קצת טרחנות על שיעורים קודמים
אני רוצה להתייחס בקצרה לשני נקודות שעל ו בעבר בשיעורים.
א. בשיעור האחרון הבאת את משל הכבשה (א יצחק) שבו ניסית להראות כי מוסריות איננה עניין תוצאתי ואף לא נטייה הטבועה בנו. מוסריות היא היענות מבחירה לצו מוסרי המחייב אותנו לפעול/שלא לפעול.
הרי אף אחד לא חושב שכבשה "טובה" יותר מ"זאב". אני מתחבר לאנלוגיה אבל רציתי לציין שבדרך כלל כשאנחנו אומרים שכבשה איננה "טובה" כוונתינו שהיא לא מודעת לתוצאות מעשיה והיא לא מכוונת במטרה להיטיב.. היא פשוט נענית לאינסטינקטיים התת תודעתיים שלה.
יש מקום לומר, (לא הכרחי אבל גם לא הכרחי אחרת), כי יתרון האדם על הבהמה הוא ביותו מודע למעשה ולתוצאותיו, והוא מכוון בהתנהגותו המוסרית להיטיב /לא לפגוע בזולת, הוא מרחם אכפתי אוהב ועוד וזה המניע היסודי להתנהגותו המוסרית. בתפיסה זו הבחירה איננה תנאי הכרחי לקביעת אופיו של האדם, אולי להיפך, ככל שאופיו כזה כך הוא מוכרח יותר אינהרנטית לפעול כך, ככל שהוא עקבי עם עצמו כך התנהגותו מבטאת את אישיותו.
ב טענה יסודית שהעלית נגד האימפרציזם הרדיקלי הטוען כי מה שלא ניתן להוכחה איננו יכולים לוודאות כי אכן הוא אמת/נכון. (מקווה שניסחתי נכון). טענת כי חק זה כשלעצמו הוא גורף, ומשכך אף הוא זקוק להוכחה לפי העיקרון הזה, ומכיון שלא ניתן להוכיח את נכונותו אין לנו דרך כאמפריציסטיים נאמנים לומר כי מה שלא ניתן להוכחה אינו ודאי.
כאן אני מנסה להשיב כי העקרון האמפיריציסטי איננו עיקרון פוזיטיבי, ועל כן הוא פטור מוודאות. כלומר, אנחנו יכולים להחליט כי הוא לא בהכרח נכון ועדיין לקבל אותו כעיקרון מנחה, נטען כי עיקרון זה לא וודאי אבל גם שום אידאה אחרת שלא הוכחה איננה ודאית. מנין? לא יודע, אבל אני גם לא יכול לדעת אחרת. ושוב הגענו לאותו מקום, אין לנו ודאות בשם דבר שלא הוכח. שמא תאמר, אבל אני חושב שישנם עקרונות שלא זקוקים להוכחה. כאן יצאנו מהעולם הלוגי המאפשר לנו לבחון טענה כזו, כי הטענה פוטרת עצמה מלהעמדה למבחן כלשהוא. ואם כן, גם בלי עקרון ההפרכה (נאמר לצורך העניין שאף הוא לא הוכח) אין לי סיבה לקבל אותו. או שכך אני חושב או שלא.
ב 2. מנין לי כי מה שהאינטואיציה שלי תופסת הרי הוא נכון, הרי אינטואציות רבות (כמו במקומות בהם אנשים חולקים על דעתי ולא רק) בהכרח לא נכונות (בהנחה שיש אמת אחת) ואם כן מניין לי שהאינטואיציה שלי היא הנכונה ולא אחרת, או אף אחת מהם. או בלשונו של ו. ג'יימס. אנחנו יודעים בוודאות אבל אנחנו לא יודעים שאכן מה שאנחנו וודאים בו הוא אכן כך. וזאת לא רק אמירה עקרונית, אלא גם מתוקפת בעובדה שאכן אנחנו צופים באינטואיציות שגויות(ולא חשוב האחוז היחסי שלהם).
תודה והמשך יום נעים
שלום רב.
באיזה שיעור מדובר? אתה מדבר על הסדנה הפילוסופית?
א. כאן אתה חוזר בדיוק על מה שאמרתי. אז מה השאלה? בנוסף, את משפטי הסיום בכלל לא הבנתי. אחרי שאתה מסביר מדוע מה שחשוב הוא הבחירה אתה עובר לטענה שהבחירה אינה הפרמטר הרלוונטי.
