים. כפי שהראיתי, המודל הזה נצרך גם בלי קשר לפרדוקסים (כפי שהסברתי, הפרדוקסים הם לא הבעייה הבסיסית במסע בזמן. הבעייה היא מושגית).
    יש לי את הספר של קאקו. תודה.

    1. מענין לענין (שלא) באותו ענין
      האם הדברים שהתפרסמו פה נכונים

      הזמן כתופעת טבע

      לפני כמאה שנה, פיתח המדען היהודי אלברט איינשטיין את תורת היחסות לזמן, שעל פיה, הזמן 'נזיל' וגמיש. לפי הסברו של איינשטיין, זמן תלוי במערכת התנועה של האדם. היוצא מכך הוא, שככל שננוע במהירות רבה יותר, אזי יחלוף עלינו הזמן בצורה איטית יותר, ביחס למי שייישאר נייח. האדם הנע במהירויות אלו, לא יבחין בשינוי כלשהו שהוא בזרימת הזמן אצלו, והיא תיראה לו רגילה לחלוטין.
      כדי לקרב את הדברים להבנתנו, עלינו להבין, שהזמן הוא אחת מתופעות הטבע שיש בעולם. כשם שכוח המשיכה (גרבוויטציה) פועל רק בכדור הארץ ומתבטל בחלל, כך נסיעה מהירה, הקרובה למהירות האור (לא משנה לאן), משנה את מצב הזמן של האדם, ביחס למצבו בכדור הארץ, שהיה נייח.

      פרדוקס התאומים

      הדוגמא הידועה ביותר להמחשת התופעה נקראת "פרדוקס התאומים", שבה, אנו מתבוננים על שני אחים תאומים בני עשרים שנה. אנו נותנים לשניהם שעונים מדויקים, המורים על השנה, על השעה ועל התאריך של היום. אח אחד נשאר בכדור הארץ ואילו תאומו, האסטרונאוט, יוצא לטיסה מחוץ לכדור הארץ במהירות גבוהה מאוד. זמן הטיסה מוקצב רק לשנה אחת. מבחינת הטייס האסטרונאוט, חלפו בזמן הטיסה רק 12 חודשים, כפי שיראה השעון בידו.
      אם מהירות החללית היא 99.5 אחוזים ממהירות האור (300 קילומטר בשנייה), לאחר שנה על פי שעונו של האח הנמצא בחללית, כאשר ישוב אל כדור הארץ, ויפגוש את אחיו התאום, יגלה להפתעתו, שבעוד הוא הזדקן בשנה אחת בלבד, הזדקן אחיו התאום, על פני כדור הארץ, בעשר שנים. ואם האח האסטרונאוט יחזור מטיסה מהירה לאחר חמש שנים, לפי שעונו, הוא ימצא שעל כדור הארץ עברו חמישים שנהים.
      לפיכך, אם נצליח להטיס חללית במהירות הקרובה למהירות האור, ונשגרה למסע של עשר שנים בחלל, האסטרונאוט שבתוכה יגלה, בשובו לכדור הארץ, שחלפו מאה שנה.
      אף על פי שקשה מאד לתפוס את משמעות הדבר, עשרות ניסויים, שנעשו מאז ועד ימינו, הוכיחו זאת. (אמנם, בימינו אין חללית המסוגלת לטוס במהירות שכזאת, מכיוון שכמות האנרגיה הדרושה ליצירת מהירות שכזאת, היא בערך כל כמות האנרגיה החשמלית, שיש בכל כדור הארץ. כדי להתקרב למהירות האור, צריך להקיף את כדור הארץ שבע פעמים, בשנייה אחת. המהירות הגבוהה ביותר שהושגה, היתה 40 אלף קמ"ש, על סיפון אפולו–10., כדי לנסוע בזמן, צריך לטוס במהירות, הגבוהה פי 2,000 מאשר אפולו-10.).
      אבל ניסויים, הקשורים לעיוות זמן,, הוכיחו זאת. למשל, בניסוי, שנערך לפני שנים אחדות, סנכרנו שני שעונים אטומיים מדויקים ביותר, לאותה השעה, בדיוק מרבי. שעון אחד השאירו על הארץ ושעון אחר הקיף את כדור הארץ פעמיים במטוס סילון (תנועה בתאוצה). לאחר הנחיתה, השעונים הורו על זמנים שונים. השעון שהיה במטוס "איחר" ובכך אפשר היה לראות עיוות של הזמן בעקבות התנועה המהירה.
      התארכות הזמן היא תופעה שמתרחשת תמיד, אבל איננו חשים בה, מכיוון, שהמהירויות להן שאנו רגילים להן בחיי היום-יום, קטנות מאוד ביחס למהירות האור. למשל, שעונו של טייס במטוס קרב, שמהירותו הממוצעת היא 1,800 קמ"ש (פי 1.5 ממהירות הקול), יפגר, לאחר מאתיים שעות טיסה, רק במיליונית השנייה.
      אפילו גדולי הפיזיקאים, שהקדישו את מרב מרצם וזמנם לחקר תופעת הזמן, מודים, שעדיין אינם מבינים את הממד הזה בשלמותו. וקשה להבין שהזמן הוא תופעת טבע.
      המדען סטיבן הוקינג,, מביא הוכחה לכך ממערכת המיקום הלוויינית הגלובלית (GPS), אשר מראה, כי הזמן עובר מהר יותר בחלל,. שהרי בתוך כל חללית יש שעון מדויק מאוד. אבל למרות היותו מדויק כל כך, ישנו פער של כשליש מיליארדרית השנייה בכל יום. לכן, צריך לתקן את המערכת, כדי להימנע משינוי הזמנים,, אחרת, ההבדלים הקטנים הללו ישבשו את כל המערכת ויגרמו לכל מכשיר GPS לסטות ב-10 קילומטרים בכל יום.

        1. אז מה ההסבר לדבר כזה שב"א שנעלם מאתנו עם תינוק בן יומו
          חוזר אחרי 13 שנה
          עם תינוק רק בן שנה, וגם הוא עצמו גדל רק בשנה.
          רק בגלל שטס במהירות עצומה לחלל הלוך ושוב?
          יש איזה הסבר שמניח את הדעת?

          1. שאלת כבר בעבר שאלות כאלה, ואענה לך את מה שעניתי אז: יש הסברים במונחי תורות מדעיות, ואם אתה רוצה עליך ללמוד אותן. אם תרצה הסבר במונחי האינטואיציות הפשוטות שלך כנראה לא תמצא כי הן שגויות.

