סוגיית אפקעינהו וברכת התורה

ערב טוב, ר' מיכאל,

ר' בין הפרקים מודגש בכוכביות.

בברכה,

חן חן על הדברים והקובץ.
1. גם אני כשקראתי את הדברים ליטפתי את זקני וחייכתי. שחזור המעמד בלשכתם של בעלי התוס' נוחם עדן הוא בגדר פיסת ספרות בדיונית חביבה, אבל אני מניח שמר אינו מצפה שיהיה לזה משקל ראייתי כלשהו. 🙂
***לא לשחזור המחויך, אבל לתוכן הדברים יש הסכמות לא מעטות ודיונים בראשונים.***

2. בסוגיית ברכות יא ע"ב מבואר למסקנה שמברכים על הכל, וזה כולל מקרא, משנה, מדרש ותלמוד.
***ברור, אבל לתורה אין חולק שמברכין.***
אמנם ע"ש ברש"י שהסביר:
מדרש – הוא קרוב למקרא, כגון מכילתא וספרא וספרי שהם מדרשי מקראות.
בפשטות הוא סובר שמדרש הוא מדרשי הלכה. לכן לענ"ד על מדרשי אגדה ואגדות חז"ל אין לברך (זה ממש לא קרוב למקרא. הם משתמשים במקרא ולא לומדים אותו).
***גם דרשות רבות שבהלכה רק 'משתמשות' במקרא. סלק מיד מלימודך את כל אלה שנאמר עליהן ע"י חכם כלשהו – תנאים, אמוראים ואלו שאחריהם לרוב, שהן אסמכתא בעלמא. ואילולי דמיסתפינא הייתי אומר שכך הן כל הדרשות.***

להבנתי זו ספרות ככל ספרות אחרת, כמו שלא הייתי מברך על המחזות של רמח"ל, שירי החשק והחידות של אבן עזרא או כתבי הרפואה של הרמב"ם, ועוד פחות על וורטים לשבע ברכות ששומעים היום או דברי תורה שקוראים בכל מיני "מבואות המטונפים" ברשת או בעלוני השבת.

***אינני חושב שדורשי רשומות, הגדות ואגדות השוו את הדברים לשירי חשק. הם לא דילגו את קטעי האגדתא בתלמודם, וראו בתלמוד בלול מן הכל.***
באשר למקרא עצמו אני מסכים שמברכים ושזו תורה (וכמובן שלא באתי כשר המסכים על דברי הקב"ה, ואינו צריך לי ולדכוותי). בדבריי אתמול לא טענתי שזה לא לימוד תורה, אלא שזה לימוד שאין לו ערך מוסף משמעותי (לשון אחר: זו כן תורה אבל לא ממש לימוד). יש לי על כך משנה סדורה יותר (מה שהגדרתי בכמה מאמרים בעבר כתורה בגברא ובחפצא, ובספר שנערך כעת יבואר יותר).
***נמתין לספר, כי כך אינני מבין דבר. אומרים על כך "המלמד תורה לעמו ישראל, אז יש מלמד, ויש לומד ויש לימוד. כמובן, יכול אתה ללמוד – וכך – ראוי במקום שליבך חפץ, אבל מה לך נגד דברים המושכים ליבו של אדם?***
3. הסתכלתי בקובץ ומטבע הדברים קפצתי לסופו לגבי הפקעת קידושין. ראיתי שוב שאתה מניח שכל דמקדש מבוסס על הפקרת הממון, ועל כך אומר שוב במחיכ"ת שאיני מסכים. זו התנייה, אמנם לא עם בני הזוג (כפי שכתבו כמה מהמפרשים, ולענ"ד לא דקו) אלא התנייה של ההלכה עצמה (היא מגדירה קידושין רק כאשר הם נעשים על דעת רבנן), כעין לב בי"ד מתנה. לכן הסמכות להפקיע קידושין יכולה להיות קיימת גם בלי סמכות להפקיע ממון (כמו שמפקיעים קידושי ביאה).
***לא שמענו כזאת. כאשר אומרים "אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה" כוונתם ל[כסף] הקידושין, וכמה וכמה פעמים יש בגמרא כך, כגון "זרק לה קידושיה", ועוד. כך הבין רבינא מיידית בשאלתו "תינח דקדיש בכספא" ונענה ע"י רב אשי, שכוונתו הייתה ל[מעשה] הקידושין, ועשו מה שעשו בביאה. יש לכך הסברים רבים, ואחד מהם ישבר את האוזן. כך הבינו רוב הראשונים, וכך הבינו כל מתקני תקנות הקהל ותקנות חכמים כעולה מדבריהם המפורשים. לעניננו די בכך כדי להכשיר את ההפקעה. יותר מכך: נניח שבידי חכמים הכוח להפקיע בדרך מופלאה כלשהי שנתנה להם "ההלכה" [מה פירוש הדבר? מי זו ההלכה??], אבל האם לא נוכל להודות ולו במקצת שלפחות אפשר להשיג תוצאה זו בדרך הטבעית של הפקעת הממון. והרי אם מעמד הקידושין מופקע למפרע, ודאי שכך יכול להיות הדבר במעמדו של הממון.***

