בקשה למציאת מאמר‎

האם אדם לא יכול להיות מחויב לתורה בלי להחליט להיות חלק מציבור?

הוא מחויב (ולא רק יכול להיות מחויב), כי הוא חלק מהציבור על כורחו. אולי הוא לא מודע לזה.

במחילה הרב, ר' שלמה פישר מזכיר את הרב קוק בהקשר של קבלת האומה, בחלק ב' סימן טו, עמ' קי בסוף הערה ג' (מובא בתוך 'מסיני ללשכת הגזית' עמ' 204 הערה 403): "ושו"מ מצאתי גוף היסוד של קבלת כלל ישראל על עצמם בס' אדר היקר". וראה שם בעמודים 199-205 שהעמיסו אפשרות זו (שקבלת האומה היא מקור תוקפם של מצוות דרבנן) בתוך דברי הרמב"ן בשורשים.

אכן. זה מקום נדיר אצלו, וגם שם הוא מזכיר את הספר בלי המחבר. כנראה בתקווה שהקורא החרדי לא יכיר.

יש כאן נקודה שחסרה לי כנראה. זה נכון שהוא חלק מהציבור עובדתית, אבל למה זה גורר חיוב לקבל את ההבנה שלהם? מה הבעיה אם כל פרט יעשה כהבנתו? האם זה כי לדעת הציבור זה יוציא אותו מן הכלל (שכן הוא כבר לא יוגדר שומר מצוות לדעתם)? ואם כן – מה בכך, אם זו הבנתו את דבר ה'?

אני מקווה שהובנתי, אני מרגיש שהניסוח חסר חדות אבל אינני מצליח להבין את מקור החיוב כאן.

זה כמו החיוב לקיים את החוק. יש נושאים שבהם אין חוק ואז כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. אבל כשיש חוק יש חובה לקיימו. מדוע? מפני שאני חלק מהציבור שנציגיו קבעו את החוק הזה וזה כאילו אני עצמי קבעתי אותו.
כך גם בהלכה. בנושאים שבהם אין בעיה שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה אין חובות הלכתיות. אבל כשההלכה קבעה משהו היא כנראה לא רוצה שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה.

לא הבנתי מדוע כאשר הדור שאחרי התלמוד קיבל עליו.זה מכריח אותי.וכן שקיבלו אבותי במעמד הר סיני?
מה ההגדרה.
מהו התוקף של " קבלת הציבור" ?
אני חלק מהציבור רק בגלל שבדברים חשובים אנו חושבים דומה.מה מחייב אותי?

כאשר הציבור מקבל משהו על עצמו זה מחייב את כל מי שכלול בו. זה הבסיס לכל המחויבות לחוק מדינה ולתקנות של גילדות וקבוצות שונות. אתה חלק מהציבור לא בגלל מה שאתה חושב אלא כי אתה חלק ממנו. זה כמו שאתה חלק ממשפחה לא בגלל שאתה חושב כמו המשפחה. זוהי פשוט עובדה.

שלום הרב
האם אפשר לומר שגם האמונה עצמה, 13 עיקרי האמונה, שהם בעצם מצוות עשה, אנוכי ה' אלוקיך. והאיסור להרהר אחר עיקרי האמונה שזה איסור ולו תתורו, כמו שכותב הרמבם בהלכות עבודה זרה – אנחנו מחוייבים להם מכח קבלת האומה. ואז יצא שהתשובה לשאלה למה אני מאמין? כי זו מצווה. אבל זה לא טיעון מעגלי, כי מה שמחייב אותי בעצם זה קבלת האומה. לדעתי זו עמדת היהדות וחכמיה. שמעולם לא חקרו על האמונה מבחוץ, אלא חיפשו להוכיח שהיא אמת ולסתור טענות שכנגדה. וכל עוד שאין הוכחה מוחלטת ללא תשובה אני מחוייבים לקבלת האומה.

יש כאן באג לוגי. אין סמכות פורמלית לגבי עובדות, ועיקרי האמונה הם עובדות. חפש באתר סמכות פורמלית ומהותית. מצוות העשה של האמונה היא בעצמה עניין מופרך, ואתה בא לבנות עליה?! ערבך ערבא צריך.

הובא באתר כמה פעמים דברי הרמבם בהלכות עבודה זרה. אצטט שוב:

ד ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה–מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב: מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בורייו; ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות ליבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.
ה כיצד: פעמים יתור אחר עבודה זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור; ופעמים בנבואה, שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמיים שמא אינה. ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בורייו, ונמצא יוצא לידי מינות.

ו ועל עניין זה הזהירה תורה, ונאמר בה "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים, אחריהם" (במדבר טו,לט)–כלומר לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת.

התורה שלנו היא תורה לאומית עממית היא לא מיועדת לחכמים בלבד. היא ניתנה לעם. לחכמים וטיפשים לילדים וזקנים. אם כל אחד יצא החוצה מאופן מנטלי ויבדוק את כל הדתות והאמונות והכפירות בעולם לא תהיה יהדות. אלא הקב"ה השתמש במנגנון של המחוייבות הלאומית לחייב את כל הדורות בכל תריג המצוות שמכללן מצוות האמונה. וכשיש שאלה מצווה לבדוק אבל צריכים לשאול את הרב. את גדולי ישראל. ולא לשאול כל שאלה את כל הכמרים והשחים ועובדי עבודה זרה והכופרים בעולם. ככה אי אפשר ליצור אומה מאמינה דבקה בה'. ואעשך לגוי גדול עם קדוש נאמר ולא דת גדולה. לדעתי זה מה שהחזיק את היהדות לדורותיה עם החיזוקים המחשבתיים והפילוסופים של גדולי הדורות הרמב"ם ריה"ל וכדו' שהסירו את המכשולים מהאמונה. אבל תמיד המחקר ביהדות הוא קומה שניה מעל קבלת האמונה המחוייבת. לדעתי זה לגיטימי מאוד. במלחמה מול החמס אנחנו לא בודקים אולי הם צודקים. למרות שיש דעות כאלה היום. כי כל עם מחוייב כלפי אומתו. ומי שלא הוא בוגד בעמו. אף רוסי לא הצטרף לאוקריינה במלחמה. אהבה לאומית היא טבעית. והאמונה והתורה בישראל היא יסוד חיינו הלאומיים וההיסטוריים. ולכן עזיבת התורה היא פשע לאומי ויציאה מהכלל.

