בקשר לביקורת התלמוד

שלום,
קראתי בעיון רב את המאמר "על ביקורת התלמוד החדשה: מבוא כללי (טור 674)".
כפי שהבנתי, אחת מהרעיונות המרכזיים שם הוא שאין צורך להגן על "דוגמות שמרניות".
אבל נדמה לי שהמטרה המרכזית של המבקרים היא דווקא לתקוף את הדוגמות האלה, ולהראות
בעזרת דוגמאות את אי-הרלוונטיות של היהדות האורתודוקסית. אם מוותרים על הדוגמות,
אז על מה נשאר לדון? אפשר פשוט להגיד שהמבקרים צודקים. וזה מה שמשתמע מהמאמר:
אם בכל מקום יכולה להיות טעות — אז מה כן נכון? מה בעצם נשאר מהיהדות? ולמה, למשל,
היהדות הקונסרבטיבית איננה הגישה הנכונה?
לדעתי, כל היהדות האורתודוקסית בנויה על דוגמות כאלה ואחרות, שמהוות גישה רבנית.
ברמה הפרטית, לכל אחד יש את סט דוגמות שבהן הוא מאמין: יש כאלה שעבורם מילה של
הפוסק בן דורנו היא "דעת תורה", יש שמתייחסים לתלמוד כחוכמה עליונה, ויש שמסתפקים
באמונה שמשה רבנו קיבל תורה מסיני.
אם מוותרים על הדוגמות, אז לדעתי נשארים רק עם אמונה.
אז אולי השאלה הנכונה היא: במה אנחנו מאמינים — ולמה?