סתירה בין המקרא לבין התלמוד

ההתעקשות להוציא גם את ר"א מכלל החולקים, לדעתי היא חינוכית בלבד (שקר קדוש), כדי להוציא מליבן של אלו שמערערים על הדרש (צדוקים?).

אגב, זה נראה כמו חלק מאותה מחלוקת בין ר"א לרבי יהושע בתנור של עכנאי האם הולכים תמיד אחרי מה שקיבלנו מרבותינו או שמשתמשים בשכל שלנו (לא בשמים היא). ואולי זו גופא הסיבה לכך שבהמשך התעקשו חכמים לצרף גם את ר"א לחבורה. וכעת אני חושב שאולי זה לא שקר קדוש אלא שר"א חזר בו אחרי שקיבל על עצמו את הכרעת חבריו (ביום מותו). ולכן שכתבו את הדעתו אחרי מותו וקבעו שגם הוא מסכים לתפיסה המדרשית למרות שהיא סותרת את המסורת שהגיעה אליהם.

בס"ד ב' באייר תש"פ

מלבד מה שהזכיר רמד"א התשלום הממון הוא פופר הפודה מעונש הגוף של 'עין תחת עין' שאמור היה להתבצע (וכפי שראינו בשור מועד שהמית אדם שניתן לפטור את העונש של 'וגם בעליו יומת' בתשלום כופר, ורק ברוצח בידים הזהירה התורה שלא לקחת כופר).

יש להעיר שמדברי התורה 'נפש תחת נפש עין תחת עין …', נראה שכשם ש'נפש תחת נפש' נאמר רק במזיד ובעדים והתראה, כך הוא גם ב'עין תחת עין' שנעשה רק במזיד בעדים ובהתראה ככל חומר דיני נפשות, מה שנדיר מאד שיתקיים. במרבית המקרים לא ניתן להוכיח 'מעל לכל ספק סביר' את הכוונה ולכן נהגו כל בתי הדין מימות משה להעדיף את האפשרות של כופר בממון.

בברכה, ש"צ

אומרים בשם החת"ס שהנקמה בגויים על מה שעשו לישראל תהיה ב'עין תחת עין' כפשוטו, ככתוב:: 'לעשות בהם משפט כתוב'.

בברכה, ש"צ

שצ"ל,
אין ללמוד משור מועד שהמית, שכן שם זה ממון המזיק. עין תחת עין נאמר באדם המזיק, שהוא חומר יותר (חייב באונס ובחמישה דברים).
מעבר לזה, לקיחת ממון אינה מנהג אלא דין תורה. וזה לא מספק אלא בוודאי. לא שמענו מעולם מי שהוציא עין.
ולבסוף, הממון שבו מדובר אינו כופר אלא נזק זה לא אותו דבר. אמנם בשיטת הרמב"ם יש לדון טובא, ואכ"מ.

"ההתעקשות להוציא גם את ר”א מכלל החולקים, לדעתי היא חינוכית בלבד (שקר קדוש), כדי להוציא מליבן של אלו שמערערים על הדרש (צדוקים?)." בהמשך לציטוט דלעיל מדבריו של הרב מיכי, "צדוקים?", ברצוני להסב את תשומת הלב לשיטתו של ההיסטוריון יצחק בער (baer) בספרו "ישראל בעמים" שם הוא מיישב באופן היסטורי משניות ומחלוקות מעין אלו ואת שיטות התנאים והאמוראים.
"עין תחת עין" למיטב זכרוני בפרק 6 מספרו.
הספר לא לפני כרגע ולכן אין באפשרותי לצטט.
בברכה, בנימין "עין טובה" גורלין

הרב מיכי,
אם אתה סבור שהפשט בדברי רבי אליעזר הוא שאכן מוציאים את עין המזיק, לכאורה עדיף לסמוך על דבריו. בפרולוג של הספר "מהלכים בין העומדים" אתה מראה שרבי אליעזר הוא מעביר מסורות טהור, לא חדשן, ואילו ממנו והלאה החלו לחדש דברים. אני הייתי אם כן אומר שרבי אליעזר מעביר את המסורת המקורית שמדובר על "עין תחת עין, ממש" ואילו החכמים האחרים שינו את המצווה מסיבות הגיוניות שונות.