וביסוד הדברים ביארתי פעם שכמו בכל מערכת משפטית שכוללת את המשפט האזרחי (ממונות) ומעמד אישי, כך גם בהלכה שני התחומים הללו שייכים לחלק המשפטי שלה (זה מה שנקרא בצדק "משפט עברי". לא צעבע"ח ושאר סוגיות או"ח ויו"ד). ומשמעות הדבר היא שהקביעות הללו תלויות בהסכמת הציבור שמכוננת אותם. בלי זה אין בעלות על ממון (כעולה מדברי ר"ש שקאפ) ולענ"ד גם לא מעמד אישי (אין קידושין בלי הסכמת הציבור. זה מוסד חברתי. דומני שזו הסיבה לצורך בעדות לקיום הדבר, ורמז על כך הפנ"י). ומכאן הסמכות של בי"ד להפקיע ממון ולהפקיע קידושין, שאם בי"ד לא מסכים אין גושפנקה ציבורית לדבר ולכן הוא לא חל. מכאן בין תבין שאין כאן התנייה של בני הזוג אלא של ההלכה עצמה: תחולת הקידושין מותנית בהסכמת הציבור, כלומר החכמים שהם נציגיו. ומכאן לענ"ד שיש מקום אפילו להפקעה פרוספקטיבית, שהוא חידוש גדול שהובא בכמה פוסקים (שכבר העיר עליו אבישלום וסטרייך במאמר).
השאלה האם יש סמכות הלכתית כזאת היום, היא כמובן שאלה אחרת. עקרונית ברור לי שלא, אבל אם ייווצר קונצנזוס רבני רחב (כמו רוב חכמי א"י של הרמב"ם לגבי חידוש הסמיכה) לא הייתי שולל שתהיה לו סמכות לעשות זאת. הלכתא למשיחא כנראה.
והנלענ"ד כתבתי,

בין הפרקים משיב מפני הכבוד.
לגבי ההפקעה, לא נחלקתי על כך שהפקעת הכסף מפקיעה את הקידושין. רק הערתי שזו לא הדרך היחידה, ומכאן שאם מישהו שאין לו סמכות להפקיע כסף מפקיע קידושין לא נכון בהכרח שהוא מתיר אשת איש לשוק.
שאלת "מי זאת ההלכה?". מה שחכמים מחליטים שהתורה אומרת. וכי חדש בעיניך שחכמים הם הקובעים את גבולות סמכותם? כמו ביהמ"ש העליון וכמו הכנסת. מי שבראש הפירמידה לעולם קובע את סמכויותיו שלו.
אין לי בעיה עם דברים שמושכים לבו של אדם. גם אנוכי הקטן רואה משחקי כדורסל ל"ע. אבל איני אומר שזה לימוד תורה.
אכן מקובל לחשוב שכל מה שבלול בתלמוד ראוי לברכה. איני חולק על טענת העובדה הזאת (שכך מקובל). טענתי היא על הראוי ולא על המצוי. בעיניי לימוד האגדות אינו לימוד תורה במובן המלא.
אכן, אסמכתאות הן כמו מדרש אגדה בעיניי.