על פוליטיקה, תנועות נוער והשגחה אלוקית (טור 271)

בס”ד

בימים האחרונים השטיבל (ולא רק הוא) סוער עקב החלטתו של הרב רפי פרץ, ראש מפלגת הבית היהודי, לא לכבד את ההסכם ולהיפרד ממפלגת עוצמה יהודית של בן גביר. השיקול הפוליטי גבר אצלו על המחויבות וההסכם שערך עמו, והביקורת הציבורית עליו לא שוככת. גם אצלי הקטן עוררה ההחלטה הזאת הרהורים בכמה היבטים, וברצוני להעלות כמה מהם כאן. אני מקווה שתהיה בזה תשובה גם לכמה מאלו ששאלו אותי לדעתי על העניין (למשל כאן).

רקע

לפני כחודש החליטה מפלגת הבית היהודי, בראשות הרב רפי פרץ שנבחר (לא על ידי כלל חברי המפלגה אלא על ידי ועדה מסדרת כלשהי) לפני כמה חודשים לעמוד בראשה, להתאחד עם מפלגת “עוצמה יהודית” בראשות איתמר בן גביר, ולרוץ יחד לכנסת בבחירות הקרובות (מועד ג. עד מועד ד יש להם עוד כמה חודשים להחליט, כך שהם יכולים לקחת את הזמן). הייתה התנגדות רחבה לצעד הבעייתי הזה, ורבים מחו נגד שיתוף הפעולה עם מפלגה גזענית (אמנם המושג ‘גזענות’ עובר זילות רבה בשנים האחרונות, אבל לדעתי כאן מדובר בשימוש מדויק במושג הזה) שמורכבת מתלמידי הרב כהנא. אנוכי הקטן כמובן הייתי מזועזע מהחיבור המבחיל הזה, אבל אני לא פונקציה כאן כי אין לי שום ציפיות מחבורות הנאיביים והמשיחיים הללו. כפי שתראו, הדיון שלי בהמשך גם לא תלוי בעמדתי האפריורית כלפי בן גביר (כי אחרי שנחתם הסכם יש לדון בהצדקה להפרתו, ועוד נקודות שיעלו בהמשך). בסופו של דבר ההחלטה עברה לפני כשבוע, וזה צוין כהצלחה של הרב רפי פרץ (ראו כאן).

והנה, לא חלפו חמישה ימים מהאישור וההצלחה רבי הרושם הללו, והרב פרץ זומן לישיבה בלשכתו של ביבי (שכבר מזה זמן משחק בו כמו בילד), ביחד עם, איך לא, הרב דרוקמן (והרב אייזמן). שם בין ארבעת הקירות הלוחצים, בלחצו האינטנסיבי של ביבי (שחותר כמובן רק לקידום שלטון הימין והאידיאולוגיה הנכונה, בלי שום קשר לאינטרסים האישיים שלו. והוא כמובן גם לא ישתה להם את המנדטים אחרי שיסיימו לרקוד על פי החליל שלו), הם החליטו להתחבר לנפתלי בנט ואיילת שקד (ימינה) ולסמוטריץ (תקומה) ולהיפרד מבן גביר שותפו הנאמן.

הסיבה לאי כיבוד ההסכם עם בן גביר הייתה שהאיחוד הזה לא היה אפשרי אם בן גביר היה נשאר ברשימה, שכן נפתלי בנט הכריז שמבחינתו זה תנאי בל יעבור (מה שכמובן לא הפריע לו ולשקד בבחירות הקודמות לתמוך בהליכה עמם), ובלי האיחוד הזה הייתה להם הערכה שהם לא יעברו את אחוז החסימה (שכולם כל כך שמחו כשליברמן העביר אותו בכנסת במטרה לפגוע במפלגות הערביות. צחוק הגורל).

התגובות להחלטה הזאת היו קשות הרבה יותר מאשר להחלטה הראשונה. הרשת והעיתונות מלאות בתגובות זועמות של אוהדים מושבעים של הבית היהודי, שמצהירים שאיבדו כל אמון במערכת ובראשיה, והם לא הולכים להצביע לה או אפילו להצביע בכלל (סוף סוף גילו את האור). קלמן ליבסקינד הודיע שאם הרב רפי פרץ יבוא לדבר בבית הכנסת שלו הוא יקום וייצא. ח”כ מוטי יוגב, גדול התומכים הממלכתיים והקונצנזואליים של הבית היהודי, פרש והודיע כי אינו מוכן להשתתף ולתמוך במפלגה שמובלת על ידי שקרן. וכך עוד כהנה וכהנה תגובות זועמות ומאוכזבות מקיר לקיר. הצעד הזה היה כנראה טעות שהשלכותיה ילוו אותנו עוד לא מעט זמן. עיקר העניין הוא שגם אם מפוליטיקאים רגילים כולנו למדנו לא לצפות לכלום, הרי מרב ומנהיג רוחני שבא להושיע את המפלגה ממצבה העגום כולם ציפו ליותר. שלא לדבר על כך שהוא גם שר החינוך (נראה שישנם בינינו נאיביים שעוד יש להם ציפיות מממלאי תפקידים ממלכתיים). הבעיה הגדולה היא שכאן התגובות נראות צודקות. זו לא התמרמרות פוליטית רגילה של מתנגדים או סתם מאוכזבים. יש כאן שבר של ממש. לכן אני חש שהתופעה הזאת זוקקת התייחסות (תודו שרק אני והצלפות השוט שלי עוד חסרים בבוקה המבוקה והמבולקה השוררות כאן).

הרהורים ראשונים על ההחלטה

השאלה שעלתה בקשר להיפרדות מבן גביר הייתה שאלת כיבוד הסכמים מול אינטרס פוליטי (בהנחה שאכן במקרה דנן הייתה התנגשות בין השניים. אני ממש לא בטוח בזה, אבל לדיון הזה אתדרדר מעט בהמשך). הרב דרוקמן והרב אייזמן חזרו והסבירו לנו את מה שאמר גם הרב רפי פרץ, שיש מצבים שבהם מותר לא לכבד הסכמים. איני יודע האם הם התכוונו לאמירה הלכתית, אבל במישור ההלכתי של דיני חוזים אולי יש ממש בדבריהם (ספק עד כמה חוזה כזה בכלל מחייב הלכתית, וכמובן שגם משפטית הוא לא מחייב). השאלה כאן היא יותר מוסרית מאשר הלכתית. האם נכון היה חינוכית להפר הסכם חתום ומאושר כשמתעוררת בעיה פוליטית. הנזק החינוכי והתדמיתי שהם גרמו הוא אדיר, ואני מעריך שלטווח הארוך הוא גדול בהרבה מהתועלת המפוקפקת שהביאה ההיפרדות הזאת (אם בכלל הייתה כזאת. ראו להלן).

כאמור, עצם החיבור עם בן גביר היה שורש הרע (חכם לא נכנס לבור שהפיקח מצליח להיחלץ ממנו, ובוודאי לא לבור שאפילו פיקח לא יכול להיחלץ ממנו), אבל השאלה האם להיפרד לא בהכרח נגזרת מיחסנו להסכם המקורי.[1] אם הם היו מנמקים את ההיפרדות בכך שהם חוזרים בהם במישור הערכי – זה היה מעורר יותר כבוד והבנה להחלטה הזאת. אבל הם לא העלו את הנימוק הזה אלא רק את הנימוק הפרגמטי-פוליטי. מבחינתם הערך של כיבוד ההסכם היה עומד בפני ההחלטה הלא מוסרית הזאת, אבל לא בפני האינטרס והשיקול הפוליטי הקר.

הרב דרוקמן הסביר את צעדו בטענה שזו התאבדות משותפת. מה יעזור לשמור בכל מחיר על ההסכם, אם בסופו של דבר שני הצדדים השותפים לו לא ייכנסו לכנסת ולא יעברו את אחוז החסימה? בבחינת “גם לי גם לך לא יהיה”. על פניו שיקול הגיוני למדיי. אמנם עדיין יש מקום לבחון אותו מהיבטים רבים, והרי כמה מהם (שכמובן קשורים ביניהם):

  1. האם הערכת המציאות הזאת נכונה? זה שביבי מציג סקרים כאלה או אחרים לא אומר הרבה. כבר מזה זמן רב הוא משחק בילדי הבית היהודי כמו מריונטות. האם לא היה כאן לפחות ספק סביר אולי הם כן ייכנסו לכנסת, מה שהיה מצדיק בכל זאת שמירה על ההסכם?
  2. יתר על כן, רבים כבר עמדו על כך שאחרי החיבור יש להם מאגר מצביעים מספיק גדול כך שביבי יכול לשתות להם חלק נכבד ממנו בלי לחשוש שהוא משאיר אותם בחוץ (כדרכו מאז ומעולם). האם באמת כל כך ברור שהחיבור הזה יימצא מועיל בפועל?
  3. האם יש הצדקה מוסרית והלכתית להפרת ההסכם הזה, גם אם אלו אכן התוצאות הצפויות ממנו (כלומר אם באמת הם ייכנסו לכנסת ובלעדיו לא היו נכנסים לשם)?
  4. האם אבדן הקולות של עוצמה יהודית שייגרם מהחיבור החדש הוא מוצדק? יש לזכור שבעקבות החיבור החדש הזה סביר מאד להניח שסך הקולות שיינתנו למפלגה המשותפת יהיה נמוך משמעותית מסכום הקולות שהיו ניתנים לכל אחת מהן לחוד. עוד יש לזכור שהסיכוי שגוש הימין יקבל רוב של 61 מנדטים הוא קלוש מאד עד לא קיים, ודווקא אם היו נשארים מפוצלים היה לו סיכוי מעט גבוה יותר. האם לא נכון לקחת סיכון שלא יעברו את אחוז החסימה במצב כזה?
  5. האם הנזק לטווח ארוך מאי כיבוד ההסכם לא פוגע במפלגה עוד יותר מאשר אי כניסה לכנסת?
  6. האם לא הגיוני יותר שהרב פרץ יאמר שההסכם עם בן גביר היה שלו, והוא (בפרט כרב) לא יכול ליטול חלק באי כיבודו, ולכן הוא מתפטר ומשאיר לאחרים לעשות זאת? אחרי שנמעכו שאריות אמינותו ומעמדו הציבורי התרסק, לכולם הוברר שהבחור לא מבין הרבה בפוליטיקה ונתון ללחצים ומניפולציות של ביבי כאחרון הילדים. לכולם ברור שהשיקולים שלו מונעים מלחץ מקומי ולא משיקולים אידיאולוגיים ארוכי טווח. כפי שאומר כל מי שמבין קצת בעניינים הללו, הוא כנראה עומד לקראת סיום הקריירה הפוליטית הלא מזהירה שלו, ובצדק. כדמות רבנית התפטרות כזאת הייתה אולי מונעת קצת מחילול השם הגדול שנגרם בצעד הזה (כלפי פנים וכלפי חוץ).

כל השיקולים הללו כמובן מעמידים בסימן שאלה גדול את עצם העירוב של רבנים בפוליטיקה, ומחזיר לבמה את ההיגיון במדיניות החרדית שגם אם היא נותנת לרבנים חלק במגרש הפוליטי היא עושה זאת במסגרת של מועצת גדולי התורה ולא כחברי כנסת בפועל (אם כי ספציפית לגבי הרב פרץ ודרוקמן ספק אם הקטגוריות הללו רלוונטיות. ראו להלן).

הרהור ראשון: על ההשגחה

ההרהור הראשון שחלף אצלי ביחס לצעד הזה, פילוסוף (או: תיאולוג) שכמותי, הוא לא אף אחד מכל אלו שהוצגו למעלה. אני חשבתי דווקא על המנטרות הרווחות ביחס להשגחה ומעורבותה בעולם.

חשבו על אדם שמאמין שהכל בידי הקב”ה. הוא מסובב את כל העניינים וכל מעשינו אינם אלא השתדלות הכרחית (=מצוות ההשתדלות), שאותה עושים כדי שנהיה ראויים למעורבות ולעזרה שלו. האם מתוך נקודת מבט כזאת סביר בעיניכם לנקוט בצעד כזה? אם הקב”ה מעוניין שהבית היהודי ייכנסו לכנסת (יש לו זכות הצבעה?…) ואנחנו רק משתדלים כדי לאפשר לו לחולל זאת, בלתי סביר בעליל לעשות צעד אסור או אפילו לא מוסרי כדי לוודא שזה יקרה. אם אני עושה איסור מוסרי או הלכתי, זה אמור לשפר את המוטיבציה של הקב”ה לעזור לי? מילא השתדלות בדרך הטבע, לסיסמא הלא הגיונית הזאת כבר התרגלנו. אבל לעשות איסור כדי שהקב”ה יעזור לנו להיכנס לכנסת, לא נשמע לכם בעייתי? צעד כזה מעיד לדעתי כאלף עדים על כך שמי שעושה אותו מניח שהכל בידיו שלו ולא שזו השתדלות והכנת מצע למעורבות אלוהית. האם אלו שהיו מעורבים בהחלטה הזאת יודו בכך (ויקנו את הספר השני של הטרילוגיה שלי)?

האם סביר בעיניכם שכל אדם שנרצח או כל רע שקורה לי הוא מעשה ידי הקב”ה, שהפרנסה שלנו בידיו ושכל עבודתנו אינה אלא השתדלות, שמחלות וניצחונות בקרב, או הקמת המדינה וכיבוש ירושלים, הכל אינו אלא נסים מעשה ידי הקב”ה, אבל מי ייכנס או לא ייכנס לכנסת זה לא בידיו אלא רק בידינו? מדוע? מה מיוחד דווקא בזה?

חשוב להבין שגם אם מאמצים את הגישה ש”הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”, כלומר שדווקא היבטים בחיינו שקשורים לערכים ולעבודת השם הם בידינו ולא בידיו, עדיין לא סביר להסיק מכאן שעלינו לעשות איסור הלכתי או מוסרי כדי לקדם את העניינים הללו. האם זו הדרך לבטא את יראת השמים שלנו? להיפך, אם תקפיד לא לעבור על איסור ולכבד הסכם גם במחיר של סיכון פוליטי, הקב”ה יעריך אותך יותר ויעזור לך להיכנס לכנסת.

