ספק ספיקא כנגד חזקה

דן רק משפטית.

א. גם רוב שגובר על חזקה ייתכן כי הרוב הכריע ולכן החזקה לא רלוונטית, ולא שהרוב מתגושש עם החזקה וגובר עליה. לכן גם ברשב"א שס"ס כרוב עדיף מחזקה אפשר לפרש כך. מדוע לא? [אני חשבתי להבין אחרת את המחלוקת המשולשת לגבי ס"ס נגד חזקה, אבל אין נפק"מ].

ב. הסברת שלא אותה חזקה הכריעה אלף ספקות בזה אחר זה אלא כל חזקה בשעתה הכריעה ספק אחד. כלומר חזקה ראשונה הכריעה ספק ראשון ויצרה חזקה שניה והיא שעמדה לחזקה שלישית וכו'. איך זה משפר את המצב. 1. מדוע הספק הראשון לא חוזר וניעור בזמן הספק השני ומצטרף לספק ספיקא. 2. אם חזקה אחת לא יכולה לעמוד כנגד אלף ספקות אז איך החזקות דאתו מחמתה כן מצליחות ביחד. 3. אם יש הסתברות קרובה כרצוננו ל1 נגד החזקה אז איך סביר שמשפטית נלך נגד ההסתברות, הרי ההלכה באמת נקבעת לפי המציאות עצמה. למשל אם קיבלה אלף גיטים ספק קרוב לה ויצאה והלכה לאיש אחר וילדה אז הסתברות כמעט 1 שהוולד איננו ממזר ואעפ"כ נדון שהוולד ממזר ונדון אותו לחיים קשים במיוחד. והלא שיטתך למשל שלא ייתכן בעדים זוממים שהורגים מצד גזירת הכתוב לחוד.

ג. כתבת שבשני שבילים אם יש ממה נפשך שטמא אז טמא (ר' שמעון א,ז מחדד שהראיה היא מהלך בשביל ונכנס למקדש וטבל והלך בשביל שני ונכנס למקדש – שחייב חטאת. אף שכל כניסה הכרענו שפטור עליה). לא הבנתי במה זה מחודש יותר מהנוב"י.

א. במחשבה שנייה גם זה אפשרי.
ב. אני לא חושב שחזקות מצטרפות או מתעוררות. חזקה היא הוראה מה לעשות במצבי ספק. אחרי שהוכרע הספק הראשון מכוח החזקה, כעת המצב הוא שהאישה נחשבת כנשואה. זה גופו מהווה חזקה (מצדי קרא לזה המשך החזקה הקודמת, שבאו מחמתה. זה לא משנה). ולכן אם כעת יתעורר ספק שוב נלך אחרי החזקה כי היא מורה לנו מה לעשות במצב של ספק. וכן הלאה. סופיות הדיון אומרת שאחרי שהדיון הוכרע שכחנו את מה שקרה עד אליו. נפ"מ למצב שהדיון יתעורר רק אחרי כל זריקות הגט (שנעשו בזו אחר זו). כאן אולי זה יהיה כמו ספיקות שנעשו בבת אחת.
השאלה האם היא אשת איש היא שאלה של מעמד משפטי-הלכתי ולא שאלה עובדתית. הפסיקה קובעת את מעמדה המשפטי-הלכתי, ובזאת מסלקת את הספקות שהיו לפניה. בשאלה העובדתית האם ניתן לה גט כשר – התשובה היא כן (בהסתברות מאד גבוהה). אבל בשאלה האם היא גרושה התשובה היא לא. ואם תשאל מניין לחכמים סמכות לקבוע זאת? ייתכן שהעיקרון של סופיות הדיון משמש אותם להפקיע גירושין, והרי יש לחכמים סמכות לכך (שכן גו"ק נעשים על דעתם).
הערתך מממזר היא הנותנת. הרי ספק ממזר אינו ממזר. רואים שמעמד אישי הוא לא עניין עובדתי אלא סטטוס משפטי-הלכתי. זו קביעה של בית הדין ולא עובדה.
זה לא נוגע לעדים זוממים, כי שם השאלה היא עובדתית: האם הם שיקרו. זו לא שאלה של סטטוס משפטי. הורגים אותם כי הם שקרנים, ואם עובדתית הם לא שקרנים אין שום הצדקה להרוג אותם.
ג. הפוך. התכוונתי לטענה שבשני שבילין גם כשיש ממ"נ באדם אחד שעבר בשניהם הוא אינו טמא, אם הפסיקה לגביו נעשתה אחרי כל מקרה לחוד. מטמאים אותו כשהפסיקה מתייחסת לשני המקרים יחד. כרגע אין לי פנאי לבדוק מי סובר זאת ומי חולק. בכל אופן, לשיטה זו יש מצב שבו בוודאות הוא טמא ובכל זאת סופיות הדיון אומרת שמטהרים אותו. זאת לעומת זריקות הגט בזו אחר זו ששם זו רק הסתברות גבוהה שהיא מגורשת (ולא וודאות).

