מקומה של הרליגיוזיות באמונה הדתית: א. מבט כללי (טור 311)

בס"ד

בטור הקודם (310) הגבתי לכמה ביקורות על דבריי בריאיון ליאיר שלג. אחת הנקודות המרכזיות שעלתה בביקורות השונות, ואולי המרכזית שבהן, נגעה לרגש ולחוויה, ובעיקר למקומם של אלו במסגרת האמונה הדתית ועבודת ה'. בין היתר, הואשמתי בגלל זה על ידי יהודה יפרח ב"אוטיזם רציונלי", מה שבצורות שונות חוזר אצל רבים ממבקריי.[1] על אף שכבר עסקתי בנושאים אלו כמה פעמים בעבר (על רגשות ראו למשל בטור 22, ועל החוויות ראו קצת כאן), כפי שכתבתי שם חשבתי שמן הראוי למקד את טענותיי בעניין זה בטור נפרד, והרי הוא לפניכם.

ומרדכי היהודי לא יכרע ולא ישתחווה

מצאתי לנכון לפתוח את הטור בתגובה מוזרה של מרדכי שמצאתי באתר ביום א בבוקר.[2] הוא פותח בכתב החידה הבא:

זו הנקודה המרכזית – אם אכן לא ניתן להגיע לנבואה ולקשר בלתי אמצעי עם הקב”ה עם “אמת” כזו (ואני לא טוען כאן שום טענה פוזיטיבית, רק מניח לצורך הדיון) – אז אולי זו גופא הראיה שזו לא ממש ה”אמת” (או לפחות רק חלק מהאמת)?

אפילו הוא הרגיש שכתב החידה הזה דורש הסבר כלשהו, ולכן מיד לאחר מכן הוא הוסיף את האנלוגיה הבאה:

אולי הייתי לקוני מדי, אז ארחיב (אבל רק קצת).

כשאני מחפש במפה את דרכי לירושלים ומסמן עליה נתיב, ובסופה של הנסיעה מוצא את עצמי בתל-אביב, ברור שאיפושהו טעיתי בדרך כנאמר “לא זו הדרך ולא זו העיר”.

ברור שלא כל אדם יזכה לנבואה ולרוה”ק גם אם ידקדק במצוות ויגרוס באורייתא תדירא. זה לא מובטח לאף אחד. גם כשסימנת את הנתיב הנכון על המפה אתה עלול לטעות בניווט וכיו”ב. אבל אם הנתיב מראש מוביל למקום אחר, כלומר אם מראש הדרך שאתה מציע חוסמת כל אפשרות לנבואה ולקשר בלתי אמצעי עם הקב”ה (ואתה עוד מוסיף מלות זלזול בעצם השאיפה הזו), סופו מעיד על תחילתו שמשהו בניתוח הלוגי-פילוסופי וב”תיאולוגיה הרזה” שלך פגום, אפילו אם לא הייתי מסוגל להצביע על הכשל. (ונדמה לי אחרי שקראתי את רוב הטרילוגיה שאני יודע להצביע על כמה וכמה כשלים ואכמ”ל).

כאמור, זו באמת הודעה מוזרה (שנפתחת במשפט שראוי להתחרות על תואר האנדרסטייטמנט של השבוע), ואני מקדיש לה מקום מפני שיש בה ביטוי לנקודה שבה אני רוצה לפתוח כאן. מרדכי מניח שסימון הנתיב התיאולוגי-מחשבתי (שלי ובכלל) מיועד להביא אותנו לנבואה או קשר בלתי אמצעי (!) עם הקב"ה, ולכן אם הוא לא עושה זאת אז משהו בו כושל.

אין צורך לומר שהטיעון של מרדכי לוקה קודם כל בהנחת המבוקש. טענתי שעליה הוא בא לחלוק היא שאין חשיבות לחוויה ולרגש דתי. גם אם מישהו מלאו ליבו לחלוק על דברי אלוקים חיים אלו, איני רואה טעם בהצהרה שאם דרכי לא מובילה לרגש וחוויה דתית אות הוא שהדרך כושלת. הרי על כך גופא נסוב הוויכוח. הוא מניח שהטיעונים שלי אמורים להוביל למסקנות שלו, וכשהם לא עושים זאת הם כושלים. כאשר רצונך לחלוק עליי, מן הראוי להעלות טענות (פוזיטיביות) וטיעונים ולא להסתפק בהצהרות. הוספת האנלוגיה ה-GPS-ית רק מעמיקה את תחושת הנחת המבוקש, ובוודאי לא מועילה לחלצנו מן המיצר הלוגי הזה. הרי סימון של נתיב על המפה מטרתו להביאנו למקום המיועד. אם הוא לא מצליח לעשות זאת, הוא אכן מיותר ולא מועיל. לעומת זאת, אם הסימון היה מיועד למטרות אסתטיות למשל, אז בהחלט יש מקום לדון בתועלת שבו גם אם הוא מוביל למטרה אחרת. בנדון דידן הוויכוח שלנו הוא בעצם בשאלה זו עצמה: מהי מטרת המפה והסימון עליה (=התיאולוגיה שלי)? ולכן, כפי שכתבתי שם, ממש לא ברור לי מה האנלוגיה הזאת יכולה להוסיף לדיון.

הטענה המהותית של מרדכי

אבל כדי להגיע לנושא שלנו, עלינו לעזוב את הלוגיקה ואת מתודולוגיית הטיעון של מרדכי, ולהתמקד בטענה עצמה. כמו רבים נוספים (כמה מהם הובאו בטור הקודם ועוד כמה הופיעו בטוקבקים), מרדכי מניח שמשמעותה של האמונה (או לפחות חלק עיקרי בה) הוא רגש דתי או חוויה רליגיוזית. אני, כאמור, כופר בכך. בעיניי זה לא מרכיב חיוני לאמונה, ובוודאי שבטרילוגיה שלי או כאן באתר לא התכוונתי לשרטט דרך שמובילה אליהם (ולכן גם אם לא סייעתי לכם להגיע להתאחדות מיסטית, או סתם קשר ישיר עם הבורא, איני חש שנכשלתי. במחילה ממעלתכם כמובן). יתר על כן, כתבתי שאם מישהו מוצא את עצמו בהתאחדות מיסטית כזאת שיבושם לו. כפי שכתבתי, גם אם יש בזה ערך כלשהו (רק כשזה מופיע מעבר לקומה היסודית של המחויבות), אני לא נותן את השירות הזה. מעבר לזה, אני גם מטיל ספק רב בבסיס הקוגניטיבי/הכרתי של החוויות המיסטיות הללו, כלומר בכך שהן אכן מעידות בצורה כלשהי על קשר עם הבורא. אמנם איני יכול להכחיש את קיומן ואולי גם לא לשלול קטגורית את אמינותן, אבל בכל זאת בעיניי הן מעידות בדרך כלל על מבנה נפשי וצורך של החווה ולא על מסומן כלשהו בעולם האובייקטיבי. זה שאדם חש קשר חווייתי כזה או אחר עם הבורא לא אומר שהדבר משקף מפגש כלשהו עמו. אם ננקוט בלשון חכמינו, זה יכול להיות גם  wishful thinking. ולבסוף, ניתן לטעון שגם אם אין כאן מפגש אלא ביטוי לתחושה או רגש דתי של החווה עצמו, אולי יש בכך ערך מצד עצמו. אדם קשור לקב"ה בכל נימי נפשו, ולכן הוא חש אותו במרחבי החוויה והרגש בנפש שלו (גם אם אין כאן מפגש במובן אמיתי כלשהו). בהמשך אטען שגם בזה אני מפקפק, אבל על כך ניתן כמובן להתווכח.

למה אמונה היא לא wishful thinking?

אני כבר צופה את תהיות הקוראים, מדוע לא לומר באותה מידה שגם אמונה היא wishful thinking, והרי כבר לימדנו מוהררק"ה מרקס שהדת היא אופיום להמונים. אגב, החוויות הרליגיוזיות והרגשות הדתיים נראים לי בדרך כלל באמת כאלה. אדם מחפש קשר לאלוהים הנעלם והלא נתפס, אז אין פלא שהוא מוצא אותו בחוויות כאלה או אחרות. אבל דווקא דת בלי חוויות ורגשות חשודה פחות על היותה אופיום שבא לענות על צרכים אנושיים. זו דת תובעת ולא מספקת, דורשת ולא נותנת מענה לצרכים (אולי כן נותנת מענה לצורך בפשר ורציונליות, אבל זה נכון גם לכל תיאוריה פילוסופית). ובכל זאת, רבים מאשימים גם את התיאולוגיה והאמונה הקוגניטיבית בהיותן אופיום של wishful thinking…

עקרונית זה כמובן יכול להיות נכון, אלא שכדי לבקר ולתקוף טענה שמבוססת על נימוקים וטיעונים, יש צורך לבסס את טיעוני הביקורת. מי שמפקפק בטיעונים וטענות צריך להסביר מה בהנחות או בלוגיקה של הטיעון לא נראה לו, ואז יש צורך ומקום לנהל על כך ויכוח. לעומת זאת, העובדה שאדם חווה חוויה או מרגיש רגש כלשהו בנפשו פנימה לא אומרת מאומה על משמעותם של אלו. נפש האדם היא עשירה ומגוונת, ויש בה מעמקים שונים ומשונים שמהם יכולות להיחצב שלל חוויות ורגשות ללא צורך במקור בעולם האובייקטיבי. אנחנו חולמים, חשים וחווים המון דברים, ומי שמתייחס לכל אלו כביטוי למפגש עם משהו בעולם האובייקטיבי בדרך כלל זקוק לטיפול של איש מקצוע. לא בכדי פסיכולוגים עוסקים בפשר החלומות במונחים של חשיפת מעמקי הנפש, ביטוי לצרכים ופחדים מודחקים וכו'. לכאורה אין טעם בכל זה. האדם חלם שתקפו אותו שני נשרים ורודים מעל אגם החולה, כנראה באמת עזר זאת, לא?! הרי הייתה לו חוויה כזאת. חלום גם הוא חוויה.

לטעמי, כאשר עולה ביקורת ביחס לרגש וחוויה, אמונית או אחרת, חובת הראיה היא על החווה ולא על המבקר. זה לא כמו ביקורת על טיעון. וכי חסרים אנשים שחווים ביקור של המלאך גבריאל, ישו, או נפוליאון בונפרטה? או כאלה שמרגישים שהם המשיח, או דובריו הרשמיים של הקב"ה? אחרים מרגישים שסבתא שלהם התגלתה אליהם בחלום או נוכחת בחתונת בתם. אפילו הרב עורך החופה שליט"א אומר לנו כל פעם מחדש שכל הסבים והסבתות משקיפים עלינו מלמעלה (כמו שכתוב בספרים הקדושים, שם, שם). יש גם אנשים שפוחדים בלילה. האם פירוש הדבר בהכרח שיש שם שדים ומזיקים? האם מישהו מנסה לטעון שלכל הרגשות והחוויות הללו אני אמור להתייחס ברצינות, או שנטל הראיה הוא על מי שמטיל בהם ספק?! פלוני מדווח שהוא מרגיש רגש מסוים או חווה חוויה כלשהי, אז מה?! האם זה אומר שהדבר משקף פגישה או התאחדות מיסטית? האם כל מי שמטיל בכך ספק הוא אוטיסט רציונלי? אם כן, אז אני אוטיסט גאה (ראו טור 218).

אדגיש שוב. עקרונית ייתכן שהחוויות והרגשות הללו משקפים מפגש אמיתי עם הבורא. אבל גם ייתכן שלא. הסקפטיות (או האוטיזם) שלי רק אומרת שנטל הראיה היא על מי שטוען שכן.