ב1. אבל למה לאמץ עיקרון מנחה שדורש וודאות? אז אני אאמץ כעיקרון מנחה (גם אם אינו אמת) שאין צורך בוודאות. זה שאין לנו וודאות בשום דבר שלא הוכח, זו טאוטולוגיה. ברור שזה נכון. הוויכוח אינו אם יש ודאות במשהו שלא הוכח, אלא אם משהו שלא הוכח (אבל נראה לי סביר) הוא קביל.
ב2. כאמור, אנחנו לא יודעים שום דבר בוודאות. כשיש ויכוח אתה אמור לשקול את העמדות האחרות ואז לגבש את עמדתך. זה מה שעליך לעשות. ברור שאין לך וודאות אבל זה המיטב שבידך לעשות. ראה טורי על PEER DISAGREEMENT באתר. אגב מספר הוויכוחים אינו כה גדול. במקרים רבים הוויכוח נובע מהסתכלות על היבטים שונים ובעצם אין ויכוח. כך הראינו בדבריו של לואיס (אם כוונתך לסדנה).
כן בסדנה הפילוסופית.
תודה על המענה.
לגבי א'. מה שאני מנסה לטעון שאנלוגיה לכבשה יכולה להמחיש לנו כי מוסר זקוק למודעות. מהי המודעות, אתה תטען שזה מודעות בעלת בחירה ואילו אני אטען (יכול לפחות) כי הבחירה היא במקרה הטוב משקל עודף, מה שחשוב הוא המעשה מתוך המודעות לתוצאה שלו. הרצון להיטיב ולאו דווקא היענות לצו מוסרי המחייב להיטיב.
ב. מדוע אני יכול לקבל משהו שלא מוכח? וכהמשך, האינטואיציה לעיתים קרובות מטעה ועל כן לא ניתן לסמוך עליה. אני מסכים שעיקר הטעות היא לא באינטואיציה המוסרית עצמה אלא בתפיסת המציאות בה היא נוגעת, אבל הספקנות הזו יכולה להמשיך הלאה אל תפיסת המציאות עצמה. ואז רק החלפנו תחום שיפוט ולא יצאנו מהמעגל הספקני הזה.במקום לשאול מי אמר שהאינטואיציה שלי נכונה אשאל מנין שאני תופס נכון את המציאות.
א. המודעות אינה רלוונטית בשום צורה. אם אין לאדם בחירה, מדוע זה משנה אם יש לו מודעות למה שהוא עושה ולתוצאות? זה לא בידיו.
ב. כשאענה על השאלה הזאת עצמה תוכל להמשיך ולשאול אותי: מניין לך? אז מה טעם לעסוק בזה? או שיש לך אמון או שלא. לי יש אמון. יתר על כן, האינטואיציה שלנו בד"כ לא מטעה אותנו. להיפך, המקומות שבהם היא מטעה אותנו מיד נכנסים למאמרים שבאים להסביר אותם, כלומר אלו מקרים בודדים ומיוחדים. על משמעותה ואמינותה של האינטואיציה עמדתי בספרים שלמים (שתי עגלות ואמת ולא יציב). מי שאין לו אמון באינטואיציה לא יכול להיות לו אמון בכלום. לכן לא תיתכן תשובה לשאלה מדוע להאמין לאינטואיציה (כי התשובה הזאת עצמה תהיה חשופה לאותה מתקפה).
אתחיל מב'. אני מתחבר להבנה כי תפיסה אינטואיטיבית יכולה להיות תקפה גם ללא הוכחה. ניסיתי להראות שאין כשל לוגי במשפט "מה שלא הוכח לא קביל". כלומר, המשפט עצמו אינו זקוק להוכחה.
א. המודעות הזו איננה בתפקיד צופה מבחוץ, היא חלק פעיל ואקטיבי בשרשרת, לצד הרצון (הרגשי בנרטיב הזה) היא מניעה את הפעולה המעשית. מצד שני, היא מוכרחת על ידי סיבות קודמות פנימות (אופי וכדו'). או חיצוניות. הבחירה פירושה היכולת להחליט אחרת. ניתן לטעון כי הוא לא יכל לבחור אחרת, אבל עדיין זה "הוא" שרצה והניע את עצמו לכדי מעשה.
ועניתי על כך. המשפט הזה כן זקוק להוכחה. ואם אתה מקבל אותו רק ככלל מנחה,ף אז אני יכול לומר על כל טענה שלי שהיא רק כלל מנחה. אני לא מתווכח עם כללים מנחים אלא עם טענות.
אחזור שוב. אם היא מונעת על ידי סיבות אין עליי אחריות כי לא יכולתי לעשות אחרת. זהה מאד פשוט ואיני מבין על מה הדיון. אין שום קשר לשאלת המודעות. גם אם אני מודע לכך שאני אנוס לחשוב או לעשות משהו, אני עדיין אנוס לעשות זאת.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer