למשמעותם של "רמזי אלול" או: אלול בליטא (טור 27)
בס"ד
היום אעיר משהו על אלול. כבוגר ישיבה ליטאית (בעצם ארבע. גם הגוש היא ישיבה ליטאית לעניין זה) וליטאי בנשמתו, הקונוטציה הראשונית שעולה בי למשמע המילה "אלול" היא הפלצות שמתוארת בתחילת מאמרו של ר"י מסלנט (כאן למטה). זוהי הזעקה שאמורה היתה לעורר בכל אחד מאיתנו את אימת הדין.
כידוע, ההגדרות של תנועות כמו הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, וכל שאר ה"אחדויות" הללו רק מלמדות שהדבר האחרון שיש שם הוא אחדות. או ש"לא יעלה על הדעת" נאמר רק על מה שכבר קרה בפועל (ואף פעם לא על משהו שלא עולה על הדעת). כך גם, אם נודה על האמת, הפלצות דנן לא ממש מתעוררת אצל אף אחד מאיתנו. החזרה כל הזמן על הפלצות הזאת רק מעידה על כך שאף אחד מאיתנו לא אחוז שום פלצות.
טוב, תאמרו שאולי מדובר בחולשה רוחנית, אבל אבותינו בליטא חשו את הפלצות על בשרם. אימת הדין ניכרה על פניהם הדוויות. אבל ברצוני להציע כאן אלטרנטיבה אפיקורסית: אולי לא? אולי אלול הוא זמן טוב וראוי לחשבון נפש שנתי, אבל הפלצות ואימת הדין לא ממש נמצאים בנו, ואולי גם לא צריכים להימצא. התמונה כאילו כל אחד עומד לדין על כל פרט ממעשיו (שהוא כבר מזמן לא זוכר), כנראה לא נשמעת לנו מאד משכנעת. אולי אפילו ילדותית משהו. צאו וראו את התחושה של אדם מישראל בראש השנה. אני לא רואה את האימה הגדולה. אז כולנו טיפשים? או קהים וכבויים רוחנית?
נשמע לי סביר יותר שכל מושגי ה"דין" ו"ימי הדין" הם מטפורות שבאו לומר לנו לעשות חשבון נפש, ולא תיאורים עובדתיים של מה שקורה בשמים או במקום אחר כלשהו. התפיסה כאילו מדובר בתיאור עובדתי מביאה אותנו לפלפולים שונים על מהות הדין ביום השני (שבמקור אינו אלא תקנה דרבנן משום ספיקא דיומא). אז חכמים מספרים לנו שנדונים בו על עוה"ב, או בין אדם למקום, על לא יודע מה. כך גם אנחנו תוהים ביחד עם הרמב"ם מדוע הרשע לא "מת מייד ברשעו", ושאר דיונים ליטאיים על הדין ואימתו האיומה. אבל בינינו (אף אחד לא שומע), הרי אף אחד מאיתנו לא באמת מאמין בכל זה. זה לא מפריע לכולנו להמשיך ולהתפלפל על כך, במקום לעשות חשבון נפש, כמובן. וכמאמרם ז"ל (שם, שם): "הייאוש נעשה יותר נוח". ובכלל, אצל הליטאים השמחה היא אכילת בשר ויין (או הלל מדין שמחה או ארבעת המינים מדין שמחה), ולא פשוט לשמוח כמו אצל החסידים הפרימיטיביים האלה. אז גם ימי הדין הם פלפולים על מהות הדין (זהו לימוד מדין דין במקום אימת הדין, כמו שארבעת המינים מדין שמחה הם במקום השמחה).
אולי זו כוונתו של חלפי (ראה כאן למטה), שמדבר על סתיו יהודי "בארץ אבותיו". איה אותה ארץ (איפה אותה שמש)? דומני שמדובר בליטא ("פנים יהודיות מן הגולה"), ולא בארץ הקודש. חלפי בא משם ומתגעגע לשם (כן, יש גם ליטאים משוררים). ליטא היא ארץ אבותיו (אלא אם כוונתו כאן לאבות הקדומים של כולנו, או האבות המיתיים נוסח תאריך הלידה של עגנון). נראה שיש כאן געגועים גם לאווירת אלול שהיתה אי שם בליטא המיתולוגית (כולי האי ואולי), אבל כעת בארץ ישראל המפוכחת כבר חלפה ואיננה והיא חסרה לו. אלול מתקשר אצלו ל"פנים יהודיות מן הגולה", כי כאן זה משהו אחר. הוי תמימות קדושה. כאמור, דומני שגם בגולה זה לא ממש היה כך, אבל מי יידע את דרכיה של הנוסטלגיה. לפחות כמודל להתגעגע אליו זה טוב.
אבל אנחנו חיים כאן, בארץ אבותינו הקדומים, ואולי הגיע העת להתנער מהדימויים הילדותיים של אותן פנים יהודיות מן הגולה. אלול וימים נוראים הם זמן לחשבון נפש, אבל לא ממש בטוח שכפות המאזניים כבר מוצבות שם למעלה, וששמש בית הדין כבר נכנס לסדר את הכסאות ולהניח את הפטיש על שולחנו של השופט, כאורח שנטה ללון.
אגב, גם "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג, שלכאורה היא אחת מהפסגות של מה שמכונה "שירי ארץ ישראל", מדברת בעצם על ליטא מכורתה. כנראה יוצאי ליטא נטו להתגעגע למה שקרה שם (או מה שדמיינו שקרה שם). אמנם הליטאים ידועים כעם מפוכח (אני פוגש איזה הונגרי ליטאי אחד בראי כל בוקר), וספק בעיניי עד כמה הם חיו שם את "רמזי אלול" אחרת. טוב, שם זה היה אלול (זה עם הפלצות, זוכרים?), ואצלנו אלו "רמזי אלול".
כתיבה וחתימה טובה לכולנו.
סתיו יהודי
מילים: אברהם חלפי
לחן: יוני רכטר
סתיו יהודי בארץ אבותי
שולח בי
רמזי אלול.
כבר משתגעות בי קצת
הציפורים הקטנטנות שורקות העצב
של יום הכיפורים.
אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים.
ופנים יהודיות מן הגולה
באפרפר נוגה
ירחפו לפני כסא אדון עולם.
ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה
בעומק עיניהן.
אור ישראל, איגרת יד
מלפנים כאשר ידעתי – כל איש אחזו פלצות, מקול הקורא קדוש אלול. החרדה הלזו נשאה פריה להתקרב לעבודתו ית"ש, איש לפי ערכו.
אכן מושכל הראשון אשר להאיש אשר בכל השנה נתרחק מעבודתו ית"ש תלבשנו הפחד והדאגה יותר מאימת הדין. אשר רק התורה והמע"ט המה התריס מהפורענות ר"ל. ונהפוך היתה, שינוי המעשה לטובה התראה בכפלים בהאיש אשר כל השנה אחז דרכו בקדש – לפי ערכו – מהאיש אשר כל השנה הלך חשכים באין נוגה לפי ערכו.
סיבת התחלפות הלזה שונות הנה, גשמיות ורוחניות. קוטב סיבת הגשמיות הוא מההרגל השולט על כל הן לטוב כו' וכיוצא. סיבת הרוחניות פשוטה היא כי האדם בחטאו ממשיך עליו רוח הטומאה המעכר רוחו ומבלבל שכלו כמאמר חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות", היינו נגד דרכי השכל.
ומי שעסק מעט בלימוד המוסרי ראה בחוש כי סיבת הרוחני עומדת לפניו לשטן לטמטם לבו נגד תהלוכות השכל, לפי יודעו אמונתו כנ"ל. ובודאי גם דרכי התבל והיפוכה שולטת בדבר. ולזאת עתה לבד סיבת הגשמיות היא ההתדמות, אשר האדם העיקר הוא רק כקוף לעשות כמעשה אחרים במלבושים וכיוצא.
בזאת כאשר ספו תמו גדולי היראים אשר חרדתם מאימת המשפט התראה על פניהם ועשתה רושם בלב הסרים אחריהם, אם אין שורש מאין יבואו עלין. אכן סיבת הרוחניות היא סיבה העקרית לפי הראות אשר חרדת האלול כמעט נכבתה ר"ל.
אכן כאשר נפשיט מעלינו לפי שעה מלבושים הנגאלות ונלבוש מחלצות נראה בעליל כי יש לפחד ולרתות עתה כ"א לפי ערכו בכפלי כפלי כפלים מאת אשר לפנים.
ובכלל – מה לעשות? הפרטים רבים המה איש לפי מצבו ותכונתו. אכן בכלל נודע אם כי הנסיון יורנו להיות עובד ה' ית"ש גם במדרגה נשאה בלי לימוד המוסרי. אכן ההתהפכות מרע לטוב בלי מוסרי (אם מוסר שמימי כו' המשברת לבו של אדם והופכתו לטוב אם היסוד הוא לימוד המוסרי) היא כמו בקשת הראיה בלי עין ושמיעה בלי אוזן.
ולזאת כתבו הפוסקים אשר בימים הנוראים הללו עת ההכנה לבא אל המשפט בר"ה וביותר ההכנה על יוהכ"פ אשר אין די באר העסק הגדול לפני האדם להכין את עצמו לפני בואו. כי אי אפשר לתאר את גודל ההבדל להנצל מפורענות גדולות ר"ל בעולם האמיתי כאשר יגדיל אצלו בחי' יוהכ"פ מעט גבוה יותר במדרגת התשובה יקבע כ"א עת ללמוד בספרי היראים.
אכן מה לעשות לכותל ברזל המפסיק – היא רוח הטומאה המלפפת ומעכרת רוח האדם לבלי תעשינה ידיו תושיה לתת פרי מלימוד המוסר להטיב דרכי האדם לקרבו לעבודתו ית"ש – אחת היא – אשר גם הניסיון יורנו – היא לשפוך את הלב אל ה' ית"ש בעשרה, אל מרכז הלזה לקוב חור קטן בכותל הברזל הלזה, דבר קטן ונקלה הוא ופריו רב.
וכאשר אנכי כעת איש נודד ממקומו אין בידי להשיג לזה יו"ד בזאת הנני להזכיר את כבודכם ולזרזכם בעת אשר מצוי לכם ועודכם בידכם שבת דף קנ"א להתאסף בעשרה כנ"ל ואולי אבנה גם אנכי בתפילתי ביחיד בל"נ אשר היא לפני הרבה נגד כו' ולא הסכנתי מעודי בזה ביחידות אבל מה לפני לעשות כעת ידידכם ישראל מוצש"ק.
שלומי:
הכל נכון, אבל אני פגשתי שברון לב ולא פלצות אצל אחינו בני עדות המזרח ולא במעט
בכי תמרורים של זקני עדה בקריאת "לך אלי" ביום הכיפורים. התרגשות שהולכת וגוברת במסע הארוך של אמירת סליחות 40 יום (ברוטו). האשכנזים מכבים הרבה עם סליחות בלתי מובנות ושאר דברים שתיארת.
——————————————————————————————
הרב:
תרשה לי להיות ליטאי ולא להתרשם כל כך מהבכיות הללו. עובדה היא שבד"כ הן לא מחזיקות מעמד קצת אחרי ימים נוראים. האם לדעתך זה עצמו גם לא הרגל?
חזקי:
ממש פוסט ליטאי 🙂
הסקת לגבי מה שקורא בעליונים, על פי קהות החושים (הרוחניים)…
(ראיתי פעם, לא זוכר היכן בדיוק, על ההבדל בין חסיד לליטאי כשהם מוצאים טעות ברש״י. החסיד תולה את האשם בחוסר הבנתי, והליטאי מתקן את הטקסט 🙂 )
לגופם של דברים, ״אם ראשונים … אנו כ.. ״, אחת מסימני התקופה היא ״חוסר הרגישות״ לעוונות, וגסות הרוח שלא נותנת מקום לחרטה פנימית.
אני מעריך ש(כמוני, כך גם) כל מי שחודש אלול לא מעורר בו חרדה, גם איומי והפחדות הגהינום פחות ״מדברים אליו״.
אולי זהו חוסר ב״יראת שמים״ במובן הכי פשוט שלו.
נקודה נוספת, בישיבה (החסידית) הסבירו לי, שהחסידות ונקודת המבט שלה, הגיעה עבור דורות נמוכים יותר (״אחרונים כ…״), הזקוקים לדרכים אחרות להביאם להתעוררות תשובה.
——————————————————————————————
הרב:
חזקי שלום.
למה לדעתך הדברים מבטאים חוסר רגישות לעבירות? לדעתי זה עודף רגישות. ההתייחסות של הפלוצעס היא חוסר רגישות לעבירות. אני מדבר על הצורך לעשות חשבון נפש ולא על הפחד מהדין. מה לזה ולרגישות?
לגבי ה"יראת שמים" יש שיאמרו תמימות ויש שיאמרו יראת שמים טהורה. כבר הזכרתי כאן את המיתוס של החסיד יעבץ על פשוטי העם שמסרו את נפשם ולא המירו דת בזמן הגירוש בספרד לעומת הת"ח. וכתבתי שאין בי יתר הערכה לאותה פשטות, כי במקרים רבים מדובר בתמימות במובן המקובל (לא במובן של שלימות).