סיכום טענותיי

אם אסכם את טענותיי הרי הן הבאות:

  1. א. הרגש והחוויה הדתית אינם בהכרח ביטוי למפגש ממשי עם הבורא. ב. גם אם היה כאן מפגש – אין בו בהכרח ערך.
  2. א. אם אין כאן מפגש, עדיין ייתכן שמדובר בביטוי רגשי של האמונה שבתוכנו פנימה. ב. אך גם בביטוי כזה לא בהכרח יש ערך.
  3. גם אם יש במשהו משני אלו ערך, זו ודאי לא התשתית ולא מרכיב יסודי של האמונה ועבודת ה'. לכל היותר ניתן להתייחס לזה כדרך אפשרית של אמונה או עבודת ה', על גבי קומת האמונה הקוגניטיבית והמחויבות הדתית שהן המישור היסודי והמחייב של עבודת ה'. כאמור, אני מפקפק אפילו בזה.
  4. ואפילו אם לכל אלו היה ערך כביר (וכאמור, לדעתי אין להם), התיאולוגיה שלי לא מנסה לסייע לאנשים להגיע להארות מהסוג הזה. האם זה פוסל את הדרך אותה אני מציע/מתאר? אחרי המסד הרציונלי יכול כל אחד לקחת את הדברים ולבנות עליהם בניין שלם של חוויות ורגשות כרצונו וכהבנתו. כאמור, לצערי את השירות המסוים הזה אנחנו לא מספקים אפילו בתוספת תשלום, אבל הדרך פתוחה בפני כל אחד שחפץ בכך לעשות זאת בעצמו.

קאנט והיהדות

קאנט תפס את היהדות כסוג של תקנון חברתי, ולא ממש דת. תלמידיו וחבריו היהודים הרבו לכתוב על תפיסתו המוטעית ועל חוסר ההיכרות שהוביל לטעות הזאת.[3] אבל למיטב שיפוטי הוא דווקא תפס נכון מאד את היהדות ודווקא הם אלו שטעו. יש לזכור שקאנט הגיע מחברה ותרבות נוצרית שראתה בעיקר שני מאפיינים מהותיים לדת: הרליגיוזיות (החוויה והרגש הדתי) והמוסר. מתוך נקודת המבט הזאת הוא התבונן ביהדות וראה שעיקר חסר מן הספר. קשה להכחיש שלפחות עובדתית עיקר היהדות בעיני היהודים הוא ההלכה. הממדים החווייתיים והרגשיים גם אם היו קיימים אצל יהודים מסוימים, לא נתפסו כמרכיב מהותי של הדתיות היהודית. מי שלא ניחן באלו, דתיותו לא נחשבת כחסרה (למעט שוליים שרואים בממדים אלו את עיקר הדתיות היהודית). לעומת זאת, מי שלא היה מחויב להלכה לא יכול להיחשב כיהודי דתי (אולי יהודי רליגיוזי. אבל המושג הזה עצמו הוא נוצרי). מרכזיותו של לימוד תורה וההתמקדות של הלומדים בהלכה, כמו גם בחירת רבנים ומנהיגות דתית לפי התמצאותם בהלכה דווקא, גם היא מעידה על כך. אין פלא שמסקנתו של קאנט הייתה שלא מדובר בדת אלא בתקנון נורמטיבי.

אני אמנם חולק על קאנט לגבי המינוח. לדעתי דת בהחלט יכולה להיות מוגדרת על בסיס ה"תקנון" ולא על בסיס הרליגיוזיות (וכך גם ראוי שיהיה). דתיות, לפחות במובנה היהודי, תמציתה היא אכן קבלת עול ומחויבות לתקנון נורמטיבי, ההלכה. הגדרתה של מחויבות לתקנון הזה כדת נובעת מכך שמקורו של התקנון הזה הוא באלוהים (להבדיל ממחויבות לתקנונים אחרים). יתר על כן, בניגוד לתקנונים אחרים, לרובו (ולדעתי לכולו) אין מטרות פרקטיות, חברתיות, או אחרות. כמו הרמב"ם גם אנוכי מניח שיש לו מטרות של תיקון רוחני כלשהו (בדרך כלל עלום ולא מובן), אבל זה בהחלט לא תקנון טיפוסי. המוסר והחוויה הדתית, גם אם יש להם חשיבות כלשהי בעולם היהודי, הם ודאי לא הבסיס שמגדיר את הדתיות היהודית. זו בראש ובראשונה עובדה אמפירית. פוק חזי מאי עמא דבר. אבל כפי שאטען בהמשך לדעתי יש לכך גם בסיס הגיוני.

אם כן, מעבר למינוח, אני חושב שקאנט צדק בדיאגנוזה שלו. הוא תפס את היהדות נכון ומדויק הרבה יותר מתלמידיו היהודים. השאלה האם מדובר ב"דת" או לא, היא שולית. בלשון הקודש, כידוע, "דת" פירושו חוק. אמנם אלו מופעים מאוחרים בעיקר בנביאים האחרונים (הרוב המוחלט במגילת אסתר, ועוד בדניאל ועזרא), כמו למשל בפסוק "והדת ניתנה בשושן הבירה", "יודעי כל דת ודין" ועוד הרבה. אבל יש מקום אחד לפחות בתורה עצמה (דברים תחילת פרק לג):

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ: וַיֹּאמַר יְקֹוָק מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת אֵשׁ דָּת לָמוֹ: אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב:

מפשט הכתוב עולה, וכך גם מסבירים כל המפרשים שם, ש"דת" היא התורה. כך למשל במדרש תנאים שם:

דת מה האש ניתנה מן השמים כך תורה ניתנה מן השמים: ד"א מה האש חיים לעולם כך דברי תורה חיים לעולם: ד"א מה האש כל המשתמש בה חם לו פירש ממנה צן לו כך כל המתעסק בדברי תורה יש לו חיים פירש מדברי תורה אין לו חיים:

אמנם ניתן היה לומר שתורה כוללת לא רק את ההלכה (ה"תקנון"), אבל יש לזכור שמפשט התורה עולה שבמעמד הר סיני ניתנה לנו בעיקר ההלכה (עשרת הדיברות). הוסיפו לכך את המשמעות של המונח "דת" בנביאים המאוחרים כפי שראינו, ודי ברור שזו משמעותו של המושג הזה בלשון המקרא.[4]

בין עמנואל קאנט ליהודה יפרח

לא  יכולתי שלא להיזכר בקטע מתוך הביוגרפיה שכתב היינריך היינה על קאנט:[5]

את תולדות חייו של עמנואל קנט יקשה לכתוב, כי לא היו לו לא חיים ולא תולדות. הוא חי חיי רוק מסודרים מכנית, כמעט מופשטים, בסמטה שקטה, נדחת, בקניגסברג, עיר ישנה על גבול צפון-מזרחה של אשכנז. איני סבור שהשעון הגדול של הקתדרלה המקומית עשה את מלאכת-חוקו החיצונית בפחות להיטות וביתר קביעות מבן-עירו עמנואל קנט. השכמה, שתית קפה, כתיבה, הרצאת שעור, אכילה, טיול, הכל היה לו מועד קבוע, והשכנים ידעו בדיוק גמור שהשעה היא שלוש וחצי, בצאת עמנואל קנט מפתח ביתו במעילו האפור, קנה-החזר בידו, ללכת לשדרת-התרזות הקטנה, המכונה בעבורו דרך-הפילוסוף עד היום. שמונה פעמים הוא מטיל שם הנה והנה, בכל עתות השנה, ובהיות יום קודר או בהשמיע העננים האפורים על גשם, נראה משרתו, למפה הזקן, מהלך אחריו ודואג וחרד, מטריה ארוכה תחת שחיו, כדמות דיוקנה של ההשגחה. ניגוד מוזר בין חייו החיצונים של האיש ובין מחשבתו ההרסנית, המקעקעת עולמות! אכן, אילו חשו אזרחי קניגסברג את כל כובד ערכה של מחשבה זו, היה אוחזם שער מפני אותו האיש, פחד גדול יותר מפחד תלין, שאינו מוציא להרג אלא בני אדם – אבל האנשים הטובים לא ראו בו בלתי אם פרופסור לפילוסופיה, ובעברו לפניהם בשעה הקבועה הסבירו לו פנים וברכוהו בשלום, וכונו על פיו את שעון-כיסם.

הברנש החביב הזה מתואר כאן כאדם נטול חוויות ורגשות (=להיטות) לחלוטין. יקה פוץ שעושה כל יום אותו דבר ובאותה צורה בדיוק, ודן בכל רעיון ותובנה במישור טכני, הגיוני ואנליטי, קר ויבש כצנון. איפה הרגש והחוויות, עמנואל?! בכל זאת, הריני להזכירכם שגם היינה הכותב הבין שעמנואל קשישא נחשב כגדול הפילוסופים של העת החדשה, והוא כותב את התיאור הביקורתי הזה ביראת כבוד של ממש. האם באמת לא היו לו חיים ולא תולדות, כלשונו של היינה? משנתו של קאנט עוררה סערות וויכוחים, ועשתה מהפיכות מלאות להט ורגשות בכל העולם, היא קעקעה רעיונות ועולמות, כל זאת למרות שהוא עצמו לא יצא מעודו את גבולות קניגסברג, ובעצם מעולם לא חרג מ"דרך הפילוסוף" בקניגסברג. אני מניח שיהודה יפרח היה מכנה גם אותו אוטיסט רציונלי. הוא כנראה היה מעדיף חוויות מיסטיות על ניתוח לוגי ופילוסופי של משפטים סינתטיים-אפריורי, ומעדיף רגשות עמוקים ביחס לצו הקטגורי, במקום בזבוז זמן אינטלקטואלי קר ומנוכר על יסודותיה של תורת המוסר. לדידו, גם קאנט הוא בזבוז, שהרי יכול היה להיות שמש בבית הכנסת של הבעל שם טוב, במקום לבזבז את  זמנו על הגיגים קרים וריקים (ראו כאן, ובטור 121).

אתם בטח תופתעו, אבל אני ממש לא במפלגה של יפרח. אמנם קאנט מנסה בכל כוחו לדחוק אותי אל מחוץ למפלגה שלו (לדידו, אני כאדם דתי אמור להיות בעל חוויות רליגיוזיות ולא לעסוק בתקנונים הגיוניים באופן אנליטי קר. בקיצור, להיות דתי זה יהודה יפרח), אבל בכל זאת אני מאד שמח על כך שהוא לא הצליח בכך, כלומר על כך שאני עדיין כאן. לא בשבט יושבי המערות הפגאניים שעוסקים בתיקשורים עם חייזרים וחרגונות מיסטיים, אלא בקבוצה שיש לה אמירה קוגניטיבית כלשהי. אני מאד שמח על השתייכותי למפלגה האוטיסטית הזאת, גם אם כמה מצרכיי לא נענים באופן כזה (כאמור, אינני אוטיסט. אף אחד לא מושלם).