התחושה שלי היא שיש כאן חוסר יושר בוטה. אני לא מתכוון לומר שזו עבירה על “מצוות ההשתדלות”, מנטרה מגוחכת בעיניי, אלא לכך שזהו ביטוי (נוסף, מעבר לרבים אחרים) שאנשים לא באמת מאמינים שהכל בידי הקב”ה. כולנו מבינים שהעניין לגמרי בידינו והוא לא במשחק, ולכן אם לא נפעל זה לא יקרה. מכאן הם מסיקים שכשיש סכנה ממשית שהתוצאה לא תושג – ראוי לנקוט בצעדים בעייתיים, שכן השגת המטרה הקדושה (יותר או פחות) מצדיקה אותם. אז להבא אודה לכל הרבנים שנקטו בצעדים כאלה ו/או תמכו בהם, שלא יספרו לי סיפורים על “דודי ירד לגנו לרעות בגנים וללקוט שושנים”, ועל כך ש”הכל בידי שמים”, או על כך שאדם זה או אחר נקטף כי אין איתנו יודע עד מה ועל כך שנשגבו דרכי ההשגחה מאיתנו וכו’ וכו’. שיהיו ישרים ויודו שהקב”ה לא במשחק ושהכל בידינו. שאם אדם נרצח בפיגוע או בשואה, זה לא בגלל שהקב”ה החליט על כך אלא בגלל שזהו טבעו של עולם. שאם הוקמה מדינה, ניצחנו במלחמה, כבשנו מקום זה או אחר, הרי זה מעשה ידינו ולא נס אלוהי. לא שתפיסה כזאת מצדיקה בהכרח את הצעד שננקט כאן (ראו למעלה כמה מהתהיות ביחס אליו), אבל זה לפחות מאפשר להצדיק אותו. התפיסה שהכל בידי הקב”ה ושאנחנו רק משתדלים הופכת אותו מופרך על פניו.

הרהור שני: היתרים של פיקוח נפש

אלו היו ההרהורים הראשוניים שלי. עוד פעם, אחת מיני רבות, התברר לי שאנשים לא באמת מאמינים בדוגמות שמוצגות בפנינו כעיקרי אמונה מחייבים שירדו אלינו היישר מסיני. אבל במחשבה שנייה עלתה אצלי השאלה לגבי היתרים הלכתיים מקבילים. הרי הגמרא ביומא עוסקת בשאלה האם מותר או צריך לחלל שבת או לעבור כל איסור אחר (למעט ג החמורות) במקום פיקוח נפש. לכאורה גם שם היה עלינו להסיק שאם באמת ענייננו הוא רק במצוות השתדלות, כלומר אם הרפואה שלנו היא בידי הקב”ה ולא בידינו, מה הטעם לעבור איסורים כדי להתרפא? וכי עשיית איסור תשפר את סיכויינו אצל הקב”ה שירפא אותנו? מה שהיינו צריכים לעשות הוא להתפלל שהקב”ה יושיע אותנו, ולא לחלל שבת או לעבור איסור אחר כלשהו כדי שהוא יעשה זאת. לכאורה הטענה שטענתי כלפי צעדים כמו אלו של הרבנים פרץ, אייזמן ודרוקמן, ניתן לטעון כלפי כל היתר הלכתי לעשיית איסור.

למען האמת, אני אכן נוטה לחשוב שזה נכון. גם מהסוגיות הללו רואים שמעשינו אינם בגדר “השתדלות” גרידא, אלא הם אלו שמחוללים את התוצאות. מההיתרים הללו אכן עולה שלא נכון שהכל בידי שמים, אלא הכל בידינו, ושאם לא נעשה ולא נחלל שבת כשצריך – התוצאה לא תושג. איכשהו צעדים כמו אלו של הרבנים פרץ ודרוקמן חידדו לי יותר את  הנקודה, שכן אלו צעדים שנעשו במצב של ספק מפוקפק, ולכן דווקא שם הייתי מצפה שיתנו לקב”ה לעשות את מה שימצא לנכון ולא יעברו על איסורים.

אמנם לא ברור לי כיצד הם הגיעו למסקנה שמה שהקב”ה רוצה זה בדיוק אותם בכנסת? אולי זה שהציבור לא מצביע להם אומר שלא הם אלו שצריכים להיות שם ולייצג אותו? וכי לא יד ההשגחה היא שגלגלה לפתחנו את הגדלת אחוז החסימה של ליברמן? האם מצב כזה מצדיק לעבור איסור? זה שרפי פרץ או שליח אחר של הרב דרוקמן לא יהיו בכנסת זהו פיקוח נפש ציבורי שמצדיק איסורים וחילול השם? האם בלעדיהם כולנו היינו נכחדים? כשלעצמי אני לא מצליח לראות אפילו במיקרוסקופ מהו ההבדל בין מה שיקרה כשהם בכנסת לעומת מצב שהם היו נשארים בחוץ. להיפך, להערכתי התבוננות מפוכחת על ההשוואה הזאת מביאה לכמה יתרונות מאד ברורים של המצב השני.

הרהור שלישי: השיקול ההלכתי

אז בואו ניכנס מעט יותר להסתכלות על הסוגיא הזאת כשאלה הלכתית של מעבר על איסור במקום פיקוח נפש. קראתי שהרב אייזמן הסביר שיש מצבים שבהם נכון להפר או לא לכבד הסכם. סתם ולא פירש, ואנוכי בעוניי התחלתי לעיין לעצמי בדיני חוזים בחושן משפט (למרות הספק הגדול עד כמה שני החבר’ה הללו אכן פעלו לפי פרטי ההלכות בחושן משפט, בהנחה האופטימית שהם בכלל בני הכי). אבל השיקול שהבאתי למעלה מהרב דרוקמן מצביע על כיוון שונה, פרקטי במהותו. אין טעם לשמור הסכם שבין כה וכה לא יביא לתוצאות. ואולי כוונתו הייתה לזה.

לשמחתי, במקומות אחרים מצאתי פירוט גדול יותר, שמנוסח דווקא בשפה הלכתית. מצאתי כותרת צעקנית, סנסציה עיתונאית, לפיה הרב דרוקמן עצמו חושף בפנינו את שיקוליו מכבשונה של תורה והסביר את השיקול שעמד ביסוד החלטתו. והרי הכותרת שבחרו עורכי האתר (רק אבהיר שכותרות הן בדרך כלל בחירה של המערכת):

בלעדי: הרב דרוקמן מסביר על השיקול ההלכתי שעמד מאחורי ההחלטה שלא לרוץ עם עוצמה יהודית.

תודו שזה נשמע מסקרן (וגם “בלעדי”), לא? אז בואו ניכנס לעובי הקורה ולכבשונה של דעת תורה. אולי נלמד משהו מהנהגתם וקצות דרכיהם של גדולי הדור, שהרי כידוע “כל הנוטל עצה מן הזקנים (=ביבי) אינו נכשל”.

בתוך הדברים מובא ההסבר של הרב דרוקמן לצעדו:

החלטה הייתה כפי שמורה ההלכה” אומר הרב דרוקמן ומסביר, “אם שניים הולכים בדרך ויש בידם כד של מים, שאם אחד ישתה, הוא יחייה, ואם שניהם ישתו – שניהם ימותו. אומרת ההלכה שאחד ישתה. מה עדיף ששניהם ימותו? אותו הדבר, כמו בהלכה ככה גם פה. אם על ידי הליכה יחד אף אחד לא יכנס לכנסת וכל הקולות ילכו לאיבוד, כי הרשימה לא עברה את אחוז החסימה. ההכרעה היתה קשה, אך מתבקשת. לפחות הצלנו את מה שהיה אפשר להציל“.

אז ההלכה הייתה נר לרגליהם בקבלת ההחלטה. בואו נבחן מעט את השיקול ההלכתי הזה, וכדאי שנזכור שזה השיקול שעמד ביסוד ההחלטה האסטרטגית העיקרית שמקבלת ההנהגה הפוליטית של הציונות-הדתית לקראת הבחירות הללו. ובואו נניח במסגרת עקרון החסד, עד כמה שזה נשמע מופרך, שזו לא הנפצה של הסבר ברגע האחרון בגלל מצוקה, כלומר החלטה שלא התקבלה בשתי דקות תחת לחץ של ביבי בלי שום קשר להלכה. נניח שזו באמת תוצאה של חשיבה הלכתית, מוסרית ופוליטית מעמיקה.

יסוד הדברים הוא הסוגיא בבבא מציעא סב ע”א, שמביאה מחלוקת תנאים לגבי המקרה של שניים שהולכים במדבר:

לכדתניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך.

להלכה פסקו רוב הפוסקים כרבי עקיבא, שהלכה כמותו מחברו (אם כי מסקנת הסוגיא הזאת לא מובאת משום מה בפוסקים הקלסיים, רמב”ם ושו”ע). האם זה דומה למקרה שלנו? ממש לא, כמעט בשום היבט שאני מצליח לחשוב עליו. אסביר זאת בקצרה, שכן יש לדון בכל אחד מההיבטים, והם גם קשורים זה לזה ומצטברים זה על גבי זה.

ראשית, אצלנו הקיתון שייך לשני הצדדים ולא לאחד מהם. האם המושבים בכנסת שייכים לרבנים רפי פרץ ודרוקמן, והם בטובם מעניקים אותם לבן גביר?![2] שנית, אצלנו הקיתון בכלל מיועד להציל גורם שלישי, ולא מדובר בחייהם של השניים שהולכים איתו במדבר. הרי הדיון כאן אינו על גורלם האישי של בן גביר או של רפי פרץ, אלא על גורל הציבור שהם מייצגים. אם בכלל, אז באופן סכמטי (וממש לא מדויק) יש מקום לדמות זאת לשניים שהולכים במדבר עם קיתון מים שמיועד להצלת אדם שלישי. כעת יש חשש שכשהם יגיעו למחוז חפצם לא יישארו מים להצלת הברנש השלישי. לכן אחד מהם לוקח את הקיתון מהאחר כדי לוודא הצלה של האדם השלישי. נשמע לכם הגיוני? לגמרי. כל כך הגיוני, עד שאין שום קשר נראה לעין לסוגיית הקיתון והשניים במדבר. הרי כאן גם בן פטורא היה מסכים שאחד מהם צריך לקחת את הקיתון ולהציל את האדם שבסכנה. ושוב, ההסכם שבו מדובר אינו בין שני אנשים אלא בין שני ציבורים שמיוצגים על ידי אותם אנשים. שלישית, במקרה שלנו יש ספק האם האדם ימות או לא (כלומר יש ספק האם בנפרד הם לא היו עוברים את אחוז החסימה). האם גם במצב של ספק נאמר הדין שחייך קודמים, בפרט כשהקיתון שייך לשניהם ויש כאן גזל וספק רצח (לשיטתם שזה אכן פיקוח נפש)? ורביעית, אצלנו זה לא באמת מצב של פיקוח נפש לאף אחד (ראה לעיל). ספק רב האם כניסתם של החבר’ה הללו לכנסת תועיל למישהו (להערכתי הם יביאו בעיקר נזקים, כמו עד עכשיו). המגלומניה של אלו שחושבים שנוכחותם בכנסת היא פיקוח נפש לציבור (שבעצמו לא  מעוניין בהם, אחרת הם כמובן היו עוברים את אחוז החסימה) מטרידה אותי מאד. מכוח זה שני החבר’ה הללו מקבלים ההחלטות בעייתיות כאילו כולנו הולכים במדבר ויש בידינו רק קיתון מים קטן אחד, פח השמן הטהור של הרבנים פרץ ודרוקמן. הילדותיות המתנשאת הזאת ממש מעוררת גיחוך. יש לזכור שתועלת שאינה הצלת נפשות לא מצדיקה מעבר על איסור. הי, ואל תשכחו את ההשגחה עליונה שוודאי לא תפקיר אותנו לחסדי הגורל העיוור (שהוא כמובן ההחלטה המודעת היטב של כולנו לא להצביע לכנופיה הזאת). הרבנים דרוקמן ופרץ מקריבים את הערכים והמוסר כדי להציל את עצמנו מעצמנו ומהמדבר הפוליטי שסביבנו. שכוייח.

בקיצור ההשוואה לסוגיא ההלכתית הזאת פשטנית, ובעצם ממש ילדותית ומופרכת. למעשה, מדובר בסתם שיקול של שכל ישר (או לא?) כפי שתואר למעלה. אבל גם אם מסכימים למסקנה, ודאי תשאלו מדוע נדרשת הכנסה שלו לקטגוריות הלכתיות מדומיינות? מעבר לכשל הנפוץ כאילו כל סוגיא וכל דילמה חייבת להיות מתורגמת לשפת ההלכה (כלומר שלא די במוסר ושכל ישר), נדמה לי שיש כאן אפולוגטיקה שבדיעבד. אני מניח שמטרתה להותיר רושם על הציבור כאילו יש כאן החלטה רבנית מקצועית שהתקבלה משיקול דעת הלכתי מעמיק ומיומן ולאור המקורות (ולא החלטה חפוזה בלחצו של ביבי ולאור  נתונים מפוקפקים ומסופקים), ולכן גם כמובן אין מקום לביקורת ציבורית של הדיוטות כמונו עליה. רק נשיאי הדור ודבריו הם בני הכי לקבל החלטות הרות גורל, עמוקות ועדינות שכאלה. אני רק לא סגור על עצמי כעת, מי המקצוען החכם ומי ההדיוט בכל הסיפור הזה, ובכך עוד אגע בהמשך.

הקשר בין המישור התיאולוגי למישור הענייני

אם, כפי שהערתי בקצרה למעלה, הצעד הזה רחוק מאד מלהיות מובן מאליו או אפילו נכון, לא הלכתית ולא פוליטית, הדבר מחזק עוד יותר את הטענה התיאולוגית שהובאה למעלה. כדי לפעול באופן אסור תחת ההנחה שהכל בידי שמים ושאנחנו רק משתדלים, אזי גם אם נקבל את ההנחה שהדבר אפשרי בנסיבות שההלכה מאפשרת (כמו פיקוח נפש ושבת), עדיין חייבת להיות לצעד כזה הצדקה משמעותית. הוא חייב לבוא משיקול דעת רציני ומבוסס ולא בהחלטה של פורום קטן ומקרי ולא מאד מבריק בלחץ מקומי של כמה דקות מביבי. אם אין לצעד הזה הצדקה ברורה, הדבר שב ומחדד עוד יותר גם את הבעייתיות התיאולוגית: למה לא השאירו את העניין לקב”ה, שבין כה וכה משגיח ומחולל בעצמו את הכל?!