לגבי החסידות, אני כבר מדורדר עד כדי כך שאפילו החסידות ממש לא מדברת אליי. אבל כליטאי אני בהחלט מסכים שהיא נוצרה בשביל אנשים מדורדרים.
——————————————————————————————
חזקי:
בדיוק למדתי במוצ"ש את פרק ד' בתניא בספר השני של הקוורטט, ונהניתי מאוד מההקשר לנושא הספר 🙂
——————————————————————————————
הרב:
תודה
חנן:
כל המושג של 'אלול' הוא חדש יחסית. הרי אין דבר כזה לא בגמרא ולא ברמב"ם ומן הסתם גם לא בשאר הראשונים.
——————————————————————————————
יצחק ש':
יסודו בתורת הקבלה, שמדברת על 'הארת 13 מידות הרחמים'..
אם כי יש לו יסוד במקרא, שהרי 40 יום קבלת לוחות שניות הם מר"ח אלול על יו"כ..
א':
אני מניח שאני לא מחדש שבניגוד למיתוס הליטוואקים הם לא אנשים קרים רגשית ושעולם הניגון והדבקות שייך גם להם ולא רק לעולם החסידי ומה שכתבת על הליטוואקים שבניגוד לחסידים לא יודעים "פשוט לשמוח" ושהכל אצלם שכלתני נטו אני מניח שזה היה בבחינת חצי צחוק חצי אמת
ר' ברוך בער למשל ליטאי לגמרי מעבר להיותו תלמיד חכם ולמדן בעל שיעור קומה היה ידוע כ"בעל מנגן" שחיבר כמה וכמה ניגוני דבקות ולחנים ,הנה דוגמא ללחן יפה מאוד ומרגש [לטעמי כמובן] לפסוק "אני ישנה וליבי ער -קול דודי דופק פתחי לי" שהוא חיבר ולמיטב ידיעתי הוא היה מושר שנים בישיבת חברון:
https://www.youtube.com/watch?v=2bN857IZaH8
נ.ב
וכן אני יודע שבישיבות הליטאיות מעבר לשירי דבקות גם קיימים שירי דיכאון כמו "שקעה חמה" זה באמת נראה לי כבר משהו ליטוואקי-מוסרניקי מאוד שאותו הליטוואקים לא חולקים עם החסידים
——————————————————————————————
הרב:
מדובר על האתוס הליטאי. גם כשהם דבקים זה בוורט של הקצוה"ח שממש גורם להם התרגשות אמוציונלית.
——————————————————————————————
א':
אני עדיין חושב שקיימת אצלם דבקות רגשית גם במובן ה"חסידי" של ניגונים וריקודים וכמו הדוגמא שהבאתי מר' ברוך בער
אגב בשמחות בית השואבה של החסידים במאה שערים -אני מגיע מידי שנה – שכבר נודעו לשם דבר מגיעים הרבה מאוד בחורי ישיבה ליטאים למרות שיש להם שמחות בית השואבה גם בישיבות שלהם . הם לא באים לצפות ברוקדים החסידים כחוויה אנתרופולוגית הם בעצמם רוקדים ב"ברען"
נ.ב
אגב הנושא בתור בוגר ישיבות ליטאיות מעניין אותי לשאול אותך- איך תפילות הימים הנוראים שם? דומות לסגנון של התפילות בישיבות שלנו? שונה מאוד?
עם חסידים יצא לי להתפלל בימים הנוראים אז אני ראיתי כמה מודלים הקיימים שם אבל את סגנון התפילות של הימים הנוראים בישיבות הליטאיות אני לא מכיר
——————————————————————————————
הרב:
אני חושב שזה די דומה.
——————————————————————————————
א':
תודה רבה
ואגב הנושא שדובר בפוסט אביא לינק למאמר מלפני כמה שנים של הרב חיים נבון שאולי תאהב אותו שמדבר גם הוא על הפער שדיברת עליו בין אווירת חרדת הדין של פעם לבין המצב כיום ,הוא רואה בו כסטייה מהאווירה של פעם ולא לחיוב וזה נראה לי בניגוד לדעתך אותה הבעת בפוסט אבל יכול להיות שיהיו נקודות מסויימות שדווקא כן תזדהה אתם במאמרו – אני בכל אופן למרות שבדר"כ אני אוהב את מאמריו של הרב חיים נבון ואת השמרנות האדמונד ברקית שלו לא הזדהתי עם המאמר הנ"ל , אולי אותך הוא יעניין :
https://musaf-shabbat.com/2011/01/17/%D7%94%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95-%D7%94%D7%A0%D7%90%D7%94%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%9F
——————————————————————————————
הרב:
אכן, לא מסכים (גם באופן כללי לשמרנות הברקית שלו).
אמיר:
שלום הרב
המאמר מזכיר לי את מה שתמיד היינו שומעים בישיבה בתחילת אלול שמספרים שבישיבות המוסר בליטא שהמשגיח היה זועק "אלול" כולם היו מתחילים לפרוץ בבכי תמרורים רק לשמע המילה הזו ואימת הדין ובדומה למה שמצוטט כאן מר' ישראל מסלנט זצ"ל -מעניין אם יש עוד אנשים החיים עימנו שלמדו בישיבות המוסר בליטא -אנשים שאמורים להיות קשישים מופלגים- שיכולים להעיד על כך …. זה עשוי להיות מעניין
——————————————————————————————
הרב:
אני מניח שיש כאלה. לעדויות כדאי אולי לשאול את ידידי ד"ר שלמה טיקוצ'נסקי, חוקר ישיבות ליטא (ובוגר ישיבות ליטאיות בא"י).
טוביה:
לגבי חוסר הרגישות – עיין במאמרו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל בקובץ המאמרים 'בהיותו קרוב' לזכר יחיאל שי פינפטר הי"ד
נירם יהושע:
כתבתי רשומה על עניין יום הדין והשיפוט השמיימי.
https://drive.google.com/file/d/0B_PnyO1LWQWocTVzMUhKRHdKTUU/view?usp=sharing
דומני שהערת לי עליו בעבר.
——————————————————————————————
הרב:
שלום נירם.
זכור לי במעורפל. בכל אופן, זה מצטרף לדבריי כאן.
ישראל:
אמנם כבוגר ישיבות חב"ד הקונוטציות הן קצת שונות כגון המלך בשדה והטררם סביב הנסיעה לרבי וכו' אך עדיין הזדהתי מאוד והעלית בי חיוך בעת קריאת מאמרך.
——————————————————————————————
הרב:
זהירות מחיוכים באלול עת אוחזתנו פלוצעס (שנאמר: אפשר ללמוד מן הפרחים לא לקמץ בחיוכים).
הזכרתי את הלימוד מדין אימה של הליטוואקס לעומת החסידים.
ג':
גם בעולם הישיבות הליטאי מדברים זה זמן רב, לפחות בעשור האחרון, הרבה יותר על השמחה והקירוב הגדול של חודש אלול והרבה פחות על הפחד והאימה.
גם במספר מאמרים שפורסמו בעבר ביתד נאמן ניתן לכך ביטוי, וכן בעיתונים נוספים, הנקראים ע"י המגזר הליטאי- ישיבתי.
ראה כאן:
https://drive.google.com/open?id=0BwJAdMjYRm7IQjdFSS1mMTRlb1E
https://drive.google.com/open?id=0BwJAdMjYRm7Ib0VlMmxqYkhSdFU
https://drive.google.com/open?id=0BwJAdMjYRm7IdWgwRVRBUWU3b00
——————————————————————————————
הרב:
תודה על הדברים. ועדיין הדברים עוסקים בעיקר בממד החינוכי וההנהגתי ולא ברור כיצד כל זה מתייחס לממד המהותי. יש דין באותו יום? אנחנו נחתמים לחיים או למיתה? גורלנו נקבע אז? אם כך – אז לשמחה מה זו עושה? המקורות שמצווים לשמוח (אכלו ממתקים…) ואפילו ההסבר לזה (לפני מי אתם מיטהרים) ידוע וברור. אבל השאלה כיצד כל זה מתיישב עם תמונת הדין המקובלת. כידצ אתה מצפה מאדם לשמוח כאשר בו ביום גוזרים את הדין עליו ועל כל ביתו. האם אין כאן משימה בלתי אפשרית (אלא אם במובלע אותו אדם באמת לא מאמין בכך שזהו המצב).
——————————————————————————————
ג':
נכון, קשה מאד לשלב שמחה ואימה. אומרים שרק יהודי יכול לשלב שמחה ופחד, "וגילו ברעדה"…
השמחה על עצם זה שמי שממית ומחייה, הוא אבא שלנו. זה שיודע הכי טוב מה טוב לנו. הלא גם שהקב"ה ממית, לאמיתו של דבר- זה הטוב ביותר לאדם זה.
קראתי פעם, ממש במקרה, משפט של אחד מגדולי החסידות, שאמר שגם אם יגיע לבי"ד של מעלה וייגזר עליו להישרף ולהיות עפר לרגלי הצדיקים- הוא ישמח לקיים את צו הקב"ה.
יש גם שמחה על כך שהשופט עצמו מסביר לנו כיצד לצאת בדימוס במשפט שלו עצמו ומה עלינו להגיד/לחשוב/לרצות כדי להסתדר איתו (אם כי זה קצת קשה לשמוח, כשסו"ס יש צד של מיתה או צער…)
ואגב, הגר"א שהבאתי מדבר על השמחה בעצם הזכות להמליך את מלך העולם עלינו. הגר"א שמח בשעת התקיעות, רגע ההמלכה.
——————————————————————————————
הרב:
במחילה, לא מדובר על קושי פסיכולוגי גרידא. זה לא רציני לדרוש מאדם לשמוח ביום שבו חותכים את דינו למוות או לחיים. לא כי זה קשה אלא כי זה לא נכון. כשאדם עומד למות הוא אמור להיות עצוב ולא שמח, גם אם מי שהורג אותו עושה זאת כי זה מה שהכי פחות רע (ולא הכי טוב) עבורו. כך לדוגמה האם לדעתך כשאדם יוצא למות על קידוש השם הוא אמור לשמוח? בעיניי זו דרישה מנותקת. הרב סולובייצ'י'ק מתאר בספרו איש ההלכה את אהבת החיים ואת הפחד מהמוות של איש ההלכה (=ר' חיים). זה נראה לי הרבה יותר מחובר למציאות והרבה יותר נכון.
באשר לגר"א, שמחה על ההמלכה זה בסדר גמור, השאלה האם ביחד עם זה מתנהל גם דין. אם כן, אז לשמחה מה זו עושה?! זה נראה לי אבסורדי. ואם אתה שמח כי אתה בטוח שיצאת צדיק בדינך, אז זה לא דין אמיתי (כי אתה יודע מראש את התוצאה).
——————————————————————————————
ג':
א. ראשית, הוא לא הולך כעת לשחיטה. יש סיכויים של חצי חצי שהוא גם יזכה השנה במליוני דולרים, יחתן סוף סוף את הבת התקועה שלו או יקבל מטענים של הנאה ושפע. המשפט מתמקד במליוני רגעים ונושאים שילוו אותו במשך השנה, אולי דוקא לעלייה לגבהים. לאו דוקא במשפט של חיים ומוות, אלא גם במשפט לקבלת הזדמנויות מתוקות רבות. (דוגמה אישית: בשנה שעברה הייתי אברך כולל, ומאלול הנוכחי אני ר"מ בשיעור ג' בישיבה מקסימה, הבן שלי התקבל לישיבה גדולה שמאד רציתי ולא האמנתי שיש לו סיכויים להתקבל אליה, כתבתי ספר חדש בעניני המועדים ו'מכון ירושלים' הוציאו סט שו"ת שערכתי, קיבלתי הסכמה מוצלחת בכתב מהגר"ח קניבסקי- שלא חשבתי בכלל לבקש אותה ולקבל אותה, הבת שלי התקבלה לסמינר מוצלח, והעיקר: כל הילדים היו בריאים וחמודים כל השנה, למדו טוב ושמחו… והנה זה רק חלק קטנטן מהדברים המתוקים שקיבלתי בס"ד בראש השנה אשתקד. ומי יודע מה יפסקו בדיני בשנה הבאה? אולי עוד הרבה הפתעות נפלאות?).
ב. אין שום הבטחה שיהודי ייצא צדיק בדינו. בחז"ל ומפרשיהם מוסבר שיש רק הבטחה כללית שכלל ישראל ייצא זכאי. לא היחיד.
ג. אינני מדבר על המצוי, אלא על הרצוי. נכון, זה מורכב מאד. אולי לא כ"כ מעשי, אך נכון מבחינה תאורתית. אין ספק, צריך הרבה עמל מחשבתי כדי להגיע לזה.
ד. כיצד הרב מיכאל אברהם, אחד האנשים העסוקים בתבל, מוצא זמן להתכתב עם כה הרבה פונים?
ה. אגב, אני זוכר את כבודו בתור ילד/בחור. אבי התפלל בשבתות ומועדים בנתיבות עולם. גרנו ברחוב השלושה. אני זוכר אתכם גם מאחת ממסיבות פורים העליזות שם. מי האמין ש…
——————————————————————————————
הרב:
א. מדובר במשפט שבו יש סיכוי שאתה נדון בו למיתה. ואפילו יהיה סיכוי של 10% (ולא 50% כדבריך), אף אחד לא יכול ולא צריך להיות שמח בכה"ג.