מבט היסטורי

אם בסיני קיבלנו בעיקר "תקנון", מערכת נורמטיבית, הרי שבדורות לאחר מכן קשה לומר שהמיקוד היה דווקא בו. התנ"ך אינו שם דגש על הלכה, ובוודאי לא ניתן למצוא בו את המרכזיות של הלימוד ההלכתי-תלמודי. התנ"ך הוא ספר של חיים תוססים וסוערים, ופחות של הגות אינטלקטואלית, גם מעבר להלכה. אפילו ספרי החכמה בתנ"ך לא כתובים בצורה של הגות אנליטית יבשה. אבל החל מתקופת בית שני, עידן תורה שבעל פה, ההלכה תופסת מקום יותר ויותר מרכזי. התלמוד, כידוע, מכיל מרכיבים נוספים, כמו אגדה ומחשבה, תובנות חיים, ואפילו מחלות ורפואות, קוסמולוגיה וסיפורים שונים, אבל בעידן הבתר תלמודי המיקוד חזר לחלק ההלכתי של ההלכה. תחושתי היא שבעידן התלמוד חכמים תפסו את היהדות כמכלול החיים, ולכן הכניסו לשם כל תובנה וכל חכמה שהיא. מבחינתם אלו היו החיים, וכל דבר אנושי לא היה זר להם. לדעתי זהו תוצר לוואי של חוסר המודעות של העת העתיקה, ושל חיים בקבוצה שאין לה תחרות ממשית מהסביבה. כל מה שלא תורה לא שווה כלום, וכל מה ששווה הוא תורה. בעידן המודרני כשהתפתחו חכמות נוספות ונעשה ברור שהדת אינה כל החיים אלא מרכיב כלשהו בתוכם, המיקוד להלכה הוא התפתחות טבעית ומתבקשת. אם כי, גם אנוכי הקטן תבנית נוף מולדתי, הגדרתי מעגל פריפריאלי של תורה בגברא, סביב מעגל הליבה של תורה בחפצא. אני מסכים שלא רק תורה (בחפצא) היא בעלת ערך, ושבהחלט יש עניין ומקום לעסוק בדברים נוספים. אבל דווקא זה דורש מאיתנו להגדיר טוב יותר את מקומו של כל עיסוק כזה.

להערכתי, בדורות האחרונים ישנו מאמץ מרוכז לשנות את מהותה של היהדות. מנסים להחדיר למרכז הזירה את התפיסות, המוסר והערכים החוץ הלכתיים, עקרונות מחשבתיים ולימוד מקרא, ולא פחות מכך את הרגש והחוויה. להבנתי הדבר נובע בעיקר משני מקורות: השפעות נוצריות (במידה רבה דרך החסידות ולא פחות מכך דרך האמנציפציה) וחילון. הנצרות שזרקה את המצוות המעשיות ושימרה את המוסר, הרליגיוזיות והאמונה, הגדירה מחדש את המושג "דת", ויהודים רבים (ביניהם גם דתיים) פוסעים מבלי משים בעקבותיה. החילון גם הוא תרם לדחיקתה של ההלכה הצידה, שכן החילוניות היהודית מחפשת דרך להגדיר את עצמה כיהדות, ואולי אפילו כדתיות, אבל בלי מחויבות דתית (ע"ע 'אין לכם מונופול על היהדות'). מטבע הדברים כל מה שמעבר להלכה נכנס למרכז הזירה, והיא נותרת זנוחה בצד. הכוהנת והפונדקית עשו הצרחה. לצערי יש לא מעט דתיים, בעיקר אלו שמושפעים מהתהליכים שתיארתי, שמאמצים גם הם את התפיסות הללו. למה שהיהדות לא תהיה דת במובן המקובל? למה להשאיר לנצרות את המונופול על מוסר ורליגיוזיות? גם אנחנו רוצים…

יש שמגדילים עשוה, ורואים בזה אפילו רנסנס, תחייה דתית באמצעות חזרה אל הדתיות העתיקה. כמו הפרוטסטנטיות בנצרות, גם כאן זוהי תנועה של מחאה (פרוטסט), דרך חזרה לתנ"ך ודילוג על פני אלפי שנות גלות ותורה שבעל פה. יציאה מהספירה הנורמטיבית (=דרך הפילוסוף בקניגסברג) למרחבי החיים. להערכתי גם זה חלק מהשפעת הציונות, שניסתה להחיות יהדות במובן הלאומי החילוני, ורגשי הנחיתות מול הנצרות.

להבנתי, שנות הגלות, על אף כל חסרונותיהן, סייעו לנו למקד את התפיסה הדתית שלנו אל מול הסביבה, ולהבין מהי דת ומהי תרבות, ולהבחין בין הליבה לפריפריה, ובין הטפל (והתפל?!) לעיקר. מה שייך לקב"ה ולספירה הדתית, ומה לספירה החילונית ולמרחבי החיים. לכן התהליכים הללו בעיניי הם מזיקים ומוטעים. ושוב, אני אומר זאת כמי שרואה ערך רב בכל מרחבי החיים, אני רק לא רואה שום צורך והיגיון להכניס את כל זה לספירה הדתית. אפשר וראוי לעסוק בכל אלו גם בלי לקבל תעודת הכשר דתית. לגבי הרגש והחוויה, בעיניי זה פחות משמעותי, אבל עדיין מי שרואה בזה ערך שיבושם לו. לא צריך בשביל זה להפוך את העניינים הללו לעיקרי אמונה ויסודות בעבודת ה'.

במהלך ההיסטוריה המושג "דתיות" עצמו עבר עיבור צורה. ראינו שבמקורו המושג הזה מציין תקנון נורמטיבי, ובעקבות הנצרות כיום הוא מכוון דווקא כלפי הרגש הרליגיוזי. יש שמבקרים את הצמצום שבו, הפיכת היהדות לסקטור, תקנוני או חווייתי. גם הביקורת הזאת באה מהכיוון הלאומי (יהדות כלאום ולא כדת), ואיני רואה בה טיעון דתי אותנטי. אבל בעיניי לא מאד חשוב לדון במשמעותם של המושגים 'דת' ו'דתיות'. השאלה החשובה יותר היא מה ראוי לעשות ומה יותר או פחות חשוב בעבודת ה'. המינוח הוא שולי. כאן אני חוזר שוב לקאנט, שצדק במישור הדיאגנוסטי, שהוא החשוב, גם אם ניתן להתווכח עמו במישור הסמנטי-מושגי.

ארבעת הטענות שתיארתי למעלה עוסקות בשאלות המהותיות ולא במינוח. לשון אחר: אלו טענות ולא הגדרות. אבל טענות זוקקות כמובן הסבר. למה לפסול גישה שהייתה רווחת בימים עתיקים, בפרט כאשר רבים מאיתנו רואים בתקופה ההיא סוג של אידיאל דתי? אם קיבלנו על עצמנו את סמכותו של התלמוד, כיצד ניתן והאם ראוי לסטות מתמונת היהדות (או הדתיות) שנשקפת ממנו? וגם אם למדנו משהו מהנצרות או מהציונות החילונית, האם זה בהכרח פוסל את הטענות ואת המסקנות הללו? אני האחרון שאשתמש במקור כבסיס לפסילת דעה או טענה. לדעתי מקורו של רעיון או אידיאה כלשהי אינו רלוונטי לדיון המהותי לגביהם. מה שחשוב הוא הם עצמם. בטור הבא אתחיל לבחון את הטענות עצמן.

[1] אני אמנם לא חושב שההאשמה הזאת צודקת, אבל זה רק בגלל שאף אחד אינו מושלם. ראו על כך בטור 218.

[2] אולי אני צריך לבקש מחילה ממרדכי על ששמתי אותו במוקד דבריי. תכננתי טור על מעמדם של הרגש והחוויה, והוא פשוט הרים לי להנחתה בדיוק בזמן הנכון.

[3] יש על כך פרק בספרו של הוגו ברגמן, עמנואל קאנט (ראו גם דיונון קצר ולא מדויק כאן). למקורות רבים נוספים (אם כי בערך עצמו אין דיון על כך), ראו בביבליוגרפיה בסוף ערכו בוויקיפדיה.

[4] זו עצמה ראיה נוספת לטענתי שעיקרה של התורה הוא ה"דת", כלומר ההלכה. כך גם עולה בבירור מדברי רש"י הראשון בתחילת פירושו לתורה, שמקשה מדוע התורה לא התחילה במצווה הראשונה שנצטווינו בפרשת בא. הבאתי זאת כבר כמה פעמים בעבר.

[5] מתוך לתולדות הדת והפילוסופיה באשכנז, תרגם מגרמנית ש. פרלמן, הוצאת "לגבולם" בהשתתפות מוסד ביאליק. מובא בהערה 2 בערך ויקיפדיה הנ"ל.

127 תגובות

  1. אני מסכים שהדבר היחיד שמוסכם או ליתר דיוק העיקרי בהיסטוריה היהודית שמגדיר את האדם כיהודי כשר הוא המחויבות שלו לשמירה ומצוות-אלא שבעייניך רוב היהודים (וגם רוב המנהיגים היהודים בהיסטוריה הראשונים ומהאחרונים התנאים והאמוראים)הייתה גם ציפייה לכך שבסופו של דבר תבוא לעולם איזשהיא משיחיות.החזרת הנבואה תחיית המתים וכהנה וכהנה .ומשהרמב"ם קבע את 13 עיקרי האמונה-הדברים האלו כלומר האמונות נקבעו כמרכזיים בהגדרה של מי בפנים ומי בחוץ לא פחות מדיקדוק של קלה וכבחמורה של המצוות-כול הדיון של פיספסתה את המטרה או לא הגעתה אלייה (כמו ההערה של מרדכי)הוא עצמו דבר לא מובן.מטרה של מי?של מה?אני אמנם לא הפרשן שלו או של יהודה יפרח אבל דומני שמה שעולה מדברים(לא דווקא של שניהם אלא בכללי מביקורת מהסוג הזה) שחלק ממה שמרכיב את היהדות .גם אם לא מה שמגדיר אותה.הוא הציפייה לאיזה גאולה תיקון מיסטי של האדם האומה או העולם(ואכן כפי שציינת בצדק רוב החזרה בתשובה בדורנו אם לטובה אם לרעה הוא בדיוק מוטיבציה למוטיבים כאלו ולא רק בדורנו ראה את סיפורם של לוינס בני לוי אנדרה נהר וכדומה)

    1. ר"י.
      לא הכל הם מטרות אבל הם קיימים.
      רוח הקודם אינה מטרה דתית אבל היא מושג אפשר להגיד אליו על ידי הדת.

    2. זה כבר דיון אחר. זה לא המגדיר של הדתיות. האם זה חשוב או לא, ומדוע? יידון להלן.

  2. נורא מוזר שהאמוראים ושאר חכמים שהם נר לרגלך ובהם ובדבריהם אתה מעמיק כ"כ בנקודה מסויימת הפכו לשוטים הצריכים טיפול.
    יש בברכות כמה עמודים על חלומות בעיקר על חלומותיו של רבא.
    משום מה עשתה רואה אנשים שכל תחום הם רציונליים וחכמים ובדבר מה שאינך חווה אתה מניח אותם לשוטים, לא יותר רציונלי להניח שיש דברים שאחרים חוו חווים ואני לא חווה?!

    1. תם במידה ותגובתייך הייתה מופנית אליי.איפה בדבריי כיניתי אותם שוטים?

      1. תגובתי הייתה מופנית אל הרב.

        הנה מקצת מדבריו הנראים מיוחסים לאביי ורבא למשל (אולי הם היו צריכים טיפול לשיטתו) .

        "אנחנו חולמים, חשים וחווים המון דברים, ומי שמתייחס לכל אלו כביטוי למפגש עם משהו בעולם האובייקטיבי בדרך כלל זקוק לטיפול של איש מקצוע."

        1. לא בכדי כתבתי כל מי שמתייחס ל"כל אלה". הרי כתבתי שעקרונית זה ייתכן, אבל טענה כזאת טעונה הנמקה. חובת הראיה על הטוען. אולי אביי ורבא באמת חזו את אלוקים בחלומותיהם. איני יכול לשלוח זאת, אבל נטל הראיה עליהם ולא עליי.

          1. היו השלכות עובדתיות לחלומות שלהם למה זה לא מספיק כראיה?
            כנראה שתעמיד את הגמרות הללו שאינם כפשוטם, אבל זה רק בגלל שהנחת המבוקש שלך שחלומות ושאר רוחות אינן קיימות בעליל.