מגילת אסתר כמשל

התמונה הזאת מצטרפת לנקודות נוספות במהלך הסאגה של עוצמה יהודית וגם לפניה, שמעוררות בי תחושה שמדובר בילדים קטנים שמשחקים במגרש שהם אינם מבינים את טיבו.

כל הסיפור כאן הזוי. זה מתחיל בזה שהאיחודים של המפלגות הללו, גם הראשון וגם השני, נעשו, כרגיל, על הציר הלא נכון (ימין פוליטי ומדיני). במקום להתמקד בצירים הרלוונטיים באמת (דת ומדינה, ליברליזם וכו’), שלגביהם כמובן אין הסכמה בין המפלגות הללו (ראו, למשל, כאן וכאן), הם בחרו את הציר האידיאולוגי של ציונות-דתית. להערכתי, ימינה קרובה הרבה יותר לליברמן ואפילו למרץ, מאשר לבית היהודי או לבן גביר. אכן יש הבדל בינה לבין מרץ במישור המדיני האוטופי (מה אמורה להיות דמותה של המדינה האידיאלית בימי המשיח, וכיצד אמור להיראות הסכם השלום עם הפלסטינאים, שיגיע כנראה מעט אחר כך), אבל הוא לא רלוונטי בשום צורה לחיינו העכשוויים. לעומת זאת, במישור של דת ומדינה, שרלוונטי הרבה יותר לחיינו עכשיו, הם קרובים יותר למרצ מאשר לרפי פרץ וסמוטריץ. אבל את מי מעניינים חיינו הקונקרטיים כשאפשר לדון ולהתפלמס על אוטופיות ולפלפל בהלכתא למשיחא?! נראה שזו לא מפלגה אלא בית מדרש.

ובדיון על חשיבותה של ממשלת ימין, עוד לא הזכרתי את העובדה שממשלת הימין שלנו מציגה קבלות מופלאות על הביטחון של אזרחי ישראל, תוך שהיא מנהלת קרב מפואר נגד נשק יום הדין (קונדומי הנפץ ובלוני התבערה) של החמאס, תבוסה מפוארת שלהערכתי לא נרשמה כמוה מאז נברא העולם והתנהל בו המאבק הראשון. הזוהי ממשלת הימין שלמען קיומה נעשים כל המהלכים הללו? בני גנץ לא יכול להתחנן בפני חמאס להסדרה ולשלוח להם שוחד קטארי במזוודות? (או לספח את בקעת הירדן, כמו הדיון ההזוי של היומיים האחרונים) זוהי הממשלה שתספק לכולנו ביטחון ורוגע? האם לא שווה לנו להחזיק ראש ממשלה מושחת ומסואב כמו ביבי, כדי לפחות לקבל ביטחון ברמה גבוהה?! אין ספק.

האבסורד ממשיך בסאגה לגבי תמונתו של ברוך גולדשטיין, הרוצח הנערץ, שהייתה תלויה בסלון ביתו של בן גביר. בנט הודיע שהוא לא מוכן לרוץ לבחירות עם מישהו שתולה תמונה של רוצח בסלון, ואז בן גביר באצילותו הוריד את התמונה, וכעת הוא, כמו רבים אחרים (גם בבית היהודי), תמהו מדוע בנט לא חוזר ומכשיר אותו לבוא בקהל. שלחו לי כתבות כאלה בוואטסאפ, ואני הייתי משוכנע שזו פרודיה. לתדהמתי התברר לי שהדיון הזה התנהל ברצינות גמורה. לא יאומן. איך בנט הרשע מסכן את שלטון הימין הקדוש במו ידיו כשבן גביר כבר עשה מעשה והוריד את התמונה (וכנראה נעשה פעיל של “שלום עכשיו”).

ובל נשכח שכל זה מתנהל כמובן תחת שרביטו של ביבי שמתמרן את כולם ועושה בהם כרצונו (אני מקווה שהם לא שוכחים לברך על ביבי “שעשני כרצונו”). חבורה היסטרית שלא זוכה לאמון של מצביעיה שמואסים בה, ומרוב לחץ ורצון בכל זאת לייצג אותם (על כורחם), והדבר מביא אתה לעשות מעשים שכל מצביעיה סולדים מהם. מתרחשות כאן כל מיני טלנובלות תורכיות מרטיטות. חיבורים וניתוקים, פרידות, מחאות ופרישות, דמעות וגיל, אסיפות והצבעות. כאילו שכל זה משנה משהו…

בקיצור, כל מה שמתרחש כאן נראה כמו פרודיה על המציאות, ולפעמים צריך לצבוט את עצמנו כדי להיווכח שזו המציאות עצמה. זה מזכיר לי את מה שאני חש תמיד כלפי מגילת אסתר. מדובר בדרמה פרסית סוג ט, תככים של ילדים שזוממים ונכשלים ונעשים להם ניסים ונפלאות. צחוק, צום ובכי, גאולה ואסון, והכל בצורה מקרית וסתמית (או אולי “נס נסתר”). תמיד אני חושב לעצמי מה בעצם מעניין כל הסיפור הזה? כמוהו כמו עוד מאות טלנובלות שניתן לראות על המסך הקטן מדי יום. ואז אני אומר לעצמי שאת התחושות הללו אני מרשה לעצמי לחוש ממרחק של אלפיים וחמש מאות שנה. מי שחי שם ושנגזרה עליו מיתה ממש לא צחק מהמתרחש. מבחינתו אלו היו החיים ולא טלנובלה. אם הייתי חושב שהאירועים המתוארים כאן הם באמת החיים שלנו היה עליי לבכות ולא לגחך. לשמחתי אני מבין שאין שום קשר לחיינו. ילדים משחקים בג’ולים, ואין לזה שום חשיבות. לא פיקוח נפש ולא בטיח. הכל פרי דמיונם הפורה של המעורבים בטלנובלה הזאת.

סיכום ביניים

עליי להבהיר שההחלטה בדבר היפרדות מבן גביר בנסיבות כאלה  מצד עצמה היא עדיין בגבולות הסביר (אם כי לדעתי האישית שגויה), לפחות מההיבט הפוליטי. הבעיה שלי אינה רק עם ההחלטה כשלעצמה, למרות שגם היא רוויית בעיות. השאלה שלי היא כיצד התקבלה החלטה המקורית להתחבר לבן גביר? איך התנהלה הסאגה מאז, וכיצד התקבלה ההחלטה בסוף? מי קיבל את ההחלטות הללו ובאיזו צורה? איך ייתכן שזו הדרך שבה מקבלים כאן החלטות?

אופן קבלת ההחלטות התימהוני של המפלגות והאישים הללו, ללא שיקול דעת וללא מחשבה, דורש דיון לא פחות מההחלטות עצמן. אנשים שלא ראויים (ראו להלן) מקבלים החלטות בעייתיות בדרך די מטופשת ולא שקולה. בלי היוועצות עם גורמים אחראיים וחכמים, בלי היוועצות עם מוסדות המפלגה. הרב רפי פונה בייאושו לרבנים דרוקמן ואייזמן שיושבים איתו בחדרו של ביבי, ומבקש מהם לקבל החלטה (לפסוק) עבורו. הם נכנסים לחדר סמוך ויוצאים עם מדיניות חדשה. כל זה תחת לחץ בלתי סביר, בלי לשקול שיקולים בסיסיים (שרק את חלקם תיארתי עד כאן). זה רציני? ואחר כך להנפיץ לנו הסברים מפוקפקים בלשון המעטה. אפילו אחרי זמן, כשכבר יכלו לבנות איזה הסבר סביר אד הוק, הם לא הצליחו לייצר משהו יותר משכנע מהאנלוגיה התימהונית לשניים שהולכים במדבר.

ילדים משלו בנו ופורק אין מידם

אני לא יכול להימנע מדיון אישי, ואני מקווה שיימחל לי כי השעה צריכה לו. אני רוצה למקד את המבט באישים המעורבים בעניין, מחוללי הטלנובלה, הרבנים פרץ ודרוקמן. להתרשמותי מדובר בשני יהודים יקרים ויראי שמים מלאים בכוונות טובות, שכנראה באמת ובתמים חושבים שהעולם צריך אותם, ושבלעדיהם כולנו במצב של פיקוח נפש. קצת ילדותי, אבל אני רוצה להאמין שכך הם באמת חושבים (האלטרנטיבה הפרשנית גרועה יותר).

מאידך, עצם המחשבה הזאת עצמה מחזקת את הרושם שהיה לי לגבי שניהם כבר מזמן שכל אחד מהם הוא מאד overrated. מדובר בשני יהודים טובים שעיקר עיסוקם הוא העברת שיעורי מהר”ל ופעולות בני עקיבא לילדים בתיכון או במכינה קדם צבאית (והרב דרוקמן גם בישיבת הסדר). הם עוברים את שבט הביקורת של נערים בני 17 או 19-20, וכנראה עושים עליהם רושם רב. אבל עיקר עניינם הוא העברת מסרים חינוכיים לנוער, כמו נאומים על המדינה כראשית צמיחת גאולתנו (מתובלים בקטעים מהרב קוק ופסוקי תנ”ך), הערך בשירות צבאי משמעותי ותרומה לחברה, דיונים עמוקים על נשמת האומה וסגולת שורש הצור ממנו חוצבה, השילוש הקדוש של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, מיני רעיונות חשובים ומועילים (וחלקם, לפחות המיעוט מביניהם שיש לו משמעות כלשהי, אולי אפילו נכונים במידת מה), אבל עדיין, במחילה, מדובר בסיסמאות שמיועדות לבני נוער. בלענו כמותם בכמויות בבני עקיבא. זה הציבור שניזון מהם וזה סוג החומר והלימוד שבו הם עוסקים רוב זמנם, ולכן נדמה לי (אף שאיני מכיר אותם לעומק. שמעתי את שניהם קצת) שזה בערך מגדיר את רמתם התורנית והאינטלקטואלית. לא אזכיר כאן התבטאויות והחלטות רבות של הרב דרוקמן מהעבר, אך יש לא מעט כאלה שמן הראוי שיעלו סומק בלחיי כולנו.

אני בספק רב עד כמה ניתן לצפות מהם לשיעור עמוק ומחודש במחשבה, ובוודאי בלמדנות תלמודית והלכתית. אני יודע שאני ליטווק, וככזה יש לי התנגדות פנימית עזה למושגים כמו “גדול הדור באמונה” שהומצאו בחוגים הללו כדי לחפות על מגרעות ברמה הלמדנית (כנראה במקום בדיחות המשגיחים שרווחות בישיבות הליטאיות). אני גם שותף מלא לביקורות על גדולי הדור הליטאיים (שרובם ככולם הם באמת תלמידי חכמים ברמה גבוהה) ועל החלטותיהם, ולכן גם בעיני הליטווק שלי למדנות אינה מדד בלעדי למנהיגות ציבורית ופוליטית. ממש לא. אבל אני כן מאמין שהיעדרה מבטא פגם שיש לקחת אותו בחשבון. למדן טוב מתרגל לחשוב מסודר ועמוק, לנתח דברים מן היסוד (ולכן הוא לא מערבב את סוגיית שניים שהלכו במדבר עם המקרה בו עסקנו כאן). אמנם לפעמים הוא מנותק מהעולם ולכן החלטותיו הפוליטיות (ולעתים גם ההלכתיות) הן בעייתיות. ועדיין יש לו יכולות מוכחות בחשיבה ובניתוח, ולכן הייתי סומך עליו עשרת מונים לעומת משגיחים כאלה או אחרים. בעיניי למדנות היא תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, למנהיגות רוחנית וציבורית (לא לעסקן, אלא למכוון ומתווה דרך. ראו להלן).[3] אגב, אם אני הייתי צריך להחליט מי יקבל החלטות עבורנו בעולם הפוליטי והחברתי, הדמויות העיקריות שאני רואה מול עיניי הן אכן דמויות רבניות, אבל ממש לא אלו שעושות זאת בפועל.

קבלת ההחלטות של הצמד הזה לכל אורך שנות פעילותם הפוליטית נראית ממש פועל יוצא של מה שתיארתי עד כאן. אמנם בציבור הציוני דתי הלימוד הרציני נפסק בדרך כלל בגיל 22, ואחר כך רובם עוברים במקרה הטוב לדף יומי,[4] אבל בכל זאת נדמה לי שלא ראוי שהמנהיגות הרוחנית שלהם תהיה מורכבת ממדריכי בני עקיבא שליוו אותם בגילאים ההם. רבאכ, האם עוד לא התבגרנו?!

מספרים לנו שהרב רפי פנה לרבנים אייזמן ודרוקמן וביקש מהם לקבל את ההחלטה עבורו (נדמה לי שקראתי באיזה מקום את המינוח “לפסוק עבורו”). פוסק הדור של הציבור הציוני-דתי, ציבור מלא חכמים וסופרים, הוא מדריך משודרג בבני עקיבא או קומונר שמנחה מדריך אחר תחתיו. וכך המדריך פונה לקומונר שיקבל החלטות. הם רק שכחו שיש גם רב או רבנים לסניף ויש הורים ויש אנשים חכמים. הם לא לבד בעולם. ועם רמת קבלת החלטות כזאת, הדבר תמוה ומקומם שבעתיים.

