חובת הציות – לאל או למוסר?

ברור שאם המחויבות לציית למוסר נובעת מהחובה לציית לקב"ה, אז לא יתכן שהחובה לציית לקב"ה נובעת מהמוסר. טענַתי היא שהחובה לציית למוסר אינה נובעת מהחובה לציית לקב"ה, אלא היא המחויבות הראשונית המהווה את האקסיומה הבסיסית של חובת הציות, וממנה נובעת המחויבות לציית לקב"ה (לא בגלל 'הכרת הטוב', אלא בעקבות ההנחה שהקב"ה הוא מוסרי וטוב ולכן ציוויו ודאי מוסריים וטובים). בדיוק כפי שלשיטתך החובה לציית לקב"ה היא האקסיומה הבסיסית המולידה את החובה לציית למוסר שהוא חוקק.

כלומר, לשיטת שנינו יש אקסיומה בסיסית של סמכות, והשאלה מהי: המוסר או הרצון האלוהי, טענתי היא שבעוד שאני בהחלט מוצא היגיון במחויבות למוסר באופן שאינו זוקק מקור ראשוני יותר שיגרום למחויבות זו, קשה לי לקבל זאת בנוגע לאפשרות השנייה – מחויבות לרצון האלוהי, שבנוגע אליה אינני רואה היגיון להיות מחויב לה אם אין בכך שיקול מוסרי.

הבאתי את הדוגמה על אל רע כדי להמחיש את ההבדל בין שני ההצעות למחויבות הראשונית, שאם המחויבות היא למוסר אז אין כל חובה (ואף יש איסור) לציית לציוויים הרעים של האל, אך אם המחויבות היא לרצון האלוהי – חובה לציית אף לאל רע שציווייו רעים ובלתי-מוסריים. לדעתי, האינטואיציה הבסיסית תומכת בעמדה שאין לציית לציוויים רעים, גם אם מקורם הוא אלוהי, ולא בכך שיש לציית לכל ציווי אלוהי גם אם הוא רע.

אשמח לשמוע ולהבין טוב יותר את עמדתך, ושוב תודה והערכה רבה על השקעתך הרבה במענה לשאלות.

אין אפשרות לתת תוקף למוסר בלי שיש מאחוריו משהו או מישהו שנותן לו את התוקף. המוסר אינו אובייקט ולכן אין לו תוקף מצד עצמו. וגם אם תניח שיש עובדות מוסריות כיישים (ריאליזם מוסרי), אין לעובדות כאלה תוקף בלי מישהו שנותן להן אותו ועומד מאחוריהן.
ומהצד השני של המשוואה, גם המחויבות לעבוד את השם לא יכולה לנבוע מזה שהוא טוב. אפילו אם הוא טוב, אז מה? זה שהוא טוב לא יוצר תוקף לעקרונות שהוא מאמין בהם. וגם אם הוא טוב, למה זה אומר שאני צריך לקיים כל מיני הוראות שלו שלא קשורות למוסר?

אבל באותה מידה ניתן לשאול מה נותן את התוקף המחייב לציוויי הקב"ה, הקב"ה בעצמו? אז מי נתן לו את הסמכות לכך ומדוע שאציית לו?

כדי להגיע למקור סמכות (בהנחה שיש כזה) מוכרחים להגיע למקור ראשוני שלא קיבל סמכות מגורם אחר אלא סמכותו ברורה מאליה באופן אקסיומטי על פי השכל הישר שמחייב זאת בלא צורך בהסבר נוסף מדוע ומנין.

אתה טוען, אם אני מבין נכון, שמקור כזה יכול לנבוע רק מיישות (או אישיות) ולא מעובדה או ערך, אך אינני מבין מדוע. גם הסמכות של אישיות זו מוכרחת לנבוע בסופו של דבר מסיבה מסוימת – ערך שהשכל הישר מחייב ללכת בעקבותיו ולא להפר אותו.

כפי שאני רואה זאת, הערך של לעשות דברים טובים ולא לעשות דברים רעים הוא ברור מאליו על פי השכל הישר, וזהו מקור תוקפו המחייב. לעומת זאת, אינני רואה כל ערך לעשות את ציווי האל אם אין בכך כל תועלת טובה ומוסרית.