אבל שם הראיתי שלמרות זאת לא נפסקה הלכה כמותו. ההלכה נקבעת על ידי הכרעת המוסד המוסמך והחכמים ולא על פי האותנטיות של המסורות. כבר כמה פעמים כתבתי כאן שהאותנטיות (מה הגיע מסיני) אינה הקריטריון להלכה הנכונה. אנחנו עודים את מה שעולה מהתורה שקיבלנו עם הכלים של תושבע"פ, ולא את מה שהכי בטוח שנאמר למשה בסיני. כמובן הבירור ההלכתי מטרתו להבין את רצון ה', אבל הוא לא נעשה בכלים של אותנטיות של מסורת אלא של ראיות. כך רואים באותו מעשה עצמו של "לא בשמים היא".
כשלעצמי די ברור לי שקריאת הפסוק כפשוטו הייתה הקריאה המקובלת בעבר הרחוק, ורק חז"ל שינו את הדין הזה. גם לו לא הייתה מובאת בתלמוד דעת ר"א הייתי חושב כך.
אגב, ככל הזכור לי הרמב"ם בהקדמתו מביא את הדוגמה הזאת של עין תחת עין כדוגמה להלכה שהתקבלה במסורת מסיני (דרש סומך ולא יוצר). ייתכן שדחיית הפירוש בדברי ר"א היא שגרמה לו לחשוב כך. לדעתי, כאמור, משיטת ר"א עולה ההיפך..

שכוייייח הרב מיכי ושי, זהו הכיוון של פרופסור יצחק בער (BAER) אשר מביא שפע ראיות לשיטתו לכל אורכו של הספר דלעיל, מומלץ בחום.

אבל אם ר"א מסמל את המסורת האמיתית, אז הוא גם מסמל את מסורת הפסיקה האמיתית?
אז אם ככה כן בשמים היא.

דברי רבי אליעזר מובאים במכילתא (נזיקין פרשה ח). הגירסא בחלק מכתה"י היא: 'רבי אליעזר אומר: "עין תחת עין" – שומע אני בין מתכוין בין שאינו מתכוין אינו משלם אלא ממש? והרי הכתוב מוציא המתכוין לעשות בו מום שאינו משלם אלא ממש…' (כך גירסתם של שני כת"י במכילתא מהד הורוביץ, ודלא כגירסת הדפוסים: 'שאינו משלם אלא ממון…').

לפי זה יוצא שר' אליעזר סובר ש'עין תחת עין ממש' דווקא במתכוין, שהוא מצב נדיר למדיי, ולכן היתה המסורת דה-פקטו לחייב ממון, אם משום ההבנה כר' יהושע ש'עין תחת עין' הוא מעיקר הדין ' ממון' ואם משום הקושי שבהוכחת 'כוונה פלילית' הנדרשת לר"א כדי לבצע 'עין תחת עיןממש'.

בברכה, ש"צ

בהמשך דבריו במכילתא דורש ר"א במידת 'כלל ופרט וכלל' ולא נראה שהיתה לו הסתייגות גורפת מדרכי ההמדרש של החכמים'

זו המחת המבוקש. זו גופא עמדת המתנגדים שלא פוסקים לפי המסורת. אז גם בשאלה האם לפסוק לפי המסורת לא פוסקים לפיה.

שצ"ל,
בגמרא דידן זה לא מופיע כך. אחרת היה להם ליישב את שיטתו כמוך.
לא אמרתי שר"א התנגד לדרשות. רק במקום שהן נגדו את המסורת (לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו).

מעיני כולם נעלמו דברי הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פרק מ"א איך שמסביר את הפסוקים כפשוטם ולא על דרך התלמוד עיי"ש וכבר צווחו עליו רבים
כמדומני שראיתי פעם כמה מאמרים על זה או גם ספר שלם ואכמ"ל

אין דבר כזה "להעביר מסורת". וחזל ידעו זאת. המסורת היחידה שעוברת זה נוסח המסורה.
כל מה שלא כתוב בתורה זה מדרבנן.
כל העניין של "משה קיבל תורה מסיני ומסרה…" זה מסירת התורה עצמה. ואחר כך מתחיל "הם אמרו שלושה דברים.." דברים שלא כתובים בתורה. אחרת לא היו צריכים לומר אותם.

ודי ברור שהפשט בתורה הוא עין תחת עין ממש. מידה כנגד מידה.
כַּֽאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּֽוֹ

חזל ידעו שבזמנם לא יכולים לקבל את הציווי הזה אז נצטרכו לפרש שלא כדרך הפשט משום עת לעשות לה'.