  4. מצאתי אצל תלמידך לשעבר הסבר

    חלק א:
    https://theslightestclue.com/?p=6602

    חלק ב:
    https://theslightestclue.com/?p=6678

    הנה העתקתי

    להבין את פרדוקס התאומים
    15 במאי 2023שי יפת
    לפי תורת היחסות של איינשטיין, מסע בזמן בהחלט אפשרי, לפחות לעתיד. התרחיש הקלאסי כולל שני תאומים כאשר אחד נוסע בחלל קרוב למהירות האור וחוזר לכדור הארץ. אבל יש בתרחיש הנ"ל פרדוקס (לכאורה). מה הפרדוקס? ומה פתרונו? כל התשובות במאמר הנוכחי.
    תורת היחסות הפרטית של איינשטיין חוללה מהפכה של ממש בכל מה שקשור לדרך שבה אנו תופסים מבחינה פיזיקלית את המרחב וגם את הזמן. לפי איינשטיין, המרחב והזמן אינם מושגים אבסולוטיים, כלומר: הם אינם קיימים במציאות באופן מוחלט. ההיפך הוא הנכון: המרחב והזמן אלו מושגים יחסיים, והם תלויים במהירות שבה אנו נעים. בחיי היומיום אתם נעים במהירויות מאוד נמוכות (ביחס למהירות האור), אך אם תנועו במהירות שמתקרבת למהירות האור, אז אתם תגלו שהזמן והמרחב מתחילים "להתכווץ".1
    רגע אחד… להתכווץ? מה זה בכלל אומר? אז בואו ונוריד את הדברים לקרקע באמצעות דוגמה פשוטה, אמנם לא-מציאותית, אך מספיקה כדי להמחיש את העיקרון:
    • דמיינו שהייתם רצים מרתון במהירות של 60% ממהירות האור. במהירות כזו גבוהה, אתם תגלו כי אורך המסלול יתקצר ב-20% וכעת הוא לא יעמוד על 42 ק"מ, אלא על 33.6 ק"מ. אני מתכוון לכך ברצינות, המרחב עצמו יתכווץ: בכיוון הריצה שלכם, כל האובייקטים יהפכו להיות רזים יותר, או מעוכים קצת. אני יודע שזה נשמע מאוד מוזר, אבל מה לעשות, זו תוצאה שנובעת ישירות מתוך המתמטיקה של תורת היחסות.2
    • בנוסף, גם הזמן עצמו יתכווץ, וכל העולם שסביבכם יראה כאילו הוא מתנהל בהילוך איטי (Slow motion). לדוגמה: אם תוך כדי ריצה אתם תסתכלו על שעון קיר גדול המונח על חזית אחד מהבניינים שברחוב, אתם תגלו כי מחוגי השעון הזה מתקתקים יותר לאט, בהשוואה לתנועת מחוגי השעון שעל היד שלכם. גם כאן, קצב הזמן בכל העולם שסביבכם יואט ב-20%, כלומר: בזמן שהשעון על היד שלכם יתקתק 5 שניות, השעון שעל קיר הבניין יתקתק רק 4 שניות. שוב, זה נשמע מאוד מוזר, אבל זו המציאות על פי תורת היחסות.3
    תרוצו מספיק מהר וכל המציאות תשתנה. ברצינות.
    מקור: Arthur Sasse, Public domain, via Wikimedia Commons
    אין זה מפתיע כי די מהר תורתו של איינשטיין הולידה מתוכה תרחישים משונים ומוזרים, שבמבט ראשון נראה כי קשה מאוד לעכל. אחד מאותם תרחישים מוזרים – ואולי המפורסם שבהם – נקרא:
    פרדוקס התאומים.
    אם שמעתם בעבר על הפרדוקס אבל הרגשתם שהנושא עבר לכם מעל הראש, ואף פעם לא הצלחתם להבין על מה בדיוק מדובר, איפה בדיוק הפרדוקס, ומה הפתרון שלו, אז זה הפוסט בשבילכם.
    לפני שאתאר את הפרדוקס ופתרונו, חשוב לזכור כי תורת היחסות של איינשטיין עמדה – ועדיין עומדת היום – במבחן הניסוי האמפירי. אלפי ניסויים שנעשו מאז תחילת המאה ה-20 ועד היום מאששים שוב ושוב את תורת היחסות. לכן גם אם המסקנות של תורת היחסות נראות לנו מוזרות, בכל זאת יש להתייחס אליהן ברצינות.4
    קפצה עליו הזקנה
    נתחיל בתיאור מפורט של הפרדוקס עצמו:
    • הכירו את סֶלַע ואוֹפֵק, שני אחים תאומים שנולדו באותו יום על כדור הארץ.
    • מאז ומתמיד, סלע העדיף להישאר בבית, ובקושי יצא לשחק בחוץ.
    • אופק לעומת זאת, רק חיפש הרפתקאות וחלם להיות אסטרונאוט עוד מכיתה א'.
    • יום אחד אופק החליט לצאת למסע בחללית מכדור הארץ אל עבר כוכב מרוחק.
    • סלע, כצפוי, נשאר בכדור הארץ.
    • לאורך המסע, החללית של אופק נוסעת בחלל במהירות גבוהה מאוד, מהירות הקרובה למהירות האור.
    • ברגע שאופק הגיע לכוכב, הוא החליט שלא להישאר, ולכן מיד סובב את החללית והחל חוזר בחזרה לכדור הארץ באותה מהירות שבה נסע בדרך הלוך.
    • המסע של אופק מסתיים כאשר הוא חוזר לכדור הארץ, ונפגש עם אחיו התאום סלע.
    כעת מתרחשת תופעה מאוד מוזרה:
    אופק מגלה כי אחיו התאום סלע הרבה יותר מבוגר ממנו.
    במילים פשוטות: נוצר מצב כי אופק הזדקן לאט יותר אבל סלע הזדקן מהר יותר, ולכן בסוף המסע אופק הרבה יותר צעיר מאחיו התאום סלע. איך זה ייתכן?
    פרדוקס התאומים: כאשר התאומים נפרדים, הם באותו גיל. אך כאשר התאום שיצא למסע חוזר אל כדור הארץ, התאומים מגלים כי התאום שחזר בקושי התבגר, אך התאום בכדור הארץ הזדקן משמעותית.
    אוקיי, לפני שנתקדם, יש לעצור לרגע ולהדגיש כי עובדה זו לכשעצמה אינה נחשבת "פרדוקס". לכל היותר, מדובר בתופעה מאוד מוזרה, כזו שאנו לא רגילים אליה בחיי היומיום, שהרי ברור כי על פי החוויה הרגילה שלנו, תאומים מזדקנים באותו קצב ותמיד נשארים באותו גיל. מכל מקום – בין אם זה מוצא חן בעינינו או לא – תורת היחסות של איינשטיין מנבאת שאופק וסלע לא יזדקנו באותו קצב. מה לעשות, זו התחזית של תורת היחסות של איינשטיין, ואם התורה נכונה, אז זה מה שיקרה במציאות.
    אם כן, מהו בדיוק הפרדוקס בכל העסק?
    הכל יחסי בחיים
    ובכן, הפרדוקס טמון בעובדה כי המושג הפיזיקלי: מהירות, הוא מושג יחסי. במילים פשוטות: כאשר שני גופים נעים במהירות קבועה אחד ביחס לשני, אין שום דרך לקבוע איזה גוף נמצא "באמת" בתנועה ואיזה גוף נמצא "באמת" במנוחה. מבחינה פיזיקלית, ניתן לקבוע כי גוף א' נמצא במנוחה וגוף ב' נע ביחס אליו, אך ניתן לקבוע גם את ההיפך הגמור (גוף א' בתנועה וגוף ב' במנוחה), ושתי הקביעות הנ"ל שקולות.
    אם נתרגם את הרעיון הנ"ל לתרחיש של פרדוקס התאומים נגיע למסקנה הבאה:
    • סלע – התאום בכדור הארץ – טוען שהוא נמצא במנוחה, ואחיו אופק – שיצא למסע בחללית – הוא זה שנמצא בתנועה.
    • אבל מבחינתו של אופק – החללית היא זו שנמצאת במנוחה, ודווקא אחיו התאום סלע, הוא זה שנמצא בתנועה. מבחינתו של אופק, כדור הארץ הוא זה שיצא למסע מרוחק בחלל וחזר לבסוף אל החללית!
    אני יודע מה אתם חושבים… עושה רושם כי נקודת המבט של אופק נראית מופרכת לחלוטין, שהרי אנו מורגלים בכך שכדור הארץ – בניגוד לחלליות – לא יוצא למסע בין כוכבי. אבל זכרו כי כדור הארץ אינו הכרחי במקרה זה, הוא נמצא רק בשביל לעשות את הסיפור יפה. אפשר להיפטר מכדור הארץ לגמרי, ולדמיין כאילו כל תאום נמצא בתוך חללית משלו. שניהם מרחפים להם ביחד בחלל הריק, רחוק מכל פלנטה, עד שאחד מהם מחליט לצאת למסע ולחזור. לא משנה מי מהאחים יצא למסע, ממילא כל אחד מהם יחשוב שהוא עצמו נמצא במנוחה ודווקא התאום שלו הוא זה שנמצא בתנועה.
    אם עדיין מציק לכם שרק אחד מהתאומים התניע בפועל את מנועי החללית, לא נורא… הרי אפשר גם לדמיין תרחיש בו שני האחים יוצאים למסע בכיוונים מנוגדים, ולאחר זמן מה אחד מהם מסתובב, חוזר חזרה ומדביק את אחיו. כל זה לא משנה, בשורה התחתונה נקבל מצב זהה:
    כאשר סלע מביט מחלון החללית שלו, הוא רואה את אופק מתרחק, נעלם, ולאחר זמן מתקרב בחזרה. אבל באותה מידה, גם אופק מביט מחלון החללית שלו, וגם הוא רואה את סלע מתרחק, נעלם, ולאחר זמן מתקרב בחזרה.
    יוצא אם כן כי לפי תורת היחסות, כל אחד מהאחים צריך להיות מבוגר יותר מהתאום שלו, שהרי על כל אחד מהם ניתן לומר כי הוא נמצא בתנועה ביחס לתאום שלו.
    זה הפרדוקס.
    גם אם נקבל את העובדה (המוזרה) כי לפי תורת היחסות התאומים לא יהיו באותו גיל, עדיין ברגע המפגש רק אחד מהם יכול להיות מבוגר יותר. אבל מי? לא ייתכן כי העקרונות של תורת היחסות יובילו למסקנות סותרות.
    לשבור את הסימטריה
    אז מה הפתרון?
    ובכן, הפתרון טמון בהבנה שמצב האחים אינו באמת סימטרי, ונקודות המבט שלהם אינן שקולות. הסימטריה נשברת לא בגלל שתאום אחד יצא למסע ולכן נמצא בתנועה, שהרי לא ניתן לקבוע מי נע "באמת". הסימטריה נשברת כי רק אחד מהאחים (אופק במקרה הזה) שינה את כיוון המהירות שלו בנקודה שבה הסתובב כדי לחזור לכדור הארץ. במבט ראשון זה אולי נראה כמו פרט קטן, אבל פה קבור הכלב:
    שינוי מהירות יוצר תאוצה.
    יוצא מכאן כי אמנם כל תאום רואה את עצמו במנוחה ואת אחיו בתנועה, אבל רק תאום אחד בלבד נתון בפועל תחת השפעה של תאוצה, ואת השפעת התאוצה אי אפשר לפספס.
    כולנו מכירים את התופעה מחיי היומיום: כאשר אנו נוסעים במכונית במהירות קבועה בקו ישר, אנו לא מרגישים שום דבר מיוחד, וזה לא משנה אם אנו נוסעים ב- 100 קמ"ש, 200 קמ"ש או אפילו לא נוסעים כלל. לעומת זאת, אם המכונית תבצע פניה חדה, מיד נרגיש כיצד אנו נלחצים הצידה. אם המכונית תבצע עצירה פתאומית, נגלה שאנו נזרקים קדימה. בכל המקרים הללו יש לנו אינדיקציה ברורה שהמערכת נמצאת בתאוצה. במילים פשוטות: התאוצה שוברת את הסימטריה בפרדוקס התאומים.5
    בשלב זה ייתכן כי אתם מרגישים כי עדיין לא קיבלתם הסבר, ואתם צודקים. סביר להניח כי הקורא הנבוך עדיין מגרד בראשו ולא מבין איך בדיוק התאוצה גורמת להפרש הגילאים. מה המנגנון המדויק?
    ובכן, התשובה המעצבנת היא כי אין ברירה, צריך לעשות את החשבון. במילים אחרות: יש לנסח את משוואות תורת היחסות המתאימות, לפתור אותן, ולהיווכח כי התאוצה של התאום בחללית היא זו שגורמת לו להיות צעיר יותר בהשוואה לאחיו בכדור הארץ.6
    ברור לכולנו כי חפירות במתמטיקה זו אינה המטרה של הבלוג. לכן השאלה המתבקשת היא זו:
    האם ניתן להסביר כיצד נוצר הפרש הגילאים בין התאומים באופן פשוט וברור מבלי להיכנס לחישובים מסובכים?
