תברא (אמוראים בארץ ישראל)

בלומדי את ספר הזיכרון להריטב"א ראיתי שכבר הוא מייחס לרמב"ם את הרעיון שטוב לסבול דוחק הלשון מדוחק העניין. ומשם התגלגלתי וחיפשתי בגמרא 'תברא' (מי ששנה זו לא שנה זו) לראות האם יש שם אלטרנטיבות דחוקות בעניין ולכן דחקו כ"כ בלשון. ובכן ראיתי תופעה קצת מעניינת.
 
8 פעמים תברא בגמרא, וכולם אך ורק מאמוראים שהיו בארץ ישראל (חלקם ירדו לבבל או עלו מבבל), והם: שמואל (1), רבי יוחנן (1), רבי אלעזר (4), רבי ירמיה (1) רבי זירא (1). ובכל המקומות כולם יש דחיות בגמרא (מאמוראים בבליים) ליישב את המשנה ע"פ תנא אחד והם: רבה (1), רבא (5), רב פפא (2. באחד מהם יש גם רבה), רב אשי (1).
 
אמנם כדי להרהר בעניין כדבעי צריך להיכנס לסוגיות וכו' וזה כבד, אבל אני שואל סתם האם זאת נראית לך תופעה שיש בכלל מה לחפור בה (כגון לחפש עוד טכניקות של העדפת דוחק הלשון על דוחק העניין, בין גלויות בלשון מיוחדת ובין חבויות, ולראות מי האמוראים שמשתמשים בהן, ומה עוד מאפיין אותם. ומצד החלוקה ישראל/בבל לבחון את זה סטטיסטית בצורה מסודרת) או שזה נראה לך [ולוּ במבט מלמעלה וכו'] כמקרה בעלמא שרק אמוראים שהיו בישראל השתמשו בטכניקה הבעייתית הזאת (למרות שקיים יישוב אחר, כפי שבגמרא שם בכל המקומות).