מצות כדרך חיים מועילה

אז זו אבן הבוחן? אם לא הייתי עושה אם לא הייתה שום תועלת? לכאורה זה מצב היפותטי, כי התועלת פה קיימת ועומדת.
אני מנסה להבין, למה זה לא נקרא לקיים מצווה אם האמונה שלי היא שהמצווה של ה היא להיטיב עם האדם. הוא מצוה עליו לעשות דברים שטובים לו. אז ממילא מגיע מזה תפילין ושבת ועוד.

זה מתקשר לדעתו של שפינוזה שאלהים הוא מכלול היש- והיש חותר להתקיים- אז 'המצווה של האל על האדם' היא לחתור להתקיים- לעשות דברים שמובילים לזה. ומכיוון שאני משתיך לעם היהודי שיצר לו דרך מעולה לקיים את זה אני מקיים את זה.
זה לא נקרא לקיים מצוה?

השאלה האם אתה עושה זאת ממחויבות לציווי או לא. אם אתה עושה זאת כדי לשפר את מצב העולם זה מעשה יפה ומוסרי אבל לא מצווה.

אני מציע בדיוק להשוות בין שתי הדברים האלו: הציוי הוא התועלת והתועלת היא הציוי.
אני בא לומר שהמוטיבציה האישית שלי יכולה להיות שונה בכל יום, לפעמים יהיה זה האידיאל העליון לקיים את צו האל להיטיב, לפעמים יהיה זה בגלל התועלת ולפעמים סתם הרגל. המוטיבציה שונה, אבל בגלל הזהוי של התועלת עם הצו האלהי, זה לא משנה עקרונית.

הבנתי, ואיני רואה בזה שום חידוש לעומת מה ששללתי. זה בדיוק מה שבאתי לשלול.

אז למה? כי להשקפתך הציוי הוא לא לשם תועלת? ציוי של 'כי ככה' או בגלל טעמים קבליים נסתרים?
מאי מהני האי מהאי?

להגיד שהוא ציווה בגלל 'סיבות נסתרות' זה לא יותר משכנע מלהגיד שהוא ציוה כי זה טוב ליצוריו. למה לא?

אתה מערבב בין מישורי דיון שונים. איני נכנס בכלל לשאלה מדוע הוא ציווה. זו לא השאלה שבה אנחנו עוסקים כאן. לצורך הדיון אקבל שהכל מיועד כדי להיטיב לנו (למרות שאני בספק רב לגבי זה. לא נשמע לי סביר בכלל). הדיון שלנו כאן עוסק בשאלה שונה בתכלית: מה צריכה להיות המוטיבציה שלי בעת שאני בא לקיים את המצווה (ולא מה הסיבה שהקב"ה ציווה עליה). חשוב על ילד שעושה מעשה כלשהו כי הוא יקבל סוכריה, אבל אביו מצווה זאת עליו לצורך אחר.
כעין זה בהקדמת אגלי טל שאומר שאין שום בעיה ללמוד תורה וליהנות מזה (ודלא כמי שרואה בזה לימוד לא לשמה), אבל כן בעייתי ללמוד בגלל ההנאה. בדומה לזה, אין בעיה לומר שהמצווה מיועדת להיטיב לנו ואני עושה את הדברים גם בגלל זה. אבל כן בעייתי לעשות רק בגלל זה (והנפ"מ כשאיני רואה תועלת, האם אעשה את זה או לא).