ב. אתה אומר קמא קמא מוכרע. אבל להלכה מקובל שבביטול ברוב חוזר וניעור ולא אומרים קמא קמא בטיל אפילו אם נודע לאדם הביטול בינתיים. אז למה הספק השני לא חוזר וניעור.
סופיות הדיון היא להעניק כח, למשל עדים שהוכשרו על פי רוב או על פי חזקת כשרות נאמנים להעיד על נפשות וממון אף שלא סוקלים ושורפים ישירות על חזקה דמעיקרא כזאת. אבל אם יש משהו שמבטל את החזקה אז מסתבר שצריך להגיד מוצא הספק הראשון את הספק השני וניעור ויש ספק ספיקא נגד איזו חזקה שלא תהיה.

ג. מי אמר שיש שיטה כזאת בשני שבילים שאם הפסיקה נעשתה אחרי כל מקרה לחוד פטור. אני מכיר את העניין רק משע"י א,ז ד"ה ונתבאר. זו לשונו:
"ובפרי חדש מצאתי גם כן שהוכיח דהיכא דאיכא ממה נפשך לא הותר גם בספק טומאה.
רק ראייתו אינה מספקת, דמה שהוכיח משני שבילים דאם הלך בראשון ולא היזה וטבל והלך בשני ועשה טהרות או נכנס למקדש דחייב, אינה ראיה כל כך. דיש לומר דמציאות הטומאה לא נתבטלה וכשיתברר אחר כך שהוא טמא ודאי חייב, אבל האיסור היה מקום לומר דנתבטל ונהפך להיתר, דמציאות הטומאה ודיני האיסורים הבאים על ידי הטומאה כאוכל הקדש ונכנס למקדש המה דברים נפרדים.
אבל זה יש להוכיח מהא דאם הלך בראשון ונכנס למקדש ואחר כך היזה וטבל והלך בשני ואחר כך נכנס למקדש דחייב חטאת. מזה ראיה מוכרחת דגם איסור הכניסה למקדש לא הותר כשנכנס למקדש בשעה שהיה עליו ספק טומאה ברשות הרבים".
וכוונתו כפי שכתב בפ"ב למשנה שבועות יט הלך בראשון ונכנס היזה ושנה וטבל ואחר כך הלך בשני ונכנס חייב. ושם בגמרא משמע שהחלק הזה במשנה עוסק גם כשזכר שהלך בראשון בזמן שהלך בשני. ורואים ש"ממה נפשך" מנצח את סופיות הדיון לעניין ספק טומאה ברה"ר.

ב. אני לא חושב שנאמר חוזר וניעור אם יהיה פס"ד אחרי הרוב הראשון. הדוגמה שאתה הבאת אינה מה שמכנים בד"כ סופיות הדיון. זהו מושג משפטי שאומר שאחרי ההכרעה לא מערערים עליה שוב (קצת קשר לזילותא דבי דינא שנדון בגמרא בכמה מקומות). במקרים שהבאת זו הסתמכות על פסק דין בהתעלם מהבסיס שלו. זה קצת שונה.

ג. לכשיירווח אחפש.

ב. מה כוונתך בפסק דין. אדם יודע שהקמא בטל ואז נופל עוד קצת עדיין אומרים חוזר וניעור (רמ"א יו"ד צט,ו איסור שנתבטל כגון שהיה ס כנגדו וכו' חוזר וניעור ונאסר וכו' לא שנא נודע בינתיים או לא נודע בינתיים). אתה אומר שאם הוא לא רק ידע בעצמו שהקמא בטל אלא גם יביא שני עדים לבית דין והם יכתבו לו פסק שהאוכל מותר באכילה אז אם יפול עוד לא יהיה חוזר וניעור? ובשרשרת הספקות של הנודע ביהודה אם לא הלכו לבית דין בין זריקת גט אחת לזריקת גט אחרת אז גם ספקות בזה אחר זה מצטרפים כנגד החזקה? לא הבנתי

טענתך שגם אם ניתן גט כשר חכמים עושים אפקעינהו לגירושין נשמעת לי משונה ביותר. ביד חז"ל היה הדבר תלוי ולא מדאורייתא?