    התשובה היא:
    כן, אפשר.
    אז חשבתי כיצד ניתן לקחת את הפתרון המתמטי הטרחני, ולעשות לו טרנספורמציה כך שנוכל לתאר את הפתרון באופן מילולי, שלב אחרי שלב, מנקודת המבט של כל תאום בנפרד. זה בדיוק מה שאעשה להלן: אפרט כיצד קצב הזמנים משתנה בין שני האחים לאורך המסע, ויותר חשוב: מדוע ברגע המפגש, שניהם אכן יסכימו שדווקא התאום בכדור הארץ הוא המבוגר יותר.
    מכל מקום, קחו בחשבון כי לוקח קצת זמן לעכל את כל השלבים בתיאור, אז ייתכן ותצטרכו לקרוא את רצף האירועים פעמיים-שלוש לפני שהאסימון יפול. כך או כך, זה אתגר נחמד והתעמלות בריאה למוח. בסוף השכר משתלם, כי זו אחת הדרכים הטובות ביותר להפנים את העקרונות של תורת היחסות.
    לפני שאתחיל, הערה טכנית חשובה: שימו לב כי את הזמן אמדוד בשנים, ואת המרחק בשנות-אור. זו שיטה נוחה מאוד כדי לתאר גופים שנעים במהירות גבוהה, לדוגמה:
    • גוף שנע במהירות האור, יעבור במשך שנה אחת מרחק השווה לשנת-אור אחת.
    • גוף שנע בחצי ממהירות האור, יעבור במשך שנתיים מרחק השווה לשנת-אור אחת.
    • גוף שנע ברבע ממהירות האור, יעבור במשך שנה אחת, מרחק השווה לרבע שנת-אור אחת.
    • וכן הלאה, וכן הלאה…
    רצף המאורעות בפרדוקס התאומים
    כדי להכין את הקרקע להסבר, נניח שלכל אחד מהאחים יש שעון קיר שמראה כמה זמן חלף. בתחילת המסע, שני האחים מאפסים את השעונים שלהם ומסנכרנים ביניהם. בנוסף, לכל אחד מהאחים יש מצלמה שמתעדת את השעון האישי שלו, ושולחת את התיעוד באופן רציף לאח השני. לכן בכל רגע נתון, כל אחד מהאחים רואה גם את שעון הקיר שלו, אבל הוא גם רואה על גבי מסך שידור חי של שעון הקיר של האח השני. חשוב לזכור: השידור של המצלמה נשלח על ידי גלי-רדיו הנעים במהירות האור, וכידוע זו מהירות סופית!
    מיד לאחר שהתאומים מאפסים את השעונים שלהם, אופק יוצא בחללית למסע במהירות שגודלה 60% ממהירות האור אל עבר כוכב המרוחק 6 שנות-אור מכדור הארץ. סלע נשאר בכדור הארץ.
    שאלה ראשונה: כמה זמן אורך המסע לכוכב מנקודת המבט של כל אחד מהתאומים?
    • מבחינתו של סלע, החללית של אופק צריכה לעבור מרחק של 6 שנות-אור במהירות של 60% ממהירות האור, לכן אופק יגיע לכוכב לאחר 10 שנים. אבל את רגע ההגעה של אופק לכוכב, סלע רואה על המסך רק לאחר 16 שנים מתחילת המסע! מדוע? זכרו כי מבחינתו של סלע לקח לאופק 10 שנים להגיע לכוכב, אבל לשידור של רגע ההגעה לקח 6 שנים לחזור לכדור הארץ.
    • מבחינתו של אופק, המסע לכוכב לקח רק 8 שנים. מדוע? כפי שהסברתי בתחילת המאמר, מי שנע במהירות הקרובה למהירות האור, יראה כיצד מרחקים מתכווצים לאורך ציר התנועה שלו. לכן מבחינת אופק, המרחק לכוכב יהיה קצר יותר ב-20%, ולא יהיה 6 שנות-אור, אלא רק 4.8 שנות אור. אם אופק נע ב- 60% ממהירות האור, אז מספיקות לו 8 שנים כדי לעבור מרחק של 4.8 שנות אור.
    שאלה שניה: מה רואה כל תאום כשהוא מסתכל על השעון שלו עצמו ועל השעון של אחיו?
    • מבחינתו של סלע, כאשר שעון הקיר שלו מראה 16 שנים, זה הרגע בו הוא רואה על המסך את אופק מגיע לכוכב ושעון הקיר של אופק מראה 8 שנים. לכן סלע מגיע למסקנה כי אופק צעיר יותר.
    • מבחינתו של אופק, כאשר שעון הקיר שלו מראה 8 שנים, זה הרגע בו הוא הגיע לכוכב. אבל כאשר אופק מסתכל באותו רגע על המסך בחללית, הוא רואה כי השעון של סלע מראה רק 4 שנים! מדוע? אל תשכחו כי לגלי-הרדיו של השידור לוקח 6 שנים לעבור את המרחק מכדור הארץ לכוכב! לכן עוד לפני שאופק הגיע לכוכב, מכדור הארץ כבר יצא שידור של תמונת השעון של סלע 4 שנים לאחר תחילת המסע, והשידור הזה "רודף" אחרי אופק ומגיע לכוכב ביחד עם אופק! לכן אופק מגיע למסקנה כי סלע צעיר יותר.
    הנה טבלה מסכמת של תצוגת השעונים של כל אחד מהתאומים לאחר החצי הראשון של המסע:
    מה מראה השעון הפרטי מה מראה השעון שעל המסך
    סלע 16 8
    אופק 8 4
    נעצור לרגע בנקודה זו. שימו לב כיצד העיקרון היסודי של תורת היחסות מופיע במלוא הדרו: כל אחד מהאחים חושב שהאח השני צעיר יותר פי 2! הסיבה לכך היא פשוטה: הסימטריה עדיין לא נשברה… אופק עדיין לא הסתובב חזרה לכדור הארץ. אם אופק לא היה עוצר בכוכב אלא ממשיך לנסוע, כל אחד מהאחים היה חושב שהאח השני צעיר יותר, וזה היה נמשך כל עוד אופק היה ממשיך להתרחק מכדור הארץ. לגבי השאלה מי יותר צעיר, התאומים היו נאלצים להסכים שלא להסכים. זה קצת מוזר, אבל זו המציאות לפי תורת היחסות הפרטית.
    שאלה שלישית: מה מצב השעונים בסוף המסע, כאשר אופק חוזר ונפגש עם סלע?