באשר לשנה המוצלחת שהיתה לכם, אשריך. אני מאחל לך המשך כזה ועוד יותר. אבל בהקשר זה אזכיר לך איגרת יפה של הרב שך זצ"ל על מבצע אנטבה (דומני שזו איגרת ב או ג באחד הכרכים), שם מסופר שהוא התנגד למבצע שכן יש בו סיכון חיי חיילים, ואין ספק (הצלחה) מוציא מידי ודאי (חיי חיילים). אחרי המבצע באו אליו בטענה שהנה זה הצליח והרב טעה. הוא ענה שהכל נדון לפי אותו רגע (באשר הוא שם). לפני המבצע היה סיכוי הצלחה נמוך וסיכוי גבוה לאבד חיילים ואת ההחלטה מקבלים לפי נתוני אותו רגע. כמובן שגם סיכוי נמוך יכול להתממש (הרי זו משמעותו של סיכוי). אז מה זה מוכיח? שהסיכוי הקטן התממש, הא ותו לא. ודוק היטב.
אמנם יש לי בזה פלפול נוסף, ואולי אעלה אותו פעם על הכתב.
ב. אם כך, לשמחה מה זו עושה? יהודי נדרש לצהול בהולכו לסיכוי משמעותי של מיתה. הרי זו דרישה מרושעת. ממש התעללות.
ג. זה לא עמל, שהרי לא מדובר רק על קושי פסיכולוגי אלא על דרישה לא הגיונית (לא נכונה, ולא שהיא רק קשה למימוש). ראה לעיל.
ד. תורה בחינת מציאה. חוצמזה, ב"ה אני מקלי המקלדת (שמבשלים בקליק שני).
ה. מעניין. אולי זהו הפורים שהייתי פורים רב, ושם התחלתי את האפיקורסות שלי כשדיברתי בפורים תורה שלי על כך שלמרבה הפלא מצאו את המילה אסתר בדילוג מינימלי בדיוק ב… מגילת אסתר (דילוג של אות אחת כמובן). הפלא ופלא. אנשים (כולל חלק מהר"מים של הישיבה) ממש נעלבו ובאו אליי אח"כ מזועזעים מהאפיקורסות שהטלתי בדילוגי האותיות המקודשים שעליהם בנויה כל האמונה. כל זה היה בפורים, ואם אתה זוכר אז כנראה זה פורים הזה (דומני שלא היה עוד אחד שבו היה לי תפקיד).
שבת שלום וכל טוב. הצלחה בכל בשנה זו ובבאות אחריה.
——————————————————————————————
ג':
א. התבוננות בכל ספרי הקדמונים, כמו העקידה לר"י ערמאה ועוד, מראה את ההבדל התהומי של כל משפט חיים ומוות, למשפט ראש השנה. העקידה, למשל, הולך בכיוון של 'משפט בנים', שהוא משפט שונה לחלוטין ממשפט כל הנתינים. יש גם את הקו (הליטאי דווקא… שמעוגן בבבלי ובירושלמי) של משפט על דקת ה'באשר הוא שם'. אם כרגע אתה טוב ומתקרב, ואם כרגע אתה מוכיח שיש בך צורך בבמלכת ה' בעולם- אתה זוכה בדין. לכן קשה להגדיר את משפט ר"ה כמשפט רגיל של הסתברויות ואחוזים. הלא בגמרא ובטוש"ע נפסק שצריך ללבוש בגדים לבנים, לאכול ולשמוח. הלא דבר הוא!!
ב. לכן הדמיון לד' הרב שך אינו מתאים.
ג. העקידה מסביר בהרחבה שעצם משפט המלך, הוא סיבה למסיבה. ומי שמכיר בזה (זה כמדומני הוספת אחרים, מאוחרים יותר), זוהי סיבה לזכות בדין.
ד. היו יהודים רבים במרוצת הדורות ששמחו בהליכתם למות על קידוש ה'. לפחות כך מספרים (הרי לא הייתי שם בעצמי…).
ה. אכן, כת"ר היה אז הפורים- רב. אך אינני זוכר את נושא הדילוגים. זכרון חלש. מה אפשר לעשות..
——————————————————————————————
הרב:
הרי על דא קא בכינא. זה שבטושו"ע נפסק שלובשים לבנים ושמחים. וכבר בנביא אומרים (לכלל הציבור, לא ליחידי סגולה) "אכלו משמנים שתו ממתקים" אתם הולכים למות (ולא על קידוש השם אלא על חטאיכם). זה נשמע לך רציני? הרי פונים כאן לכלל הציבור ולא ליחידי סגולה. אפילו במיתה על קידוש השם לא שייך זה, אז במיתה שלא על קידוש שמו עאכו"כ. לכן טענתי היא שהמשפט בר"ה הוא מטפורה בעלמא שמטרתה להמריץ אותנו לחשבון נפש. ובזה נחסכו עוד כמה וכמה פלפולים שונים ולא משכנעים (דומיא דפלפולי פורים דידי, כד הוינא טליא) בהיבטים שונים של ימי הדין דנן.
גם "באשר הוא שם" לא מועיל. סו"ס אכתי יש סיכוי להידון למיתה. זה לכל היותר משנה את סיכויי ההצלחה. משפט שבו אתה נדון לחיים או למיתה לא יכול להיות מלווה בשמחה ואכילת משמנים.
ואיך כל זה נוגע לדחיית הדמיון לדברי הרב שך? גם אם דנים אותנו באשר הוא שם עדיין לפני המשפט איננו יודעים מה יצא בדין. ומה מועיל לומר שאחרי המשפט יוצאים זכאים בדין? אלה בדיוק דברי הרב שך.
אני בספק רב (בשפה עדינה) אם היו יהודים רבים ששמחו בהליכה למות על קידוש השם. אני מהמר שלא היה אפילו אחד כזה, אלא אם אינו שפוי. יש שהחזיקו מעמד, ויש שקידשו את השם בגאון. אבל שמחה? לשמחה מה זו עושה? זה מזכיר לי את דברי הכלי חמדה בשם הרבי מגור (פ' וישב. ראה לינק למטה), שם הוא טוען שאין לשמוח בחנוכה כי לא הצלחנו למות על קידוש השם ופספסנו את המצווה. במחילה, זה טוב אולי לפלפולי הבל.
https://drive.google.com/open?id=0BwJAdMjYRm7IWHBlVk9IelZXLTQ
——————————————————————————————
ג':
המשפט בר"ה הוא מטאפורה? מה הכוונה? לא נשפטים לחיים או למוות? ה'ונתנה תוקף' הוא משל בעלמא? לא הבנתי.
——————————————————————————————
הרב:
דומני שהבנת היטב (כבר כתבתי לך שמאותו פורים עתיק יומין כבר נזרקה בי המינות). אמרת שקראת את הפוסט שלי שעליו הגבת. ראה שם. "ונתנה תוקף", בכל הכבוד, הוא פיוט אחד שלא מעיד הרבה על מהות היום. אמנם הוא רכש לו מעמד, אבל מקורו לוט בערפל (כמובן ייחוסו לרבי אמנון ממגנצא אין לו שחר, כידוע, שהרי הוא מופיע כבר בגניזה, אבל גם רבי אמנון דנן אינו משה רבנו) ואיני רואה הכרח לקבל אותו ואת תוכנו כלשונו.
——————————————————————————————
ג':
בשלמא ונתנה תוקף. מה עם הגמ' בר"ה דף לב שבר"ה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים? מטאפורה?
ומה עם התנחומא הזה? "לפני חילו אלו ישראל שהן מזדעזעין וחרדין מקול השופר וחוזרין בתשובה כדי לזכות בדין ביום הכפורים, כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו זה יום הכפורים שבו ספרי חיים וספרי מתים נחתמים".?
ומה עם " אמר ר' כרוספדאי א"ר יוחנן שלשה ספרים נפתחים בר"ה, אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, של רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם, בינונים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יוה"כ, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה"? זה גם מטאפורה?
הלא כל הראשונים הסבירו, איש איש בדרכו, כיצד מצינו רשעים חיים לאחר ראש השנה. אז?
אינני מאמין שכבודו חולק על חז"ל.
——————————————————————————————
הרב:
איני יודע אם כבודי חולק על חז"ל, אבל אני לא תמיד נרתע מכך בעוונותיי.
כבר כתב הרמב"ם בהקדמתו למשנה כיצד עלינו להבין את אגדות חז"ל, וחילק בזה בין שלוש כתות (שהמבינים אותן בהכרח כפשוטן הם מכת השוטים). וראה גם כל המאמרים שנדפסו בריש כ"א של עין יעקב. וכן כתב הרמב"ם בג' מקומות בפיהמ"ש שאין פסיקת הלכה בדברים שאינם נוגעים למעשה.
וכן כתב עוד יהודי הרבה פחות חשוב (=אנוכי הק') שלגבי עובדות לא שייכת סמכות. סמכות שייכת רק לגבי נורמות, כלומר הלכות, שכן שם ניתן לדרוש ממני לעשות X למרות שאני סבור שזה שגוי בגלל הסמכות. אבל אמונות עוסקות בעובדות (יש או אין דין בשמיים בר"ה). ולגבי עובדות אם הגעתי למסקנה אחרת מה יועיל דרישה לקבל סמכות. אוכל לכל היותר להניע את שפתיי ולומר "אני מאמין" כצפצוף הזרזיר.
באשר להסברים הדחוקים שהזכרת, ההסברים הלא משכנעים הללו הם הם, בין היתר, שהביאו אותי להשערה שהעליתי.
אזכירך שגם הרמב"ם החליט מכוח סברתו לחלוק על דיני עין הרע ושאר שדים ומרעין בישין (שאלו דינים להלכה ולא אגדות שלא נוגעות למעשה), ודחה את אמונת הגשמות (וכן אונקלוס) ודחה פסוקים מפורשים שמדברים על יד ה' וזעמו (ולא בכדי תקפו הראב"ד שרבים טובים ממנו חשבו כך). וכבר כתב בעל חוו"י, אהוב אפלטון ואהוב סוקרט אך האמת אהוב מכל, ואף הביא מקורות לכך.
אמונתו של הגרי"ז שהמשיח חייב לבוא רכוב על חמור לבן כי כך כתבו חז"ל רחוקה ממני כרחוק מזרח ממערב.
דברי חז"ל עצמם יכולים להיות מטפוריים. ספרי חיים ומתים, כלומר הספרים שבהם נכתבים מעשינו שיש להם השלכות לדין הסופי לעתיד לבוא. אין זה אומר שכעת מתנהל דין שבעקבותיו אנחנו אכן יכולים למות. וכבר תיארת שתירוצי הראשונים דחוקים בזה (כמו גם בשמחה).
עוד הבאתי כבר את דברי הרמב"ם על היחס לאגדות חז"ל. לא מדובר על לזרוק אותם אלא על לפרש אותם כמטפורה. לדוגמה, תוס' כבר כתבו על מה שמצינו במשנה שחייב מיתה שהכוונה לאיסור דרבנן אלא שרצו להפליג בחומרתו (שוב תאמר שמה שמותר לתוס' אסור לנו. ואנוכי לא כן עמדי). וכך אינספור פרשנויות מטפוריות לפסוקים, כמו יד ה' וחמתו וזעמו וכעסו, וגם לחז"ל, כמו נוכחות הנשמות כולן במעמד הר סיני שאכן ילדי הגן מפרשים אותן כפשטן.
רק אחרי כל זה אוסיף שבעיניי חז"ל היו אנשים ויכלו לטעות כמו כל אדם אחר. יש להם סמכות אבל אין להם יכולות נבואיות והם בני אדם כמוני וכמוך. יש מדבריהם שבאו במסורת או הלמ"מ מהקב"ה, ויש שבאו מסברא דידהו. ובסברות איני רואה הכרח שהם צודקים. להיפך, אני די משוכנע שהם טעו לא מעט, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת. הדברים פשוטים וברורים, ולדעתי כמעט אין חולק עליהם פרט לסיסמאות שהתרגלנו אליהן ומן הראוי להיפטר מהן.
——————————————————————————————
ג':
מחיקת עשרות עשרות חזלי"ם בנושא משפט ראש השנה, רק בגלל שאלת השמחה בראש השנה, שהוא נושא שאין ספור קדמונים עסקו בו- היא ממש מצחיקה. זה מזכיר את הע"ה שמחק את הגמרא על 'חמר גמל', כי היתה לו קושיה… הגעת למסקנה שאין דין מוות וחיים בשמים? איזה משפט עצוב. גם אתה וגם הרמב"ם הגעתם למסקנות לדחות דברים? איזה משפט מביך.
——————————————————————————————
הרב:
שלום רב. מבין ענני המבוכה שאופפים את מר, רק לא לשכוח את הבנת הנקרא (וגם את הקריאה עצמה). לעצם העניין יש לנו כנראה נקודות מוצא מאד שונות.