בעניין דומה לגבי נושא אונס הדעות באמונה.
האם אתם מכירים את דברי הרב קוק?
אגרות הראיה אגרת כ
דע שהסברא הישרה היא לעולם יסוד גדול בדין, וזהו בין בדינים מעשיים בין בדינים עיוניים. ע"כ לעולם אנחנו צריכים להגיע למרכז היושר, ואם תראה לנו סתירה בין אמת לאמת, ע"כ יש כאן דבר המכריע, וזה מקום של למוד חדש. ע"כ נראה בענין ההלכה של חופש הדעות, שהיא מתאמת בזמן הזה לרוב בעלי הדעות שבעולם, עד היכן יגיעו גבוליה ע"פ השכל. שמא תאמר שאין לה גבול, לא תוכל כלל לומר כן. האחד שאין לנו אפילו מדה אחת בעולם שלא תהי' הקצוניות מזיקתה, ועוד טבע הענין מחייב שיש גבול לחופש הדעות, שאם לא יהי' שום גבול, כ"א יפרק עול כל מוסר מוסכם, עד שיגיע בבינתו הפרטית לסוף הדעה על מה הוא עומד, ואז תמלא הארץ נבלה, וצמצום גמור בין הדעות והמעשים א"א כלל לעשות, מפני שהמעשים נגררים בע"כ ברב או במעט אחרי הדעות. א"כ למשל שיסכים אדם בלבבו שאין שום עול ברציחה הוא ודאי חטא, שאם ההסכמה הזאת תפריח יהרס קיום העולם, וכן כיו"ב. ע"כ אנו למדים שיש גבול לחופש הדעות, אלא הדבר הקשה הוא צמצום הגבול. ומסתבר שאין הצמצום יכול להיות שוה ממש בין כל חברה אנושית, כי למשל ההסכמה הגמורה בלב שאין שום הפסד ללכת ערום בשוק, למי שמסכים כן, וטוען שיתנהגו כן בפועל, הוא חטא אצלנו, וראוי להיות חטא, ואיננו חטא אצל הפראים שבאיי גוויניא, למשל. וכיון שע"כ יש הפרש בין חברה לחברה, לא יעמוד ההפרש על מקום אחד, רק יהי' הולך ומתחלק לפי רבוי התנאים. וביחש לאמונה יש הפרש גדול בזה בין ישראל לעמים. אם היה שום עם בעולם, שעיקר הוייתו בתור עם וקיומו יהי' תלוי באיזו דעה, אז היתה רשות גמורה וגם חובה שביחש לזאת הדעה לא ימצא בקרבו חופש-הדעות. כי אין זה חופש כ"א עצלות מהגן על עצמה, בשביל איזו נטיה של גירוי עצבים מאנשים פרטיים. אמנם לפעמים ימצאו יחידים, שיוכלו למרוד באומתם, כשימצאו שאותה הדעה, המאגדת ומקיימת את אומתם, היא מזקת לכלל האנושיות, ע"כ יפקירו את האומה בשביל האמת. אבל כ"ז שתהי' הדעה המחזקת את אומתם דעה בלתי מפסדת כלל, וק"ו כשתהי' עוד דעה מועלת חוץ לגבולה, ולגוף האומה תהיה יסוד חייה, אז אין שום מקום לסבלנות, והסבלן בזה ראוי לבזיון פנימי מכל האומה וגם מכל האדם. ע"כ כאשר אין עוד אומה בעולם, שההודעה של שם השי"ת בעולם, בתור אלהי עולם, שומר הברית והחסד[2] וכל ארחות הצדק, שהם מדותיו של הקב"ה, יהיה יסוד חייה הלאומיים, ותנאי מיוחד בתקומתה על ארצה וכוננות ממשלתה. וע"כ יש בה תנאים כאלה שאינה יכולה להתקיים מבלעדי הדעות הגדולות הללו, וכל גדולה שבנפש היא כרוכה עם חסרונות מקבילים לה, ובודאי יש לישראל ג"כ חסרונות כאלה המביאים אותם לידי הכרח הגדולה של נשיאת שם ד' בתכנם הכללי. ע"כ מי שגורם בדעותיו, ומכש"כ במעשיו, רפיון להדעה שמחיה את האומה, הוא פושע לאומי, שהסליחה להם היא אולת. ובכל העולם אין לנו דוגמא בזה. אין התוכן הלאומי של כל אומה ולשון שבעולם קשור כלל בטבע הוייתם עם דעת שם ד' בקרבה ובעולם, ולא עם כללות שום אמונה. ואם ימצא עם בודד, בעל אמונה שפלה, שאמונתו היא לאומית, היא ודאי כל כך קטנה, עד שהתפשטותה בעצמה תביא מכשולות לכל האנושיות, וביותר שא"א כלל בעצמו להתקיים, א"כ העם ההוא בעצמו עומד הוא לכליון שאין לתבע מיחידיו חובות קיומו. זהו יסוד קנאת ד' האמתית, שבעליה ראויים שתנתן להם ברית כהונת עולם, בהבדלה בין הקנאות הפחזנית הבאה מחסרון דעה ורפיון כח.