lex specialis בהכרעה בין אינטואיציות החופש והסיבתיות

שאלת המשך שהגיעה למייל:

לא הבנתי את התגובה. האם כוונת הרב שהאינטואיציה אינה תופעה נפשית בכלל, או שאחרי התופעה הנפשית מגיעה ההכרה האובייקטיבית?
אם הכוונה שאחרי התופעה הנפשית מגיעה ההכרה האובייקטיבית, מדוע ההכרה אמורה לדון רק את שתי התופעות הנפשיות (הסיבתיות והחופש) ולא שיקולים שכליים נוספים (כגון המוזרות של האפשרות שבתוך היקום הענק יש איבר מסוים אצל מין מסוים של יונקים שמוחרג מהחוקים השולטים בכל היקום. וכיו"ב).

תגובתי:
האינטואיציה היא מצב נפשי שמבטא הכרה (לא יוצר הכרה. ודוק היטב). גם ראיה היא מצב נפשי, אבל ההנחה היא שהמצב הנפשי הזה הוא ייצוג של עובדה שנמצאת מחוצה לי. בעיניי האינטואיציה היא סוג של ראיה (בעיני השכל כמובן, לא בחושים הרגילים).

שאלת המשך שהגיעה למייל:
כעת נתעוררתי לשאלה נוספת. הרי גם הליברטריאן מניח שאינטואיציית הסיבתיות נכונה כלפי כל היקום מלבד המוח. אם כן ההתנגשות היא לא בין אינטואיציות החופש והסיבתיות אלא בין אינטואיציית החופש לבין הסברא שלא סביר להחריג את המוח משאר האובייקטים המצויים ביקום. שני השיקולים הללו הם פרטיים, ומתייחסים רק לנידון עצמו, אם כן לא שייכת כאן דוקטרינת ההכרעה שנועדה להכריע בין שיקול כללי לבין שיקול ספציפי.

תגובתי:
לפי זה אין בכלל שיקול של לקס ספציאליס. תמיד אתה יכול למקד את הדילמה בנושא המסוים. אבל זה לא נכון. השאלה היא מה באמת האינטואיציה שלך. שתי האינטואיציות המתנגשות הן הסיבתיות הכללית והחופש שיש לאדם. אין לי אינטואיציה לא להחריג משהו או כן להחריג אותו. השאלה האם להחריג או לא היא נגזרת של הדילמה.

נשאלתי שוב:
תודה על התגובה באתר. אבל לא הבנתי מדוע ההתנגשות חייבת להיות בין שתי אינטואיציות. מדוע לא יכולה להיות התנגשות בין אינטואיציה לבין שיקול שכלי (כגון זה שלא סביר להחריג את המוח). הרי השיקולים בדיון הם אלו המתייחסים לאובייקט הנידון, ואם הדיון הוא על המוח בלבד אז השיקולים בדיון הם אלו המתייחסים למוח.

תגובתי:
כי זה שלא סביר להחריג את המוח אינו שיקול שכלי. לא נכון שלא סביר להחריג אותו. כן סביר להחריג אותו אם יש אינטואיציה של רצון חופשי. השיקול הזה בא, אם בכלל, בשלב שאחרי הצגת הדילמה. כפי שכתבתי לך, לשיטתך אין בעולם לקס ספציאליס.