——————————————————————————————
ג':
אני מכיר את כל החומר שצויין. אך עדיין אין בו כדי פתיחת דלת פרוצה לכל חולק ומוציא מידי פשוטן של דברי חז"ל ברובם המוחלט. אכן, אנו חיים בעולמות שונים בגישה ובהסתכלות. גישת בית המדרש למול גישת הפרוספורה והמחקר, לפיו "הכל שפיט" ו"הכל נזיל".
——————————————————————————————
הרב:
כאן אני שוב נאלץ לחלוק. אני מיושבי ביהמ"ד הייתי ועדיין. בין כותלי המחקר האקדמי לא עסקתי בתורה ולימודה. ולדעתי בית המדרש (הראוי, אני יודע שלא כולם כאלה) הוא ביקורתי ושואל שאלות, ולפעמים גם מגיע לתשובות (כמו הרמב"ם והתוס', כך גם לנו מותר). יש כנראה כמה בתי מדרש, אבל להערכתי והבנתי כתר ביהמ"ד שבו הכתרת קבוצה מסוימת שייך יותר לי מאשר לביהמ"ד שעליו אתה מדבר. אבל כנראה שגם בזה נישאר במחלוקת.
——————————————————————————————
ג':
בכוונה חילקתי את 2 הקוים לבית המדרש למול עולם האקדמיה, למרות שידעתי שכבו' סבור שהוא מיושבי בית המדרש המובהקים… לא ולא. כי בביהמ"ד אנחנו, לאפוקי מהראשונים כמלאכים, גדולי עולם, לא חולקים על חז"ל כלל וכלל. כולנו מכירים את גישת הרמב"ם ועוד, (ראה גם ד' הרמב"ם לענין אסטרולוגיה, באגרתו לחכמי מארשילא, וכו' וכו'), אך בכ"ז אנו לא חולקים על חז"ל וגם לא על ראשונים. חן חן וכט"ס ומירב הצלחה
——————————————————————————————
הרב:
ניחא, בדיעבד שבדיעבד גם זה בית מדרש. אבל "בית המדרש" זה בטח לא. כט"ס וכוח"ט.
יאיר:
בתור בוגר הגוש בטח אתה מכיר את הבדיחה:
בתחילת זמן אלול בגוש, המשגיח ניגש אל הבימה, שקט משתרר בבית מדרש, והמשגיח קורא בקול מעורר פלצות: ספטמבר!! וכולם מתעלפים מאימה.
——————————————————————————————
הרב:
לא הכרתי. יפה, אייקון שמח וצוחק (אין כאן אייקונים. אייקון מתנצל).
אמיר:
רק שאלה- החתימה בסוף הפוסט "כתיבה וחתימה טובה" מעידה שלא יפורסמו פוסטים עד לאחר ראש השנה?
——————————————————————————————
הרב:
ממש לא. שנאמר: לא תנצחו אותי כל כך מהר (יהורם גאון). זו רק היתה פרפרזה על תוכן דבריי.
יצחק ש':
אלו המחשבות שעלו לי למקרא דברי הרמב"ם על במורה נבוכים על ראש השנה…
הוא כותב שטעם ראש השנה הוא כיוון שיש עוד כמה ימים יום כיפור, נקבע יום כדי שנתעורר…
יוצא מדבריו שהדיבורים על 'יום הדין' לא רלוונטים (כנראה צסברת חז"ל. לגבי ר"ה עצמו בתורה רק כתוב שזהו 'יום תרועה'- וכיווןן שלרמב"ם משמעות השופר הוא 'עורו ישנים מתרדמתם' הוא מסיק שזהו יום התעוררות ותו לא)…
אמנם לפי דבריו ר"ה הוא לא באמת יום הדין (ואולי תפס אותו כיום דין מטפורי), אבל יו"כ הוא כן יום כפרה… (כנראה כי זה נכתב בתורה עצמה, לעומת יום הדין בראש השנה)- אבל דבריו על ר"ה עוררו אותי להסביר כך גם את יום כיפור…
רק אציין שלדעתי הרבה נוקטים בדרך אמצעית- בעיקר אלו ההולכים בדרך תורת הסוד (חסידות, רב קוק) אבל לא רק. אין כלל דגש על 'דין' במובן הפשוט, אבל כן על אירוע משמעותי בבריאה מכוחו אדם נידון… 'עולם חוזר למקורו' וכדו'… ניתן הסבר מטפורי לדין כיכולת לעמוד מול ה'אמת האלוקית', ומכוח עמידה זאת אחר"ז להנתקות וכו'… ואז הדגש אינו על דין על פרט ופרט, אלא על העמדה בה האדם נמצא (ולהרבה אנשים יש בכך הצלה מן הילדותיות)…
אבל כמובן אפשר לתפוס גם את המושגים הללו עצמם כמטפורים, והרבה כנראה תופסים כך…
——————————————————————————————
הרב:
יפה. אין לי אלא להסכים.
דביר:
הרב, האם ייתכן שחז"ל נהגו כאן (ואני חושד שגם במקומות אחרים) בדרך של שקרים קדושים?
——————————————————————————————
הרב:
לא הבנתי מה פירוש "כאן"? לגבי הדין בר"ה? אולי.
אני חושב שבהחלט חז"ל נקטו בדרך זו, ואולי גם היתה לה הצדקה בזמנם. כיום דומני שיש להימנע מזה, כפי שכתבתי בפוסט על שק"קים.
שמעון:
באחת מהתגובות הקודמות נשאלה השאלה איך תפרנס כמה מדברי חז"ל וענית על כך
א) שדבריהם אינם ע"ד הפשט בזה, וכן מורים דבריך במאמר
ב) שהנך חולק עליהם
והאמת שלא הבנתי דעתך כלל בזה כי לא מצאתי בדבריך עדיין אפילו טענה אחת חזקה מדוע להוציא את דברי חז"ל מפשוטם או לחלוק עליהם, תמה אנכי מאוד למקרא ה"טענה" שהתמונה לא נשמעת לנו משכנעת, והרי כמובן שומה עליך להסביר מדוע אינך משתכנע בה ומה זרות מצאת בה,
ואיך אפשר לשכנע בכך ש"זה לא ממש נשמע לנו משכנע", הרי אם הקורא אינו משוכנע אינו צריך למאמרך ואם הוא משוכנע איך אתה כותב שאינו משוכנע?
לגבי השאלות על רשעים שאינם מתים ויום שני של ר"ה אכן הם שאלות שצריך ליתן עליהם את הדעת, אבל לא נראה מדבריך שעל סמך שאלות אלו בנית את התאוריה שלך.
רק אעיר עוד שאינני מבין מדוע אתה כותב מאמר בעניין עיוני בשפת לעג לגישה הנפוצה בלא לדון בדברים בכובד ראש, מה שמעורר [אצלי עכ"פ] הרגשה שיש כאן ניסיון לשכנע אנשים להסכים לדעתך ע"י גיחוך אשר אינו משכנע את השכל אלא את הלב
——————————————————————————————
הרב:
שלום שמעון.
אחזור על כמה מהדברים שכתבתי במאמר, ואולי זה יסייע לך למצוא אותם (סה"כ המאמר הזה לא כ"כ ארוך).
א. פרקטית, אם נהיה ישרים כמעט אף אחד מאיתנו אינו רועד מאימת הדין. המסגרת המטפיזית לא ממש משכנעת אותנו. טוב, זו אולי ירידת הדורות.
ב. אין לכך מקור בתורה.
ג. מה הדין שמתנהל ביו"ט שני דר"ה?
ד. מדוע לא רואים את המיתה ההמונית של הרשעים אחרי ר"ה או יו"כ? להזכירך, הרמב"ם כותב "מיד הוא מת ברשעו".
ה. בטוקבקים היה דיון סוער על "אכלו מעדנים ושתו ממתקים", וכן על דברי השו"ע "לובשים לבנים ושמחים", וזאת בעצם ימי הדין כשדיננו עומד להיחתם לחיים או למיתה. זה נשמע לך סביר? או לפחות דרישה סבירה מבני אדם נורמליים (תשמחו כשבי"ד דן אתכם לחיים או למוות)? אולי אני בעל חשיבה מוזרה, אבל לי זה ממש לא נשמע סביר.
יש להוסיף לכך עוד כמה וכמה טיעונים שלא נכתבו, אבל כאן הבאתי כשירות עבורך רק את מה שכתבתי בדבריי ולא מצאת.
דבריי אלו מיועדים לתת מענה לרבים שחשים בקושי כמוני, ולמעטים מתוכם שהם בעלי יושר אינטלקטואלי ולא קונים תירוצים דחוקים ומפולפלים ולא נצמדים לדברים מוזרים רק כי אנשים טובים וחכמים אמרו אותם. לגבי קבוצה זו, אם ימשיכו לפרנס אותם בתירוצים אלו הם יאבדו כל אמון, ובצדק (ופגשתי לא מעט כאלה). לכן אני מציע כאן פירוש שלענ"ד הוא סביר הרבה יותר, שיותיר את עבודת הימים הללו על כנה, רק בלי המעטפת המטפיזית.
אוסיף שכן דרכי בהרבה תשובות ומאמרים שנראות לשמרנים שבינינו מזיקות והרסניות, בעוד שלדעתי הן בונות. הן מזיקות לבינוניים חסרי היושר שמעדיפים את המקובל אף שאינו סביר, ומועילות לחילופיהם. וכל אחד יבחר את הישר בעיניו. והנלענ"ד כתבתי.
שמעון:
תודה על השירות המיוחד בעבורי כלשונך
אני מעוניין להתווכח עם מסקנתך, אשמח אם תדון עמי לגופם של דברים
א. זה שאיננו רועדים מאימת הדין אינו נראה לי דבר מוזר בכלל משום שכידוע דרך רשעים צלחה והרבה רשעים חיים וקיימים [וזו שאלה בפני עצמה, ראה להלן אות ד] וע"פ רוב גם אם הרשיע ימשיך לחיות, כמו שעינינו רואות.
ב. אין לי מה להשיב ע"ז, פרט לכך שבעיני אי"ז טיעון מספק לדחות דברי חז"ל.
ג. יתכן שאין דין ביו"ט השני ואי"ז אלא מנהג טכני של ר"ה ויסודו מהספק, וכמו שאין עניין מצה ומרור לליל שני של פסח.
ד. גם לפי כיוון החשיבה שלך, מקסימום תוכל להוכיח מכך שרשעים נחתמים לאלתר למיתה הוא מטפורה, אבל להוכיח מזה שכל הדין וכ'ו אינו אלא מטפורה מנין לך.
ה. זה בהחלט נראה לי סביר, משום שכפי שכתבתי באות א אך טבעי הוא שלא נחוש את אימת הדין במידה כזו של ספק סביר של מוות.
——————————————————————————————
הרב:
איני רואה כאן דיון.
א. תכלס איננו רועדים. כלומר העולם לא באמת מאמין בזה. זה מראה שגם מי שלא מודה בזה בד"כ כן חושב כך, כי זה מה שאומר השכל הישר. זה עצמו טיעון לא רע.
ב. בעיניי הוא חזי לאיצטרופי לשאר.
ג. אבל זה לא מפריע לכולם לפלפל ביחס לדין ביום השני. וכי אתה מהין לחלוק על כל המפלפלים הללו? על סמך מה?
ד. טוב, לשיטתך רשעים חיים וצדיקים מתים, אבל הדין האיום והנורא בעיצומו של יום בעינו עומד על כל משמעויותיו. אז מה בין דבריך לדבריי? מדובר במטפורה ושום דבר לא קורה בעקבות הימים הללו. אלא מאי? יש לחזור בתשובה ולפשפש במעשינו. הוא אשר אמרתי.
לסיכום, אתה בעצם מסכים כמעט לכל רק אומר שזה לא מספיק כדי לדחות את דברי חז"ל, ואז מגיע בעצם קרוב מאד למה שאני אומר.
כפי שכתבתי, לדעתי כל זה (ועוד נימוקים שכאמור לא הבאתי כאן) כן מספיקים או לדחות את דברי חז"ל או לפרשם על דרך המטפורה.
ארתח זוטא:
הרב מיכי היקר לי מאד
צר לי עליך
אני מרגיש שנכנסת למהלך בו אתה עושה המון דברים וזורם עמם בלי לעצור לרגע
עצה שלי: תשהה את האתר הזה לרגע
אל תמשיך לרוץ עם הזרם של המליון תשובות לכל שאלה
זה חלק ממה שימי הדין יכולים לתת לנו: מפנה
סליחה על הכתיבה האישית
איני יכול שלא לנתח (אנליטיות!) את הגלישה שלך לליבוביצ'יאניות
——————————————————————————————
הרב:
שלום רב.
אקדים ואומר תודה על האיכפתיות והעצה (באמת).
דומני שאני עושה את הדברים אחרי מחשבה. השינוי לא נובע מחוסר מחשבה אלא להיפך, ממחשבה שכבר איני רוצה לנעול את הדברים בפנים רק כי מקובל לחשוב אחרת. זה חלק ממה שהביא אותי לכתיבת הספר (הטרילוגיה), והדברים שאתה רואה כאן הם בעצם סוג של ספוילר (לא במובן השיווקי אלא במובן האמיתי. הדברים מתחילים לצאת החוצה).