    ברגע שאופק הגיע לכוכב, הוא מסתובב וחוזר חזרה לכדור הארץ באותה מהירות בדיוק. נמשיך הלאה אם כן, ונחשוב מה קורה בחצי השני של המסע מנקודת המבט של כל תאום, ומה מראים השעונים בשעת המפגש בין התאומים.
    • מבחינתו של אופק, המסע חזור לכדור הארץ אינו שונה מהמסע הלוך לכוכב. המרחק יתכווץ ב-20% ויעמוד על 4.8 שנות-אור, בדיוק כמו קודם, ולאופק יקח 8 שנים לעשות את המסע חזור. לכן ברגע שאופק מגיע לכדור הארץ, שעון הקיר שלו מראה 16 שנים.
    • מבחינתו של סלע, אופק עבר מרחק כולל הלוך-חזור של 12 שנות-אור במהירות של 60% ממהירות האור, לכן אופק יחזור אחרי 20 שנים מתחילת המסע. כאשר אופק חוזר לכדור הארץ, שעון הקיר של סלע מראה 20 שנה.
    הנה טבלה מסכמת של תצוגת השעונים של כל אחד מהתאומים בסוף המסע כאשר הם נפגשים:
    מה מראה השעון הפרטי מה מראה השעון שעל המסך
    סלע 20 16
    אופק 16 20
    ובא לציון גואל. ברגע המפגש בין האחים, סלע התבגר ב- 20 שנים, אך אופק התבגר רק ב- 16 שנים. אין להם על מה להתווכח, כי זה בדיוק מה שמראים שעוני הקיר שלהם.
    הבנתם?
    סיכום
    אם הגעתם עד כאן, ייתכן וכל העסק נראה כמו כשל מחשבתי אחד גדול. מה הקשר בין תקתוק שעונים להזדקנות?
    התשובה של איינשטיין היא כי שעונים מודדים זמן. במידה והם לא מקולקלים ולא מזייפים בגלל תקלה פנימית, אז כל מה שהם עושים זה לעקוב אחרי זרימת הזמן באמצעות תהליך מחזורי כלשהוא. אבל יש לזכור כי השעון הוא בעצמו מערכת שמבוססת על תהליכים פיזיקליים. שעון אינו יצור קסום שהגיע מעולם אחר; שעון מורכב מאטומים ומולקולות, בדיוק כמו הגוף שלנו.
    אם השעון מתקתק יותר לאט, אין סיבה מדוע השעון "הגופני" שלנו לא יתקתק לאט גם הוא. במילים אחרות: כל התהליכים הפיזיקליים, הכימיים והביולוגיים בגופכם גם הם יצייתו לשינוי בזרימת הזמן, והקצב שלהם יואט (כמובן בהשוואה לקצב התהליכים בגופו של מי שלא נמצא בתנועה).7
    בכל מקרה, פרדוקס התאומים מוכיח כי לפחות מסע בזמן לעתיד אפשרי בהחלט:
    אופק נסע 4 שנים אל העתיד של כדור הארץ!
    1. לאורך כל המאמר הנוכחי אני אציג את הדברים אך ורק במסגרת היחסות הפרטית. לכן מכאן והלאה, בכל מקום שאכתוב: "תורת היחסות", הכוונה תהיה אך ורק לתורת היחסות הפרטית. [↩]
    2. מהירות האור היא 300 אלף ק"מ בשנייה, ולכן 60% ממהירות האור היא 180 אלף ק"מ בשנייה. אם תרוצו מרתון במהירות כל כך גבוהה, אתם תסיימו את המרתון תוך 140 מיקרו-שניות. מדובר בזמן מאוד קצר, אבל זה לא באמת משנה, כי אפשר לדמיין עולם בו הערך של מהירות האור הוא 15 קמ"ש, ובעולם כזה ריצה במהירות של 60% ממהירות האור היא ריצה במהירות של 9 קמ"ש, שהיא מהירות ריצה טיפוסית של בן אדם ממוצע. בעולם שכזה, כל התופעות המוזרות של תורת היחסות היו באות לידי ביטוי גם תוך כדי ריצה רגילה. מכל מקום, בחיי היומיום אנו לא מתקרבים בכלל למהירות האור. אפילו המהירות של תחנת החלל הבינלאומית שהיא 7.66 ק"מ לשנייה, היא רק 0.0025% ממהירות האור. [↩]
    3. יש להדגיש כי מי שעומד על המדרכה ולא רץ, יראה בדיוק את אותה תופעה. במילים אחרות: אם אתם תחזיקו בידיים שעון תוך כדי ריצה, אז מי שעומד על המדרכה יראה דווקא את השעון שלכם כאילו הוא מתקתק לאט יותר, בהשוואה לשעון היד שלו. [↩]
    4. כל התופעות המוזרות של יחסיות המרחב והזמן ניתן לגזור ישירות מתוך הקביעה המפורסמת של איינשטיין כי מהירות האור סופית וקבועה לכל צופה בכל מערכת ייחוס. [↩]
    5. יש לשים לב כי ההסבר הנ"ל – שהתאוצה שוברת את הסימטריה – תקף לתורת היחסות הפרטית (מרחב-זמן שטוח) ורק לתרחיש שהוצג במאמר הנוכחי. אמנם, חשוב להדגיש שהשימוש בתאוצה בתור הסבר לפרדוקס אינו תקף באופן כללי, כלומר: אינו תקף לכל תרחיש של פרדוקס התאומים. ניתן לתאר את פרדוקס התאומים גם באופן אחר, למשל: שני התאומים יוצאים למסע מכדור הארץ, שניהם מאיצים בכיוונים מנוגדים ושניהם חוזרים לכדור הארץ, אלא שתאום אחד חוזר הרבה לפני התאום השני. במקרה זה, שני התאומים חווים תאוצה, לכן התאוצה לכשעצמה אינה הסיבה השורשית לפתרון הפרדוקס. בנוסף, ניתן לייצג את פרדוקס התאומים לא רק במסגרת תורת היחסות הפרטית (מרחב-זמן שטוח) אלא אף באמצעות תרחישים במסגרת תורת היחסות הכללית (מרחב-זמן עקום). לכן במקרה הכללי, זו אינה התאוצה שקובעת מי מהאחים יהיה צעיר יותר, אלא האורך של קו-העולם של כל אחד מהתאומים בתוך המרחב-זמן שהוא נע בו. כל המושגים הללו מורכבים יותר ויוסברו בפוסט נפרד. [↩]
    6. מאמר מצוין בנושא עם חישוב מפורט ניתן למצוא בקישור כאן. [↩]
    7. שוב יש לזכור: מדובר בתופעה יחסית. כאשר שני גופים נעים אחד ביחס לשני, כל אחד חושב שהוא במנוחה ולכן כל אחד רואה את השני כאילו הוא מאט את קצב שלו. [↩]