ושוב אשאל, האם הרב רואה חובה לציית גם לאל רע שציוויו רעים רק בשל העובדה שהם נאמרו מפי האל? כמו כן, האם הרב סבור שבלא קיומו של האל לא הייתה כל סיבה להיות מוסרי כך שלא היה כל פגם בשוד ורצח לדוגמה?

[כמו כן, אשמח שתסביר לשיטתך מה המאפיין באל שלו יש את הסמכות המחייבת, האם העובדה שהוא כל-יכול או שהוא בורא העולם וכו']

יישות יכולה להיות בעלת סמכות שיש לציית לה. אבל אין ציות אלא ליישות. ציות לעובדות זה ביטוי חסר משמעות. לשון אחר: כל חוק דורש מחוקק.
זה שאתה חש ערך או חיוב זו תחושה בעלמא. כדי שהיא תוכל לשקף אמת צריך להיות מישהו ברקע. איך תבוא בדרישות למי שאינו חש זאת בתוכו?
מחויבות לאלוהים נובעת מכך שהוא ברא את העולם ואותנו.
אם הוא יצווה ציוויים רעים גם תהיה חובה לציית אבל אולי אסרב לה. אבל המחויבות בעינה. אבל דומני שזו שאלה חסרת תוכן, שכן אלוהים מעצם הגדרתו הוא טוב. מעבר לזה, מדובר במציאות אחרת לגמרי שאינה כמו העולם שלנו וקשה לענות לשאלות כל כך היפותטיות. צריך לחיות שם כדי לענות.

יעקב,

נדמה לי שבשאלתך יש כשל לוגי. להבנתי אלוהים אינו ישות או דמות שקבעה חוקים שונים, אלא שורש המציאות וההוויה של חוקים אלו. כך שאם אלוהים הוא ביטוי למקור הטוב בעולם הרי שזה כולל בתוכו את מה שהינך מכנה ״מוסר״.

במילים אחרות, ״מחוייבות לעשיית הטוב״ ו״מחויבות לאלוהים״ זה אותו הדבר בדיוק, פשוט במילים שונות.

גם בלא אלוהים אני חושב שבהחלט ניתן להגדיר את חוקי המוסר. לדוגמה, כמקרה קיצון, רצח חפים מפשע ללא כל תועלת הוא ודאי מעשה בלתי מוסרי ללא כל חולק. כמובן שעל הגבולות המדויקים ניתן להתווכח אך זה נכון גם כשיש אלוהים. אם כך, אני לא מבין מדוע אתה אומר שאין משמעות לציות למוסר בלא אלוהים, מדוע לא ניתן לומר שאני מציית לחוקים אלו של המוסר, שמתגלים לי על ידי השכל הישר והמצפון.

אין זו רק תחושה אלא הכרה הכרחית, כפי ההכרה שנותנת תוקף לכל האקסיומות שבכל התחומים, כגון ההכרה בכך שלכל דבר יש סיבה (חוץ מאקסיומות…), שההנחה שהיא נכונה אינה תחושה בעלמא אלא הכרה הכרחית וכמעט 'בלתי אמצעית' הנובעת מהשכל הישר ולא נדרשת להסבר נוסף.

ובכל מקרה גם לשיטתך מוכרחים להגיע לאקסיומה כזו, אלא שלשיטתך האקסיומה אינה שיש לעשות את הטוב והמוסרי אלא שיש לעשות את הרצון האלוהי. וגם על כך ניתן להקשות בדיוק כפי שהקשית עליי, ש"זו תחושה בעלמא ואיך תבוא בדרישות למי שאינו חש זאת בתוכו" (כמוני…).

בנוגע לאל רע, אמרת שעדיין יש לו סמכות אך יתכן שתסרב לה. האם המשמעות של דבריך אינה שלמעשה המחויבות אינה לרצון האלוהי אלא למוסר ולכן בהתנגשות ביניהם תציית למוסר ולא לרצון האלוהי? [או שאתה מתכוון שלא תציית לה רק משום 'חולשתך' וה'יצר הרע' שבך (כמה שניתן לכנות את היצר לעשות טוב 'יצר רע'…), אך באמת אדם 'צדיק' יציית לרצון האלוהי הרע ולא למוסר?]