מדובר ביהודים טובים שמשולים בעיניי למדריכי בני עקיבא משודרגים שפתאום הופתעו למצוא את עצמם במגרש של הגדולים, ואז הם לא מבינים מה הם עושים שם. הם לא מבינים את כללי המשחק את המחויבות והאחריות, את רמת ההנמקה וקבלת ההחלטות, את החובה להתייעץ, את העובדה שהם לא בליגה שיכולה לקבל החלטות עבור הציבור. כמו נערים פזיזים, הם נוטלים לעצמם את הזכות לקבל החלטות עבור כלל הציבור, גם במקום שהוא לא שלח אותם. זה נראה כמו מצב שבישיבת הצוות של הסניף מקבלים החלטה לצאת למלחמה. מי מינה את הרב דרוקמן לקבל החלטות? גם הרב פרץ התמנה להיות יו”ר המפלגה (על ידי גוף שאחת הדמויות הדומיננטיות בו, אם לא הדומיננטית ביותר, הוא… לא אחר מאשר הרב דרוקמן), אבל לא מקבל ההחלטות הבלעדי. איך בישיבה של שלושה יהודים עם ביבי (בעצם רק שניים בחדר סגור) מתקבלות החלטות עבור כלל הציבור? הרב דרוקמן ממנה את רפי פרץ ליו”ר המפלגה, ואז הלה מזעיק אותו לקבל החלטות בחדר סגור אצל ביבי. וכך מתקבלת החלטה אסטרטגית של מפלגה שמכנה את עצמה דמוקרטית. קיוסק לא הייתי נותן להם לנהל.

מעבר לתמימות, אני חייב לומר שיש כאן גם ממד של חוצפה. שני הנערים הללו מרשים לעצמם לקבל החלטות עבור ציבור שלם מלא חכמים וסופרים, שקוטנם עבה ממותניהם של שני אלו. הדבר מזכיר לי את מאמרי על גיורי הרב דרוקמן, שם כתבתי שאני רואה בהם צעד אלים של השתלטות של גורם לא מוסמך ולא בר הכי על הזירה ההלכתית הציבורית. התופעה שם מאד דומה למה שנראה כאן, שכן גם שם הולך אדם ששיעור קומתו התורני, נאמר בעדינות, לא בליגה הרלוונטית, ומקבל החלטות ביוזמתו עבור כלל הציבור, כאשר רוב מניין ובניין של הרבנים והפוסקים מתנגד לכך נמרצות. מדריך בני עקיבא מינה עצמו לנציב העליון. כמו לואי הארבעה-עשר, הוא גורס שהציונות-הדתית היא אני. זוהי הסיבה שאני מרשה לעצמי לצאת כאן בדברים כה תקיפים כלפי אנשים חיוביים וטובים. הכוונות הטובות שלהם, שמתובלות בשילוב בעייתי של נאיביות וחוצפה, מובילות את הציבור שהם אמורים לייצג היישר לגיהינום.

במפלגות החרדיות יש מבנה סביר לניהול וקבלת החלטות. יש עסקנים ופוליטיקאים שעניינם הוא התמצאות ומיומנות פוליטית, ויש מועצת גדולי התורה שמורכבת מתלמידי חכמים מובהקים, והיא אמורה להתוות את דרכם ולקבל החלטות עקרוניות (זה כמובן לא  מתנהל בדיוק כך, אבל אני מדבר על המודל העקרוני). בעולם הציוני-דתי, לעומת זאת, יש אוסף עסקנים שבעבר התנגדו לכל מעורבות רבנית (בורג, רפאל וחבריהם), וכיום יש  נטייה להכניס רבנים כעסקנים או לפחות להיוועץ ברבנים, אבל בלי שמישהו בחר בהם ובלי לוודא שהם אכן ראויים לתפקיד ובני הכי. במקרים רבים נוצר בלבול, כשמכניסים רב להיות עסקן, והוא בא על תקן מנהיג רוחני ולא על תקן עסקן, אבל אז מתברר שהוא בכל זאת עסקן ותו לא. כעת הוא אמור להיוועץ במורי דרכו הרוחניים, אבל הוא לא בר הכי לקבוע אותם ומי מהם ראוי לכך, אז הוא פונה לעסקן בכיר (במקרה, בדיוק זה שמינה אותו). וכך הרכבים מקריים ומזדמנים מקבלים החלטות פוליטיות בלי שמישהו בחר בהם ובלי שהם בני הכי מבחינת תבונתם, כישרונותיהם והתאמתם לתפקיד. נדמה לי שבין היתר זוהי תוצאה של בלבול מובנה בין תפקיד העסקן לתפקיד המנהיג הרוחני. שני האישים שעליהם מדובר כאן שימשו ומשמשים בשני התפקידים או בערבוב כלשהו ביניהם, אבל הם באמת לא בני הכי. היה הרבה יותר טוב להם ולעולם אם היו נשארים ללמד בני יהודה קשת או את כתבי מהר”ל והרב קוק.

תמיד שמעתי תמיהות על החרדים שהמנהיגות הרבנית שלהם ספונה בד’ אמות של ספרים תורניים ולכן מקבלת החלטות מטופשות עבור הציבור כולו. כעת אני רואה שזה קיים בכל המקומות, ושבעולם הציוני-דתי זה עוד הרבה יותר גרוע. קשה לא להתגעגע לימים של המפד”לניקים הוותיקים, שתמיד זלזלנו בהם וראינו בהם עסקנים מדופלמים נטולי ערכים ואידיאולוגיה. כזכור, הם הסתייגו בתקיפות ממעורבות רבנית בפוליטיקה, ואנחנו הצעירים חניכי הישיבות התיכוניות תמיד התקוממנו נגד חוסר יראת השמים והבעלבתיות שלהם. כעת אני חש שאני חייב להם התנצלות רבתי. עינינו הרואות עד כמה הם צדקו. ממש “דעת תורה” הייתה להם, ובאמצעותה הם צפו בעיני הבדולח שלהם את העתיד להתרחש.

תהייה לסיום

השאלה האישית שבה אני רוצה לסיים היא: איך קורה שהרב דרוקמן מייצג פעם אחר פעם את הציונות הדתית ומקבל החלטות עבורה? מי מינה אותו לכל הרוחות? זה שביבי החליט משום מה לזמן אותו, או שהרב פרץ שמונה על ידו מזמין אותו, מסמיך אותו לקבל החלטות עבור הציבור שמצביע למפלגת הבית היהודי (שבעצמה לא מינתה אותו)? בלי קשר להשקפותיהם שממש  לא נראות לי, נדמה לי שכולם צריכים להודות שהם פשוט לא בני הכי.[5] אבל למרות כל זאת העולם שותק. למרות מצעד האיוולת המתמשך הזה, כמעט אף דמות רבנית משמעותית מתוך המחנה לא מגיבה. כבוד התורה והחשש לפגוע בכבודם של אנשים טובים שהם גם רבנים, גורם לנו להתדרדר למצב אבסורדי שכזה, ואין פלא שהדבר מעורר תגובות קשות של אכזבה, תסכול וייאוש, כפי שתיארתי למעלה. האם לא הגיעה העת לשים את הדברים על שולחן ולהתייחס גם למישור הפרסונלי? כפי שניסיתי להראות, ההתייחסות לאישים משקפת בעיה מערכתית בציבור עצמו. נדמה לי שהציבור הציוני-דתי עד כדי כך מנותק מלימוד ומתורה שאין לו אפילו את הכלים לראות שמדובר באישים שגם במישור התורני שייכים לליגה נמוכה למדיי.

לכן החלטתי לנקוב חור בבלון הזה. כבר למדונו רבותינו, שבמקום שיש חילול השם לא חולקים כבוד לרב. כפי שכתבתי, עיקר הבעיה אינה באנשים שבהם מדובר. אלו אנשים טובים וחביבים עם הרבה כוונות טובות, שלא אמורות להיות לנו ציפיות גדולות מהם. הבעיה היא אצלנו, ששוב ושוב נותנים למדריכי תנועות נוער להוביל את המחנה, לדבר ולקבל החלטות בשמו ולהוות מנהיגות רוחנית שלו. אם יובהר לאנשים שבסך הכל מדובר בעסקנים טובים בעלי כוונות חיוביות אבל לא העפרונות הכי מחודדים ובוודאי לא מנהיגות רוחנית, אולי ניתן יהיה להציל משהו מהכבוד האבוד של הציונות-הדתית. ואולי אפילו יוסקו אצלנו סוף סוף כמה מסקנות. תנו לתנועת הנוער את אשר לה, ולקיסר את אשר לו…

[1] כאן עליי להעיר על דברים שכתב שלמה פיוטרקובסקי, בדרך כלל כותב נבון, על הצעד של הרבנים פרץ את דרוקמן (בדף הפיייסבוק שלו). בהערתו האחרונה הוא כותב:

  1. ומילה אחרונה לצבועים שכבר שלושה שבועות מסבירים לנו כמה נורא זה שהציונות הדתית חוברת לתלמידי כהנא והלילה פתאום נזכרו ש”מילה זו מילה”: אנא תחסכו מאיתנו את ההטפות, רואים לכם.

אין צורך להכביר מילים על הכשל הלוגי בדבריו אלו. מדוע יש סתירה בין התנגדות לחיבור עם בן גביר לבין התנגדות להפרת הסכם (גם הסכם עם אותו בן גביר)? אין כאן ולו בדל של סתירה. להיפך, אם הם היו מתנגדים להפרת ההסכם בגלל אי המוסריות שלו, גם אז לא הייתה בכך סתירה. אבל כשהפרת ההסכם כלל לא נעשית מסיבות מוסריות אלא מסיבות פוליטיות, כאן אני לא מצליח אפילו להבין כיצד אדם אינטליגנטי מסוגל לראות בכך סתירה כלשהי.

[2] אמנם בזה יש אולי לדון, כי לבן גביר לא הייתה אופציה להינצל שכן המפלגות האחרות לא הסכימו להתאחד איתו. אולי ניתן לדמות מצב כזה למקרה שהקיתון שייך רק לפרץ. אבל נראה יותר לדמות זאת למקרה של קיתון ששייך לשניים, שאחד מביניהם יכול להינצל על ידי הקיתון (גופו לא דורש הרבה שתייה) והשני לא. במצב כזה, כפי שטענתי במאמרי בתחומין כז על הפרדת תאומי סיאם, במצב כזה אין היתר לקחת את הקיתון אלא אם השני מסכים לכך. זה כמובן לא המצב כאן (בן גביר ממש לא הסכים). יש אולי מקום לדון ולפלפל בטענה זו, אבל אני לא מתרשם שאכן נערך כאן דיון יסודי ושיטתי שנזקק לנקודה הזאת.

[3] לאור האירועים הללו אני רק מתחזק בדעתי מקדמת דנא, שלמדנות הלכתית ותלמודית מביאה אדם למקומות גבוהים וחכמים יותר מאשר “גדולי הדור באמונה”, דוברי מהר”לית וקוקית שוטפת ומטיפי רבי נחמן, פרשני האגדות שידם רב להם בכל מרחבי הש”ס.

לכאורה אנשים שעוסקים במחשבה ובאקטואליה קשורים יותר לחיים, ולכן צפויים לקבל החלטות טובות יותר במישור המעשי, מאלו שעוסקים בשור שנוגח פרה, או בדינו של מי שזורק את הדם על מנת לקבל אותו חוץ לזמנו ולמקומו, או בהלכות נ”ט בר נ”ט דחד יומא. וראה זה פלא, אומני המהר”ל והאגדה הללו נוהגים ממש כאווזיו של רבה בר בר חנה, וגורמים נזקים הרבה יותר מהלמדנים והפוסקים הספונים הנ”ל (שכבר כתבתי כאן שלדעתי גם הם בדרך כלל לא ממש מצטיינים בתחום המעשי).

[4] אין פלא שגל התלהבות והתרגשות שוטף את העולם הציוני-דתי בעת סיום הש”ס היומי. סליחה שלא הצלחתי להתאפק מהפרחת ההערה המרושעת הזאת.

[5] כידוע, השקפותיהם של הרב יעקב אריאל והרב דב ליאור אינן כוס התה שלי, אבל אין חולק על כך שמדובר בתלמידי חכמים מובהקים. אני משוכנע שאף אחד מהם לא היה נופל לטיעוני הבל כמו אלו שטעמנו מהם כאן ודומיהם.

54 מחשבות על “על פוליטיקה, תנועות נוער והשגחה אלוקית (טור 271)”

  1. חבל. תמיד הרב מיכאל הוא ההגיוני שבחבורת המתלהמים.
    אם הרעיון הוא לשמוע ‘נגד’ יש מספיק אנשים שיודעים לדבר ‘נגד’.
    כולם מבינים שהמשל מהקיתון אינו הנמשל ממש. אפשר להעיר באגביות. גם ההתקפה על בן גביר, גם ההתקפה על רפי פרץ היתה מעבר למלים עדינות שהם ההגיון הנקי שזה היופי של הרב מיכי שאולי היחיד שמכיר את ‘שפת ההגיון’

  2. בס”ד כ”ה בטבת תש”פ

    פוליטיקה היא ‘אמנות האפשרי’. הסכמים פוליטיים אינם בריתות נאמנות ‘בטוב וברע עד שהמוות יפריד’ בין הדבקים. כששני כוחות פוליטיים מוצאים שהחבירה יחדיו תועיל לשניהם הם יוצרים ‘קואליציה’, וכשמגיעים למסקנה שנשתנו התנאים – ה’קואליציה’ מתפרקת.

    מחוייבותו של נציג ציבור היא בראש ובראשונה לקדם את הערכים שציבור שולחיו חפץ בקידומם, וברגע שנראה שקואליציה מסויימת לא תקדם את המטרות שהציבו להגשים – מחוייב שליח הציבור לפרק את השותפות. ציבור שולחיו יתבע ממנו: ‘לתקוני שדרתיך ולא לעוותי’.

    בנידון דידן, הניסיון הראה שחיבור בין הבית היהודי עוצמה יהודית והאיחוד הלאומי הניב 5 מנדטים. ברור איפוא שאם תחסר אחת מצלעות ה’משולש’ – הסיכויים לעבור את ‘אחוז החסימה’ הם אפסיים. בעת אישור ההסכם עם ‘עוצמה יהודית’ במרכז ‘הבית היהודי’, היה קרוב לחתימה מיידית הסכם עם ‘האיחוד הלאומי’ שיצטרפו אליהם.

    משהחליט יו”ר האיחוד הלאומי’ במפתיע לחבור עם ה’ימין החדש’ – לא נותרה ל’בית היהודי’ ברירה מעשית אלא לחבור אליהם ולא לבצע ‘התאבדות קולקטיבית’ שהיתה זורקת רבבות קולות לטמיון. ולכן קראו בעלי הניסיון ב’בית היהודי’ ובהם הרב דרוקמן, הרב אייזמן, ח”כ מוטי יוגב ואחרים לרב רפי פרץ לנטוש את החלום הבלתי מעשי ולחבור אל בנט שקד וסמוטריץ’ כדי להציל את מה שניתן.

