מקדש בספק בעלות

אם בי"ד פוסק שהטבעת שלו אז היא שלו גם כלפי האדם עצמו? זאת אומרת אם הוא יודע את האמת, שבעצם זה לא שלו, רק בי"ד פסק שזה שלו, אז אשתו מקודשת לו?

אם הוא שיקר ויודע את האמת אז נראה שהפסק אינו מועיל.

לכאורה זאת דילמה מחודדת שמשפדת (למרבה הצער) את תורת המשפטים. תוכל להסביר מדוע לא מועיל? (כשיש רק "רוב" ולא "ודאי" אז לכאורה כן יש תורת המשפטים, אין הולכים בממון אחר הרוב להוציא ממוחזק אף שגם המוחזק מודה ויודע שיש רוב נגדו)

[אגב לגבי דברים שבלב אינם דברים, שגם זה עיקרון שאולי נובע מתורת המשפטים, כמדומני שיש מחלוקת באחרונים אם הוא יודע בוודאי שהיה בליבו מנוי וגמור כך וכך האם לדידו הם כן דברים. ]

לא הבנתי מה משתפד כאן ומדוע. זה שמישהו הטעה את בי"ד אומר שהפסק היה בטעות.
ואינו נוגע כלל לדין רוב, שהרי גם אם הוא מודה שיש רוב הוא אינו יודע מהי האמת עצמה. כאן הדיון הוא במי שיודע את האמת ושיקר. לא קרב זה אל זה.

תורת המשפטים לכאורה אומרת ש"חלות בעלות" לא נקבעת בצורה מכנית לפי דרכי הקניינים אלא תלויה במצב הידיעות הרווח בעולם ובכללי ההכרעה. אז איך הידיעה של האדם הבודד משנה את המצב הזה?
(פסק ב"ד לא מייצר חלות. אם שניהם תלמידי חכמים וכל התורה נהירה להם ומוסכמת עליהם ובטענות שלהם אין ויכוח על העובדות אז אין להם טעם ללכת לבית דין בענייני ממונות. לא כך?)

לא צריך להגיע למצב שהוא שיקר, די בכך שאחרי הפסק נזכר או נודע לו שהאמת הפוכה.

אכן, גם אם לא שיקר אלא רק נודע לו שהאמת הפוכה, פסק הדין בטל. הוא ניתן בטעות. במה זה שונה ממקח שנעשה בטעות? התזה של תורת המשפטים אומרת שההלכה לא עוקרת את הנורמות המשפטיות שקדמו לה אלא בנויה על גביהן. תורת המשפטים עצמה (וגם ההלכה) אומרת שהאמת היא הקובעת במקום שהיא ידועה. אם היא לא ידועה אז פסק הדין קובע את המצב המשפטי. לא מבין מה הבעיה כאן.

חשבתי שתורת המשפטים אומרת שהאמת לא חשובה אלא רק הידיעה הציבורית וכללי ההכרעה. אם האמת חשובה במקום שהיא ידועה אז למה דווקא ידיעתו של הבעלים? או שכל מי שיודע היינו הך? זה כמו ספק עורלה בחו"ל?

לא הבנתי את ההשוואה למקח טעות. כאשר כל הנתונים גלויים והייתה טעות במקח אז הידיעה הציבורית וכללי ההכרעה אומרים שההבעלויות נשארות כמו לפני המקח. אבל במקרה שרק פלוני יודע אתה אומר שהבעלות היא עניין אובייקטיבי שרוחש במסתרים ומתנהל לפי דרכי הקניינים בלי תורת המשפטים. במה אני טועה

לא הבנתי. מה הקשר לתורת המשפטים? כוונתך ליסוד של ר"ש שקופ? הוא ממש לא אומר את זה. הוא אומר שאיסור לא תגזול מיוסד על דיני הקניין הקדם-הלכתיים (המשפט החברתי).

למשל בדוגמה של שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ולא ידוע אם עד שלא נגחה ילדה (והמזיק פטור על העובר) ואם משנגחה ילדה (והמזיק חייב על העובר), להלכה מספק המוציא מחבירו עליו הראיה והמזיק לא משלם על הוולד. ואז השאלה היא למה המזיק לא צריך להחמיר ולשלם מצד איסור גזל (נגיד שהניזק ברי וכו', ולהלכה בכה"ג לאו ברי עדיף).
והתשובה, ככל שאני יודע (לא הרבה), היא שהבעלות והחובות הממוניים נקבעים לא לפי האמת העובדתית אלא לפי כללי הכרעה (תורת המשפטים) והיא קובעת שהמוציא מחבירו עליו הראיה ולכן קובעת את הבעלות בהחלט למוחזק, ואיסור גזל (המשפטי וההלכתי) תלוי בקביעת הבעלות הנ"ל ולא באמת העובדתית ולכן המוחזק לא חייב כלל משום צד להחמיר ולשלם. אבל אתה אומר שכן יש חשיבות לאמת העובדתית הנעלמת (עבור מי שיודע אותה). אבל האמת שאני לא מכיר מספיק את הנושא וכנראה סתם מפטפט.

אין שום קשר לשאלת האמת העובדתית והמשפטית והפער ביניהן. הטענה היא שמה שקובע הוא תורת המשפטים ולא ההלכה, אלא ההלכה בנויה על גבי תורת המשפטים. האמת העובדתית יכולה להיות עם ההלכה, עם המשפט או לא עם אף אחת משתיהן
ואם תורת המשפטים אומרת שהממע"ה אז אין לחשוש לאיסור גזל ההלכתי (שבמקרה זה הוא זה שמתאים לעובדות. אבל זה לא מהותי).

אוקי. זאת הבנה חדשה בשבילי.

אז זה בעצם מתחלק לפי ידיעה של כל אחד? אם אדם יודע שבאמת הכסף של פלוני שקידש את אשתו לא היה שלו, אז עכשיו הוא יכול ללכת ולקדש אשת איש והקידושין יחולו? אתה לא מחלק בכלל בין ממון לאיסורים?

עקרונית אם האמת היא שהכסף אינו שלו אז אין קידושין לכולם. אולי לא כולם יודעים את זה ומותר להם להניח שזה לא המצב. ייתכן שכשאין ידיעה משפטית לציבור אז קביעת בית הדין מקבלת מעמד מחייב מכוח תורת המשפטים או הפקר בי"ד והממון נהיה שלו. לא יודע.