מבחינתי אין לייבוביציאניות או לא לייבוביציאניות. מה שנראה לי נכון אצלו הוא נכון ומה שלא לא. לא מפריע לי שזה עם לייבוביץ ולא מפריע לי שזה נגדו. את ביקורתי עליו כתבתי כבר כמה וכמה פעמים, אבל בהחלט יש בדבריו לא מעט חשיבות ואמת.
אבל אנסה לנצל את הימים הללו למחשבה נוספת.
מסורת ראש השנה כיום הדין אינה המצאה של חז"ל וכבר התקיימה במזרח הקדום עוד אלפי שנה קודם לכן:"בתעודה חיתית מהאלף השני לפנה"ס: "לאלוהי הסערה נערך בראש השנה חג גדול של שמים וארץ. כל האלים מתאספים ונכנסים לבית אלוהי הסערה; כל אל אשר עצב בליבו יגרש נא זאת מלבו. אמרו (=החליטו) לחיים את המלך… על היבול החליטו…" בתקופה הבבלית החדשה אומר נבוכדנאצר: "באובשוגינא אשר בו, בראש השנה, מלך שמים וארץ… תופש מקומו… אלי שמים וארץ מהללים אותו ביראה… ושם גוזרים את גורל חיי" (עולם התנך, במדבר כט). התורה לא היתה צריכה לומר זאת כי זה היה ברור. אמנם, לעניין הפשטני האם אכן האל דן ביום אחד? זה לא בהכרח, אבל כשם שבפסח אנחנו מזכירים את יציא"מ, כמצווה למרות הזכרתה בכל יום ובשלל מצוות נוספות, כך האדם מזכיר לעצמו ביום הזכרון את הדין, למרות שנידון אופציונלית בכל יום. הרעיון אינו מטפיזי אלא פסיכולוגי – התעוררות ההמלכה והמשפט מסייעת להרים את האדם לגבהים שיהיה ראוי בגינם לזכות בדין – באופן כללי. הדין אינו חיצוני לאדם אלא הוא גופא תוצר קארמטי (מלשון קארמה) של מדרגתו הרוחנית. מדרגה גבוהה ביותר בהיבט הזה ניתן להשיג ביום ההמלכה שכן עד כמה שהוא ממליך ומתמסר לאל כך נצרבת בו המשמעות של עבדות ה' לכל ימיו..
יתכן שזה פועל רק לחיוב, אם אינך חש התרוממות רוח משמעותית באופן שלא תשכח כל השנה ("אשרי איש שלא ישכך"- מתפילות ר"ה) אכן אין זה יום הדין עבורך. הדין על מדרגתך היום יהיה בדיוק כמו בכל יום, ופספסת את ההזדמנות להארה משנת חיים. אנשים, כך מעידים בעלי המוסר, השתנו מקצה לקצה בעקבות מסע אלול והימים הנוראיים. האם אין סברא ששינוי כזה ישנה גם את הדין הרוחני וממילא גם הגשמי של האדם? וכפי שכתב מוהרח"ו בשם האר"י, שער הכוונות דרוש א לר"ה :"האדם הנופלת עליו בכיה רבה מאליו בימים האלו בתפילה, הוא הוראה שנידון באותה שעה למעלה" (ואין למעלה אלא למטה, כי בקשת הדין של האדם היא היא הדין, שג"ר שם,שם)… "וזהו זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכל זה בסוד הנשמות אשר בנו, ואחר כך אנו מתפללים להמשיך משם חיים לגופינו",שם,שם.
בסיכום: פסח הינו יום אחד שנועד לחרות ביהודי את רעיון החירות, והזכרת יציא"מ שבכל יום איננה אלא תפעול מחדש של הזכרון של יציא"מ שהתעורר בליל הסדר (זה חידוש ! אין זה זכרון לאירוע שמלפני אלפי שנה אלא לאירוע מלפני כמה חודשים -שייצג אותו בריטואל), ובדומה ר"ה הוא יום אחד שנועד לחרות ביהודי את רעיון המלכת האל והתמסרות לעבודתו, ועבודת ה' (וחשבון הנפש) שבכל יום אינה אלא תפעול מחדש של הזכרון של המלכת האל שהתעורר ביום ר"ה. מי שלוקח את הימים הללו ברצינות -כפי שעושים בישבות הקדושות – זוכה לתנופה רבתי בעבודת ה' ובכך ללא ספק סביר שמצליח לעורר את האל לשנות את דינו ("מטרת התרועה היא למשוך את תשומת הלב של האל", יעקב מילגרום, ויקרא- ספר הפולחן ומוסר, עמ' 294)
בס"ד כ"ו באלול ע"ח
לגיל – שלום רב,
להיות ראש השנה יום של משפט, לא היית צריך להרחיק אל החיתים והבבלים. אמרנו את זה הבוקר ב'שיר של יום' (תהלים פא): 'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב', אך הדוגמא המובאת ב'תוך כדי דיבור' היא דוגמא לדין לטובה 'עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים', בהמשפט הוא 'חלון הזדמנויות' של הנידון 'לצאת מהבור' שהוא תקוע בו.
התרועה שבמקרא היא בדרך כלל תרועת גיל,וכן במזמורנו: 'הרנינו לאלקים עוזנו הריעו אלקי יעקב, שאו זמרה ותנו תך כנור נעים עם נב'. איך מקבלים מלך חדש? בפרצופים חמוצים ונפולים? בקול נכאים? מלך מקדמים ברננה, בשמחה על ש'משהו חדש מתחיל'.
מובן שהשמחה ריכ להיות מווה בהרבה ביקורת עצמית והתבוננות עצמית, האם אננ מוכנים כראוי למשימו שהמלך יטיל עלינו. את הבדיקות והשיפורים עושים לפני ה'מסדר' כדי לעמוד מוכנים לפקודה
בברכה, ש"צ לוינגר
בפיסקה 3, שורה 1:
מובן שהשמחה צריכה להיות מלווה בהרבה ביקורת עצמית והתבוננות פנימית…
גיל, מה שכתבת כאן לא סותר בשום צורה את דבריי. אתה יכול להקדיש את היום הזה לחשבון נפש (כמו החירות בפסח) ובוודאי שיש לזה השלכות על חייך. היכן כתבתי שלא? השאלה האם יש לזה בסיס מטפיסי? האם קורה בשמים משהו שאמור לגרום לזה? השאלה האם איני יכול לעשות זאת בכל יום אחר בשנה?
המקורות מהאמונות הקדומות נראות לי ראיה לסתור.
'בס"ד ז"ך רחמים ע"ח
לרמד"א – שלום רב,
בכתוב מבואר: 'תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב' (תהלים פא), ובעצם קריאת היום בתורה 'יום הזכרון' מבואר שכל הבריות ומעשיהן נזכרים לפני ה' ביום זה, ולכן יש צורך בעשור לחודש ב'יום כפורים' כדי לתקן את הליקויים שנמצאו ב'יום הזכרון'.
הרתיעה של בני זמננו ממושג ה'דין' נובעת מהקונוטציה הפלילית שבה עומדים לדין רק חשודים בפשעים פליליים כדי להענישם. אדם נורמטיבי אינו מגיע ל'דין פלילי'. אך לא כן דינו שלהקב"ה, שבוחן לא רק את חטאיו של האד, אלא בראש ובראשונה את מעשיו הטובים ו'מידה טובה מרובה ממידת פורענות'.
יותר מתאים להגדיר את הדין כמבחן של מחנך הבוחן את הישגיו ואת כשליו של החניך, מעודד אות על הישגיו ומאמציו, וגוער בו ולפעמים מעניש אותו על מחדליו, לא כדי לסלקו מהדרך אלא כדי להביאו לתיקון ולשיפור. הוא לא יוותר לחניך על שום דבר, אדרבה 'יעמוד לו על הראש' עד שיוציא לפועל את יכולותיו.
העובדה שיש תשומת לב מדוקדקת לכל מעשה של האדם, מביאתו לחוש שכל מעשה שלו חשוב בעיני ה', וככל שיצטער האדם על כל כשל – כל ישמח שמחה בה בכ הצלחה. ושמחה זו תתן בידו כוחות להתמודד ברעננות עם כל קשייו.
יהי רצון שיתקיים בנו 'דנני אלקים וגם ראה בעניי' וידון דיננו למזור!
בברכה, ש"צ לוינגר
בפרשת החצורות (במדבר י) מתבאר שהתקיעה נועדה להקהיל את העם, בעוד שהתרועה מסמנת יציאה לדרך ויציאה למלחמה. מצבים בהם צריך לגייס עוז. כאשר נריע יתקיים בנו 'ונזכרתם לפני ה' אלקיכם וושעתם מאויביכם', ההרגשה שה' זוכר אותנו נוסכת בנו עוז להיאבק באויבינו, הפיזיים והרוחניים, ומתוך עוז הנפש אנחנו מסתערים אל המטרה ומנצחים.
בברכה, ש"צ לוינגר
בס"ד ז"ך באלול ע"ח
ואולי שלושת התיאורים שבגמרא על העמידה לפני ה' 'כבני מרון' משקפים שלושה סוגי עמידה: יש העומדים לפני ה' 'כבני אימריא', כבני צאן שעיניהם תלויות אל הרועה והם פועים אליו בבקשת רחמים ועזרה. יש העומדים כ'חיילות בית דוד' העומדים וממתינים לפקודה..ויש העולים במעלה הצר של בית-חורון, ואינם יכולים לחשטב יותר מדי. כל מבטם מרוכז בשביל הצר ובהולך לפיהם כדי שלא יעשו חלילה צעד לא נכון שעול ח"ו לדרדרם ל'מדרון החלקלק' – כולם אהובים, כולם ברורים, וכולם משלימים זה את זה.
יהי רצון ש'תהא שנת עמידה טובה' לפני ה', איש איש בדרכו, כברכת ש"צ לוינגר,
בתגובה 'תקיעה לכינוס ותרועה לעוז', שורה 2:
… ונושעתם מאויביכם'. …
בתגובה 'כבני מרון – שלוש עמידות', שורה 3-4:
… ואינם יכולים לחשוב יותר מדי.. כל מבטם מרוכז בשביל הצר ובהולך לפניהם, כדי שלא יעשו חלילה צעד לא נכון שעלול…
טענת שאתה לא מקבל את עניין יום הדין, מכיוון שאין אזכור לכך בתורה, לא רואים מיתה המונית ואף אחד לא מרגיש פלצות בימים אלו.
האם תטען שגם המלכת ה' לא באמת שייכת ביום זה? שהרי אין לכך אזכור מפורש בתורה, ורק לימודים של חז"ל
מה לשיטתך מהות ראש השנה? כיצד אתה מבין "זכרון תרועה" או "יום תרועה"?
יום תרועה הוא תקיעה בשופר. טעמא דקרא לא השטח שלי. חז"ל אמרו לנו שזו המלכה של הקב"ה, וזה בסדר מבחינתי כי אין כאן טענה מציאותית. אבל הטענה שזה יום הדין היא כן טענה מציאותית, ועל כך אני תוהה מניין הם יודעים זאת. זה לא נראה לי לימודים של חז"ל. אני לא מכיר מקור ברור לזה (גם לא דרשה). זו מסורת כלשהי שאיני יודע כיצד היא נוצרה.
זכרון תרועה אין לו משמעות הלכתית, למעט שיטת הירושלמי לגבי ר"ה שחל בשבת. הצעתי משמעות לעניין הזה במאמר שמופיע באתר: https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9C%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%AA%D7%A7%D7%99%D7%A2%D7%AA-%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%A8
לשיטת רש"י יש משמעות לזכרון תרועה של אמירת זכרונות. ראה במאמר הנ"ל.
קראתי את המאמר, ואם הבנתי נכון, אתה מסביר שם שהזיכרון שעליו צווינו הוא להיזכר בעמידה לפני ה', והיא עבודת ההמלכה את ה' עלינו.
אך מהברייתא הבאה בגמרא משמע אחרת:
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד א
ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר.
וכך גם בספרי:
ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא עז
אם כן מה ראו חכמים לומר מלכיות תחילה ואחר כך זכרונות ושופרות אלא המליכהו עליך תחילה ואחר כך בקש מלפניו רחמים כדי שתזכר לו ובמה בשופר של חירות
ובתוספתא ר"ה
משמע פה שהזכרון הוא של ה', ולא שלנו. כיצד אפשר להסביר זאת אם לא מימד יום הדין שהזכרון שלו אותנו "בא לפניו לטובה" ומהווה "בקשת רחמים"?
לא רואה את ההבדל. ברור שיום הזיכרון הוא הזיכרון שהקב"ה זוכר. אבל מטרתו של היום הוא ליצור אצלנו את המודעות לכך שהוא זוכר ושאנחנו נזכרים לפניו.
בס"ד י"ט באלול תש"פ
לזכרון האלקי במקרא יש משמעות ברורה, פקידה אלקית המביאה להתערבות. וכך 'ויזכר אלקים את נח ואת החיה אשר אתו ויבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים', וכך במצרים ה' שומע את נאקת בני ישראל 'ויזכר אלקים את בריתו'. וכך בבמדבר י: 'כי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאיביכם', וכך מפלל שמשון: 'זכרני נא אלקים אך הפעם הזאת', וכך מתפללת חנה: 'וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתת לאמתך זרע אנשים' ועוד רבים כעין זה.