    פוליטיקה אינה ‘ספורט אצילי של אבירים’. פוליטיקה היא עשיה ריאלית למען הציבור וערכיו, ומה שצריך לעשות הוא מה שיקדם אותם ערכים.

    בברכה, ש”צ

    1. יש ערך ריאלי לחלוטין ל’ערכים של ג’נטלמניות’ כמו לעמוד במילה שלך.
      להפר הסכם באופן כה בוטה ופומבי – משמעו שהאדם הבא שישקול לעשות איתך הסכם או שותפות פוליטית – ידע שאין לו שום סיבה לתת בך אמון. לכן הזלזול והסלידה האינסטנקטיביים מהמהלך הם סבירים בהחלט.

      הרב פרץ ניסה להעמיד את סמוטריץ’ בפני מציאות קיימת, “לאיים באקדח”, אבל כמו בנט בשעתו, נתפס מאיים באקדח צעצוע. סמוטריץ’ עשה לו את אותו המהלך אבל חזק יותר, הבלוף נחשף. הוא נשבר מול ביבי, וה”מניה” הציבורית שלו ירדה לשפל.

    2. 'טובעים השניים מן האחד?' (לאופיר)

      בס”ד כ”ו בטבת תש”פ

      לאופיר – שלום רב,

      הרב פרץ ניסה למנוע את ירידתם לטמיון של 84000 קולות שניתנו לעוצמה יהודית’ בבחירות לכנסת ה-22. לשם כך יצר את ההסכם עם ‘עוצמה יהודית’ שהבטיח להם ייצוג של שליש, כראוי לכוחם האלקטוראלי. החישוב היה שגם ‘האיחוד הלאומי’ יצטרף, ובכוחות משותפים יחזרו על ההישג שזכו לו בכנסת ה-21.

      ואכן ‘האיחוד הלאומי’ היה כבר על סף חתימה של הסכם לריצה משותפת עם ‘הבית היהודי’ ו’עוצמה יהודית’, שעמדו לחתום על ההסכם למחרת כינוס מרכז ‘הבית היהודי’..כאן הפתיע סמוטריץ’ , ‘עשה פרסה’ וחבר ל’ימין החדש’ וביחד הפנו אקדח כלפי ‘הבית היהודי’ בהציעם להם את הברירה: לחבור לבנט וסמוטריץ’ בתנאים משפילים (לקבל את המקומות 2, 7 ו-11, תוך שבנט מכתיב לבית היהודי מי יהיו נציגיו ומי ‘לא יבוא בקהל’) או לצלול יחד עם ‘עוצמה יהודית’ אל התהום.

      מה הרוויח סמוטריץ’ מתרגילו ה’מבריק’ אינני יודע. מה הרוויח בנט, אני חושש שאני מבין. הורדת שני מנדטים של ‘עוצמה יהודית’ תחליש את כוחו של נתניהו ותאפשר לבנט לתמרן ביין גנץ לנתניהו, תוך שינפנף את סמוטריץ’ ואת הרב פרץ כדי לכרות ‘ברית אחים’ חדשה עם גנץ ולפיד.

      זה התבשיל שבישל סמוטריץ’ בחבירתו לבנט, ומסופקני מאד אם תבשיל זה ייטיב עם הציונות הדתית 🙂 נקווה שה’ יוביל את הדברים לתרחיש טוב יותר.

      ברכה, ש”צ

    3. הרב פרץ היה האחרון שניסה להציל את ההסכם עם בן-גביר

      המצחיק בכל הפרשה הוא שדווקא את הרב פרץ מאשימים בשבירת ההסכם עם ‘עוצמה יהודית’. הרי הוא האחרון שנשאר ב’ספינה הטובעת’. חלק גדול מהרבנים הודיעו על תמיכתם בנטישת בן-גביר וחבירה אל בנט וסמוטריץ. אף’ חברי ה’בת היהודי’ הוותיקים כח”כ מוטי יוגב קראו לרב פרץ לחבור את בנט וסמוטריץ. עידית סילמן קמה ועברה ל’ימין החדש’. ראש הממשלה נתניהו והרבנים דרוקמן ואייזמן מפצירים ברב פרץ לנטוש את בן-גביר ולעבור מחוסר ברירה לבנט וסמוטריץ’, והר פרץ עומד כנגד הלחצים עד כשעה לפני סגירת רשימות המועמדים ודבק בברית עם בן-גביר עד הרגע האחרון שבו הוא כבר מבין שכל הבית היהודי כבר בידיים של בנט וסמוטריץ’.

      אז מכולם לא מצאתם להאשים בנטישת ההסכם עם בן-גביר, רק את הרב פרץ שנלחם בכל כוחותיו עד הרגע האחרון כדי לעמוד בדיבורו? הצחקתוני…

      בברכה, ש”צ

    4. וסמוטריץ' מאי סבר?

      בס”ד כ”ו בטבת תש”פ

      נראה שבצלאל סמוטריץ’ סבר שההליכה נפרדת בשני ראשים – ‘הימין החדש’ מחד ו’הבית היהוד-האיחוד הלאומי-עוצמה’ מאידך – עלול להביא לסיכון גדו, שאחת הרשימות (קרוב לארבעה מנדטים) לאתעבור את אחוז החסימה, וכפי שבאמת קרה בבחירות לכנסת ה21 ש’הימין החדש’ נשארה בחוץ.

      ולפיכך ברגע שקיבל סמוטריץ המעה מבנט ושקד להצטרף על בסיס שוויון בין ‘הימי החדש” לבין ‘הבית היהודי+האיחוד הלאומי’, הצעה שהיה ברור לו שגם ‘הבית היהודי’ יייאלץ להצטרף אליה, וכך ניצלה הציונות הדתית מסכנת אובדן חצי מכוחה מתחת ל’אחוז החסימה’.

      הפתרון האופטימלי הוא באמת רשימה מאוחדת של הציונות הדתית שנבחרת ע”י כלל הציבור בפריימריז פתוחים, ובה ימצאו את מקומם כל הזרמים והגוונים, מבנט עד בן-גביר’.

      בברכה, ש”צ

    5. בס”ד כ”ז בטבת תש”פ

      בעל הפוסט רואה פחיתות במנהיג תורני שהיה והווה גם מדריך לנוער. ברם נראה שגדולי מנהיגי ישראל, משה רבנו ודוד המלך, קיבלו את הכשרתם להנהגה מהיותם רועי צאן המסורים לצאן מרעיתם.

      משה מגיע אל ‘הר האלקים’ שם יקבל את ייעודו, לא מתוך עיונו בשאלות פילוסופיות או למדניות. משה מגיע אל הר האלקים בלכתו להציל שה שטעה בדרך. הנהגתו כרועה נאמן שאינו מוותר אף על שה בודד והולך אחריו ‘באשר הוא שם – היא המבחן ליכולתו להנהיג את האומה לגאולתה.

      מנהיג הוא בראש ובראשונה ‘מדריך’ טוב, הקשוב מחד לרצון הבורא וחכמתו המבוארים בתורה לכל מרחביה ומכמניה, ומאידך הוא מקשיב מבין לנפשם של תלמידיו וחניכיו, מכיר את שאיפותיהם ומודע לתהיותיהם. בקיאותו בספרות התורנית יחד עם ‘שימוש חכמים’ נסיון וחכמת חיים – מאפשרים לו ‘לקלוע אל המטרה’ ולתת מענה הולם ללבטיהם של חניכיו.

      כשאדם זוכה לחנך במשך עשרות שנים דורות של תלמידים, מבקש ומוצא מסילות ללבבם ומזור ללבטיהם – התלמידים חשים שכאן הם זוכים לעצה והדרכה נכונה, ולכן גם כשיגדלו ובעצמם יהיו מורים לתלמידים – הם ימשיכו לבקש את עצתו והנחייתו המאירה של רבם. כך הופך הרב ממדריך לקבוצה קטנה למדריך רבים..

      בברכה, ש”צ

    6. סיכון מול סיכוי - הגדרתצ נקודת המחלוקת בין הרב פרץ לסמוטריץ

      בס”ד עש”ק וארא תש”פ

      הגדרה ממצה של נקודת המחלוקת בשאלה אם לרוץ ביחד או ‘בשני ראשים’ נתן חגי הוברמן, במאמרו: ‘מחיר האיחוד: אין סיכון אין סיכוי’ באתר ערוץ 7.

      בדרך האיחוד נחסך החשש שישנו בהליכה בשתי רשימות שאחת מהן (ואולי שתיהן..) לא תעבור את אחוז החסימה, אך מאידך נחלש מאד הסיכוי ש’הימין החדש’ יצליח למשוך קולות ימניים-ליברליים מ’כחול לבן’ ומ’ישראל ביתנו’ ובכך יגדילו את כוחו של גוש הימין.

      כך או כך, גם כאן מתגלה העובדה הידועה שאין בכוחו של אדם עם כל התוכניות הטובות והמחוכמות ביותר ‘לסגור את כל הפינות’. ואחרי כל ההשתדלויות, עלינו לישא עינינו אל ‘מנהיג הבירה’ שיגמור בעדנו לטובה.

      בברכת שבת שלום, ש”צ

  3. טור יפה. מזדהה עם רוב ככל הביקורת.
    נקודה שלא הבנתי: בהתחלה כתבת שהרב רפי מייצג ציבור קטן ולא חשוב, בלשונך:
    “ורביעית, אצלנו זה לא באמת מצב של פיקוח נפש לאף אחד (ראה לעיל). ספק רב האם כניסתם של החבר’ה הללו לכנסת תועיל למישהו (להערכתי הם יביאו בעיקר נזקים, כמו עד עכשיו). המגלומניה של אלו שחושבים שנוכחותם בכנסת היא פיקוח נפש לציבור (שבעצמו לא מעוניין בהם, אחרת הם כמובן היו עוברים את אחוז החסימה) מטרידה אותי מאד.”
    ובהמשך קבלת על כך שהם מקבלים החלטות בשביל כלל הציבור, בלי שיש להם הסמכה או כישורים לכך.
    אז לא הבנתי, האם לדעתך ההחלטות שלהם משמעותיות או לא?

    1. מה שכתבתי הוא שלשיטתו שהיה חשש שלא עבר את אחוז החסימה יוצא שהוא פשוט לא מייצג את הציבור והציבור לא רוצה בו. אז אין צורך לכפפות את עצמו על הציבור ולהכריח אותם לקבל את ייצוגו. בפועל הוא זה שמטפל באינטרסים הדתיים ומדבר בשם החברה הדתית. הרי הוא הנציג שלי, גם אם איני רואה בו ככזה.

  4. במחילה, אבל החילוקים בין משל הקיתון לבין המקרה הפוליטי הנוכחי נראים קצת מאולצים מדי. ההיגיון הוא אותו היגיון, ואני מוצא בהשוואה הזו טעם רב (למרות שאני רחוק מאוד מהגיל של בני עקיבא ובד”כ אדם סופר ביקורתי)..

    הביקורת על ההתנהלות הציבורית\פוליטית של הרב דרוקמן אולי נכונה מאוד, אבל לא זה המקרה הנכון להתנגש בו באופן כל כך חזיתי..

  5. בס”ד

    בדבריך על הרב דרוקמן, על אף הסיוג שלי מחריפותך כלפיו, אני נאלץ להסכים מאוד, מקרוב ומידיעה אישית.

    במשך כמה שנים עסקתי עם עוד מספר חברים בנושא ‘כפיית המעורבות (בין בנים לבנות) בבני עקיבא’, כשהתנועה דה פקטו לא מרשה להפריד סניפים (עד כדי כך שהמזכ”ל לשעבר קרא לרצון להפריד ‘דבר שמקורו מהנצרות’).

    כשביררתי את הסוגיה מהצד ההלכתי והמעשי, ביקשתי לדבר עם הרב דרוקמן, מרא דאתרא דבני עקיבא. לאחר תקופה נקבעה לי איתו שיחה. הרב טען שהמציאות היא של ‘מעורב בדיעבד’, בהסתמך על דברי ה’שרידי אש’ לגבי תנועת ‘ישורון’, שפסק שכיון שהאלטרנטיבה היא התבוללות- מוטב שילכו לתנועת נוער מעורבת ולא לכלום.

    מלבד התמיהה על עצם ההשוואה בין המקרים- חשש התבוללות לחילוניות גרידא, היתר בדיעבדי למציאות רווחת לכתחילאית (מסקר שערכתי בין יותר מ300 מדריכים של השבטים הבוגרים, רובם רואים בבנ”ע את הדגל של ‘תנועה מעורבת לכתחילה’), ישנו גם הבדל מציאותי- פרשתי בפני הרב את המציאות במקומות רבים (בייחוד יישובים) שבהם אי אפשר לטעון כלל שיש חשש פיקוח נפש, משום שהמקום של הסניף הוא מינימאלי עד אפסי (לעומת חלק מהערים שם זה או הסניף או בברזלים)..

    הרב ענה שאין שאין להתייחס מקרים פרטניים, ויש להתמודד בצורה כללית, ושככה זה ‘בהלכות ציבור’. אני הקטן, שלומד את תורת הרב קוק כ25 שנה, נדהמתי מהתשובה.

    ישנן הרבה ביקורות על הרב טאו ואנשי הקו שהן ‘מתבוננים מלמעלה’ במין ‘השראה נבואית’ שיודעת על תהליך הגאולה. היחס לרב דרוקמן בכל מפעליו- בנ”ע, שירות לאומי (שאגב גם שם יש בעיות לא קטנות, ולענ”ד הבעיות ששם הן חלק לא קטן מההאצה בגיוס בנות לצבא, ואכמ”ל) וכדו’- הוא דומה לאנשי הקו: הרב דרוקמן במין ראיה כללית של ‘הלכות ציבור’ מתיר דברים שלא שמעתן אוזן, ורבנים רבים ואחרים שדיברתי איתם אומרים ‘הרב דרוקמן חקר את הנושא לעומק, הוא המרא דאתרא’.