בנוגע לכך שאל רע הוא אפשרות היפוטתית שלא תיתכן במציאות, אני אמנם מסכים עם הטענה (לפחות בהנחה שהאל אכן מורכב מכל התכונות שאנו מייחסים לו, בנוגע ליישות שתברא אדם ספציפי ואיננה כל-יכולה, אני בהחלט סבור שתיתכן אפשרות תיאורטית שהיא לא תהיה טובה) אך לדעתי אין בכך כדי לפגום ב'חקירה' מה הרכיב של האל שבגינו אנו מצייתים לו. אם אנו מצייתים לו רק בשל היותו טוב ומוסרי, נמצא שהמחויבות היא למוסר ולא לרצון האלוהי אלא שבמקרה הרצון האלוהי הוא טוב ולכן אנו מצייתים לו. לעומת זאת אם המחויבות היא בשל היותו בורא העולם או בשל תכונות אחרות שלו, אז המחויבות אינה למוסר אלא לאל (אך אינני מבין את ההיגיון שבמחויבות זו, מדוע שאציית לחוקי האל רק בגלל שמי שחוקק אותם הוא בורא העולם ללא תלות בשאלה האם הם טובים או רעים?!).

בדבריי אלו יש לטעמי מענה גם לתגובתו של משה, שאף שלמעשה המוסר והרצון האלוהי מתלכדים כיוון שהאל הוא טוב ומוסרי, אינו זה פותר מהבירור האם המחויבות היא לרצון האלוהי מחמת עצמו או לטוב ולמוסרי וממילא גם לרצון האלוהי שהוא טוב והמוסרי.

השאלה אינה הגדרת החוקים אלא מתן תוקף לחוקים. ראה בטור 457.
יש גישה רווחת שלפיה כל ענין שאינך יכול להסביר אתה יכול לטעון שהוא אקסיומה וזהו. ובטח אם יש לך אינטואיציה שכך הוא. אבל זו טעות. גם אם יש לי תחושה כלשהי שמשהו הוא נכון, זה לא אומר שהוא נכון או שהוא אקסיומה. אם התחושה הזאת אינה הגיונית או שהיא מבוססת על משהו אחר אז אבחר לומר שהיא אינה נכונה או אינה אקסיומה.
ודאי שישנה תחושה של מחויבות למוסר. אבל בהיעדר גורם שנותן לזה תוקף זו לא יכולה להיות אקסיומה (כי אין חוק תקף בלי מחוקק שאני מחויב לו). זוהי בדיוק טענתי בטיעון מן המוסר בשיחה הרביעית במצוי הראשון. התחושה הזאת מוכיחה לי שאני מאמין באלוהים, כי לולא זה לא היה בה היגיון. לכן התחושה כשלעצמה לא די בה כדי לבסס טענה.
לעומת זאת, התחושה האינטואיטיבית שיש מחויבות לבורא העולם אין בה שום בעיה הגיונית. היא נשמעת לגמרי סבירה, ולכן מבחינתו זה נכון וגם אקסיומה. לכן זה גם יכול לבסס את המחויבות למוסר.

הדיון על אל רע הוא כאמור היפותטי ואין טעם לנהל אותו. בסדרת הטורים שתתחיל היום אדבר על מגבלותיה של חשיבה על מציאות שאינה מוכרת לנו ורחוקה מאיתנו.

אם אני מבין נכון, תמצית טענתך היא שלא יכול להיות חוק תקף בלי מחוקק שאני מחויב לו, ולכן המחויבות הראשונית יכולה להיות רק לאל – בהיותו מחוקק – ולא למוסר שהוא החוק עצמו. זה ההיגיון שעליו אתה בונה את הטענה שרק מחויבות לאל יכולה להוות אקסיומה, בניגוד למחויבות למוסר שאינה יכולה להיות כזו כיוון שהיא סותרת את ההיגיון של 'אין חוק בלי מחוקק'.

אך לדעתי ההיגיון הוא בדיוק הפוך. כדי להיות מחויב למשהו נדרשת סיבה. היישות לכשעצמה אינה יכולה להוות סיבה להיות מחויב לה, אלא רק אם יש סיבה אחרת, דהיינו ערך כלשהו, שמחייב זאת. לעומת זאת מחויבות לערך מסוים יכולה להיות מעצם העובדה שהערך נכון וטוב באופן שלא ניתן לפקפוק. רק לאחר שאני מחויב לערך, אני מחויב ליישות שחוקיה תואמים ערך זה.