    להבין (הרבה יותר טוב) את פרדוקס התאומים. \\
    29 במאי 2023שי יפת
    בפוסט הקודם למדנו על פרדוקס התאומים, ומה הפתרון שלו. אמנם, הפתרון שהוצג רלוונטי לתרחיש מאוד ספציפי ופשוט של הפרדוקס. הפתרון האמיתי מורכב יותר וכדי להבין אותו נצטרך ללמוד על עקרונות נוספים בתורת היחסות, עקרונות שחוללו מהפכה בעולם המושגים הפיזיקלי שלנו.
    בפוסט הקודם למדנו על פרדוקס התאומים המפורסם, המתרחש במסגרת תורת היחסות של איינשטיין. התיאור הקלאסי – והפשוט ביותר – של הפרדוקס כולל שני אחים תאומים, סֶלַע ואוֹפֵק, כאשר סלע נשאר בכדור הארץ בעוד אחיו התאום אופק יוצא למסע בחלל במהירות הקרובה למהירות האור. בסוף המסע, אופק חוזר לכדור ארץ ונפגש עם אחיו התאום סלע. להפתעתם של התאומים, אופק מגלה כי הוא יותר צעיר מאשר אחיו סלע.
    כפי שראינו, ההסבר להזדקנות המהירה של סלע והאיטית של אופק, אינו טמון בעובדה כי אופק נסע בחלל במהירות מאוד גבוהה, שהרי כל אחד מהאחים יכול לטעון כי הוא זה שנמצא במנוחה ודווקא אחיו התאום הוא זה שנמצא בתנועה; כזכור, מהירות היא מושג יחסי, ולא ניתן לקבוע מי מהאחים נמצא "באמת" בתנועה. לכאורה, נקבל מצב אבסורדי: לפי תורת היחסות כל אחד מהתאומים צריך להיות צעיר יותר מאחיו ברגע המפגש.
    הסיבה מדוע דווקא אופק הזדקן יותר לאט מסלע טמונה בעובדה כי רק אופק היה נתון תחת ההשפעה של תאוצה; בניגוד לסלע שנשאר בכדור הארץ, אופק היה צריך בשלב מסוים להאט, לעצור, להסתובב ולהאיץ שוב כדי לחזור בחזרה לכדור הארץ. מכאן נובע כי התאוצה היא הגורם לשבירת הסימטריה בין התאומים, וזו הסיבה מדוע אופק צעיר יותר מסלע.
    המטרה של הפוסט הנוכחי היא בעצם לומר לכם:
    תשכחו מכל הסיפור הזה עם התאוצה.
    רגע, רגע… אז את כל מה שהסברתי בפוסט הקודם אפשר לזרוק לפח? אם התאוצה היא לא באמת הסיבה מדוע דווקא אופק צעיר יותר, אז מה כן?
    ובכן, התשובה היא כך: זה נכון כי בתרחיש הקלאסי של הפרדוקס נקבל כי התאוצה היא הסיבה השורשית לפתרון, אך זה רק במקרה הפרטי שבו סלע נשאר בכדור הארץ ואופק יוצא למסע.
    אבל אם תחשבו על זה לעומק, די מהר תוכלו בעצמכם להגיע למסקנה כי התאוצה לא יכולה להיות הגורם השורשי מדוע דווקא אופק צעיר יותר מסלע, ולא להיפך. הסיבה פשוטה: מה בדיוק מונע מסלע להיות נתון תחת השפעת תאוצה בדיוק כמו אחיו התאום אופק? במילים פשוטות: למה רק אופק מקבל חללית ויוצא למסע? למה שלא ניתן חללית גם לסלע, אה? אה?
    חשבו למשל על התרחיש הבא:
    • כל אחד מהתאומים נכנס לחללית משלו.
    • גם סלע וגם אופק, שניהם יוצאים למסע בחלל בכיוונים מנוגדים, כל תאום אל עבר כוכב אחר.
    • איפה שהוא באמצע הדרך סלע מתחרט, ומחליט לעצור ולחזור חזרה לכדור הארץ, עוד לפני שהגיע לכוכב היעד שלו.
    • אופק לעומת זאת, משלים את המסע אל הכוכב שלו, ורק אז מסתובב וחוזר חזרה לכדור הארץ.
    גם בתרחיש הזה, המתמטיקה של תורת היחסות מנבאת כי ברגע המפגש בין התאומים על כדור הארץ, הם לא יהיו באותו גיל. אלא שכעת, שניהם היו נתונים תחת השפעה של תאוצה! אם בתרחיש הקלאסי הפלנו את האשמה על התאוצה שפעלה על אופק בלבד ורק היא זו שגרמה לו להזדקן לאט יותר, מה נעשה כעת?1
    אז אם אתם רוצים להבין מה באמת גורם להפרש הגילאים בין התאומים, ומהי הסיבה השורשית שקובעת מי מבין התאומים יהיה צעיר יותר, זה הפוסט בשבילכם. כפי שתראו להלן, התשובה תוביל אתכם למחוזות יותר ביזאריים ויותר מעניינים בתפיסה שלנו את המציאות.
    הסלון של אלוהים
    כדי להבין מה באמת קובע את הפרש הגילאים בין התאומים – בכל תרחיש שרק תרצו – יש להבין מושג יסודי בתורת היחסות, ומהפכני בתולדות הפיזיקה:
    מרחב-זמן
    עד לתקופתו של איינשטיין, פיזיקאים תפסו את המציאות באותו אופן שבו כל אחד ואחת מאתנו תופסים אותה. בהתאם לחוויה היומיומית שלנו, כל הגופים ביקום – מגרגר חול קטן ועד השמש הגדולה – נעים בתוך מרחב תלת-ממדי, כאשר הזמן זורם לו ברקע בקצב קבוע ללא הפרעה. זו התפיסה השגרתית של כולנו, לא כך? נראה ברור כי כולנו רשאים לנוע בתוך מרחב שיש בו קדימה-אחורה, מעלה-מטה, ימינה-שמאלה. המרחב הזה עצום – אולי אפילו אינסופי – ומכיל בתוכו את כל הפלנטות, הכוכבים, הגלקסיות והחורים השחורים שביקום, הכל כולל הכל. בנוסף למרחב העצום הזה, עושה רושם כי קיים איזה שעון קוסמי שמתקתק לו ברקע, תיק-תק, תיק-תק, וכך חולף לו הזמן באותו מרחב עצום שבו הכל נמצא, בהתאם למחוגים של אותו שעון קוסמי בלתי נראה.