    יש מין הילה של ‘גדול הדור בהנהגה’ לרב דרוקמן, שלצערי במה שנתקלתי מהחלטותיו הלא מעטות- יש בזה מן הפגם. יש כאן ‘דעת תורה’ עם מעט מקורות הלכתיים, דלים ברובם, שלוקחים עקרון אחד והופכים אותו לחזות הכל- לפעמים זה ‘כלל ישראל’, לפעמים זה ‘קמעא קמעא’ וכו’.. באותה מידה אפשר לקחת עקרון של ‘גדול השלום’ ולהגיד שדעת התורה היא להחזיר שטחים, או ‘יקוב הדין את ההר’ ושאין לוותר לערבים על שום שעל..

    (אני חייב לציין שלעומתם לישיבות הקו, שהם עם הבעיות שלהם, יש לא מעט רבנים מן השורה הלמדנית הראשונה- הרבנים שטרנברג, הרב אדרי, הרב קוסטינר ועוד).

  6. נראה לי שהרב משוחד . ואני אומר את זה בתור מי שהיה מצביע לבנט אף אם היה בסכנת מעבר אחוז החסימה (פשוט כי אני לא יכול להצביע למפלגה חרדית (שאיננה מייצגת אותי) ואיחוד מפלגות הימין הייתה בפועל מפלגה חרדל”ית). קודם כל אף שעוצמה היא מפלגה גזענית, הניסוח של הרב שהחיבור עימם הוא “מבחיל” הוא צדקנות מצד הרב. אני משער שאם השמאל יכול לחבור לערבים (שאותם אני תופס כסוג של גייס חמישי (אף שכנראה הם בעצמם אינם מודעים לכך כלל וכלל) וכחומר נפץ C – 4 שיצטרף לאויבינו החיצוניים ביום פקודה כאשר היה בימי הפרעות תחת השלטון הבריטי), הימין ואף אני יכול לחבור עימם בנחת. זו סתם צדקנות מצד הרב. כמו שהוא אמר המושג גזענות עבר זילות רק שהוא עבר כ”כ הרבה הזנייה שכבר באמת לא נשאר ממנו כמעט כלום. מבחינתי זו מגרעת קלה ותו לא. גזענות כיום היא מושג ריק מתוכן. היא פשוט סוג של אפלייה ( אפלייה על רקע גזע). אפלייה היא לא צודקת וזהו.לא יותר מזה. לא יודע במה זכה הגזע לכך שאפלייה על רקע שלו מופלית לטובה מכל שאר האפליות על גבי שאר הרקעים האחרים . הרי כל אפלייה באה על רקע כלשהוא (לאום ,דת, שיוך חברתי כשהוא , יופי חיצוני, גובה וכל דבר שיעלה על דעת הרב (סתם לא בא לי טוב בפנים) .הרי כל מי שמפלה הוא מפלה בגלל איזושהיא סיבה שלא רלוונטית). במובן הזה כל המפלגות בכנסת הן גזעניות כי הן מן הסתם מפלות מישהוא במדינה על איזשהוא רקע. לא שמעתי על בחילה שאנשים מקבלים כל הזמן מאפליות אלו.

    אגב, הדבר הכי שנוא עליי בעולם הוא צדקנות. צדקנות היא בת זוגו של הרשע (ר’ סגולה.עזר כנגדו .מסייעת לו). צדקן הוא רשע שלא מודע לזה שהוא רשע (אף שלפחות הוא מבין מה רע ומה טוב). וזה אגב מה שבעצמו גורם לי לא לסבול את החרדיות (שאגב, עוצמה יהודית לוקה בה אף יותר מהבית היהודי והאיחוד הלאומי).החרדיות היא אבי אבות הצדקנות (ואף החרדל”יות). והוא הדבר שאף גורם לי לא לסבול את השמאלניות שמתחרה בחרדיות לא רע בכלל. צדקנות היא תחפושת שבאה לחפות על חוסר כישרון. לאנשים מוכשרים ובטח לגאונים יש יותר נטייה לרוע מאשר לאדם פשוט (אף שהחוש המוסרי שלהם מפותח פי כמה משל האדם הפשוט).זה כמובן מתבטא אצל החרדים בתור החסידות והצדיקות
    (שמא נאמר התחסדות והצדקנות) שבאה לחפות על עמארצות ואינפנטיליות ואצל השמאלנים על חוסר הכישרון ששולח אותם לפקולטה למדעי הרוח במקום לזאת של מדעי הטבע.

    בכל מקרה, לאחר שהרהרתי בדברים לא מעט,וכמי שהבית היהודי לא מייצגת אותו, הגעתי למסקנה שאני חושב שהרב רפי פרץ כנראה קיבל את ההחלטה הנכונה לפחות עבור המפלגה שלו. הסיכוי שהם לא היו עוברים את אחוז החסימה היה רציני. ביבי מן הסתם שקל את הדברים אם הוא היה מוכן לאבד את 84000 מצביעי עוצמה אז כנראה שבאמת הוא האמין שלא יעברו את אחוז החסימה. וכנראה שזו הייתה הסיבה שהם האמינו לו.

    בנוסף, מכיוון שהדיון פה באמת הוא מוסרי ולא הלכתי, נדמה לי שכל ההסכם (באופן תת מודע ובמובלע) היה מוגבל לטווח החיבורים שבין הבית היהודי – עוצמה – איחוד לאומי – נועם. כלומר ההסכם היה למול האיחוד הלאומי ולא התייחס למצב שבו יתברר להם שהם לא עוברים את אחוז החסימה. אם הבית היהודי היו מחליטים לפרוש מהמרוץ בעוד חודש כי היה מתברר להם שלא יעברו את אחוז החסימה ולא רוצים להשליך קולות מצביעים לפח ולפגוע בגוש הימין (כמו שעשתה סתיו שפיר) האם גם אז הייתה פה הפרת הסכם ? לא נראה לי.

    כמו כן הבית היהודי לא מייצגת היום איזשהוא מגזר אצל הצעירים. היא אולי מייצגת את המזרוחניקים שמגיל 60 ומעלה (שהרב שייך להם).אלו כבר לא קיימים בדור שצעיר מזה. היא לא מייצגת את החרדל”ים מצד אחד (אף שהם השתלטו עליה) וגם לא מייצגת את הגושניקים מצד שני ובטח לא את הלייטים למיניהם. לא יודע מה כ”כ לרב אכפת ממה שקורה שם. זו החלטה פוליטית צרה ביחס לעצמה, ולמצביעים שיש להם רפלקס להצביע מפד”ל, וככזו באמת הרב דרוקמן אכן מחליט עבורה כבר כמה שנים (הוא אפילו היה ח”כ מטעמה פעם) .זה ידוע ומקובל על כל מצביעיה ולא יודע מה הרב נרעש על זה שהם החליטו “על דעת עצמם” להנהיג אותה.

    כמו כן ביחס לרב טאו (“גדול הדור באמונה”) אני הבנתי שהוא אף גדול בלמדנות ( הבנתי שהרב מיכאל שטרנברג שהוא למדן ידוע מכבד אותו מאוד) רק שהוא נמנע מסיבות שונות ללמד גמרא. אני לא חושב שהמושג הזה הומצא בשביל ליצור מושג חדש. בוודאי הבהר”ל והרמח”ל היו גדולי הדור אף שלא כתבו דבר בהלכה. הם בוודאי שלטו בש”ס ובלמדנות שהייתה באותו דור. זה לא כ”כ קשה. זה לא פיסיקה. אבל להיות מקובל זה כן קשה (זה כן פיסיקה). מה שכן אכן אצל רוב התלמידים לימוד האגדה מושך יותר כח משום מה הוא נתפס כפחות רציני ( כי ככה מלמדים ומשווקים אותו) וממילא זה דוחה את המוכשרים שלא לגעת בתחום זה.אכן בישיבות

    מה שקורה פה באמת הוא שהרב מבכה על חוסר המעמד שיש לחכמים בחברה (ועל מעמדו שלו גם). דבר שאני כמובן מבין ומצדיק. הרב דרוקמן ופרץ הגיעו למעמדם דווקא בגלל שיש להם קשר וחיבור לשאר האנשים (“מדריכים בבני עקיבא”). אנשים חכמים נוטים להסתגר בביתם ולא לרצות להיות במגע עם המון העם הילדותי אמוציונלי. מצד שני , זה יוצר ריק שלתוכו נמשכים אנשים לא מוכשרים. אבל מה לעשות שאדם מוכשר ככל שיהיה לא יכול להנהיג אנשים בהם הוא מזלזל, ואז יוצא שבסוף הם מונהגים ע”י אדם לא מוכשר אבל שלא נגעל ממגעם. אבל אז גם החכמים מונהגים ע”י אנשים פחות חכמים מהם שזה בלתי נסבל (בבחינת “עבד כי ימלוך”) . אבל זו כבר בעיה בפוליטיקה העולמית בכלל ואכמ”ל.

    1. המשך סוף הפסקה הלפני אחרונה: אכן בישיבות בפועל המוכשרים עוסקים בהלכה וזה סימן היכר לכך ( הלא מוצלחים עוסקים ב”השקופה ומחשובה”) אבל זה לא אומר כלום על התחום עצמו.זה כמו שהמוכשרים הולכיפ לפיסיקה ומתמטיקה ומזלזלים בלומדי פילוסופיה אבל זה לא אומר כלום על הפילוסופיה עצמה (שהיא דווקא בשונה משאר מדעי הרוח ץחום עוד יותר רציני מפיסיקה (מדע) ומתמטיקה שהן בעצמן סוג של פילוסופיה ( מדע – פילוסופיה שאומתה בניסוי ושעובדת. מתמטיק’ – פילוסופיה עם רמב גבוהה של מוגדרות ועקביות פנימית). אבל הרמח”ל היה גדול בוודאי יותר משאר בני דורו הלמדנים (ואף מהגר”א) ובטח האר”י הקדוש היה יותר גדול מהשו”ע ושאר בני דורו. הם התבטלו בפניו בעצמם.

    2. כמו כן מה שהרב העיר על ממשלת ימין שאינה ימין אני לא יודע מה הרב זוכר אבל כל פעם שהייתה פה ממשלת שמאל ב 27 שנה האחרונות היו פה פיגועים ואוטובוסים מתפוצצים כל שבוע בערך. מסתבר שדווקא על הערבים השם “ממשלת שמאל ” דווקא עושה רושם. (הם לא קוראים את הטורים של הרב). הרב התרגל לחיים טובים שהוא חושב שהם מובנים מאליהםשהגיע הזמן לטפל בבעיות חרדיות מול ליברליות (אף שאני בדעתו בעניינים אלו) ונגמרו ימי הבטחון. מדינת ישראל לא יכולה לפעול מול החמאס בגלל שכולם מפחדים לעשות את מה שנכון (ואף באמת מפחיד מבחינת תגובת העול אלינו) וזה להגיב בטילים תמורת טילים,כמו שכל מדינה נורמלית הייתה עושה. רק במדינת ישראל ,ביחס ליישות עצמאית שתוקפת אותה, יש להבדיל בין “משטר” ל אזרחים” לא משנה כמה עצמאות יתנו להם.הרב רוצה לספר לי שגנץ שהוא אדם חלש וקל דעת ( חיי אזרחי פלשתינאיים של יישות אויבת יותר חשובים מחיי החיילים שלנו) ושאר שמאלני הארץ כן ? לביבי לפחות יש שכל ישר אף אם אין לו אומץ. כשתהיה פה ממשלת שמאל לא נקבל את ממשלת רבין אלא חבורה של רפי שכל מתלהבים שיביאו עלינו אסון גדול פי כמה מאוסלו.

      בנוסף כמה אפשר לשמוע את הזבל על ה”שחיתות” של ביבי. הרב פשוט חסר מודעות עצמית. מה קרה ? כל החבר’ה (האנשים ה”נכונים” ) אומרים שהוא מושחת אז גם הרב צריך לומר ( בשביל למצוא חן בעיניהם ?) ? הרב חיי בסרט שיש פה אנשים הגונים ( בסנדרטים שהוא מציב להגינות) בפוליטיקה (או במדינה בכלל. נאיביות היא לא הגינות). אפילו המילה “מסואב” בהקשר הזה היא צדקנית.מה הקטע להעמיד פנים שיש פה איזו שהיא חברה אחת עם אמות מידה שמחייבות את כולם ? כל מה שביבי מואשם בו היה נעשה ע”י אנשי שמאל ובכלל לא הייתה נפתחת חקירה . הרי תחת “הפרת אמונים” ניתן לשים כל דבר שהצדקנות השמאלנית תפיל עלינו.חשין אמר שלא פתחו במשפט נגד שרון כי זה היה “נגד רצון העם”.מסתבר שפינוי יישובים מכשיר עבירות יותר משל ביבי והרב פתאום נהיה צדקן במקרה של ביבי? זה פשוט בלתי נסבל. שווה לבחור בו רק בשביל להעיף את השופטים האקטיביסטיים מבתי המשפט. ואת המשפטנים הצדקנים וקלי הדעת מהפקליטות. ( לא שזה יעזור כ”כ). אני כבר מעדיף דיקטטורה מימין שדואגת ליהודים (ולו רק בגלל שהיא דואגת לעצמה) מאשר דיקטטורה משמאל שדואגת לערבים ופוגעת בנו. ולא ישלה הרב את עצמו שיש איזושהיא דמוקרטיה.

  7. להעיר מהעמק דבר לפר’ שמות. מקווה שהכותב נחשב יותר מקומונר בבנ”ע.