            1. תגיד, אתה עצמך מבין את מה שאתה כותב? כי אני לא.
              הבאת את חלומות אביי ורבא ושאלת למה אני לא מזלזל בהם. אז אמרתי לך שאין הכרח לזלזל, כי יכולים להיות חלומות אמיתים. כעת אתה מסביר לי שיש לאביי ורבא ראיה מהתממשות החלומות (אף שבסנהדרין ל רואים שההתממשות אינה ראיה). אז מה אתה רוצה ממני? ההתממשות היא הסיבה למה להתייחס לזה ברצינות גם לשיטה שחלומות שווא ידברו (שגם היא כזכור לא המצאה שלי).
              אני גם לא מניח שכח אלו לא קיימים, וכבר כתבתי זאת. מה שאתה מניח לגבי הנחותיי לא ממש רלוונטי לדיון.

  3. שלום רב לרב
    ראשית תודה על הטור הנפלא
    אך דבר אחד מעניין אותי לדעת
    לשיטתך שציר הדת סובב על על צווים הלכתיים מעשיים
    ותחושות או מפגשים של רגש אינם חלק מהותי או מחייב
    אם כן מה מקומם של המצוות הרגשיות כגון ואהבת את ה' וכו' או 'את ה' אלוקך תירא'

    בהם האדם כן נדרש לגייס רגשות ותחושות עבור הקב"ה.
    אחרי דברי הרב אודות תחושות ורגשות צווי על הרגש בתורה
    מה צורך בהם לצד צויים הלכתיים מעשיים
    שמקורם האובייקטיבי הרבה יותר ברור

    בברכה.

  4. חויה רגשית א"א בלי אמונה ודאית, וגם אם אין הוכחה למצוה של רגש, מהעובדה שהיו שחוו את היהדות [ראשונים, אמוראים, תנאים מלכים ונביאים] רואים שלכה"פ הם הבינו שכן צריך להאמין בלב בודאות [אחרי שרואים בשכל הסתברות לאמיתות האל]

  5. הדברים על הרחבת תחום היהדות מעבר למצוות שמטרתה בעצם לייתר את שמירתן קולעים מאוד

  6. אולי הסיבה שמרדכי הניח שיש עניין מהותי להגיע לנבואה\רוה"ק זה בגלל שהמקור של התורה,( גם אם אתה סובר שהעיקר בה הוא תקנון הלכתי), הוא הנבואה של משה. הוא בכלל לא הזכיר חוויה או רגש בתגובה שלו, אבל לא חשוב מה כוונתו- זו בכל מקרה הנחה מאוד סבירה שיש ערך לנבואה ורוח הקודש אם הם המקור של ההלכה שהיא בעצם עיקר היהדות לשיטתך
    אולי אתה סובר שהנבואה של משה היא רק משהו טכני שמאפשר המצאות של תורה, אולי בעבר הייתה מעלה לנבואה וכיום לחכמה, אולי אתה סובר שהנבואה היא משהו יותר שכלי מאשר רגש. אבל ההנחה הפשוטה היא שלפי היהדות יש מצב של נבואה וזו מעלה גדולה, ולכן אם אתה מקבל את זה ששיטתך חוסמת קשר כזה עם הקב"ה (אפילו בתוספת תשלום..) יש בה משהו שמתנתק מהמקור שלו וזה דורש הסבר
    נכון שחובת ההוכחה על בעל הרוח הקודש או החלום וכו'- כפי שכתוב בתורה שצריך אות או מופת, אבל בהינתן אות כזה גם אתה הרב תצטרך לשמוע לחולם החלום- לפחות כהוראת שעה.

    1. איבדתי אותך. מי דיבר על נבואה? מדוע שיטתי מונעת נבואה? אני מדבר על חוויה וקשר ישיר עם הקב"ה, ולא על נבואה.
      לעצם הטיעון שהתורה מבוססת עלל נבואת משה, איני רואה לזה שום קשר לדיון שלנו.

  7. 1ב. "גם אם היה כאן מפגש – אין כאן בהכרח ערך".
    אבל אם לא חווית ולכן אינך יודע מה הוא מפגש כזה (גם אני לא) אז איך אפשר לקבוע שאולי אין ערך למפגש כזה. אין כאן בעיה פורמלית אבל זה נראה תמוה מהבחינה המעשית, וגם מזכיר את הביקורות על רבנים גדולים שליט"א שפוסקים לדור מבלי להכיר את המצב. אפילו השימוש במושג 'מפגש' נראה קצת מטעה. לכאורה אפשר להשתמש במושג מוכר למשמעות לא רגילה ומופשטת (ולכן רחבה יותר) רק אם כבר נעשתה חדירה במחשבה או בתחושה למשמעות המופשטת הזאת. אחרת נוצר פער בין הכותב לקורא.

  8. ואני רק משאיר כאן גם את דברי נביא השקר ישעיהו- "הדת היהודית יוצרת את האמונה שעליה היא מושתתת. זהו פאראדוכס לוגי, אבל אינו פאראדוכס דתי." ניתן לטעון בשמך (כנראה שלא בצדק אך הדברים צריכים הסבר למה לא)- "הדת היהודית מתייחסת כטפל אל הקשר עם האלוקים עליו היא מושתתת" וגם זה לא מאוד הגיוני

    1. לזה אין צורך לחכות. זה פשוט כביעתא בכותחא. הדת היהודית לא מתייחסת כטפל לקשר אל אלוקים, אלא לחוויות רגשיות שמתיימרות לבטא קשר אליו. הקשר האמיתי והחשוב אליו נעשה דרך לימוד תורתו וקיום מצוותיו. זה הקשר שהוא דרש מאיתנו, וה בהחלט חשוב ובכלל לא טפל. עי' נפה"ח בתחילת שער ד.

  9. מרדכי דיבר על נבואה:
    "זו הנקודה המרכזית – אם אכן לא ניתן להגיע לנבואה ולקשר בלתי אמצעי עם הקב”ה עם “אמת” כזו" "ברור שלא כל אדם יזכה לנבואה ולרוה”ק גם אם ידקדק במצוות ויגרוס באורייתא תדירא"
    אתה בחרת להתחמק ולדון על רגש ערטליאי דתי של הוזים, הוא דיבר על שאיפה לרוח הקודש

    1. כבר עניתי לזה. מה טעם לחזור ושוב ושוב. וכי אם חוזרים על משהו הוא מקבל צבע אחר?

  10. לא ראיתי שענית- נכתב לפני שרעננתי את העמוד. סליחה!
    עכשיו אני מבין שנקודת המחלוקת היא איך מגיעים לקשר ומה מהות הקשר ולא עצם קיומו. אני די מסכים עם דבריך שהדרך היא על ידי התורה וההלכה. יחד עם זאת אם אני שוב חוזר לנבואה- להבנתי יש בה גם אלמנטים אחרים שקשורים גם לרגש דמיון וכו' וגם למישור הקשר הזה עם ה' יש חשיבות, לא רק כטפל
    תודה!

  11. מעניין. עוקב.
    בהקשר של תיאור ההפרדה בין "החיים החילוניים" ל"דת", ראוי להזכיר את הנצרות אף פה (אף שכדבריך, אין במקור לפסול את הדברים גופא) – "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלהים את אשר לאלהים".

    והצעה אסתטית – אם סדרת המאמרים האלו יודפסו היכן שהוא, באיזו טירלוגיה או קוורטט (ר"ל) עתידיים, לענ"ד מומלץ להשמיט את החלק של ניתוח התגובה.

  12. אבישי, כמה מחשבות כתוספת לדבריך. נראה מפשט התורה שסיפור מעמד הר סיני ונבואת משה בעקבותיו דווקא באה לנעול את החויה הנבואית. הסיפור, ואני מסכם כבר לפני ההסבר להלן – בא לענות על שאלה נסתרת של היהודי: למה שאקבל מצוות מאת ה' אם הוא לא אמר לי את דבריו מעולם? למה שאאמין לצינור של משה? הציפיה הפשוטה של היהודי היא ש"כל עם ה' נביאים" ושאת התורה יש לקבל אך ורק במעמד קולקטיבי בו האל מתגלה לכולם ופונה בלשון יחיד לכל אחד ופותח: "אנכי ה' אלהיך..לא תחמוד…". זאת ועוד. ה' בעצמו שב ומזהיר את משה – חרף טענותיו – שישוב להגביל את העם מלהרוס לראות את ה' ו"נפל ממנו רב". היינו הציפיה היתה שתהיה נהירה המונית אל החויה המיסטית או אל הדיבור האלהי. (דבר זה מייחד את דת ישראל, בשונה מדתות הנשענות מלכתחילה על אמון באדם אחד שמתווך את הדיבר האלהי, כישו ומוחמד. והכל בסדר עם זה).אולם, כידוע ההפך הוא מה שארע. העם פחד ובמקום להתנפל על ההר הוא נסוג אחור וגדע את ההתגלות בשיאה – מבקש ממשה שיגש הוא אל הערפל. הוא יהיה השליח. לימים יגלה משה בספר דברים (פרק ה) שה' הסכים עם המהלך: "היטיבו כל אשר דיברו". מעתה ואילך כל המצוות שלאחר עשרת הדברות (או השתיים) יתווכו אך ורק דרך משה: "וידבר ה' אל משה לאמר". לאף אחד לא תהיה הוכחה לכך שמשה לא בודה מליבו, מלבד אותה הסתמכות על התגלות קולקטיבית שכמו שנפתחה ככה הסתיימה, כהרף עין "קול גדול ולא יסף". באותה שעה שחווה העם כולו את הקול האלהי נפתח לו צוהר למה זו חוויה נבואית – והוא הכיר בעובדה שהאל מנבא את האדם ואף מעביר לו את רצונו במילים. בצווי. זו היתה שעתו היפה ביותר של העם – ומכוחה הוא מאמין בדברי משה עשרות שנים לאחר מכן. פשוט בגלל שלרגע מסוים הוא היה עם משה על אותו רצף. זו תכלית מעמד הר סיני, כדברי ה' אל משה סמוך לארוע: "וגם בך יאמינו לעולם". היינו כי הם יהיו כמוך (עי"ש). יושם לב. הציפיה היתה שכולם יתנבאו לעולם,(ואולי בסוף המעמד יעלו אל ההר לקבל את יתר התורה: "במשוך היובל – המה יעלו בהר", ולכן היה הצורך האלהי להדגיש חזור והדגש את האיסור להרוס אל ה' לראות בעודו יורד באש) אולם כבר לפני ההתגלות ה' מותיר גם את האפשרות השנייה – שההתגלות תהיה חד פעמית והם יסוגו וינעלו את האפשרות לדבר שוב עם האלהים. גם לאופציה זו ה' מתרצה ומצהיר על היתרון של המעמד גם בתצורתו הזמנית בכך שהוא יבסס את האמונה במשה לדורות הבאים. לאמר: גם נבואה לרגע עדיפה מלא כלום. זהו החידוש הישראלי כאמור. דמוקרטיזציה של הנבואה (בלשון ה"מחקרים")

    לאחר כל זה- המסר העולה מדברי התורה הוא כי אף שהאידאל הוא שכל עם ה' נביאים, וכדברי כמה נביאים על כך שבעתיד ה' ישפוך את רוחו על כל בשר- ברוח דמוקרטית ושיוויונית אל דבר ה', עם כל זה טמון בחומש מסר כמעט הפוך: לעת עתה אין אפשרות נבואה קולקטיבית. היתה לכם כזו הזדמנות והחמצתם אותה, הוכחתם שלא יעזור כלום ואין קפיצות ודילוגים. האדם לא יכול לשמוע קול אלהים מדבר מתוך האש ולשרוד. נפשית חברתית גופנית או סוציולוגית. אולי בעתיד, אולי עם הזדככות הדורות ועקירת העבודה זרה וחטאי המוסר. לבנתיים לא. כעת מה שנותר לנו אלו תרי"ג מצוות שניתנו לנו על ידי שליח שאותו אנחנו מינינו שישמע במקומנו את דבר ה'. (כמו מכירת חמץ לגוי, להבדיל). הדברים מאד עדינים ומתוחכמים, ונראה שהם עולים מתוך סיפור המקרא עצמו. הוא בא לבסס את האמון בתקנון התורני (העוטף ושזור בסיפורי ההתגלות) למרות שניתן באופן לא ישיר מאת הבורא. הוא היה אמור להיות אחרת, אבל זה לא יצא אל הפועל. כעת זה מה יש. (התורה מאד מודעת לאפשרות הספק במצוותיה, כמוכח בחוק הריגת הנביא המביא מופת בדברים יג, ובעצם סיפור בליעת עדת קורח המפקפקים בתורה משמים. זו ממש מודעות ביקורתית בגוף התורה).