אכן. לזה התכוונתי.
אפקעינהו זה דין דאורייתא ולא דרבנן. אבל כאן אין ממש אפקעינהו. מה שכתבתי הוא שיש כאן קביעה הלכתית שהכוח לקבוע אותה יכול להתבסס על אפקעינהו. זו ראיה לכך שיש להם כוח כזה.

מה זאת אומרת אכן לזה התכוונתי? זה בציניות?

לא. לזה אכן התכוונתי.

ושמא יש ראיה לדבר הזה? [שהכרעה נחלטת לפי ידיעת בית דין, אבל לפי ידיעת אדם אינה נחלטת]

זו בדיוק סברת סופיות הדיון. בסוגיות זילותא דבי דינא מדובר בדיוק על זה.

זילותא זה כשמתגלות ראיות חדשות, לא כשהמצב משתנה. אם מישהו אוכל חצי זית חלב ואז ב"ד מעיינים בדינו ופוסקים פטור והוא ממשיך ואוכל עוד חצי זית, לא ילקה? כאן נולד עוד ספק חדש ועכשיו מקבלים החלטה חדשה על המכלול.

אפילו כשמתגלות ראיות חדשות יש החוששים לזילותא, וזו המשמעות של פסה"ד כמסיים הדיון. לגבי מי שאכל חצי זית זה לא יכול לקרות. אם זה כדי אכילת פרס אז אין לדון אותו עד שחולף הזמן. ואם אכל את החצי השני אחרי הזמן אז לא ילקה.

כשהמצב נותר כמות שהוא ורק הגיעו ראיות חדשות אז חוששים לזילותא להגיד שבמצב הזה בית דין טעה לפני כן וכעת מתקן. אבל אם המצב עצמו משתנה – נוסף עוד איסור, או נוסף עוד ספק – אז אין שום זילותא בפסק חדש הפוך, כי על המצב ההוא ההלכה כך ועל מצב אחר ההלכה אחרת. איזו זילותא יש כאן? מי שמע על קשר בין זילותא לחוזר וניעור?

אתה למעשה מצדד פה שאם זרק חמש גיטים בזה אחר זה וכל אחד ספק קרוב אז האישה מגורשת מכח ס"ס נגד החזקה, ודלא כנוב"י. ואם בית דין ישב למשפט בין זריקה לזריקה אז אינה מגורשת.

ראה כאן, ואת הקשר שעושה ראב"ן לקם דינא למה כוח בי"ד יפה:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA%D7%90_%D7%93%D7%91%D7%99_%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%90
אגב, גפ לפי רשב"ם שתולה זאת בשיקול תדמיתי, הרי גם כשבאו ראיות חדשות על המקרה לא אמור להיות חשש לזילותא לפי סברתך (העדים החדשים זה כמו חוזר וניעור). אבל ראב"ן וסיעתו רואים בזה עיקרון של סופיות הדיון.

אכן נכון. מעבר להנמקות, כמעט אין לי ספק שלמעשה כל בי"ד יפסוק כך.

קראתי. לדמות עדים חדשים לחוזר וניעור זה חידוש יותר ממופלג וברור שיש חילוק משמעותי. אם יש ראיה שחוזר וניעור מסוייג דווקא לכך שלא הייתה הוראת בית דין על הביטול הראשון – לחיי. אתה גם מחדש את הדימוי הזה בלי שום אילוץ וזה בכלל מופלא. בנוב"י ספקות בזה אחר זה לא מצטרפים נגד החזקה גם בלי בית דין באמצע.

בדוגמה של בית דין בין שני חצאי זיתים של חלב אמרת שטכנית בית דין לא יפסוק שם כלום אלא יחכה. אפשר לתת דוגמה ברורה אחרת, שור נגח פעם ראשונה ובא לבית דין וקבעו לא מועד, פעם שניה וקבעו לו מועד, פעם שלישית וקבעו מועד – זילותא דבי דינא!

אני זוכר גם שראיתי מובאות שפוסקים בענייני עגונות משתבחים שלא אירעה תקלה על ידם שבא הרוג ברגליו. לאחרונה ראיתי גם בספר אביר הרועים על הרב עובדיה שהשתבח בעצמו בס"ד שלא אירעה לו תקלה כזאת אף שהתיר עגונות רבות. ולמה זאת תקלה הרי פסק לפי ההלכה וגם אם יבוא הרוג ומחר יזדמן מקרה זהה לעגונה מקבילה ברור שיפסוק שמותר. אלא שאם יש טעות בהוראה על מציאות, ולא משנה למה, זאת זילות לבית הדין.

שור מועד אינו דוגמה. שם ההליך כולו מופיע בתורה עצמה: והועד בבעליו. ההליך הזה מתנהל תמיד באופן מדורג.