ניתן להמחיש זאת בהשוואה לחוקי הכנסת. המחויבות לכנסת אינה נובעת מעצם היישות הנקראת 'כנסת', אלא מערך מסוים (או כמה) שנותן לה את הסמכות, כמו ערך 'שלטון העם', ערך ה'דמוקרטיה' או ההסכמה החברתית של אזרחי המדינה. רק מפאת העובדה שבציות לכנסת מתגשמים ערכים אלו – אני מציית לה. בלעדיהם, ליישות 'כנסת' לא הייתה כל סמכות מחייבת.

אשמח לשמוע את תגובתך, תודה רבה.

המחויבות לגורם בעל סמכות אינה מבוססת על עיקרון באותו מובן של עקרונות מוסר. היא מבוססת על תוכן אינהרנטי של אותה יישות. זה לא זוקק הנמקה. בדיוק כמו שהמחויבות למוסר אינה מבוססת על עיקרון קודם שמסביר מדוע להתחייב למוסר. אני מחויב לו מפני שהוא מחייב. מי שמבין מהו מוסר אינו יכול לשאול: אני מבין שזה המוסר אבל למה זה מחייב? אלא שלטענתי משהו מחייב צריך להיות תוצר של גורם מחוקק. אחרת הוא לא משהו מחייב. זו אינה הנמקה אלא מתן תוקף. לכן כשמישהו אומר לי אני מבין שזה צו המוסר, הוא אכן לא צריך עוד הנמקה כדי להתחייב לו, אבל כדי שמשהו ייחשב צו הוא צריך להיות תוצר של מצווה. באומרו שזה צו המוסר הוא אמר שיש מצווה ברקע.
אני חושב שאנחנו כבר חוזרים על עצמנו.

יעקב,
לא הבנתי את תשובתך.
הטענה שלי היא שמחויבות לערך מוחלט ומחויבות לאלוהים היינו הך, משום שאלוהים זה כינוי לאמת והטוב המוחלטים.

כשאתה אומר שהינך מחוייב למוסר וחברך אומר שהוא מחוייב לרצון האלוהי, להבנתי שניכם אומרים את אותו דבר במילים אחרות. ההבדל יתחיל רק במקרה שהמוסר אינו מוחלט אלא רק תועלתני (שזו הסיבה העיקרית בשלה המוסר המודרני מצומצם למניעת סבל).

אנסה להסביר את עמדתי באופן אחר.

כידוע, בעולם המשפט ישנה מחלוקת בין שתי גישות: משפט הטבע ומשפט פוזיטיבי. גישת משפט הטבע טוענת כי דיני המשפט נקבעים על פי ערכים מוסריים הברורים לכל, ומכוחם ועל פיהם יש לדון. לעומת זאת, גישת המשפט הפוזיטיבי טוענת כי דיני המשפט נקבעים על פי הגופים הפורמליים שלהם נתונה הסמכות לחוקק ולקבוע את הדינים המשפטיים, ללא קשר לשאלה האם הדינים שנקבעו עומדים בערכים המוסריים הטבעיים.

בעיניי, אין מקום למחלוקת זו בנוגע למקור הראשוני של סמכות המשפט, אלא רק בנוגע לנגזרות שלו. כלומר, ברור שהמקור הראשוני – הבסיסי – לדיני המשפט נובע מערך טבעי והוא הנותן את התוקף ואת הסמכות לדון ולכפות דין מסוים על האזרחים ושאר בני האדם. אלא שבפועל, כדי לממש סמכות זו באופן מעשי, יש מקום לדיון האם הדרך הטובה, היציבה והיעילה ביותר לקיים מערכת משפטית היא באופן שבו השופטים יכולים להכריע באופן ישיר על פי ערכים מוסריים-טבעיים בהתאם לשיקול דעתם ואינם מחויבים וכפופים באופן מוחלט לחוקים הפורמליים כאשר לדעתם הם אינם עומדים בערכים אלו, או שהדרך הטובה יותר לקיים מערכת משפטית היא באופן המגביל את שיקול הדעת של השופטים כך שההכרעה האם החוקים הפורמליים עומדים בערכים המוסריים-טבעים אינה נתונה לשיקול דעתם והם כפופים לחוקים הפורמליים באופן מוחלט גם כאשר לדעתם הם סותרים ערכים אלו. אך גם ההכרעה בשאלה זו צריכה להיקבע בסופו של דבר על פי שיקול מוסרי, מהי הדרך המוסרית והטובה ביותר לנהל מערכת משפטית, וזוהי מקור תוקפה, כך שנמצא שבכל אופן, גם לפי שיטת המשפט הפוזיטיבי, הבסיס הראשוני של מקור המחויבות נקבע על פי ערך מוסרי.