    האם זה אומר שאין ציפיה לנבואה? לא בהכרח. אמנם על האדם הבודד לקיים את דברי משה מפני הסמכות שהעם האציל לו (בהסכמת ה') ולא לצפות לחוויות רליגיוזית שינחו את דרכו, אולם מציאות של נביא תתכן מכח הרחבה של דמותו של משה לדורות הבאים. כי יש סעיף קטן בכל החוזה הזה של נעילת הנבואה שבכל אופן מתיר היתכנות של נבואה מכח נבואת משה (סעיף זה מובא בפרק יח בדברים והוא אינו נובע מפרק ה עיי"ש):"כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים. כִּי-תוֹעֲבַת יְהוָה, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם–אֶל-מְעֹנְנִים וְאֶל-קֹסְמִים, יִשְׁמָעוּ; וְאַתָּה–לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן. כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּחֹרֵב, בְּיוֹם הַקָּהָל, לֵאמֹר: לֹא אֹסֵף, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהָי, וְאֶת-הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא-אֶרְאֶה עוֹד, וְלֹא אָמוּת. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי: הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם, כָּמוֹךָ; וְנָתַתִּי דְבָרַי, בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ". (הרחיב על כך ר משה שפירא ב"רעה אמונה" כדרכו).

    בהמשך הפסוקים שם מובאים כמה קריטריונים לביסוס נבואת אמת – שהיא מתקיימת בפומבי – ומאידך אזהרת מוות לנביא שמדבר מליבו. זה ממש מחזק את שלילת הרצון לפסיקה הלכתית מכח "רוח התורה" או אמוציוליות דתית. התורה לא מאפשרת אלא צוו הבא מכח נביא. קשיות העורף של העם כמו מזמינה צמיחת דתיות אישית, מהבטן – ולכן התורה שוללת אותה מראש. אדם רפורמטור כמו ישו הוא ממש האניכריסט של התורה (על דרך הדרוש:"כי מנסה ה' אלהיכם. מפני שמנסה אתכם המקום וגלוי וידוע היה לפניו שעתיד היה ישו הנצרי לעמוד לפיכ' הקדים והזהיר [רבינו מיוחס, יוון מאה 12] כי יסיתך אחיך בן אמך או. גי' זהו ישו הנצרי. מכאן ראיה למינים להשיבם על שמאמינים בישו, שאומר להם כבר הקדימנו משה רבינו וצוה לנו שלא להאמין לאותו שאתם אומרים שיולד מאם בלא אב שנא' "אחיך בן אמך". [רבינו אפרים] ) אבל כאמור כל יהודי שחש כי ה' מדבר אליו וכך הוא מרגיש וחווה מה נכון לעשות, לעיתים נגד צווי התורה – אף הוא בכלל מה שהתורה יוצאת נגדו. הערוץ היחידי הוא משה.

    לסיכום: אכן נבואה עומדת בצווי ההלכה של התורה. זאת ועוד נבואה תתכן גם לאחר ימי משה מכח נביא "כמוהו". הדבר היחיד שננעל ונחתם הוא דיבור ישיר ושמיעת הצווי האלהי בידי האינדיודואל. נבואה כזו איננה מן התנועות שהתורה מעודדת, ובמובנים רבים היא חוששת מפניה. (גם התפרצות רוח ה' על שבעים הזקנים נעשתה רק בהאצלה ממשה והן הן הדברים)

  13. תודה, הרעיון יפה ומבסס את ההסבר שהנבואה היא בסיס התורה אך לא רלוונטית כשאיפה כעת אלא רק לעתיד לבוא. ממה שהבנתי מדברי הרב מיכי- עיקר התשובה שלו היא שהנבואה לא דרך חוויה רגשית והוא לא רואה קשר בין הדברים, ולכן גם אם רלוונטית עכשיו אין בזה קושיה על דרכו.
    ואוסיף בהקשר הזה לגבי הניתוח ההיסטורי של החיבור בין הרגש בדת בתקופה האחרונה: חלק מהרעיון של השבת עניין הרגש לעבודת ה' מבוסס על המחשבה של קרבה אל הגאולה וחזרת הנבואה. הרב קוק (ותלמידיו) למשל לא חשב שהוא נותן ערך לרגש והדמיון בגלל שהוא מושפע במובלע מהנצרות ורוצה לבטל את ערך המצוות המעשיות, אלא כי הוא מניח שהגאולה מתקרבת והנבואה חוזרת להיות רלוונטית. [נכון שיש כאלה שהחוויה הדתית באה במקום הדרך ההלכתית, אבל לא נכון לומר שכל עניין הכנסת הרגש והחוויה ליהדות נובע בעיקר מנצרות וחילון]

    1. כמו כל הכללה, ברור שאי אפשר ליישם אותה על כל פרט ופרט. לטענתי התקבלותה של הגישה הזאת בציבור הרחב נובעת מזה. הרב קוק לא רצה להשתחרר מהמחויבות. זה ברור. אבל כן נכון שהמשיחיות שלו וההשפעה הציונית החילונית (כולל ההתנערות מהגלות) בהחלט יכולות היו להשפיע גם עליו.

  14. בס"ד ט בסיון תש"פ

    הרגש בחיי הדת הוא חיוני, לא כדי להיות נביאים, אלא כדי להיות אנשים חיים.

    המצוות התלויות ברגש הדתי, אהבת ה' ויראתו והדבקות בו, הן חלק בלתי נפרד ממצוות התורה. אף קיום המצוות המעשיות צריך להיות מתוך שמחה, כדברי הרמב"ם שלמד זאת מהעונש שיעדה התורה 'על אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל', וכדברי משורר התהלים: 'עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה'.

    האדם מטבעו מורכב משכל ורגש, וכשעבודת ה' יבשה ולא ממלאת את עושיה ברגשות חיוביים – היא הופכת לנטל ונעשית על האדם לזרא, וכפי שתיארו חז"ל את המצב העגום של 'הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה' שהתורה נעשית לו ח"ו כ'חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בם'.

    אבל כאשר 'בבית אלקים נהלך ברגש', בא עול התורה והמצוות בנעימות, ואזיש יכולת להתיד בו גם כשנתקלים בקשיים, כפי שדרשו: 'ברג"ש' – ברד, רוח, גשם, שלג.

    בברכה, ש"צ

      1. ואולי הרמב"ם הרואה בנזיר חוטא (אלא אם כן הוא עושה זאת כסייג להישמר מנפילה בחטא), הולך לשיטתו שהשמחה בעבודת ה' היא יסוד גדול.

        ואולי משום כך נסמכה ברכת כהנים לפרשת הנזיר, ללמדנו שהאדם זקוק לא רק לברכה ולשמירה אלקית, אלא לתחושה הנפשית הטובה של 'יאר ה' פניו אליך ויחנך'. כ

        שאדם חש שה' נושא את פניו אליו מתוך תשומת לב ואיכפתיות – אז הוא מגיע לשלימות בכל רבדי החיים, לחיבור מתוך שמחה של הגוף והנפש, השכל והרגש, ואז אינו צריך לפרוש ולהינזר מהיין המשמח אלקים ואנשים, אלא יודע לשלב את הרגש והשמחה בחייו תוך ביקורת ראויה של השכל.

        בברכה, ש"צ

        הרמב"ן שסובר שלמ"ד שנזיר נקרא 'חוטא' לא משום שציער עצמו מהיין, אלא משום שהפסיק את נזירותו – אפשר שהולך לשיטתו שמצוות 'קדושים תהיו' מחייבת את האדם להציב לעצמו סייגים ו'לקדש את עצמו במותר לו'

        1. היהדות שאותה מצייר קאנט, שהיא 'תקנון' של מצוות מעשיות ללא מימד רליגיוזי, לקוחה מתיאורו של בן ארצו וזמנו משה מנדלסון, שכך תיאר את היהדות.

          לא פלא שבדור הבא נטשו מרבית צאצאיו של מנדלסון את היהדות. אוסף מצוות יבש וחסר חיות – אינו עמיד בפני פיתויי הסביבה. תפיסה כזו יכולה להועיל למי שהורגל באורח חיים דתי חי, וקשה לו לנוטשו, אף שאצלו כבר אבדה החיות, אבל מי שגדל כבר על תפיסה של יהדות יבשה – לא יחזיק בה מעמד.

          בניגוד לתפיסה המנדלסונית, ביהדות ליטא היה העיסוק הלמדני בתורה מלווה באהבה וברגש דת שבה על טיפוחו בתפילה. ומלבדה הנחה רבי חיים מוולוז'ין להקדיש מספר דקות לפני תחילת הלימוד להתבוננות בגדלות ה' ולהרהור בתשובה. לדעתו של רבי חיים יכולות אותן דקות מרוכזות להוות 'קב חומטין' המחזיק את יראת ה' ליום שלם.

          בבית מדרשו של הגר"א הקדישו זמן לימוד עיוני של המקרא. הגר"א המליץ על משלי וקהלת ואגדות חז"ל כספרי המוסר הטובים ביותר, והנחה את תלמידו 'ספר מסילת ישרים יהיה מנהלך'. מכל כתביו הקפיד רבי חיים מוולוז'ין להדפיס ראשון את ספרו 'נפש החיים' שכולו הדרכה בעבודת ה'. הנצי"ב היה מוסר בישיבה שיעור יומי בחומש, שממנו צמח פירושו לתורה 'העמק דבר', ומספרים שביום שלא בכה ב'אהבה רבה' לא היה מעביר את השיעור (ראיתי זאת ב'דברי חיזוק' לחג השבועות תש"פ).

          רבי חיים מבריסק נודע ברגש העוצמתי של אהבת רעים, שהיה מחבק את חבריו בחום, עד שהנצי"ב גער בו: 'ר'חיים בצווארו ויעסוק בתורה?' 🙂 בהיותו רב בבריסק פעל במסירות לעזרה לעניים ולנזקקים. את הפסיקה בשאלותהלכתיות השאיר למו"ץ רבי שמחה זליג, ואת עיקר תפקידו ברבנות ראה בדאגה לנזקקים.

          היתה הקפדה ביהדות ליטא שהעיסוק ברגש הדתי לא ידחוק את רגלי עיון התורה ההלכתי, אבל בהחלט ראו בו את 'קב החומטין' ש/בלעדיו אין קיום ל'אוצר'.

          בברכה, ש"צ

  15. הרב מיכי, תוכל להרחיב, על הצעתך בהבדל התקופות, בין ימי הנבואה לתושבע"פ,
    אני מבין שאתה טוען שזה בהשפעת עמים בתקופותיהם, תוכל לפרט?
    יישר כוחך

  16. בוקר טוב הרב מיכאל

    אכן רליגיוזיות היא ממש לא עיקר ביהדות והמושג בכלל נוצרי כפי שכתבת. אבל העיסוק בנוכחות האל בעולם ובתורה הוא ודאי חשוב גם אם משני להלכה. מה לעשות רבם של כל הליטוואקים הגאון מוילנא החליט להשקיע המון שעות בעניין, גם את הרמב"ן הנושא הטריד, הבית יוסף וכו' אין צריך להאריך במפורסמות. עכשיו צריך לברר ולדייק מה טיב העיסוק בענייני אלהות ומה בינו לבין חוויות דתיות

    1. איני שולל עיסוק כזה. רק שיהיה מבוסס ועם שכל ישר. בכל אופן, קשה להגיע למסקנות לגביו. אבל מה לזה ולחוויות? זו מחשבת ישראל או פילוסופיה.