    זוהי למעשה התפיסה הניוטונית של המציאות, ואפשר להציג אותה כך:
    המרחב כולו הוא מעין אקווריום בסלון של אלוהים, והזמן נמדד על ידי שעון קיר גדול, שתלוי מעל האקווריום.
    בנוסף, ברור כי כל מה שנמצא בתוך האקווריום הזה – הפלנטות, השמשות והגלקסיות – לא משפיעים על האקווריום עצמו, ובוודאי שלא על השעון. האקווריום קיים לכשעצמו והשעון מתקתק לו באופן עצמוני.
    ואז הגיע איינשטיין והפך את כל התפיסה הזו על הראש.
    המציאות כפלסטלינה
    לפי התפיסה היחסותית של איינשטיין, האקווריום והשעון הפכו לישות אחת. המציאות כולה היא מעין גוש ארבעה-ממדי בו הזמן הפך להיות ציר נוסף לצידם של שלושת צירי המרחב. אין יותר מרחב וזמן, יש: מרחב-זמן.
    אם זה לא מספיק, אז לפי איינשטיין המרחב-זמן אינו גוש "קשיח", הוא יותר דומה לפלסטלינה; במילים אחרות: המרחב-זמן יכול להימתח ולהתעוות. מי אחראי לכך? מי מעקם ומעצב את המרקם של המרחב-זמן הזה? ובכן, כולנו. אני, אתם, הכוכבים והגלקסיות. בקיצור, כל מה שממלא את המרחב-זמן משפיע על צורתו.
    על פי תורת היחסות, החומר ביקום, כגון: השמש (מיוצגת על ידי הכדור הלבן במרכז המערכת) מעקמת את המרחב ואת הזמן שסביבה.
    מקור: Lucas Vieira Barbosa authored the original OGV. Selected frames (10% of the original) extracted and re-timed by Stigmatella aurantiaca, CC BY-SA 4.0 https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0, via Wikimedia Commons
    איינשטיין הראה כי במרחב-זמן הפלסטליני הזה, ייתכן בהחלט כי מאורעות שמבחינתכם כבר קרו בעבר, עדיין נמצאים בעתיד שלי, ולהיפך. אין יותר עבר, הווה ועתיד מוחלטים שתקפים בכל מקום. לכן למקף הקטן הזה בין שתי המילים מרחב וזמן יש משמעות גדולה מאוד: המרחב-זמן הוא ישות אחת, גוש ארבעה-מימדי שבו העבר והעתיד "ממשיים" בדיוק כמו ימין\שמאל, קדימה\אחורה ומעלה\מטה. אם לנסח זאת במילותיו של אחד מהפיזיקאים (והמתמטיקאים) הגדולים של המאה ה-20:
    במרחב-זמן דברים פשוט קיימים, הם אינם מתרחשים.2
    הרמן וייל (1885-1955)
    יש מרחק, ויש מרחק
    כל זה נחמד מאוד ומגניב נורא, אבל מה הקשר בין מרחב-זמן ארבעה מימדי לפרדוקס התאומים? איך בדיוק השינוי התפיסתי הזה עוזר לנו להבין מהי הסיבה האמיתית להפרש הגילאים בין האחים?
    ובכן, המהפך שתיארתי לעיל בתפיסת המציאות, הוליד מתוכו שינוי תפיסתי נוסף הקשור למושג:
    מרחק
    גם במקרה זה, כולנו מבינים באופן אינטואיטיבי במה מדובר, נכון? מה הבעיה: קחו חוט, תמתחו אותו בין שתי נקודות במרחב, ואורך החוט הוא המרחק מכאן לשם, אין יותר פשוט מזה. אבל האינטואיציה היומיומית שיש לכולנו לגבי המושג מרחק, זו אינטואיציה שרלוונטית במציאות לפי התפיסה הניוטונית. אך לפי התפיסה היחסותית של איינשטיין, המציאות היא מרחב-זמן ארבעה מימדי, והמושג מרחק מקבל משמעות אחרת לגמרי:
    • לפי התפיסה הניוטונית, מרחק נמדד בין שתי נקודות במרחב.
    • לפי התפיסה היחסותית, מרחק נמדד בין שני אירועים במרחב-זמן.
    זה נשמע קצת מוזר, אני יודע, אך חשוב להדגיש כי מרחק במרחב-זמן של איינשטיין אינו אותו מרחק במרחב "הרגיל" של ניוטון! גם מבחינה מתמטית, לכל מרחק יש שיטת חישוב שונה! אם יש לכם עצבים וסבלנות, אז בקישור כאן אני מפרט יותר על המתמטיקה של כל העסק, אבל בשורה התחתונה: מרחק במרחב-זמן יחסותי מוגדר ומחושב באופן שונה מאשר מרחק במרחב ניוטוני "רגיל".3 הדוגמה הפשוטה ביותר שניתן לחשוב עליה כדי להפנים את העובדה שאכן מדובר בשני סוגים שונים של מרחק, היא כאשר אתם יושבים במקום, ולא זזים בכלל:
    • לפי התפיסה הניוטונית, כל עוד אתם יושבים במקום אתם עוברים מרחק השווה לאפס. זה פשוט וברור, הרי אתם לא זזים.