התרועה בשופר, כתרועה בחצוצרות מעוררת את הזכרון האלקי בבקשת התערבות ותשועה, וצמוד ל'זכרון' שב'אחד לחדש' 'יום הכפורים' שבעשור לחדש, הכפורים הם השלמת התשועה מהחטא. וכן מבואר בתהלים פא: 'תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב'.
בברכה, ש"צ
המעניין הוא שיימי הזכרון והכפורים שבהם מתחנן האדם בתרועתו להיזכר לטובה על יד אלקיו, באים דווקא קרוב לחג האסיף, קרוב לפיסגת ההצלחה של החקלאי, האוסף אל ביתו את פרי עמלו השנתי.
דווקא בפיסגת ההצלחה נקרא האדם להיזכר באלקיו שנתן לו את הכח לעשות חיל, ודווקא אז נבחן האדם ונקרא לאסוף גם את כל ממעשיו שעשה במשך 'שנת העבודה' ולהחליט לגביהם: מה ראוי להיאסף הביתה ומה 'לזרוק לסל המיחזור' 🙂
בברכה, ש"צ
ואולי זה הפשט ב'תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו', התקיעה ב'חדש', בראש החודש', מעוררת את האדם הכין את עצמו ולהיטהר ולהיות ראוי לקראת 'חג ה", חג אסיף מעשיו.
בברכ, ש"צ
זכר מחלף עם סכל או שכל ( למד עם ריש מתחלפות כאותיות השוטפות למנ"ר) כלומר הסתכל או השכיל ( המילה שכל שלנו באה במשמעות התנכ"ית של התבוננות. ואכן כתוב : "כתוב זאת זיכרון בספר"… ובדברים זכור את אשר עשה לך עמלק. כלומר הסתכל והתבונן במה שעשה לך עמלק. ואנחנו אכן מסתכלים בספר התורה ( שבו כתוב ההעתק של ה"זיכרון בספר" הראשוני של משה) כשמקיימים מצווה זו. וגם שכח אגב אותם אותיות ( כמו זכר) . זכור לברית ואל תפן ליצר. ומתחלף גם עם סגר. סגירת העיניים. לשכוח בתנך פרושו הוא לא להסתכל. לעצום עיניים. וגם מתאים לזכר מול נקבה. נקבה היא פתוחה וזכר הוא סגור. דוד מתפלל בכמה פעמים שה' לא ישכחו בצמוד לפסוק שאומר שישמע שוועתו. הוא מתפלל שה' לא יתעלם (יעלים עיניו) מקול הזעקה שמגיע מתחת לרצפת האולם של המלך ( מהארץ) אלא שיסתכל למטה אליו וישגיח בו ( גם שגח מחלף עם זכר. "משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ"). כמו שכתוב : "עד אנא ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר פניך ממני"
התגובה הזו הייתה אמורה לבוא אחרי זו שמתחתיה והתכוונתי כמובן ששורש שכח מתחלף עם שורש סגר (וגם סכר) רק שבאופן מפתיע גם מתחלף עם ההופכי לו זכר. ושניתן להסביר מדוע אם כן זכר הוא ההיפך מנקב (כלומר מייצג גם פתיחת עיניים וגם סגירה) . מצאתי מאות התחלפויות של שורשים כאלו בתנ"ך ( שמסווגות לעשרות משפחות של שורשים) שבאמצעותן ניתן להסביר המון דברים בתנ"ך שלנו היום לא מובנים בו בגלל המציאות השונה של אז והתפתחות השפה שלנו מאז ( התפתחות שפה = התפתחות תודעה = התפתחות תפיסת המציאות = התרחקות מהבנת תפיסת המציאות הקדומה). יש לי תיאוריה שכל משפחה של שורשים מתחלפים התפתחה אבולוציונית משורש אחד היולי ראשוני ופרימיטיבי ושהם כולם מופעים שונים של אותה מהות היולית עליה מצביע אותו שורש ראשוני . וזו תופעה לאו דווקא בעברית אלא בפרוטושמית ( השפה שממנה התפתחו כל השפות השמיות) כלומר המשפחות אמורות לכלול את כל השורשים שבכל השפות השמיות (כולל כל הכנעניות למיניהן כמו אוגריתית)
לעמנואל – שלום רב,
לפי דרכך (שהרבה לעסוק בה רש"ר הירש), י"ל ש'זכר' הוא כמו 'סכר' המרכז ומכנס את מי הנהר הזורמים, כך הזכרון מרכז ומכנס את כל המעשים שזרמו בזרימה חופשית, וע"י הזכרון הם נבחנים ומוזרמים לאפיק חדש.
בברכה, ש"צ
ש"צ, אם כבר אז סכר זה כמו סגר (וזה באמת מתאים ונכון. גם מילה נדירה וגם הצליל של ג רפויה באמת קרוב לכף רפויה וגם הצליל של ג דגושה קרוב לכף דגושה וההקשרים בתנך מתאימים. התימנים הוגים ק=ג. המקבילה לג העברית היא c הלועזית)
בס"ד י"ט באלות תש"פ
ל'מר"א' – שלום רב,
ההיזכרות יכול להיות בבחינת היזדקרות, קפיצה של רשמים מהעבר לתוך תודעת ההווה, כפי שהאיל מקפץ. בעייתה של הזדקרות קופצנית כזאת, היא שלא תמיד היא יעילה, ולא תמיד קופצים רשמי העבר בזמן הנכון, ולא אחת הם מביאים למבוכה ולבלבול.
עדיפה לענ"ד הוא ההיזכרות שהיא בבחינת 'סכר', שאכן כפי שהערת מקביל ל'סגר', שכן הסכר עוצר ומכנס את שטף המים, אלא שה'סכר' לא רק סוגר ושומר את המים, אלא גם פותח פתח פתח לזרימה יעילה יותר של המים שנאצרו.
בברכה, ש"צ
עמנואל
אם מצאת מאות שמסווגים לכמה עשרות זה כבר מעניין. אבל הדוגמאות שהבאת חלשות מאד. איזה המון דברים לא מובנים יש בתנ"ך? לא הרבה, ולי קשה להאמין שפטנטים כאלה ירימו תרומה משמעותית (אבל אשמח לקרוא). כל ספר שורשים מונה את כל המשמעויות וגווני-המשמעויות שיש לכל שורש, והרבה שורשים במשמעות אחת זהה או כמעט זהה, ולסדר את כל הבלאגן נראה לי בלתי אפשרי (המלבי"ם ניסה, ואחרים ניסו לפניו ואחריו, בעיניי הרוב היה אד-הוקי מאולץ ומוזר. אבל כאמור באמת אשמח לקרוא). חילופי אותיות עושים כשיש היקרויות חריגות של מילים לא מובנות אז מעמידים על המוכר (חרב נטושה? חרב לטושה. נשכתו? לשכתו), אבל מילים מרכזיות בשפה קובעות מקום לעצמן. לא בכדי הרב ברויאר כשההדיר את הרש"ר הירש הקטין את הפונט בקטעי הפלפולים האטימולוגיים שלו (וכך ראוי גם לעשות ללהטוטיו הנכלוליים של הרב משה שפירא זצ"ל). זיכרון פירושו לזכור ודו"ק. זכר ונקבה כי זכר מתפרש מקור וכח. לכן איל בעברית זה כח ובארמית דכרא זכר. גם לא הבנתי מה הקשר האותיותי בין השגיח (התבונן, הציץ) לבין זכר, אם תחליף ש-ז וג-כ ור-ח תוכל לערבל חצי מהשפה. אגב לדעתי באופן כללי הניסיון לחלוב מהשפה תובנות משמעותיות הוא חסר תוחלת, כי האנשים ההמה ממש לא היו חכמים גדולים והקשרים שמוצאים דרך זה הם בד"כ טריוויאליים. שמעתי הרבה שניסו ואולי באמת אתה האחד שיחשוף צפונות. אם תוכל להוכיח את התיאוריה אומן גדול תיקרא ושכר הרבה תיטול ואני כאמור אשמח לקרוא אם יש משהו מוכן.
ואגב אני זוכר שיש ליהושע בלאו מאמר שבו הוא מראה שיש דברים שנראים לנו ממש דומים כמו חרב ולהחריב (אם אני לא טועה זאת אחת הדוגמאות שלו) אבל הם באים במקורם ממקומות שונים לגמרי וכדי לבסס (להבדיל מדרשנים שבד"כ מצביעים רק על מה שנוח להם ולא דואגים לבנות תמונה שיטתית) צריכים ידיעה ממש מקיפה בשפות השמיות (לי אין שמץ בהן ואני רק מדקלם)
החילוף זכר שגח הוא חילוף חזק יחסית (סכר סגר יותר) אבל בשביל שתראה את זה אתה צריך לראות את התיאוריה השלמה וזו ממש עבודת דוקטורט. וגם הראיה שהבאתי היא ראיה חזקה. אבל ידוע שבמדעי ההבל אין הוכחות כמו בפיסיקה או במתמטיקה. שם טיב ההוכחה לרוב נקבע ע"י האגו. מי שמפרסם חושב שהיא טובה ומי שקורא ( ביקורת עמיתים) חושב שהיא חלשה. זה הטבע האנושי. בכל מקרה תן לזה קצת זמן לשקוע אצלך בתודעה. די ברור שבתנך לזכור בהמון מקרים זה לא כמו לזכור שלנו למרות שבחלק מהמקרים זה כן. זה מעיד שהם השתמשו במילה הזו בצורה שונה משלנו במשמעות היולית יותר, שהיה לה מופע של לזכור שלנו במקרים מסוימים , ובמקרים אחרים מופעים אחרים במשמעות אחרת. החוזק של תיאוריה במדעי ההבל הוא בעוצמה ההסברית שלה. ואני מבין את התנ"ך יותר טוב בהרבה מאז שהבנתי שלזכור זה להסתכל. עכשיו אתה תעשה את העבודה ותעבור על התנ"ך מחדש עם התובנה הזו ותראה האם אתה מבין יותר טוב את הפסוקים. התחושה שלך תכריע בעניין. לא שייך ישר לבקר את דבריי מבלי לראות איך הגעתי אליהם. כתבת : "איזה המון דברים לא מובנים יש בתנ”ך ? לא הרבה" מה אתה מדבר ? אתה חרדי ? לא למדת תנ"ך מימיך ? התנ"ך מאוד לא מובן . העברית התנכית היא ממש שפה אחרת משלנו. ומה שהופך אותה ליותר קשה להבנה אלו בדיוק קווי הדמיון וזה שהעברית שלנו היא התפתחות אבולוציונית שלה . צריך להבין איך הם תפסו את העולם אז והם תפזואותו ממש שונה מאיתנו.
מה שאתה קורא לו לערבל את השפה הוא בדיוק המטרה שלי. להראות איך הרבה שורשים התפתחו ממעט. זו משמעות ההבנה וההסבר בכל מקום. לקחת הרבה תופעות ולהסיק או לבנות אותן ממספר תופעות מועטות ( חוקי טבע) יסודיות שאינן ניתנות להסברה ( פוסטולטים). להשיג אחדות. להפוך את הריבוי לאחד. אז הטענה שלך כלפי היא טענה לטובתי. אגב, אני משתמש בעוד חילופים חוץ מבסיסי החיתוך (מוצאי הפה). גם בנחציים (טצקע). גם שוטפים (למנר). גם בחילופי העברית ארמית ( ד -ז, צ – ט – ע, ש – ת) שזה קורה בכל השפות ( אלו חילפים רוחב) וגם בחילופים טיפוגרפיים ( ר- ד, ב – כ) וגם יש לי מדד לחוזק החילוף. בכל מקרה לשגח זכר יש עוד דוגמה – משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים.
ואגב דווקא ההסבר שלך כל הזכר לא רק שלא היה חלש הוא בכלל לא הסבר . מה הקשר בין השורש זכר ל כח ? אני ניסתי לעשוטת אנלוגיה בין המילה נקב שנגזרה מהשורש נקב ( לנקבה יש נקב) לבין מדוע לזכר שלא רק שאין לנקב אלא הפוך איך זה קשור לשורש זכר. יש לי חילוף חלש יותר זכר דקר. שאיבר המין הוא כמו חרב (דקר . פגיון. חרב באוגריתית זה גם פגיון ארוך). ואז גם יש עוד חילוף זכר שגל ( שבתנך היא מילה בלשון לא נקייה משא"כ בלשון שלנו. כנראה בגלל הדמיון הוויזאלי של ביאה כדקירה בחרב ) ויש עוד חילוף זכר דגל דקל . דגל בתנ"ך זה משהוא גבוה כנראה שניתן לראות מרחוק (דגול מרבבה, ודיגלו ( מבטו) עליי אהבה, רק שגל מחנה היהודה לא ברור)
כנראה שאיל נקרא כך בגלל הקרניים שלו שהם כמו דקרים.