אם לא נאמר כן, אלא נאמר שהמקור הראשוני של הסמכות המשפטית הוא הגוף הפורמלי בעל סמכות החקיקה, נהיה מוכרחים מייד לשאול מי נתן לגוף זה את הסמכות. כפי הדוגמה שהבאתי בתגובתי הקודמת בעניין הכנסת, יש לשאול מי נתן לה את הסמכות לחוקק. כמובן שלא יהיה מספיק שנצביע על יישות בעלת סמכות פורמלית אחרת שנתנה לגוף זה את הסמכות (כמו 'מועצת העם' או 'מגילת העצמאות') שכן עדיין ניוותר עם השאלה מי נתן ליישות זו את הסמכות. מקור הסמכות הראשוני אינו יכול להיות יישות אלא הוא מוכרח להיות ערך שאינו זקוק להנמקה כדי שיהיה מחייב, אלא עצם ההכרה האנושית באמיתותו וערכו מחייבת. בהקשר של הכנסת, כפי שציינתי בתגובתי הקודמת ערך זה יכול להיות לדוגמה: ערך שלטון העם, ערך הדמוקרטיה או ערך קיום ההסכמה החברתית. בלעדי ערכים אלו, מדוע שאתחייב לציית לחוקי הכנסת?!

אני סבור כי עיקרון זה חל גם בנוגע לסמכות התורה שניתנה מאת הקב"ה. הקב"ה לכשעצמו, כיישות, אינו יכול להוות מקור ראשוני של הסמכות, שכן יש לשאול מנין לו סמכות זו ומדוע שאציית לו. אם יש לכך סיבה ערכית, אז הציות אינו נובע מהיישות עצמה אלא מהערך המחייב לציית לו. כלומר, אני מציית לערך. לדעתי אכן הציות לקב"ה נובע מהערך לעשות את הטוב והמוסרי, שהוא ערך העומד בפני עצמו – גם בלא הקב"ה – ויש לציית לו מפני ההכרה האנושית שיש לעשות את הטוב והמוסרי בלא צרוך בהנמקה ממקור חיצוני (אקסיומה). אלא שמפאת ההנחה שהקב"ה טוב ומוסרי כך שגם ציווייו טובים ומוסריים, ממילא נגזרת מהחובה לציית לערך המוסר גם חובה לציית לקב"ה, שכן בכך למעשה מצייתים למוסר.

[למשה-
אם כאשר אומרים שיש חובה לציית לאלוהים, הכוונה שהחובה נובעת מכך שאנו מניחים כי יש חובה לציית למוסר ולעשות רק את הטוב והמוסרי, ומכך אנו גוזרים שיש חובה גם לציית לאלוהים מפני העובדה שהוא טוב ומוסרי (ורק מפני עובדה זו) – זוהי אכן עמדתי, ולפיה בראש פירמידת המחויבות ניצב המוסר וכתולדה שלו – במדרגה שנייה – ניצבת החובה לציית לקב"ה. אך עמדת הרב מיכאל אינה כך, אלא לדעתו יש חובה לציית לקב"ה מחמת עצם העובדה שהוא היישות שבראה את העולם ואותי, ולא מפני שבכך אנו עושים את הטוב והמוסרי. ולהיפך, לשיטתו החובה לעשות את הטוב והמוסרי נגזרת מהחובה העצמית לציית לאלוהים כיוון שהוא רוצה ומצפה שאתנהג במוסריות כפי שמתגלה על ידי כך שהוא טבע בי מצפון, כך שהסיבה שאני מחויב למוסר היא מפני שזהו הרצון האלוהי ולא בגלל הערך המוסרי בפני עצמו].

אבהיר ואחדד יותר את עמדתי ביחס לליבת המחלוקת בינינו, כפי שאני רואה אותה (מתנצל מראש על האריכות).

שנינו מסכימים שחוקי המוסר קיימים כעניין עובדתי, כלומר ישנם מעשים טובים וישנם מעשים רעים. לשם כך אין צורך במחוקק, כפי שחוקי הלוגיקה קיימים כעניין עובדתי גם בלי מחוקק (אפילו לא אלוהים, כפי שאני יודע שמוסכם עליך). השאלה היא האם בלא אלוהים חוקי המוסר קיימים כחוקים נורמטיביים, כלומר האם יש חובה להתנהג על פי המוסר – לעשות טוב ולהימנע מרע.