    • לפי התפיסה היחסותית, גם אם אתם יושבים במקום ולא זזים מילימטר, אתם עדיין נעים בתוך המרחב-זמן, ולכן במרחב-זמן אתם עוברים מרחק שאינו אפס, זה פשוט מרחק מסוג אחר.
    דף ממצגת של הרמן מינקובסקי (1864-1909) שבה ניתן לראות דיאגרמה שמתארת את הרעיון של מרחב-זמן וכן תיאור של מסלולי גופים במרחב-זמן. מינקובסקי היה פרופסור למתמטיקה במכון הטכנולוגי של ציריך בזמן שאיינשטיין למד שם. מינקובסקי לא פרסם את תגליותיו מיד, אלא המתין כדי לפתח את הרעיון בצורה מקיפה יותר, לכן איינשטיין הקדים אותו בפרסום. מינקובסקי מעולם לא ביקש "זכות ראשונים" אלא נתן לאיינשטיין את מלוא הקרדיט.
    מקור: Hermann Minkowski, died 1909, Public domain, via Wikimedia Commons
    שמיניות בחלל
    אוקיי, אז איך בדיוק התובנה הזו רלוונטית לפרדוקס התאומים?
    ובכן, כל תרחיש של פרדוקס התאומים שתוכלו לחשוב עליו, תמיד יהיה תחום באמצעות שני אירועים במרחב-זמן:
    1. האירוע הראשון הוא כאשר התאומים מסנכרנים את השעונים שלהם ונפרדים זה מזה.
    2. האירוע השני הוא כאשר התאומים נפגשים שנית ומשווים בין השעונים שלהם (ברור כי אין הכרח שהם יפגשו באותו מקום שבו נפרדו).
    בין שני האירועים האלה, כל תאום יכול לעשות מה שבא לו: להישאר במקום, או לצאת למסע באיזה כיוון שירצה, לכמה זמן שרק ירצה, ובכל מהירות שמתחשק לו. כל תאום יכול להאט, להאיץ, לעצור, להסתובב וגם לעשות שמיניות בחלל. באופן כללי ניתן לומר כי כל תאום יכול לנוע באיזה מסלול מפותל שרק ירצה, זה לא משנה.
    אבל! ברגע שבו התאומים נפגשים שוב ומשווים שעונים, יש רק דבר אחד שיקבע את הפרש הגילאים ביניהם: המרחק שכל תאום עבר במרחב-זמן. במילים פשוטות:
    התאום שעבר מרחק ארוך יותר במרחב-זמן, הוא יהיה האח המבוגר יותר. תמיד.
    הבנתם? המרחק במרחב-זמן הוא הסיבה האמיתית להפרש הגילאים בין התאומים, וזה מה שקובע מי מהתאומים יהיה צעיר יותר ומי מבוגר יותר. ברור כי המרחק במרחב-זמן שעבר כל תאום מושפע מגורמים כגון: תאוצה, מהירות ומשך זמן המסע, אבל אף אחד מהגורמים הנ"ל לא קובע באופן בלעדי איזה תאום יהיה צעיר יותר.4
    סיכום
    כפי שראינו לעיל, התרחיש הפשוט ביותר של פרדוקס התאומים – זה שיציגו לכם בכל מקום – הוא התרחיש בו תאום אחד נשאר בכדור הארץ במנוחה והתאום השני יוצא למסע בחלל, וחוזר לכדור הארץ. בתרחיש הפשוט הזה, נקבל כי התאום שיצא למסע הוא הצעיר יותר, ונראה (לכאורה) כי הסיבה לכך היא בגלל שרק הוא היה נתון תחת השפעת תאוצה.
    עכשיו אתם יודעים כי זה רק במקרה… התאוצה אינה הגורם הבלעדי להכריע בשאלה מי יהיה צעיר יותר, מה שקובע זה אך ורק המרחק שעבר כל תאום במרחב-זמן. ושוב, זכרו כי לא מדובר במרחק "רגיל" במרחב כפי שאנו תופסים אותו באופן יומיומי, אלא במושג אחר לגמרי; לדוגמה: אפשר להראות כי יש תרחישים שבהם גם אם תאום אחד לא זז מילימטר מהמקום, עדיין לפעמים הוא יהיה הצעיר ולפעמים המבוגר.
    כדי לא להעמיס על הפוסט יותר מדי, אני מרחיב על המקרים האלה בקישור כאן, מהם ניתן לראות בבירור כי התאוצה אינה קובעת: בתרחיש אחד נגלה כי התאום המאיץ נשאר צעיר יותר מאחיו, אך בתרחיש אחר התאום המאיץ דווקא הופך מבוגר יותר מאחיו.
    1. אפשר לקחת את התרחיש למקרה קיצוני יותר, למשל אם נניח כי סלע מתחרט יותר מפעם אחת במהלך המסע שלו. במילים אחרות: בדרך לכוכב סלע יכול להסתובב חזרה לכדור הארץ, ושוב להתחרט ולהסתובב שנית לכוכב ולאחר מכן שוב להסתובב ולחזור לכדור הארץ. יוצא כי סך הכל סלע היה נתון תחת השפעת תאוצה למשך זמן ארוך יותר מאופק, ועדיין נקבל כי ברגע המפגש, אופק הוא הצעיר יותר. [↩]
    2. זה תרגום חופשי, לא מילולי, של הציטוט המקורי: "The objective world is, it does not happen" [↩]
    3. זאת למרות שלשני סוגי המרחקים יש את אותם יחידות. בנוסף, יש להדגיש כי המרחק היחסותי המוזכר כאן נקרא: Proper distance, ואין לבלבל בינו לבין: Proper length, או: Coordinate distance. [↩]
    4. באופן מפתיע, ניתן להוכיח כי בתרחיש הקלאסי של פרדוקס התאומים, דווקא התאום שנשאר בכדור הארץ עבר מרחק ארוך יותר במרחב-זמן. [↩]

השאר תגובה

Back to top button