ואגב עוד חילוף של השורש הזה : שכר. כי שיכור עינו סגורות בניגוד לפכח (פכח פקח) שעיניו פקוחות. וכן פקח וכח. להוכיח זה לפקוח עיני המוכח. להוכיח זה להראות
אין לי כרגע זמן אבל עוד היום אענה לכל שאר ההודעות שלך . אגב חרב מתחלף עם חרפ וחרם. חרב משעותו ייבוש. חרב מוציאה את הדם מהאדם ו"מייבשת אותו. והחוד של החרב נקרא חורפה. ולהחרים זה להחריב. כל חילוף פה מסביר כמה פסוקים בתנ"ך שאין לי כבר כל לכתוב פה
חשבתי שאדחה את זה למאוחר יותר אבל נוכחתי לראות שזה מזמזם בראשי וטורד את מחשבותיי אז אגיב עכשיו.
מבחינתי דקדוק הוא מקצוע מדעי למופת, ועבורי גם היה הפעם הראשונה בחיי שפגשתי תיאוריה שעם מספר מצומצם של כללים משליטה סדר כמעט מופתי בכל התנ"ך בתנועות בדגשים בנטיות. יישמע מוזר אבל אצלי ההערכה והמשיכה למדע התגבשה דווקא תוך כדי לימוד דקדוק (מכלול וצחות וחלק מהרקמה) כשראיתי את הכח של מבנה שיטתי שתופר בלי מאמץ המוני הופעות. שונה לחלוטין מהלימוד הישיבתי בשלבים הראשונים כשבעיקר מתרגלים לטכניקות והכל עדיין מבולגן מקומי ומקרי. בטעמי המקרא יש עוד פחות כללים ועוד פחות חריגים אבל שם זה פחות מרשים. רוב ספרי הדקדוק (הרקמה צחות מכלול) עסוקים ברובם בעצם בכללי תחביר ובחריגות מקראיות ובהוכחות אבל כללי הדקדוק עצמם הם מעטים ופשוטים ומוצקים כאבן השתייה. להתייחס לדקדוק (ובהכללה לבלשנות ובלשנות משווה) בתור מדעי ההבל מבחינת החומרה של ההוכחות והכח של המסקנות זה עצמו הבל בעיניי ובוודאי שאי אפשר להאשים אותי בזה. הדוגמה הכי טובה בעיניי היא שאחרי שחיוג' וג'נאח פיתחו את שיטת השורשים השלישיים וכל הגזרות החסרות, בא ר' יוסף קמחי בספר הגלוי וניקנק באפס מאמץ את השגיאות הדקדוקיות במחברת מנחם שאחז בשיטה הישנה וכל הרואה נוכח לדעת.
למדתי את התנ"ך עם אבן עזרא ורד"ק (במקום שישנם) ואני מכיר אותו לא רע, הרשה לי להניח שלא פחות טוב ממך. אמנם בדיעבד אני מצטער טובא על המאמץ שבוזבז לריק (אף שמלכתחילה מה שהוביל אותי ללמוד תנך ודקדוק זה בעיקר חיבה חזקה לשירי תור הזהב בספרד שקשה להרגיש אותם בלי שהשיבוצים והלשונות יצוצו בראש. בתנ"ך כמות שהוא לעצמו אף פעם לא התעניינתי במיוחד ומבחינתי הוא סוג של ספרות ותו לא ואני לא מחפש להפיק ממנו תובנות עקרוניות. עוד כשהייתי בשיעור א' היה לי חבר שלמד מקרא וארכיאולוגיה ואני אמרתי לו את דעתי בחילופי אימיילים ארוכים כקומתו של עוג שהתנ"ך הוא סוכריה שנמצצה עד כלות ואין מה לחפש שם, והוא אחרי ששטח טיעוניו הטיח בי והרי אתה עצמך למדת כך וכך ויודע כך וכך. אלא שכנ"ל). לא יודע מה אצלך אבל העברית שלי בפנים היא בבסיסה העברית התנכית כפי שכבר פורשה בידי המדקדקים והפרשנים הקלאסיים, והתנ"ך בתור נמל הבית העברי שלי בעיקרו מובן לי מאד.
את המגמה הכללית שלך אני מן הסתם מכיר לא מהיום, והרי גם אתה לא חושב שהמצאת את המגמה הזאת וגם לא את המתודה שבה אתה משתמש, אלא שאתה מציע תיאוריה ספציפית בתוך משפחת תיאוריות כללית. הבעתי את מסקנתי על המגמה הכללית (שאפשר לכנות אותה חיטוט במשמעות 'היסודית' של מילים ומתוכה לבנות את המשמעות של הפסוקים כשהחיטוט כולל הישענות רבה על חילופי אותיות קרובות, ולא – כפי שאני חושב שצריך לעשות – בדיוק להיפך). הרבה ניסו הרבה קראתי ואני מוכן ומזומן לקרוא גם את עבודת הדוקטורט שלך אם תכתוב אותה ומבטיח גם להעיר הערות בונות בלי הפולמוסנות שאני משתמש בה כאן זכר לדיוני עבר. אבל אכן הדרישה (מבחינתי) היא לשיטתיות וסדר כולל פולס פוזיטיב ולא להבלחת ניצוצים נקבצים. אם אצליח ללמוד ממך משהו מסודר כזה אז אתה תהיה עטרה לראשי. ובזה אקנוץ בנושא הזה יען להיכנס למלחמת חפירות על כל פרט לית בחילי וגם אין בזה טעם כי השיטה אכן כפי שציינת נבחנת בכח האיחוד שלה ובכמות האפיציקלים. אם הצלחת לבנות משהו מקיף מסודר ומשכנע אני אהיה הראשון שישתומם ויריע לך.
[לא צריך שיהיה קשר אטימולוגי בין זכר לכח כדי לטעון שזה היה המשמע היסודי של השורש במשמעות של זכר ונקבה, וגם אין שום הכרח שזכר ונקבה הם מנוגדים מבחינת המובן המילולי שלהם. אם ההוכחה מארמית לא משכנעת אותך אז לא, אותי כן אבל זה לא חשוב בעיניי והבאתי את זה רק כקוריוז נגדי.]
א. כל הנאום שלי על דקדוק מיותר כי לא הפנית כלפיו שום חץ. כתבתי על גחלים ולא שמתי מספיק לב ואני מתנצל. מעט להגנתי יאמר שהמדקדקים עסקו גם באטימולוגיה וגם בתחביר וגם בפרשנות הכל אצלם בלול אחד בשני ולכן גם אצלי זה נתפס קצת כיחידה אחת.
כמו שכתבת אין לי דבר נגד בלשנות (היא מדע רציני אבל לא הייתי אומר למופת. מדע למופת זה רק מדע ממדעי הטבע). אגב, בלשנות מוסיקולוגיה ובאופן עקרוני גם פילוסופיה הם כזכור לי כרגע המדעים הרציניים שקיימים במדעי הרוח. למרות שבאופן עקרוני כל תחום שם הוא יכול להיות מדעי ( כלומר שיש ניסוי ופרדיקציה) הרצינות שלו תלוי בעוצמות ההסבריות של התאוריות שמוצעות שם וברמת השכנוע של כלל החוקרים. . בפועל נדמה לי שלפחות היום זה לא קורה. הביקורת שלי היא בעיקר נגד האנשים שמאכלסים את הפקולטה הזו שהאגו שלהם משחק תפקיד מרכזי בטענות שם ובקבלתן או אי קבלתן. נדמה שהסנסציה ו/או קידום אג'נדות שונות עומדות במרכז הפעילות שם.
אני אגב למדתי את כל התנ"ך שלי מדעת מקרא. לא הייתי יודע בכלל על ספרי המדקדקים הקדמונים אלמלא הוא. היום לומדים דקדוק עברי בתיכון. וההשלמות והשינויים לדקדוק של העברית התנכ"יית הוא עניין קל. על אמינותם ורצינוצם של המדקדקים הללו (ר"י ג'נאח, בן סרוק (שאותו מכירים מרש"י על התורה), ר"י בלעם, אבן חיוג' ורס"ג) ושל ראב"ע ורד"ק אין חולק. גם על הרד"צ הופמן והמלב"ים. אבל ביחס לחוקרי מקרא ובלשנים בני זמננו אני נורא חשדן. אני לומד את הטענות שלהם אבל לא מתרגש ממה שמקובל או לא מקובל בקרב חוג של חוקרים זה או אחר. אני משתכנע רק ממה שנשמע לי אמת בדבריהם ולא מאיזו אופנה אוניבריסטאית כזו או אחרת
אגב ביחס לכוח ההסברי של חילופים אני מציע לך את הדוגמא של זכר עם סכל. אני מציע לך לקרוא את התגובה שלי פה ללמה המשמעות של זכרון תרועה ויום תרועה בראש השנה. אני חושב שזה הסבר מוצלח ( אמיתי) אם כי לא שלם
זיכרון בהפשטה זה הנכחה בתודעה ולכן דומה להשכלה, אבל זיכרון בדברים שהיו ידועים והשכלה בחדשים. הדמיון הזה יוצא מהמובנים הידועים של המילים והקשרי ההופעות שלהן וידוע גם בלי החילוף. שכחה היא ההיפך מזיכרון, אבל לפעמים משתמשים בפועל כדי לתאר התנהגות זהה גם אם היא ממניעים קצת שונים ('ויכנוך לפי מעשיך', כמו שנאמר) ובהכללה לכל עזיבה של דבר שכבר היה ביד. זאת הפרשנות הסטנדרטית לגמרי, והחילוף החופשי (ז=ש+ר=ח) דווקא מרחיב מידי את המשמעות וזונח את ההבדל העיקרי שזכר ושכח מתייחסים למשהו שהיה בעבר ושכל מתייחס לחידושים.
שלושה מיני חילופים הם. האחד חילוף כמו זכר-שכל שמשתמש במובנים הידועים של המילים ואומר ראה זה מתאים לחילוף. השני חילוף בהקשר הגילוי, שנותן קצה חוט לחשוב על משמעות של מילה ואז בוחנים את הרעיון כמו שבוחנים כל הצעה פרשנית אחרת. השלישי חילוף שמתפקד בהקשר הצידוק, כלומר שאלמלי החילוף לא היינו מקבלים את המשמעות המוצעת ובגלל החילוף אנחנו סופגים אותה.
אגב את שלושת הסוגים האלה יש גם בהסברים של אמורא (בד"כ) "לשיטתו", ובעיניי הביקורת על שתי השיטות (חילופים ו'לשיטתו') היא ממש דומה – זה קוריוזים שלפעמים הם חלקים וקולעים (סוג ראשון), אבל הם לא נותנים תמונה שלמה, בד"כ לא מציעים רעיון חדש (סוג שני) אלא מפנים תשומת לב למשהו משותף שבעיקרו היה ידוע, ושימוש מוגזם בהם הוא מתכון לבעיות (סוג שלישי). חילופים שאני מכיר ומשתכנע מהם הם בד"כ חילופים של אות אחת, בהופעות מעטות, כשגם הצליל של המילה כולה *נשמע* קרוב מאד וגם המשמעות ממש קרובה. אולי אם תמצא שביל של מאובני-ביניים אז זה יהיה יותר סביר בעיניי. כפי שגם יש 'לשיטתו' קולעות שכמו שכתב הרב זווין באיזשהו מקום מספיק רק להצביע על שני הדינים כדי שנרגיש את החוט המקשר. אולי יש חוסר בעדינות מחשבתית מצידי בקבלה רק של דברים מוצקים (כלומר חילופים פשוטים), אבל ככל שמרחיבים את הגמישות של השיטה יש הרבה יותר סיכונים לשיבושים ואילוצים. כידוע שעם פולינום מספיק גבוה תוכל לתפור כל קבוצה של נקודות (מילים שבהן החילוף פועל), ובפרט אם יש רשות להתעלם בחגיגיות מקבוצה שלא באה טוב בעין (מילים שבהן החילוף לא רלוונטי). מאיזה סוג מהשלושה הנ"ל הוא החילוף זכר-שכל בעיניך?
זכר זו ראייה. המופע שלו בעברית שלנו כמו שאמרת זו ראייה שבשכל – התבוננות – הבטה אבל בדברים שבתוך התודעה שלנו. יש זכור בתנ"ך שפרושם במובהק הוא לשים לב. סכל זו ראייה בעיניים ממש ושכל אינני יודע מה משמעותה בדיוק – זו גם ראייהבעיני השכל רק לא יודע בדיוק משתמשים בה ולא בזכר. בכל מקרה אכן אמור להיות וגם יש בהרבה מקרים( ואני גם מאמין שיש בכל המקרים) רצף של חוזק חילופים בין חילופי אות אחת לחילופי שלוש אותיות (ויש בהתאם גם רצף של סוג החילוף – מוצאח הפה, למנר ,נחציים ,טיפוגרפי) פרשני הצבעתי על המושג עליו השורש מצביע.
החילופים שלי חלקם מהסוג השני וחלקם מהסוג השלישי.לפעמים אני מנחש חילוף ורואה אם מסביר משהוא. לפעמים לא מבין משהוא ומחפש חילוף שיסביר את זה. ב לא מהסוג הראשון אני מתחיל מנקודת הנחה שהמשעות של המילה שונה מאוד מזו של העברית שלנו ואז מחפשאת המשמעות לפי הצורה שמשתמשים בה בתנ"ך. רק אח"כ אני שואל את עצמי איך אבולוציונית המשמעות שלנו התפתחה מתוך המשמעות הקדומה ההיולית יותר.