לשיטתך תוקף נורמטיבי אינו עניין עובדתי כשלעצמו אלא דורש בעל סמכות שיצווה עליו, ורק על פי ציוויו – חקיקתו – יש חובה נורמטיבית להתנהג על פיו.

ראיתי כמה פעמים שאתה מבחין בין שני סוגי סמכויות: 'סמכות פורמלית', לה יש לציית ולהתנהג על פי ציווייה בלא קשר לשאלה האם ציווייה מתבססים על עובדות נכונות ומוצדקות ברמה העובדתית, לבין 'סמכות מהותית' שאין לציווייה תוקף נורמטיבי מחייב אלא יש לציית לה רק מפני ההערכה שהיא צודקת ברמה העובדתית, אך אם אינה צודקת – אין כל חובה לציית לה (כמו רופא שמורה לקחת תרופה מסוימת).

ממה שאני מבין, טענתך היא שעובדה או ערך כשלעצמו אינם בעלי תוקף נורמטיבי מחייב, כיוון שתוקף כזה יכול להינתן רק על ידי יישות בעלת סמכות פורמלית לתת תוקף כזה. לכן ערך המוסר כשלעצמו אינו מחייב כל עוד לא ניתן לו תוקף מאלוהים שלו יש סמכות פורמלית לחוקק חוקים נורמטיביים (אני מודה שעדיין לא הצלחתי להבין מדוע ומנין שליישות שבראה את העולם ואותי יש סמכות פורמלית שכזו).

אך אני חולק על כך ולדעתי לעולם אין 'סמכות פורמלית' מקורית, אלא כל 'סמכות פורמלית' מושתתת על 'סמכות מהותית', כלומר על סיבה או ערך שבגינו נקבע שיש ליישות זו סמכות. אלא שההבדל בין יישות בעלת סמכות פורמלית ליישות בעלת סמכות מהותית היא, שביישות עם סמכות פורמלית, נקבע על פי סיבה או ערך מהותי שיש לציית לה באופן פורמלי, כלומר שאין לבחון את חוקי היישות לגופם ולציית להם רק אם הם מוצדקים ומבוססים על עובדות נכונות, אלא יש לציית להם גם אם הם מבוססים על טעות; אך גם קביעה זו מבוססת על ערך 'מהותי' ורק בגללו אנו מצייתים לסמכות הפורמלית, כך שהמחויבות הבסיסית אינה ליישות הפורמלית אלא לערך המהותי, כפי שאדגים.

בכוונה אני משווה זאת למערכת המשפטית כיוון שגם בה ישנה יישות בעלת סמכות פורמלית לחוקק חוקים נורמטיביים, ומאחר שהיא יישות שאינה 'אלוהית' נדמה לי שקל יותר להבין דרכה שאין סמכות פורמלית העומדת לעצמה, אלא גם היא נובעת בסופו של דבר מ'מהות'.

לשם כך אביא את דבריו של משה שטרנברג בשם הנס קלזן. אקדים שכל מערכת משפטית מבוססת על 'נורמה בסיסית' שממנה נגזר התוקף של כל הנורמות הנוספות, הנמוכות יותר במדרג הנורמטיבי. אך יש לשאול מנין התוקף של הנורמה הבסיסית עצמה, על כך כותב שטרנברג (מצוטט מבג"ץ בעניין צמצום עילת הסבירות, פסקה 140 לפסק דינו של השופט סולברג):

"מנין תוקפן המשפטי של נורמות בסיס אלו? על שאלה זו משיב קלזן מה שהשיב אוסטין ביחס לריבון, כי הגענו לסוף תחומנו ואין להוסיף שאול. תחום המשפט מסתיים בנורמה הבסיסית. מצד זה דומה המשפט לדת. שניהם מערכות נורמטיביות דינמיות. בשניהם מגיעים אנו לקו שאין ללכת מעבר לו בלי להסיג גבול. כשם שהתשובה האחרונה למצווה הדתית היא 'כן רצה הא-ל' או 'כך גזרה חוכמתו', כן התשובה האחרונה לתוקפו של הכלל המשפטי היא: כך נקבע על ידי הנורמה הבסיסית. אם אתה שואל מנין התוקף למצוות הא-ל – עזבת את תחום הדת; אם אתה שואל מנין התוקף לנורמה הבסיסית – עזבת את תחום המשפט".

