על פשט ודרש

מקובלנו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, והמשמעות היא שלכל מקרא יש כמה פירושים, וביניהם אחד על דרך הפשט ואחד על דרך הדרש. הגר"א מסביר (ראה הקדמת ר' מנשה מאיליא לספרו על המסורה) שאם היו כותבים ישירות בפסוק את הנוסח המדרשי (כפי שהצעת) היתה לנו רק המשמעות של הדרש והיינו מאבדים את המשמעות הפשטית. כשהתורה כותבת פסוק בצורה מסויימת כוונתה שנלמד אותו גם בדרך של פשט וגם בדרך של דרש. כוונתה לומר שעלינו לפרש את הפסוק בצורה כפולה, ולקחת בחשבון את שני הפירושים.
ראה בעניין זה כמה דוגמאות בסדרת שלושת מאמריו של דוד הנשקה בהמעין תשל"ז-ח, וגם את תגובתו של הרב וייטמן שם. וכך גם בספרי רוח המשפט בחלק השני.