זכר שכל הוא במובהק מהסוג השלישי בשלב ראשון אבל גם מהסוג השני בשלבים שאח"כ. אתה רואה שהתנ"ך לא משתמש באינספור מקרים בשורש זכר במשמעותו שבעברית שלנו, אלא במשמעות של להסתכל. אחרי שחשבתי על זה חשבתי על החילוף (חיפשתי אותו) וראיתי אח"כ שזה מסביר גם פסוקים אחרים בתנ"ך שכלל לא ידעתי שלא הבנתי אותם. זו כמו כל תיאוריה טובה שבאה להסביר תופעה לא מובנת ובסוף מסבירה תופעות נוספות שכלל לא חשנו צורך להסבירן (אנחנו שמים לב שבעצם לא הבנו אותן מעולם רק שהדחקנו את זה). העובדה שהסבר מכיל יותר ( מסביר יותר) ממה שבנינו אותו להכיל ( התופעה אותה בא להסביר) היא אחד הסימנים המובהקים לאמיתותו.
אינני יודע אם שכל שייך לחידושים ואני צריך לחשוב על כך. יש שכל שהוא גם התבוננות ושים לב. "אשרי משכיל אל דל ביום צרה יעזרהו ה'" – זה מי שלא מעלים עיניו מן הדל. יש שכל שקשור להצלחה – ויהי דוד לכל דרכיו משכיל בכל דרכיו ( כמו ולא תצליח את דרכיך, אם ישך נא מצליח דרכיך). אני צריך עוד לחשוב איך החילוף מסביר אתזה .הסברמיתי וטוב ולא וורט. אבל אני באמצע העבודה הזו. אני בטוח בחילוף זכר שכל אבל לא יודע עדיין להסביר את כל המופעים של שכל באמצעותו
טוב. אני כשלעצמי לא משותק מהפחד האקדמאי לומר שטויות ( שיבושים ואילוצים או דברים לא נכונים). אני בודק כל רעיון לחילוף האם הוא מסביר משהוא. אני אכן מגיע עם אמות מידה של פיסיקה ומתמטיקה ( זה הרקע שלי ) להסבר. אני שונא וורטים – דברים מאולצים. אבל בדיוק לכן אני לא מפחד מסיכונים. זה לא נהיגה במכונית. אז תגיד שטויות. מה יקרה ? אתה מפחד שיצחקו עליך ? העיקר שאתה מפעיל חוש ביקורת משלך ולא מרמה את עצמך. צריך לפתח אהבה לאמת
בס"ד כ"א באלול תש"פ
לעמנואל – שלום רב,
הערת לנכון על 'ויהי דוד לכל דרכיו משכיל' במובן של 'מצליח'. יש לומר שההשכלה (כמו הזכירה) היא קיום הדבר. כאשר הידיעה מתבררת בטעמה ונימוקיה ובגדריה וזוכה להמשגה ברורה – אז היא מתקיימת ונקבעת בתודעתו של האדם.
וכעין זה 'השכלה' במובן של 'הצלחה' המביאה לקיום הדבר לטווח הארוך. וכן על צד השלילה. ה'סכלות', אי ההבנה והבלבול מביאה לסיכול, להפרת העצה.
ולצד החיוב: ה'זכר' כרוך ב'זהר', צהר' ו'צחר'. כאשר הדברים בהירים ונהירים – יש להם קיום איתן ויציב בתודעת האדם. וה'צהר' מביא ל'צהלה' של שמחה, כש'חכמת אדם תאיר פניו'
בברכה, ש"צ
אף ה'חלב' יש בו בחינה של 'חילוף', שהרי החומרים שבגוף האם הופכים ל'חלב' המזין את הוולד. יש בחלב צד של חילוף, אך יש בו גם צד של 'הכלבה', של חיבור בין הדורות, ויצירת 'חבל' ו'חבר' הממשיכים את שלשלת הדורות..
קיומו של החלב לטווח ארוך, נוצר ע"י הפיכתו ל'חמאה', משורש 'חמא' שמשמעו בארמית 'ראה'. ה'ראיה' היא קיום הדבר, כדברי הרמב"ן על 'וירא אלקים את האור כי טוב', שגזר עליו את הקיום, וכמו בלשון חכמים: 'רואה אני את דברי אדמון'
אף ל'חשיבה' יש משמעות של חיבור, וכך 'חשב האפד' היא החגורה המחברת, הרוכסת את האפוד. המחשבה המגדירה דברים ומושגים, היא הבסיס להעברת רעיונות המחברת איש לרעהו.
וסוף מעשה ב'מחשבה' תחילה, המחשבה המחברת את התכנון שבהווה אל הביצוע שבעתיד.
בברכה, ש"צ
'חשיבה' היא גם במובן של 'חטב' ו'חצב', היכולת להגדיר מושגים.
אף ב'תרועה' יש כפל משמעות. יש בה שבירה, 'רוע התרועעה ארץ', ויש בה חיבור של 'רעים אהובים'.
והא בהא תליא. כל עוד שאדם מלא בגאווה ובביטחון עצמי מלא – אין הוא יכול להיפתח אל ה'אחר', אך כשמשהו נסדק בתחושת השלימות העצמית – נסללת הדרך לערגה וגעגועים אל ההשלמה הבאה בחיבור עם הריע.
ולכן ה'שופר' השובר – הוא גם המשפר.
בברכת 'תהא שנת פתיחות אוהבת', ש"צ
עמנואל,
נראה שהמרחק פחות גדול משחשבתי. אחרי שתיארת את המגמה והאהבות והשנאות והרקע ועוד כמה דברים שכתבת מסתמן שאנחנו כנראה במקומות די דומים, וגם הגיע זמן קיצור. אכן השכלה היא כל מה שאמרת ואין חולק ששורשים מתרחבים במשמעות כדי שהשפה תוכל להקיף יותר עניינים. רד”ק כתב ספר שורשים משוכלל (ולדעתי אני אחד מט”ו מזוכיסטים שבדור שקרא את כולו) ושם הוא בכל שורש ושורש עובר על כל המשמעים שלו ובמקום שאפשר מנסה לאחד כמה משמעים למשמעות אחת. ואם זה לא מספיק חלק אז אומרים שיש לשורש כמה משמעים או כמה גוונים. תראה שם שורש שכל איך הוא מרחיב בצורה זהירה את המשמעויות (ובחילופים הוא עושה שימוש מינימלי מאד בכל הספר). מניית המובנים של שורש, והצבעה – במקום שהיא פשוטה ונוחה – על מה שמאחד אותם, הם עניינים שאני לגמרי מצטרף אליהם (אם כי לא עוסק בלחדש בו. אני מייצר ידע רק בזרבוביתו של הקומקום שבו אני עוסק ביום יום ובשאר אוכל מפריים של חכמים וחרוצים ממני). אם אתה חותר לכתוב ספר שורשי שורשים הרי שתוכל לבנות אותו על זה של רד”ק כמו שהבית יוסף בחר לבנות על הטור (מנחם בוסרי מידי. ג’נאח זה רד”ק לא מצוחצח, יען רד”ק גם במכלול גם בשורשים בזז את כל דבריו והוסיף מחיקות וליטוש) ואל תשכח למצוא אותי ולמכור לי עותק כשזה יהיה מוכן.
הפשט הפשוט בתנ"ך אגב הוא לא המלכה ולא בטיח. זה יום תרועה ע"מ שה' יזכור אותנו בשמיים (כלומר שיסתכל עלינו מלמעלה. (כמו המשמעות התנכית המדויקת של זכר. וכמו ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו.. ותעל שוועתם… וירא אלוהים את בני ישראל וידע אלוהים. הוא יושב בשמיים עסוק בענייניו ושומע קול ( זעקה. על צרה . כמו הצעקה אל המלך אצל האיה האלמנה ודוד או אחת מן בני הנביאים אל אלישעאו האישה שאכלו לה את הבן שצעקה אל יהורם "הושיעה המלך" ) מגיע מלמטה ומחליט לבדוק מה זה ( כמו בסדום : צעקת סדום ועמורה באה אלי .. ארדה נא ואראה) ומסתכל למטה ורואה ואז יודע על מה זעקו אליו. ואצל בני ישראל שלח אז את משה) .
כמו שכתוב "יום תרועה יהיה לכם" … וגם "זכרון תרועה יהיה לכם". וכמו בספר במדבר : "וכי תבואו מלחמה על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוהיכם ונושעתם מאויביכם…וביום שמחתכם ובמועדיכם והרעותם בחצוצרות על עולתיכם ועל…..והיו לכם לזיכרון לפני ה' אלוהיכם". רק לא ברור על מה צריך להזכר. על איזו תשועה או השד יודע מה.
שורשים נוספים לאותה משפחה : סכר,סקר, שקר .לשקר בברית זה הפוך לפנה או זכר לברית.שלא לראותה ( הייתה כתובה על איזו מצבה או מגילת ספר). נביאי השקר היו מעצמי עיני העם. בנות ישראל מסקרות עיניים. גורמות לאנשים לסקור אותן. להסתכל עליהן
אעיר באגב וסליחה על ההצפה שלדעתי לְעַצֵּם בבניין פיעל זה ההפך מעצם שפירושו מראה כמו עצם השמיים לטוהר ומשם בא לסגירת עיניים דווקא. בניין פיעל משמש בהרבה (מאד) מקרים להיפוך, כמו דשן לדשן שורש לשרש ובלשון המדקדקים "עיקר ועיקור". מסקרות עיניים בהתאמה לנטויות גרון כנראה הפשטות שזה מתייחס לעיניים של הבנות ולא של האחרים. לא מכיר דבר כזה לפנות לברית.
גם לא מדויק. יש עצם בבניין קל. והוא באותה משמעות של סגירת העיניים.נניין פיעל זה לעצום עיני אחרים . " ויעצם את עיניכם הנביאים ואת עיני החוזים כיסה". ומשמעות השורש עצם הוא לא מראה. פשוט המילה מראה חסרה שם ( וכמראה עצם השמיים לטוהר. כמו ביחזקאל בכמה מקומות שהמילה מראה חסרה. כמו בהתחלה שם) . עצם זה משהוא אחר. אבל זה לא המקום פה לעשות זאת . רק ראה דעת מקרא בקוהלת לפסוק "כעצמים בבטן המלאה".
איפה יש עצם בבניין קל במשמעות של סגירת עיניים החכימני נא. ויעצם את עיניכם הנביאים פירושו שהנביאים הם הצופים הרואים והמשגיחים והמתריעים מפני הצרות וה' כביכול סגר את עיניהם, כמו צופיו עוורים כולם לא ידעו, כולם כלבים אלמים לא יוכלו לנבוח. אין לי דעת מקרא. גם באיכה אדמו עצם מפנינים מתורגם סמיקו חיזו יתר מן זהרורין (כי הרי העצם היא לבנה וגם לא רואים אותה). לתגובתך הארוכה למעלה אתפנה יותר מאוחר.
א. צדקת שיש בבניין קל "עוצם עיניו מראות ברע". אני עדיין לא חושב שזה מקרה שדווקא סגירת עיניים באה בלשון עצימה שיש לה גם מובן של מראה (עצם השמים, אדמו עצם. אם כי אפשר לפרש גוף ועיקר) ולא אומרים עצמתי את הסיר במכסה. אבל אכן חשבתי שיש רק בבניין פיעל וטעיתי.
ב. לחינם פירשתי את הפסוק על הנביאים בעוד שאתה הבאת אותו רק כדי להקביל עיצם-כיסה על ידי אחרים. כתבתי על גחלים ולא שמתי לב.
שירבבתי בטעות את התגובה הזאת שלא במקומה ולא מובן בכלל אנא היכא קאי. מבקש אם אפשר שיבוא בעל המחק וימחקנה בתומ"ר.
האם כל זה נובע מתוך שיטתך בהשגחה?
אני לא מסכים שאף אחד לא מרגיש מתח וחרדה לקראת יום הדין. זה כמו בטור שכתבת על התפילה שכולם קוראים עלונים בזמן התפילה. אנחנו כנראה חיים בשתי עולמות שונים.
כדאי לראות בעניין זה את דברי המאירי, שדומים במקצת לדעת הרב:
בית הבחירה (מאירי) מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב
אף על פי שבכל יום ויום ראוי לאדם לפשפש במעשיו לשוב מדרכו הרעה כמו שאמרו ז"ל אבות פ"ב מ"י שוב יום אחד לפני מיתתך מ"מ בזה"ז ר"ל ר"ה ראוי לו להתעורר ביותר אמרו ז"ל דרך משל ג' ספרים נפתחים בר"ה על הרשעים ועל הצדיקים ועל הבינוניים ר"ל שכל אחד ואחד נידון כפי מעשיו כמו שביארנו במשנה ויתעורר לפשפש במעשיו ולחזור ממה שהוא בידו מן העבירות והמתרשל בזמן הזה מן התשובה אין לו חלק בי"י אלהי ישראל שכל השנה אין ההתעוררות מצוי כל כך ואף מדת הדין מתיאשת ממנו וממתנת לו עד זמן זה והוא אצלי מה שאמרו אין בית דין של מעלה נכנסין לדין עד שיקדשו בית דין של מטה את החדש.