  17. כל העניין של החווייה וההתרגשות הדתית ומשמעותה מתואר יפה ובקצרה:
    וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: {טז} וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת: {יז} וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה: {יח} וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ: {יט} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ (מידו) מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:

    מצד אחד משה יורד עם לוחות כתובים. ומצד שני אלו עסוקים בחוויות דתיות. יהושוע בתמימותו וחוסר ניסיונו חושב שמדובר בקולות מלחמה, קורה שם משהו, יש דביקות, ומשה מסביר לו את המצב לאשורו.

    1. אם אני לא טועה, הרב אורי שרקי קורא את הפסוקים האלו כך – כמקור לכך ש'החוויה הדתית' היא דבר פסול ושורשו של הע"ז.

      1. בס"ד י"א בסיון תש"פ

        הרעיון שכנראה שמעת מהרב שרקי הוא שהרצון לקירבת אלקים הוא גם שורש העבודה זרה, אך גם שורש הקדושה. ששניהם נובעים שאיפת האדם לקירבת אלקים.

        וכדברי הרב קוק (מאמרי ראי"ה, עמ' 492) שהצימאון לאלקים עלול להידרדר גם למצב שהאדם מנסה להרוות א צמאונו ב'מים דלוחים' של ע"ז. ולכן כשהידרדר המצב והיה צריך לעקור את יצרא דע"ז – בטלה גם הנבואה.

        ברם מצב זה שלריפוי חולי קשה משתמשים באמצעים חריפים המחלישים את כח החיים הבריא – אינו המצב האידיאלי. עם ישראל צריך לחזור לרעננות של השאיפה לאהבת ה', אך לעשות זאת מתוך טיפוח נכון של הרגש הדתי מתוך הדרכתה של תורה (ראה אדר היקר, עמ' ל-לב; אורות עמ' לו ועוד).

        בברכה, ש"צ

        וכעין זה כתב ב'כוזרי' על חטא העגל, ש'שורש הקדושה הו שורש המרי', הרצון לקירבת אלקים העשוי להעלות את האדם לפיסגות הקדושה, אך גם חלילה להיפך,ולכן הוא צריך להיעשות מתוך הדרכה צמודה ש התורה.

        1. פיסקה 2, שורה 2
          … מנסה להרוות את צמאונו…

          פיסקה 4, שורה 3
          … מתוך הדרכה צמודה של התורה…

        2. בפיסקה 1, שורה 2
          … ששניהם נובעים משאיפת האדם לקירבת אלקים.

        3. הפניה מעניינת למאמרי הראי"ה, תודה רבה.

          עם זאת, מצ"ב סרטון בו הרב שרקי מדבר על החוויה הדתית כדבר שלילי:

          https://www.youtube.com/watch?v=1kW4E8EsCk4&index=45&list=PLa7LNhVrFIG7-iPcg4PtotzIskm_J62un

          בגדול הוא טוען שהיחס לאלוהות הוא רק לאחר הפניה וההתגלות (ממעלה למטה), כל פניה אל האל בלא יחס להתגלות (ממטה למעלה) היא פניה שמקורה ברגש הדתי, והיא פסולה לטענתו.

  18. אחזתני צמרמורת. אוסיף לצוואתי בקשה לחקוק על מצבתי "זכה להקדשת טור 311 (כמניין אי"ש) מהרמב"ג' (ר' מיכי בן ג'ורג')".

    כדרכך בטרילוגיה כן כאן. אתה מעמיד את הדעה שכנגד מול מראה עקומה ומציג אותה באופן קריקטוריסטי, ואף מכניס לפיו של הצד שכנגד דברים שלא אמר תוך התעלמות מהדברים שאמר. טריק דמגוגי ירוד. ובכלל, ההרחבה שהוספתי לא נועדה לך, אלא לשאר הגולשים באתר. אני עדיין משוכנע שהבנת היטב את כוונתי גם בתגובה הקצרה, ואני מתקשה להאמין להיתממות שלך. (כפי שציינתי, אתה פשוט חכם ואינטליגנטי מדי). אכן, אינך חייב לי דבר, ובכלל זה תשובה לתגובותיי. (זכותך גם לחסום אותי באתרך). אבל אם אתה מקדיש לי טור, אזי במטותא ממך אל תסלף את דבריי. (הציטוט המלא רק מוסיף לכעסי על הסילוף).

    כפי שכבר ציין מישהו לעיל, לא דיברתי על רגשות בכלל, ועל "רגש רליגיוזי" (מה זה?) בפרט. אני מדבר על השאיפה לקרבת א-להים כנאמר (שמות י"ט ו'): "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". זו המטרה המוצהרת של נותן התורה לישראל, וכמו ששנינו (ע"ז כ' ע"ב): ת"ר, "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כ"ג י'). שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. מכאן א"ר פנחס בן יאיר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן שנאמר (תהלים פ"ט כ'): 'אז דברת בחזון לחסידיך'". ופליגא דרבי יהושע בן לוי. דא"ר יהושע בן לוי: "ענוה גדולה מכולן שנאמר: '(ישעיהו ס"א א') 'רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים'. חסידים לא נאמר, אלא ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכולן".

    ר' פנחס בן יאיר מתאר מסלול מעין דטרמיניסטי שתחילתו "תורה" וסופו רוה"ק ותחיית המתים. אכן, המעבר משלב לשלב קשה ותובעני ורק מתי מספר זוכים להגיע לסוף המסלול. אבל זה היעד וזו המטרה. לא "רגש רליגיוזי" ולא "חוויות מיסטיות" ושאר ירקות שייחסת לי (ואני חושד שלא בטעות תמימה). אף אחד לא ביקש ממך שום שירות (כל כך נהנית מהשנינות הזו שחזרת עליה פעמיים). השאלה היא האם ה"תורה" שאתה מציע (בחפצא, בגברא, באיתתא או ברוחין ונשמתין) יכולה לשמש תחנה ראשונה במסלול המוליך ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש" או שהיא מוליכה לממלכת הפילוסופים האפלטונית. לך לא צריך להסביר שסוף מסלול לוגי מלמד על תחילתו.

    עבודת ה' לשמה אמורה לפתוח פתח וסיכוי להתקרבות לקב"ה במובן שציינתי לעיל. החוויה הרגשית היא אולי בונוס. אינני יודע, לא זכיתי לכך מעולם ואני אפילו לא בטוח שלמשה רבנו היה "רגש רליגיוזי" (אם כי גם בזאת אינני יכול להיות בטוח, כמובן, שהרי אינני יודע מהו אותו רגש). מכל מקום, עבודת ה' אינה סדרה חווייתית ויש בה מימד מודגש של עבודת עבד ("כי לי בני ישראל עבדים", ויקרא כ"ה נ"ה). אבל זו רק הקומה הראשונה, שתפקידה לשמש פרוזדור לקומות הגבוהות יותר של "בנים אתם לה' א-להיכם" (דברים י"ד א'). בספר השני של הטרילוגיה אתה מכריז שלדעתך יהודי אינו אלא "גוי שומר מצוות". אבל למעשה, על פי "התיאולוגיה הרזה" שלך, הוא הרבה פחות מכך. ריטואל מכניסטי-ליבוביצ'י-רובוטי שכזה הופך את היהודי לבהמה אנושית מאולפת להפליא, גם אם הוא נעשה מבחירה חופשית בעקבות עיון פילוסופי. גם אם הסוס יגיע למסקנה פילוסופית שיעודו הוא להיות בהמת עבודה (ע"ע חוות החיות של אורוול), זה לא ישנה את מהותו ואת טיב עבודתו. אבל נותן התורה הצהיר שיעודה הוא להפוך את סוסי העבודה והמחשבים האינטליגנטיים ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש", בני אדם, דורשי קרבת א-להים שיש להם גם סיכוי ממשי להשיגה.

    אחרי שביטלת את ערכם של לימוד התנ"ך והאגדה, הותרת אותנו עם לימוד התלמוד וההלכה (בפרט בשיטה הבריסקאית המחדדת את השכל, לכאורה). כלומר, חסמת את דרכם של המוני בית ישראל שאינם ברי הכי מכל סיכוי לקרבת א-להים, כפי שעשו למדני ליטא שבזו להמוני העם שבשדות, וגרמו לגל התנצרות המוני שנבלם באיבו הודות לבעש"ט והחסידות שלימדו שכל יהודי אהוב לפני הקב"ה אם הוא עובד ה' בתמימות ומתוך אהבתו ויראתו. החסידות לא הציעה זאת כתחליף לתלמוד תורה (האדמו"רים הראשונים היו למדנים מופלגים, ודי אם נזכיר את ר' חיים מצאנז, ה"שפת אמת", ה"חידושי הרי"מ", ה"מנחת אלעזר" ועוד. הירידה החלה כאשר האדמו"רות הפכה לעניין של שושלות משפחתיות ואכמ"ל. גילוי נאות: אני עצמי "מתנגד" גמור, אבל משתדל להיות הוגן גם כלפי מי שאני מתנגד לו). הרע"ק (ר' עמנואל קאנט) תיאר את היהדות ה"ליטאית" כפי שהוא דימה לעצמו. אבל בקשר ליהדות, במחילה, הוא היה חסר סמכות מהותית ופורמאלית כאחת, ואף היה אנטישמי ארסי כמו כל גרמני הגון. (אגב, די מוזר שהוא לא הכיר את החסידות, למרות שגדול תלמידיו על פי עדותו שלו היה שלמה מימון, תלמידו לשעבר של המגיד ממזריטש).
    דומה שבנית לך "תורה" בצלמך ובדמותך, ואתה מעניק לעצמך את כל ה"שירותים" שאתה זקוק להם. אבל עבודת ה' אינה הענקת שירותים עצמיים תפורים לפי מידה (וע"ע נגיעס).

    אגב, רוב התנ"ך, כמחצית מהתלמוד הירושלמי וכשני שליש מהתלמוד הבבלי מוקדשים לסיפורים ולאגדתות (מבלי להזכיר את המדרשים וכו'). אף אחד לא מנסה להפחית מחשיבותה של ההלכה (בכל אופן, לא אני), אבל הפרופורציות הללו אומרות משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. ועוד משהו, עיקר טענתך בספר השני נגד לימודי האגדה והתנ"ך היא שכל אחד מגיע אליהם עם האג'נדה שלו. כמה לא חל ולא מרגיש גברא שחיבר את הספר השלישי כדי להוכיח שאף בהלכה כך…!

    אחרי שהצגת את דעתי באופן מסולף וקריקטוריסטי (אבל זכרת לבקש מחילה, מחול לך…), אתה עובר ללעג. אבל קרבת הא-להים אינה "רגש רליגיוזי" (שוב, מה זה?) ואינה חוויה מסטית סובייקטיבית. לא אגדה ולא חלום. זוהי תוצאה של עשיית נחת רוח לפניו, זיכוך הנפש ועליה ב"מסילת ישרים" בדרך העולה בית-א-ל. אכן, כולי האי ואולי. שום דבר לא מובטח. המסלול קשה, תובעני ומלא מהמורות ומכשולים, וגם לקב"ה יש שיקולים משלו (שנעלמו ממני). אבל, וזה האבל החשוב, זו המטרה וזו השאיפה של עובד ה'. מי ששולל מטרה זו ומזלזל בה, עובד את עצמו ונושא את שם ה' לשווא.