    אהיה אשר אהיה. אין האופן ברור כעת. משום שזה תלוי בהכנת המקבלים. ואם כן אהיה מתנהג בפעולתי כפי אשר אהיה בכח ישראל אשר יתנו לי כ״י. ולפי הנראה היה ראוי לומר אהיה כאשר יהיו. והיינו כפי אשר יהיו המה עדת ישראל במעשיהם. כך אהיה במעשי. אבל באמת ג״ז יוצא מהשגחת ה׳ שיהיו ישראל ראוים לזה האופן או לזה. ואם שהוא לפלא בדעת האדם מ״מ כך הוא ונתבאר בס׳ דברים בברכת משה לבנימן ע״פ ברייתא דמכילתא במשל נפלא למלך שצוה לבנו הגדול להקיץ אותו בג׳ שעות ביום. ולבנו הקטן צוה להקיצו בבוקר כו׳. והנמשל מבואר שם שנתן הקב״ה דעת לשבט יהודה שיהי׳ ההשגחה בעת קריעת ים סוף בדרך הטבע. ולבנימין נתן בדעה שיהי׳ בדרך נס נפלא ומי שנתגבר באותה שעה הוליך את אופן קריעת ים סוף אחר רצונו ודעתו ובאשר שניהם כיוונו לש״ש נתן הקב״ה שכר כל שבט לפי דעתו כמבואר שם באורך. והרי לפי המשל המלך עצמו חנן את רוח בניו. כך הקב״ה חנן את רוח דעת השבטים היאך יחשבו. ומשלם שכר לפי מחשבתם. וזה הפלא הוא הק׳ המפורסמת בידיעה ובחירה. והישוב המפורסם הוא מאמר ה׳ כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. וא״כ לא מה שיפלא בשכלנו איך הוא. יפלא ממנו ית׳. אבל ברור הדבר שכך הוא בכל דור ובכל דעת מנהיג הדור לפי הכנתו נמשך אחריו ההנהגה. ומי תכן את רוח הכנתו ג״כ ה׳ המהוה הכל. מש״ה אמר ה׳ אהיה אשר אהיה. כפי אשר אכין דעת המקבלים. וכך יהי׳ ראוי להיות הפעולה:

    1. לא הבנתי את ההערה. הכותב כאן הוא כמובן תלמיד חכם מובהק, מה לזה ולענייננו?
      אגב,הערה בלי קשר לקטע הזה: גם ת”ח מובהקים כשמגיעים לאגדות ומקרא יכולים לומר דברים בלי רמה. הדבר נפוץ ביותר (למרות שהנצי”ב בד”כ אינו כזה).

  8. מחד הרב כתב שהם חושבים שהכל בידיים שלהם, משום שאם היו מאמינים שהקב”ה משגיח, אז לא היו עוברים על איסור הלכתי. מכאן, שהם לא חושבים שהקב”ה משגיח.
    ציטוט :
    “אם הקב”ה מעוניין שהבית היהודי ייכנסו לכנסת… ואנחנו רק משתדלים… בלתי סביר בעליל לעשות צעד אסור או אפילו לא מוסרי כדי לוודא שזה יקרה”

    מצד שני, אתה כותב שאף לדעתם המטרה היתה קדושה. ציטוט :
    “כאן הם מסיקים שכשיש סכנה ממשית שהתוצאה לא תושג – ראוי לנקוט בצעדים בעייתיים, שכן השגת המטרה הקדושה (יותר או פחות) מצדיקה אותם”

    אם אכן הרבנים והפוליטקאים שהחליטו על הצעד הבעייתי הלכתית הזה, עשו את זה למען ה’, או אז דווקא אין פה שום בדל של הסקה שאולי הם סוברים (במודע או תת מודע) שהכל בידיים שלהם.
    לדעתי זה מצב קלאסי של “הפרו תורתך”, כי זה למען ה’. ומכאן אפשר גם להסיק שדווקא ההשתדלות היתה בכיוון של לעבור על ההלכה (לבגוד בעוצמה יהודית).

    1. אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא התחייבו(לאהוד)

      בס”ד כ”ו בטבת תש”פ

      לאהוד – שלום רב,

      סברתך בעניין חובת ההשתדלות נכונה, שהרי במקום דשכיחא הזיקאאין סומכים על הנס, על אחת כמה וכמה במקום שההיזק קרוב לוודאי. הרי בחיבור של שלוש המפלגות יחד עברו רק במעט את אחוז החסימה והשיגו רק 4 מנדטים, כך שקרוב לוודאי שחיבור של שתים בלבד הוא חסר סיכוי.

      ההסכם בין הבית היהודי ל’עוצמה’ נועד להמריץ את האיחוד הלאומי להצטרף להליכה משותפת של שלוש המפלגות. הרי זה כמוכר שדהו ואומר במפוורש שסיבת המכירה היא משום שרצונו לעלות לא”י, ש’אומדנא דמוכח’ שרק לשם מטרה זו מכר את הקרקע, ואם לא התקיימה התכלית בטלה ההתחייבות מאליה. יש כאן התחייבות שבטלה מן הדין ולא ‘הפרו תורתך’.

      ברכה, ש”צ

      זאת ועוד, הרי זה ככהסכם קואליציוני בין מפלגות , שברור שכל אחת יכולה לפרוש מהקואליציה בכל עת שתרצה. ההסכם מגדיר איך יתנהלו העניינים במסגרת השופות כל עוד הצדדים חפצים בה, אך לא יוצר חיוב מתמשך להיות שותפיםני

    2. וכל שכן שאסור לחבור להרע

      בס”ד עש”ק וארא תש”פ

      יש להוסיף, שלא רק ש’הבית היהודי’ אינו מחוייב הלכתית ומוסרית לקיים את ההסכם שבטל מאליו משום ‘אומדנא דמוכח’ ש’אדעתא דהכי’ – שיילכו ללא ‘האיחוד הלאומי’ לכישלון כמעט בטוח – לא התחייבו.

      גם אסור ל’בית היהוד’ להתחסד ולקיים התחייבות כזאת, שהרי בזה מסייעים לדבר עבירה. הרי כל התמודדות המביאה לאובדן קולות גוש הימין – עלולה לגרום נזק ממשי בהעלאת השמאל לשלטון וחיזוק הלוחמים נגד צביונה היהודי של מדינת ישראל ובעד ‘שלום אכזב’ עם המחבלים.

      כשם שהתמודדותה של ‘עוצמה יהודית’ הגורמת לאובדן קולות לימין היא פסולה- כך החבירה אליהם לרעה זו – היא מעשה פסול, ויישר כוחו של הרב פרץ ‘שנטל עצה מן הזקנים’ וביטל דעתו פני דעתם של הרב דרוקמן והרב אייזמן. ו’כל הנוטל עצה מן זקנים אינו נכשל’.

      בברכה, ש”צ

  9. כל מה שכתבת נשמע הגיוני ונכון , לדעתי הערה “המרושעת ” כפי שכתבת לגבי סיום הש”ס לא ממש במקום .
    אפשר לחשוב שלא היית התרגשות ומסיבות סיום ענקיות בציבור החרדי ….

    fכדתי לאומי קראתי את המאמר שלך בהסכמה מלאה ובצער רב

  10. הרגת אותי לגמרי הרב מיכי.
    המשפט הזה “ראש ממשלה מושחת ומסואב כמו ביבי” – מטיל בספק עצום, את כל ההערכה העצומה שיש לי אליך, בעקבות קריאת ספריך ומאמריך. באמת, לוגיקה פשוטה אין פה:
    אין לך שום ידיעה ודאית לגבי הנושאים הללו. יש האשמות, כולל כתבי אישום, על דברים שגם על פי כתב האישום, בהנחה מפליגה שכל מה שמספרים לנו על העובדות של ההטבות שהוא קיבל נכונות מילה במילה – אלו זוטות מבחינה אובייקטיבית. משוה שמעורר קצת אי-נוחות לאנשים טהרנים, אבל לא מעבר לזה. וכל ההטבות שכביכול העניק נתניהו כתמורה לטובות ההנאה (הקטנות יחסית, גם לפי כתב האישום) הם דברים שלמעשה קיבלו אישורים רגולטוריים של צבא של פקידים ויועמ”שים, וגם על פי כתב האישום לא נאמר שעצם הפעולה – הייתה באיזה צורה נגד האינטרס של מדינת ישראל אותו היה אמור נתניהו לייצר כאיש שנבחר למלא את התפקיד שמכוחו קיבל את ההחלטות הרלבנטיות.
    אז המצב הוא כזה – גם לפי כתב האישום, מדובר על האשמות תקדימיות בהצגה של סיקור חיובי כתשלום שוחד, ומה שסיפק נתניהו בתמורה היו כל מיני צעדים רגולטוריים שאושרו על ידי כל הדרגים המקצועיים. כל מה שכתבתי כאן אלו עובדות שאין עליהן עוררין. – אז לכתוב על סמך זה “ראש ממשלה מושחת ומסואב כמו ביבי” – זה פשע של דמוגוגיה ואבדן כל לוגיקה ורציונליות.
    האמת שאני לא יודע איך להמשיך מכאן. אשמח לאיזה תגובה שלך שתסביר משהו מהמופרכות הזאת.

    1. אני גם כתבתי לו פה על כך.זו פשוט סוג של שטיפת מוח. יש איזו מין אווירה שצריך לומר שביבי מושחת כי ככה כולם ( האנשים ש “מבינים עניין”) אומרים. והרב נלכד ברשת הזו בזה בצורה לא אופיינית (כמו איזה פתי שנמשך לצלילי החלילנים). אני ממש לא מאמין איך כזה דבר קורה. זה כנראה בגלל איזה יחס של קדושה למערכות האכיפה מבלי להבין שמדובר בבני אדם. הרחי לא יכול להיות שגם המשטרה וגם הפרקליטות וגם בתי המשפט … וכו’. ובכן יכול גם יכול להיות. הרי לא צריך באמת לשקר והמציא עובדות אלא לנפח את המשמעות שלהן ולהוציא אותן מפרופורציות להוסיף נופך צדקנות (הסיפור של ישראל היום הוא הדוגמא לזה.כאילו שאף אחד לא ידע שהחוק הוצע ע” שידיעות לא יקרוס מבחינה כלכלית ושישראל היום מלכתחילה הוקם ע”מ שיהיה סיקור מאוזן של נתניהו (קונטרה לשאר העיתונים. לא שישראל היום עצמו מאוזן) הדברים הללו קורים יום יום בכנסת. הרי מה עושים הלוביסטים שם ? לא סוחרים בחוקים ? . וזה בכלל חוק לא חשוב בכלל חוץ מלעתונאים שחושבים שהעולם עומד עליהם. ופתאום אצל נתניהו האנשים הללו קלטו שסחר בחוקים זה לא אתי ? ככה באמצעות “הפרת אמונים” נפיל את הימין) ועוד אכיפה בררנית והנה נתניהו כבר מושחת. זו פשוט סוג של יצירת מיאות אצל השמאל. אם המציאות לא עובדת לנו נמציא מציאותצ חדש. ההנה ססמא ” נתניהו מושחת” וזהו.נחזור עליה מיליארד פעם ובשיטת מצליח היא תשיג לנו כמה מנדטים.זו בכלל שיטה שמאלנית ידועה.אין לנו מה להציע אז איך נחזור לשלטון ? נשמיץ את המנהיג של מחנה היריב(בגין רוצח,שמיר גמד, שרון בולדוזר.כאילו שאם מישהוא מהשמאל היה מחונן בתכונות אלו זה היה מציק למישהוא. רק שנזכיר איך צהלו יישובי הדרום כשפינו את מתנחלי גוש קטיף). וכשביבי למד מהם להלחם בהם בשיטות שלהם אז הוא ” מפלג את העם”. אני מציע לרב לעשות חישוב מסלול מחדש

    2. תנמק, תן את המידע, עם כל הכבוד, כל דב אחר זה חרטוט ודמגוגיה. נימוקים רציניים אני מוכן לשמוע, חזרה על האשמות שעוד לא נידונו בבית משפט ושיש לפחות להטיל ספק אם הם לא נוצרו ממוטיבציית יתר פוליטית – לא מקובלי עלי בכלל.

  11. טוב שחיותה אינה ראשת ממשלה. אם היא הייתה מתחבקת רק עם צדיקים, נעמה הייתה נרקבת בגולאג עד יום מותה (ונעמה לצורך העניין היא רק סמל. מה שקורה בסוריה קריטי לבטחון המדינה).

    1. יש נימוס פוליטי הכרחי, ויש התלהבות. זכור את פרשת לחיצת היד לעראפאת. שראשי ממשלות פה נהגו כמי שכפאם שד. הייתי מצפה לפחות התלהבות, כמו שאומר הרב לתלמידו בבדיחה הישיבתית הידועה: מילא שאתה אוכל טריפה, אבל שלא יזול לך הריר מהשפתיים!

    2. ברוך שכיוונתי לדעתו של עמית סגל שכך כתב לפני זמן קצר :

      ובסוף, כשנעמה יששכר תשוב ארצה, לא ישכחו כולם להודות בחום לנשיא רוסיה שסייע בהשבתה. המשפחה תדמע על המחווה האנושית, ראש הממשלה יברך, נשיא המדינה ידגיש את הידידות בין שתי האומות.
      דיפלומטיה מחייבת לפעמים לא לומר את כל האמת, ועל כן יתעלמו כולם באלגנטיות ממה שבאמת קרה כאן: ישראל פרשה השבוע שטיחים אדומים בפני ראש ארגון חוטפים, מנהיג משטר פשע ורשע שבעיניו צדק הוא שם של כוכב, לא חלילה עיקרון מוסרי. פוטין זרק צעירה תמימה ממדינה ידידותית להירקב בכלא שנים ארוכות רק כי הוא יכול, ואחר כך סחר בה ללא בושה כמו מיליציה מזרח תיכונית, רק בסגנון מעונב ובמחירים גבוהים יותר. מפגשו המנומס עם יפה יששכר איננו שונה מהותית ממפגש התנחומים שערך מלך סעודיה למשפחת העיתונאי חשוקג’י, רגע אחרי שהורה לבתר את אבי המשפחה לחתיכות בגלל דעותיו.
      פוטין איננו קומוניסט ולא מרקסיסט, אבל הוא הבן הממשיך של אימפריה שמקפידה כמעט תמיד להתייצב בצד הלא נכון של ההיסטוריה. הרוסים מתקוממים על המשקל הנמוך מדי שמעניקה להם ההיסטוריוגרפיה המערבית בהכרעת החיה הנאצית במלחמת העולם השנייה. אבל לא לגמרי בצדק: הם נאלצו להילחם בבן בריתם היטלר רק כי זה הפר פתאום את הברית הצינית ביותר בהיסטוריה של האנושות, שחתם כדי להכרית מהעולם את הדמוקרטיה ואת היהודים. לו שמר על הברית, לא היה שום צורך באנדרטה שנחנכה השבוע בגן סאקר לזכר הווטרנים של המלחמה בנאצים, כי לא הייתה שום מלחמה בנאצים ולא הייתה ישראל.
      תהום פעורה בין כל הדמוקרטיות בעולם, על כל פגמיהן, ובין מדינת החושך הרוסית, שבה לכל דבר יש מחיר: משטר שסייע לרצח מאות אלפי אזרחים במרחק נסיעה קצרה מאתר החרמון רק כדי לקבל נמל מים חמים בטרטוס, מדינה שנשק מתוצרתה אחראי כמעט לכל ההרוגים הישראלים ממלחמה או מטרור מאז קום המדינה. אימפריה שגם בעצם ימים אלה נלחמת נגד הסנקציות על איראן המבקשת להתגרען ומפריעה לישראל במאמציה הצודקים למנוע מאויביה לקום עליה לכלותה.
      מנהיגי ישראל אינם יכולים, כמובן, להזכיר את כל זה בעודם מתמרנים בעדינות מול מוסקבה. אבל הפגנה אחת עם כמה שלטים מחוץ ליד ושם יכולה הייתה לעשות את העבודה. בישראל לא הורגים על זה.