כלומר, הוא משיב ששאלה זו נמצאת מחוץ לתחום המשפט, שכן המערכת המשפטית מתנהלת בתוך הנורמה הבסיסית ולא מחוצה לה. הוא מוסיף ומשווה זאת לדת, שגם בה יש מצווֹת ('נורמות') שתוקפן ניתן על ידי האל, אך השאלה מנין סמכותו של האל נמצאת מחוץ לתחום הדת.

אלא שברור שבתחום המשפט, השאלה מדוע יש לציית לנורמה הבסיסית אינה יכולה להיוותר בלא מענה כך שתשובתה היא כי זוהי אקסיומה שלא ניתן לפקפק עליה, שכן נורמה זו לא הייתה קיימת מאז ומעולם אלא נוצרה ונקבעה על פי בני-אדם ויש לשאול מדוע יש חובה לציית דווקא לה ולא לדברים אחרים. לדוגמה, לדעת שטרנברג הפרלמנט מהווה את הנורמה הבסיסית של מדינה דמוקרטית, אך ברור כי החובה לציית לחוקיו אינה נוצרה 'יש מאין', אלא היא נובעת מערך כלשהו שמחייב זאת.

להבנתי, הכוונה בדבריו של שטרנברג (ואף אם אין זו כוונתו, לדעתי זוהי האמת) היא כי אכן יש לתת מענה לשאלה זו, מנין התוקף של הנורמה הבסיסית, אך אין זו שאלה משפטית כי אם מטא-משפטית. המשפט הוא תחום פורמלי, כך שדיניו מחייבים גם בלי קשר לשאלה האם נקבעו על פי ערכים טובים ועובדות נכונות, אך לשאלה זו אין מענה פורמלי אלא היא הנותנת את התוקף לסמכות הפורמלית של המערכת המשפטית כולה. התשובה לשאלה זו נעוצה בערכים עצמם, כמו שלטון העם ודמוקרטיה, ולא בנורמות משפטיות פורמליות. מערכים אלו יונקת הנורמה הבסיסית את תוקפה וממנה יונקים כל הנורמות האחרות את תוקפן.

[אגב, על כך התבסס השופט סולברג בטענתו כי השאלה מהי הנורמה הבסיסית של מערכת המשפט הישראלית אינה נתונה להכרעה של בית המשפט כיוון שאם לקביעה כזו של בית המשפט יש תוקף פורמלי נמצא שלמעשה הנורמה הבסיסית היא דברו של בית המשפט. כלומר, השאלה מהי הנורמה הבסיסית היא שאלה עובדתית ולא משפטית, ולכן אין כל משמעות להכרעה של בית המשפט בעניין זה כיוון שאם הוא טועה אין להכרעתו כל תוקף פורמלי (משום שתוקף פורמלי אינו משנה עובדות אלא נורמות) שהרי סמכותו הפורמלית של בית המשפט עצמו נובעת מהנורמה הבסיסית].

וכפי שהובא, שטרנברג משווה זאת למערכת הדתית, שבה הסמכות הבסיסית היא רצון האל, והשאלה מנין תוקפו המחייב של רצון האל ניצבת מחוץ לתחום הדתי. להבנתי, גם לדבריו אלו ההסבר דומה. אמנם אין זו שאלה דתית-הלכתית כיוון שההלכה היא גם כן מערכת פורמלית אך אין זה אומר שאין תשובה לשאלה זו. תשובתה נמצאת מחוץ לדת, במישור המטא-דתי, ולכן הדת עצמה אינה יכולה להכריע בה באופן שמחייב לציית להכרעתה, אלא תשובה זו היא היא הנותנת את התוקף לדת. כלומר, הסמכות הפורמלית של רצון האל נובעת מערך מסוים שהשכל מחייב כי יש לקיימו. רק בשל המחויבות הבסיסית לערך זה אנו מחויבים גם לציית לאל כיוון שבכך מתממש ערך זה. להבנתי, הערך המדובר הוא המוסר, שברור לאדם שיש לקיימו, וכיוון שבציות לרצון האל מממשים את ההתנהגות המוסרית, שהרי האל הוא טוב ומוסרי, יש לציית לו. אך המחויבות הבסיסית היא למוסר, והציות לחוקי היישות האלוהית, בעלת הסמכות הפורמלית, נגזרת ממנה.