    אם באתי לכתוב את כל מה שיש בלבי על הטור הזה (ועל כתביך בכלל) יכלה זמני והמה לא יכלו. נאלצתי להסתפק אפוא בהגיגים אסוציאטיביים אלה שאפילו עריכה ראויה לא עברו. אקוה שדי בכך.

    1. בגלל רודפי ע"ז שכמותך נצטרכה התורה לצוות על קורבנות ושאר עניינים. אם לא היתה עושה זאת אז היית אתה ושכמותך הולכים לנצרות. את זה משה רבינו הבין אחרי שראה את חטא העגל ולכן שיבר את הלוחות.

      לגבי המטרה שאתה מדבר עליה, אומר הנביא שהיא הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה

      חסד משפט וצדקה אין עניינם נענוע חזק בזמן התפילה ולא כוונות בשמות קדושים ולא עצימת עיניים חזקה.

    2. שלום רבי מרדכי.
      חן חן על שזיכית אותנו בביאור רחב, אבל מה לעשות טרם זכיתי לרדת לסוף דעתך.
      אם קרבת אלוקים שאתה מדבר עליה היא רעיונית ומידותית ולא רגשית חווייתית, אז מהי הערתך כלפיי? היכן ראית אצלי לא כך? אני לגמרי בעד. כתבתי לא פעם שעיסוק בתורה מקרב אותנו לקב"ה וזוהי הדבקות (לפי דרכו של ר"ח מוולוז'ין). ובוודאי תיקון המידות גם הוא חשוב לזה (אם כי זהו כמובן לא לימוד תורה). הטור הזה מוקדש לחוויות ורגש, שכן רבות מהביקורות נסובו על הנקודה הזאת, ולכן כך גם הבנתי את דבריך. אתה טוען שטעות בידי, כלומר שדבריך לא נסובים על חוויה ורגש, אבל אני עדיין לא השתכנעתי בכך. אנסה להסביר לך מדוע.

      מדוע לדעתך לא ניתן להגיע לנבואה ולקשר רעיוני-מידותי עם הקב"ה על פי דרכי? אני חושב שזהו בדיוק המסלול של המסילת ישרים העולה בית אל. לכן אני מבין שאתה מדבר על רגש וחוויה ולא על זה. אחרת אתה תוקף אותי על דברים שלא אמרתי ואיני חושב.
      כך או כך, גם לא הסברת מדוע דבריך אינם הנחת המבוקש. אני משרטט מסלול לפי הבנתי, ואתה מסביר שהוא כושל כי הוא לא מוביל למטרות שאתה מייעד לו. אם המטרות הללו שונות מאלו שלי (רגש וחוויה) – אז מה הקושיא? ואם הן זהות (מידות, קיום ולימוד) – שוב לא הבנתי מדוע הוא לא מוביל לשם. אני מסיק מכאן שאתה מדבר על רגש וחוויה.
      אגב, גם דבריך בהודעה האחרונה שבאה להסביר את עצמך, מתפרשים כך. מהם בדיוק אותם 'נחת רוח', 'זיכוך' וכו', שעליהם דיברת? איך משיגים זאת? בעבודת המידות וקיום ההלכה ולימוד תורה? אם כך, על מה הוויכוח? שוב חזרנו למחוזות הרגש והחוויה.
      אתה כותב שאני מזלזל בקרבת אלוקים וקשר עם הקב"ה. היכן ראית זאת? אני זלזלתי במגמות הרגשיות וחווייתיות. אתה חוזר שוב ושוב על דבריך שמכוונים כל כולם כלפי הרגש והחוויה, ובו בזמן מכחיש שלכך התכוונת. קצת קשה לדון בצורה כזאת.

      לגבי האגדות, הרי מילתי אמורה לא פעם. אתה יכול לשער שגם אני יודע שחז"ל בנו כך את התלמוד. יתר על כן, אני אפילו יודע (הרי למדתי מקרא בגן) שגם הקב"ה בנה כך את התורה. לכן גם אני הייתי מצפה שיהיה שם תוכן חשוב ומועיל ללמוד, ושגם זו תהיה תורה. אלא שלאכזבתי בפועל אני לא מוצא תוכן כזה, לא בעצמי ולא אצל אחרים. מה שאני מוצא הוא או וורטים או הנחות המבוקש (מסקנות ברורות מראש, ולעולם לא לקח חדש). לכן לצערי אין לי תשובה טובה מדוע כל אלו מופיעים בתלמוד ובמקרא. את השאלה הזאת שאלתי לא פעם בעצמי, וכאמור אין לי תשובה עליה. אלא שגם לך לא. אתה רק מצהיר שזה מאד חשוב (אחרת למה זה שם?!), ובמישור ההצהרות אני לגמרי מסכים. אני רק שואל איך והאם זה קורה בפועל. כתבתי שבעבר כנראה כן למדו מזה כל מיני דברים, ולכן אז זה היה נחוץ. שאלתי היא בעיקר על ימינו.

      1. ראיתי אצל שנרב פעם שהביא משם דוד פילאבין שעמד על שינוי היסטורי מסוים בנוגע לשאלה האם יש קשר בין סטטוס רוחני לבין הרגשת הסטטוס הזאת. אני זוכר שהיה שם משהו מאיר עיניים אבל לא זוכר מה הוא. אם מישהו זוכר ויכול ללנקק או להפנות ישא ברכה.

      2. לפי דבריך כאן יכול להיות שאין בינינו ויכוח על המטרה אלא על האמצעים להשיגה. אבל אם כך מה ראית להעמיד את דבריי מול מראה עקומה ולסלפם (כמו אותו "פוסק אחרון" שאפילו לא ראוי לתגובה)?

        אתה טוען שהדרך היחידה היא לימוד תורה (והדרך הליטאית דייקא עולה על כולנה. אני דווקא מתרשם שהעיון הספרדי ובפרט לפי ר"י קנפנטון קולע יותר אל האמת אבל זה נושא לויכוח אחר). אני טוען שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, כדי שכל אחד יוכל למצא בתורה את חלקו המתאים לו. הפטנט הזה לא רשום על שמי. בוודאי מוכרים לך דברי הרמב"ם בפירוש המשנה (מכות ג' ט"ז):

        "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה וכו' – מעקרי האמונה בתורה כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה וממה שיורה על העיקר הזה מה ששאל ר׳ חנניא בן תרדיון מה אני לחיי עוה״ב והשיבו המשיב כלום בא מעשה לידך כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן השיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלימות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העוה׳׳ב ופירוש הפסוק ה׳ חפץ למען צדקו לצדק את ישראל למען כי יגדיל תורה ויאדיר".

        כאשר אתה מצמצם את התורה רק (או בעיקר) ל"תורה בגברא" על פי שיטת בריסק (או ר"ש שקאפ, אל כל למדן החביב עליך), אתה בעצם גוזר ריחוק מהקב"ה לכל מי שאינו בר הכי, ונשים במאי קזכיין? אבל הקב"ה חפץ לזכות את ישראל, את כל ישראל, ולכן הרבה להם תורה (כולל אגדתות, נבואות, מוסר, קבלה וכו') ומצוות, כדי שכל יהודי יוכל להגיע לקרבת ה'. ממש לא במובן החווייתי (אף שגם זה לא מגונה בעיני, כל עוד ברור שלא מדובר בהזיות וכו' שאני כמוך מאוד חשדן כלפיהן בדורות אלה), אלא במובן של לימוד תורה, קיום מצוות ועשיית נחת רוח לפניו בעבודת ה' טהורה כדי שיזכה לחיי עולם בזה ובבא. צמצום עבודת ה' לפלפול ליטווקי לא רק שאינו נכון, הוא גם מזיק וזכור אותו האיש לטוב, ור' ישראל בעש"ט שמו, שאלמלא הוא השתמדו כמעט כל קהילות ישראל באוקראינה, פודוליה, פולין ושאר ארצות מרוב יאוש. מחוץ תשכל חרב הפוגרומים ומחדרים אימת הלמדנים שציטטו כלפיהם את דברי הגמ' על עם הארץ שמותר לקרעו כדג ביוה"כ שחל להיות בשבת וכו' ושאלו את עצמם "אם כן למה זה אנוכי"? (איך תצפה מבערל העגלון לעמוד בניסיון כזה כשהכומר ממול כולו נופת צופים?) להזכירך, אני "מתנגד" לא פחות ממך, אבל ההגינות מחייבת להכיר טובה לתנועה שהצילה את עם ישראל מהתנצרות המונית והתבוללות. את מה שתכנן הרצל בצעירותו כמעט גרמו בפועל למדני ליטא בדור שבין שבתאי צבי והבעש"ט (ומפני כבודם לא אנקוב בשמם).

        אשר למה שכל אחד מוצא באגדה וכו' – על זה כבר אמר החכם מכל אדם (משלי ב' ה'): "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת א-להים תמצא". כשם שאפשר לבוא עם אג'נדה לאגדה ולתנ"ך, כך אפשר לבוא להלכה והספר השלישי בטרילוגיה שלך מדגים זאת באופן מאלף. יכול להיות שעיון "נקי" לגמרי הוא מעבר להשגת אנוש, אבל צריך להודות בכך ביושר ולא לפסול את מה שלא מתאים למבנה האישיות שלך בגלל טיעונים כאלה. אם מצאת בתורה את החלק המתאים לך, אשריך, אבל זה לא מתיר לך לזלזל בחלקם של אחרים.

        בשולי הדברים: מספרים שר' חיים מבריסק הקפיד לקיים מצות סעודה שלישית בפת גם בשבתות החורף הקצרות (ובליטא הן קצרות מאוד) כשבטנו עדיין הייתה מלאה מהצ'ולנט של הסעודה השניה. לשאלת תלמידיו מדוע אינו סומך על הסוברים שניתן לצאת ידי חובת סעודה שלישית בדברי תורה השיב: נניח שאומר איזה פלפול למדני מבריק, אמציא איזה "צוועי דינים" ברמב"ם וכיו"ב, וביום ראשון יבוא איזה למדן ויפרוך את החידוש שלי, נמצא שלא קיימתי מצוות סעודה שלישית. אבל כזית פת שאכלתי איש לא יוכל ליטול ממני… ללמדך שאפילו הוא הכין לעצמו דרכי מילוט אלטרנטיביות אל ה', למרות למדנותו הליטאית…!