    3. על פוטין א”א לעבוד. הוא היה קולט ברגע שזה נימוס מזויף. הוא היה משחרר רק למי שהוא משוכנע שהוא אוהב אותו אז בכל מקרה זה לא היה עובד אחרת. רוסיה היא אכן מדינת רשע אבל הם לא טיפשים וכל אדם יודע מתי מעמידים פנים לו. ביבי בכל מקרה היה חייב להעמיד פנים (בין אם עשה זאת או לא) כמו כל ראשי הממשלות הקודמות.כל השאר זו טהרנות.באמת מזל שחיותה לא מנהלת את המדינה.

    4. לשבחו של פוטין יאמר שהוא מוכן לתת חנינה ולא טוען שזה יפגע בכבוד בית המשפט שדןאותה ::)

      ובינתיים, הלך פוטין, וחוזרים ל- rutine

      בברכה, ש”צ

  12. “::”
    כתבת, כאוביטר, שהפרת ההסכם גורמת לנזק חינוכי. ועל זה הגבתי שעשיית מעשה נכון (בדר”כ) אינה יכולה להיות נזק חינוכי. הסתרתו היא הנזק.
    “טוב, אני חולק עליך לגמרי. וגם יש לי מידע. אבל לא אכנס לדיון הזה כאן. שבעתי ממנו”.
    במדרש נאמר שמי שיורד לזירה או נוצח או נוצח. מי שפותח אתר – נהיה מבחינה מסויימת דמות ציבורית ו- או או ,כאמור.

    1. אכן כתבתי. טענתך מופרכת לגמרי מסברא ומדברי התלמוד והפוסקים (על חילול השם של אדם גדול ועוד עשרות דוגמאות). מעבר לזה, יש להבחין בין מעשה מותר למעשה מחויב ובין מצב ספק לוודאי ואכ”מ.

  13. כבוגר הישיבה של הרב דרוקמן אני חייב להגיד שמהכירות אישיתו איתו הוא אדם חכם, שמבין מאוד בפוליטיקה.
    לא כל ההחלטות שלו היו נכונות וחכמות (עע מוטי אלון). ואפשר לחלוק על ניצוץ-נשמת-כנסת-ישראל-בכל-אחד שעומד בבסיס הגיור שהוא עושה.
    אבל ההחלטות שלו נכונות בד”כ. כולל ההחלטה הפרת ההבטחה לעוצמה (אם לא נתפסים על הדוגמא של הקיתון, שאין לקחת אותה כנימוק הלכתי).

    1. אגב, זה לא כ”כ מדויק שלא היתה לבנט אז בעיה לרוץ עם בן גביר. קראתי ב”סרוגים” שבבחירות הקודמות איילת שקד ניהלה את העניינים הללו ( כלומר זכות ההחלטה בנושא צירוף בן גביר היה שלה כנראה) מתוקף מיקומה ברשימה (ומתוקף מיקומו של בנט כמספר 2 בימין החדש וכמספר 4 ברשימה הכללית), והיא אמרה בפירוש שבנט לא רצה אותו ושהיא כן והוא כיבד את החלטתה. גם בעוצמה יהודית טענו אז שבנט לא רצה אותם ולכן “החליט” (לדעתם) לדחוק אותם למקום שהיה נראה בעיניהם לא מכובד (למרות שהיה ריאלי מאוד.מה שכן באמת המיקום היה עניין פנימי של שלושת המפלגות האיחוד הלאומי הבית היהודי ועוצמה . הימין החדש קיבלה שלוש מקומות בעשיריה הראשונה (תחת יחס של 5 מנדטים למפלגות אלו ו 4 לימין החדש) ובאמת הם לא היו צריכים לתת לבן גביר את המקומות שהם קיבלו (1 ,4, ו – 7) ). עכשיו שהמצב התהפך ובנט בראש הוא באמת הוציא לפועל את אי רצונו בבן גביר.בקיצור המציאות מורכבת

      למרות שאני בכלל רציתי שבנט יתאחד עם “זהות” ויריץ מפלגת ימין ליברלית (כלכלית) אמיתית (שלא כמו הליכוד) ואפילו תחת לקיחת הסיכון של אי מעבר אחוז החסימה שהיה קטן יותר מהבחירותשבאפריל (המעז מנצח) ,אני מבין את הזהירות בה נקט אבל ברגע שהצטרף לסמוטריץ’ (ואיבד את הליברלים) אז אם כבר אז כבר וחבל שלא היה מוכן לצרוף בן גביר (א”א בלוק טכני או משהוא ?) ולאי איבוד של 84000 מצביעים ואף יותר.

  14. בכוורת של הרב צבי יהודה בשנות השבעים חנן פורת היה אחראי על ההתיישבות, הרב דרוקמן על הפוליטיקה והרב טאו על ישיבת מרכז הרב.

    אני חושב שנפתלי בנט חזר להנהיג את הציונות הדתית וכולם התיישרו לפיו. רפי פרץ פשוט לא הבין את זה, אז עזרו לו להבין.

  15. הייתי שמח לשמוע מה דעתך בסוגיא העקרונית של הפרת הסכם: נניח שעשיתי הסכם עם חבר שאני והוא נעשה עסק מסוים(נניח כל אחד ישים סכום ונתחרה במכרז) ועכשיו הוא הפר את ההסכם בטענה שבכל מקרה לא היינו זוכים והתמודד יחד עם מישהו אחר, אבל לדעתי כן היה לנו סיכוי. האם בגלל שנראה לו שזה היה מפסיד מותר לו להפר? ומה הדין אם גם לדיין נראה שקרוב לוודאי שלא היה להם סיכוי? ואם ממש אנן סהדי שלא היה סיכוי?
    תודה

    1. קשה לי לכתוב משנה סדורה בעניין. ברמה ההלכתית רוב ההסכמים לא מחייבים. וגם משפטית כנראה שזהו המצב ביחס להסכמים פוליטיים. היושר הוא עניין אחר כמובן.
      לשאלותיך, אדם נוהג כפי שמה שנראה לו ולא לפי מה שנראה לך. וגם הדיין לא קובע כאן אלא אם מדובר בשאלה הלכתית ולא מוסרית. אבל כאמור ברובד ההלכתי-משפטי הסכמים כאלה בד”כ לא מחייבים.

  16. אחרי שחשבתי על זה עוד קצת, מצאתי ראיה לכך שגם אם ההתקשרות הייתה חוזה שמחייב האופן הלכתי, (קניין מועיל, תנאי לא כאסמכתא וכו) הרב רפי היה יכול לחזור בו.
    מקבל שדה שרוצה להסתלק מן השדה מפני רעתה (פרץ)ובעל השדה (בןגביר) טוען שהשדה ראויה לעשות יותר מסאתיים(לא עובר אחוז חסימה , לא שווה כלום), אם אומד מומחים (סקרי עומק של ביבי) מראה שהמקבל צודק רשאי לחזור בו, גם אם נתחייב באופן המועיל. חושן משפט שכח פתש א
    אם זה מותר הלכתית ונעשה לשם שמיים לדעתי אין כאן בעיה מוסרית ואם כן תסביר לי מה היא.
    אני יכול להבין שלחזור מהסכם שנעשה באופן לא מחייב מסיבה לא מוצדקת זה לא מוסרי גם אם לפי ההלכה זה מותר, אבל זה לא המקרה כאן
    עד שחשבתי על זה הייתי ממש אנטי רפי פרץ, אבל אולי האינטואיציה לא הייתה מוצדקת.

    1. אני לא מבין את הדיון. לא כתבתי שזה מעשה לא מוסרי. להיפך, כתבתי לא פעם כאן שיש צדדים לכאן ולכאן. מה שכתבתי לך הוא שעקרונית הפרת הסכם יכולה להיות תקפה אך לא מוסרית. זה בדיוק “מי שפרע”. בלי קשר לרב רפי פרץ והחלטתו (גם אתה הצגת את השאלה כמנותקת מהמעשה עצמו).
      אבל דבריי בעינם עומדים: גם אם זה מותר הלכתית ונעשה לשם שמים – עדיין יכולה להיות בזה בעיה מוסרית. הרבה עושים דברים בעייתיים לשם שמים.

  17. מסכים שיש מצב שההלכה עצמה אומרת שזה מותר אבל עובר במי שפרע/שארית ישראל לא יעשו עוולה/ יש לניזק תרעומת. אבל כאן זה לא המקרה, כי להבנתי ההלכה היא שזה מותר לכתחילה, בגלל שכל הסכם מהסוג הזה מבוסס על זה שיהיו ממנו רווחים ולכן אם הייתי שואל פוסק היה אומר שזה מותר גם אם מדובר בעניין כספי, אז קל וחומר כאן.
    אגב נראה לי שזה בעצם מה שבא לומר הרב דרוקמן בסיפור עם המים: לפי ר עקיבא החיוב המוסרי של ואהבת לרעך כמוך מתבסס על התועלת שתצא ממנו ולא עומד בפני עצמו, וכך גם הערך של עמידה בהסכם מתבסס על תועלת שאמורה לצמוח מזה לשני הצדדים. שערי חילוקים לא ננעלו, אבל זה נראה לי עקרון נכון שהמוסר נגרר אחרי תוצאת ההתנהגות המוסרית

    1. והוא 'אומדנא דמוכח' (לאבישי)

      בס”ד ג’ בשבט תש”פ

      לאבישי – שלום רב,

      בהסכם כזה שבו הדברים ידועים ונאמרו מן הסתם בפירוש שמטרת ההסכם היתה להביא לחבירה עם ‘האיחוד הלאומי’, נראה שזה דומה לההוא דזבן לנכסיה אדעתא למיסק לא”י ונאנס ואינו יכול לעלות (קידושין נ,א) שיש ‘אומדנא דמוכח’ שרק אדעתא דהכי מכר וכאילו יש תנאי מפורש שמבט את המכר.

      וכמבואר בחו”מ (סי’ רז,ג): ‘מי שמכר חצירו או שדהו, ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני, או מפני המטר שנמנע, כדי לקנות חטים בדמיו – הרי זה כמוכר על תנאי. לפיכך, אם ירד המטר אחר שמכר או באו חטים והוזלו, או נמנע הדרך לעלות לאותה הארץ או לקנות החטים – הר זה מחזיר לו הדמים ותחזור לו הקרקע, שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה, וכן כל כיוצא בזה’.

      בברכה, ש”צ

  18. ראיתי שכתבת את זה. לא הסכמתי לטיעון, כי הרב רפי לא עשה את זה רק על מנת שהאיחוד הלאומי יצטרפו, ואדרבא תכנן להמשיך עם ההסכם עד הרגע האחרון וכבר הכניס מחליפה(שרה בק) למקום של סמוטריץ. אין אומדנא דמוכח במצב שהוא עצמו מראה שלא כך כיוון.
    מה ששכנע לבטל הוא רק זה שראו שאין סיכוי לעבור, ואם היה סיכוי בלי האיחוד הלאומי היו הולכים על זה

    1. עמדו לסגור על צירוף האיחוד הלאומי (לאבישי)

      בס”ד ג’ בטבת תש”פ

      פשוט שהתכנית המקורית של הרב םרץ היתה לסגור עם בן-גביר כדי ליצור לחץ על סמוטריץ’ להצטרף, ואכן עמדו לסגור עם סמוטריץ ‘על הצטרפותו וסברו שאחרי כינוס מרכז הבית היהודי ייסגר ההסכם לצירופו של סמוטריץ’. משבחר סמוטריץ לחבור לבנט – נותר ‘הבית היהודי’ במצב הבלתי אפשרי של ריצה עם ‘עוצמה יהודית’ לבד.

      בעוד כל הוותיקים ב’בית היהודי’ (ובהם רבנים, ח”כ מוטי יוגב ועוד) הבינו שבמצב זה אין מנוס מלבטל את החבירה לבן-גביר – הרב פרץ ניסה נואשות להמשיך כדי ‘לא לשבור את מילתו’ והכניס את שרה ב”ק בניסיון נואש (והסתבך יותר עם מוטי יוגב ועידית סילמן), ובסוף ‘גם לקה, גם שילם וגם אכל את הדג 🙂

      לענ”ד היה הרב פרץ צריך ללכת בעקבות חבריו הוותיקים והמנוסים, ולומר לבן-גביר: אין לנו סיכוי בהליכה לבד. הרי הרב פרץ אינו ה’בעלים של הבית היהודי’. היה עליו להעביר את ההחלטה לידי ‘המועצה הציבורית’ והם כבר היו מבהירים לו שאין מנוס משינוי התכנית המקורית.

      ‘יושב ראש’ של מפלגה המייצגת ציבור מגוון – צריך להיות לענ”ד לא ‘המנהיג’ אלא ‘המקף המחבר’ של צוות המנהיגים, ותמיד ‘תשועה ברב יועץ’ , וחבל שלא נהגו כך.

      בברכה, ש”צ

      עם כל הכבוד לשרה ב”ק, סוף סוף אני הנכד של הרבנית חוה לבית ב”ק 🙂 – וכי היא היתה מצליח למשוך מישהו ממעריצי בנט או איילת שקד או סמוטריץ’?

השאר תגובה