        1. מרדכי,
          הסברתי באר היטב מדוע פירשתי את דבריך כפי שפירשתי. אם תחזור על דבריך שוב ושוב זה לא מהווה טיעון, וזה גם לא ישכנע יותר (ע"ע איינשטיין). מהודעותיך כאן עולה שאתה עצמך הצגת את הדברים בצורה עקומה, ובכך גרמת לי לפרש אותם באופן שלדעתך לא היה הכוונה המקורית (ואין לי סיבה לא להאמין לך בזה), וכעת אין פלא שאתה רואה את המראה שהצבתי מולם כעקומה. איזה מגדל, לדעתך, נשקף במראה שעומדת מול מגדל פיזה?
          באשר לדבריך, אם כבר הזכרנו מראות עקומות. במטותא, היכן אמרתי שהדרך הליטאית עולה על כולנה? לא זכור לי שכתבתי דבר כזה, ואני גם לא חושב כך (אם כי ר"י קנפנטון הוא ממש לא האלטרנטיבה שאני רואה מול עיניי). אני אכן משתמש לא מעט בדרך הזאת (ולא רק בה) גם בגלל ההרגל וגם בגלל טעמי האישי. זה הכל. מה שכן כתבתי הוא שהלמדנות, כלומר לימוד על דרך ההבנה (לאפפוקי משינון בעלמא) הוא הדרך המובחרת ללמוד. אבל זה לא בהכרח למדנות בריסקאית-ליטאית. ממש לא.
          הלצת היושר שלך על בורים, נשים וקטנים ממש נוגעת לליבי. חבל שלא מצאת עוד כמה טיעונים לטובת הישראלים שחייבים בפחות מצוות מכהנים, וגויים מיהודים. איני יודע מהיכן שאבת את ההנחה המוזרה שהדרך לעלות חייבת להיות שווה לכולם. זה בעליל לא נכון לדעתי. מה על אלו שלא יודעים קרוא וכתוב או שאין להם שום יידע הלכתי. אולי גפם הם יזכו לחיי עולם הבא כמו משה רבנו על כוונתם הטובה? ומה עם אדם פשוט כמוני שלא נולד כמו משה רבנו כשקרן אור פניו מלידתו? למה ייגרע חלקי מלהיות גדול הנביאים? טוב, לא אטריח עליך בטענות על דבריך שגם אתה עצמך מבין שהם מופרכים. הידרדרת כאן עמוק מתחת לתהומות החסידות הפופוליסטית, להוציא יקר מזולל. הכרת טובה כלפי מישהו או תנועה כלשהי, לא בהכרח אומרת שיש לראות בהם צדיקי עליון, ובטח לא ששיטתם צודקת.
          ומה שהבאת לכך ראיה מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש באבות הוא כבר ממש מדרש פליאה, בתלתא:
          1. דבריו מחודשים ובלתי סבירים טובא (ואני מתבטא בעדינות). אז הרמב"ם חידש חידוש. ולכן? כמדומני שראיתי פעם מאמר של חלמיש על העניין הזה, והוא מצא לו בי תאב בספרות הסוד.
          2. הרמב"ם עצמו היה גדול האליטיסטים (שמולו אני כתולעת חסידית נרפשת), לכן מוזר לי שאתה משתמש בו נגד האליטיזם שלי.
          3. האמירה הזאת עצמה של הרמב"ם היא אליטיזם מאין כמוהו. מה על אלו שלא צדיקים כה גדולים ולא יכולים לקיים ממצווה אחת בטהרה עד הסוף?
          לטענתך החוזרת על תלות ההלכה באג'נדה, ממש איני מסכים. מתוכנן על כך עוד טור אז לא אכנס לזה כאן.
          סיפורך החביב (והמופרך) על ר' חיים אינו נוגע אלינו. הוא הקפיד לצאת ידי חובת הלכות סעודה שלישית. מה לזה ולצ'ולנט מול לימוד. וכי ר' חיים אמר שהלימוד מהווה תחליף לקיום מצוות? חזקה שלא, שהרי זה מנוגד לגמרא מפורשת. ובכלל, הטענה (המופרכת) שהוא העלה, היא עצמה פלפול ליטאי במירעו.

          1. טוב, זה מתחיל להיות קטנוני. אתה מסלף ומעוות את דברי החולקים עליך כדבר שבשגרה, מגחיכם ולועג לקריקטורה שיצרת. בספריך יש לא מעט דוגמאות לוויכוח נטול יושרה אינטלקטואלית בסיסית. לדוגמא – הקריקטורה שציירת בתיאורך את גישת הפסיקה התקדימית. (אינני מביע עמדה לגופו של עניין. אינני פוסק. אבל גם לשיטת הסבורים שיש להעדיף פסיקה אוטונומית, ויכוח צריך להתנהל ביושרה אינטלקטואלית, וע"ע נגיעס, ואכמ"ל). לו נהגת כך רק בי ניחא, אין לי שום יומרות וכל ימי הורגלתי לכלימות ורוק. (זו לא אמירה מצטנעת). אבל אתה נוהג כך בכולם, באופן שוויוני על פי האידיאל המרקסיסטי… מה שבכל זאת מקומם ומכעיס הוא שאחר כך אתה מאשים אותי בסילוף דברי עצמי(!). אני עדיין משוכנע שהבנת את דבריי לאשורם גם ללא ההרחבה שהוספתי, שכאמור כלל לא הייתה מיועדת לך.

            אז מה תראה כשתביט במראה מול מגדל פיזה? תלוי. במראה ובמשקפיים שלך יתקיימו מן הסתם דברי הנביא "והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה". בפילוסופיה שלך יכולים לצעוד בסך בקוף המחט פילים, שוורי הבר ולוויתנים בשלשות.

            הרמב"ם אינו זקוק להגנתי. אבל כשתשתחרר מנטייתך לזלזל בכל מי שאינו אתה ותעמיק בדבריו שציטטתי לעיל תיווכח ש"כלם נכחים למבין וישרים למצאי דעת" (משלי ח' ט'). נסה ותיהנה.

            בשולי הדברים, כשתקרא ברצינות וביושרה מינימאלית גם את דברי אנוכי הקט, תיווכח שלא באתי להליץ יושר על בורים ועמי ארצות ודבריי היו מכוונים לכיוון אחר לגמרי. במענה למגיב אחר שאלת מה התועלת בחזרה על דברים. לעתים יש תועלת בחזרה ובהסברים נוספים למי שבאמת מבקש ללמוד ולהבין. באולם המראות העקומות שלך חבל על הטרחה.

            גם לעיל וגם במקומות אחרים אתה מיתמם וטוען שאתה עוסק בפילוסופיה, ואילוצים מציאותיים אינם ממין העניין ומטיח במי שמעלים אותם שהם לוקים בכשל נטורליסטי. ובכן, הכשל הנטורליסטי עצמו ממש אינו מלתא דפשיטא, למרות שאתה מציג אותו כך בכל פינה, (יושרה מינימאלית מחייבת לכל הפחות להזכיר שהוא שנוי במחלוקת הפילוסופים)*. זהו בעצם הטיעון המרקסיסטי האולטימטיבי – העובדה שהמרקסיזם לא הביא שום דבר פרט לעריצות, מות המונים וניוון כלכלי בכל מקום שנוסה, אינה מלמדת שהרעיון עצמו אינו צודק. זה הרי כשל נטורליסטי! אינני פילוסוף, בוודאי לא ברמת העל שלך. ובכל זאת אני סבור שפילוסופיה ואתיקה שיישומן מוביל לתוצאות שליליות, הן בהכרח לא נכונות ולא צודקות. כשל או לא כשל, ה"נטורל" הוא בהחלט פקטור שיש לקחת בחשבון בהערכת תיאוריה פילוסופית ואתית שאל"כ אין אלה אלא מטחנות מלים. תורה שאינה "תורת חיים" אינה תורה (ועי' בדף היומי של היום).

            * בספר השלישי בטרילוגיה אתה מזכיר מאמר שלך שבו טענת שאין שיטה בהלכה המוותרת על קבלת מצוות כתנאי לגיור, ומספר שמישהו הצביע על תשובת רד"צ הופמן (בשו"ת מלמד להועיל), ועל כך ענית: (א) אין הכרח לפרש כך את התשובה הנ"ל (וזו תשובה לגיטימית בין אם היא נכונה ובין אם לאו). (ב) אפילו אם זו כוונתו – הוא טועה ולכן אין שיטה כזו בהלכה. לא צריך יותר מזה כדי להסיק שיושרה אינטלקטואלית אינה הצד החזק שלך.

            1. מרדכי, בהודעותיך הקודמות הייתה לפחות מראית עין של הנמקה. כאן אפילו זה כבר לא קיים. אתה מסתפק כאן בהצהרות לפרוטוקול. אז רשמתי לפניי את דבריך. נראה, אם כן, שמיצינו את העניין.
              1. לא ראיתי ולו נקודה אחת שבה סילפתי את דבריך, ואתה גם לא מראה זאת (אלא רק מצהיר בלי לנמק). אבל ישפוט הקורא.
              2. לגבי הכשל הנטורליסטי אתה טועה. אף אחד לא יכול לחלוק על כך שנורמה אינה נובעת בהכרח מעובדה. זהו עיקרון לוגי פשוט, ואין לו בדל קשר למרקסיזם או לכל אידיאה אחרת. השאלה כיצד מוגדר הכשל ומה שמו המדויק היא עניין אחר (שכבר הערתי עליו בעבר).
              3. ההיתלות במרקסיזם היא דמגוגיה שלא זוקקת התייחסות. זה כמו לומר שהפיזיקה של איינשטיין לא נכונה (בעצם בזויה) כי היא יהודית. אם יש לך משהו נגד הכשל, היכבד וכתוב אותו. הטענה (הלא נכונה כשלעצמה) שהוא מרקסיסטי אינה טענה רלוונטית. אם תמצי לומר: ההיתלות במרקסיזם היא עצמה מרקסיסטית (ובניגוד אליך אני ביססתי את הטענה הזאת בטוריי על המרקסיזם, 178 והלאה).
              4. לגבי רד"צ הופמן, הסברתי באר היטב את טענתי. היה מן הראוי להביא גם את ההסבר לפני שאתה מבקר את הדברים, בפרט בתגובה שעוסקת בסילוף בהצגת עמדות.

              כל טוב והצלחה רבה.

              1. אתה הולך ומתדרדר, חבל.
                אסתפק רק בהערה אחת המלמדת על השאר. חזרתי ועיינתי בספרך "מהלכים בין העומדים" (עמ' 250) ונוכחתי שדייקתי לחלוטין. אילו יכולתי הייתי סורק את העמודים הרלוונטיים בספר ומעלה לכאן כדי שישפוט הקורא.

              2. כשירות למרדכי ידידי היקר ולקוראים שליט"א, הרי הקטע הרלוונטי:

                כבר הזכרתי את מאמרי על הגיור שבו טענתי שאין דעה בהלכה שמוכנה לוותר על קבלת מצוות (לא על הצהרת הקבלה, אלא על עצם הקבלה שבלב). לאחר מכן התפרסמה תגובה כעוסה של חוקר משפט עברי ידוע שציטט מתשובתו של רד"צ הופמן בשו"ת מלמד להועיל (שהייתה מוכרת לי) שכתב זאת בפירוש (כלומר, לכאורה יש דעה שמוכנה לוותר על קבלת מצוות ומה שכתבתי אינו נכון). מבחינתי העובדה שהרב הופמן כתב זאת אינה אומרת מאומה, שכן לדעתי הוא טעה. העובדה שספרו כתוב בכתב רש"י וכרוך באותיות זהב לא הופכת זאת לדעה שנמצאת על המפה ההלכתית. אבל זה רק מבחינתי, כפוסק שנמצא על המגרש ההלכתי ומתווכח עם הרב הופמן סביב השולחן ההלכתי. מבחינתי כאיש הלכה, אם רד"צ הופמן אומר דברים חסרי שחר אז גם אחרי שהוא כתב את מה שכתב אין דעה הלכתית כזאת. אבל החוקר מבחינתו צדק. הוא לא אמור להתייחס לדברים כשחקן במגרש (או סביב השולחן) ההלכתי, אלא כחוקר שעוסק בנתונים האובייקטיביים ומדבר עליהם ולא אותם. הוא אמור להציג תזה שפיטה שנמדדת מול מקורות. מבחינתו אם יש מקור כזה אז יש דעה הלכתית כזאת. הוא לא אמור לתת עדיפות לדעתי על פני דעתו של הרד"צ הופמן כמובן. החוקר אינו יושב סביב השולחן של הפוסקים, אלא צופה עליו מהצד, לכן מבחינתו אכן יש דעה כזאת בשדה ההלכתי, ומכאן שהוא מחויב להביא אותה ולהתחשב בה. מעצם תפקידו כחוקר, עליו לשרטט את המפה הכללית שתכיל את כל הדעות ההלכתיות שקיימות.
                הסברתי שם שהכעס של אותו חוקר נבע מטשטוש בעייתי שקיים בין אופן פעילותו של הפוסק לזה של החוקר, שבעצמו נובע מתפיסת הפסיקה בסדר השני. הוא קרא את המאמר שלי כאילו מדובר במחקר על הגיור שסוקר את הדעות, או כפוסק מסדר שני שמחויב לכל התקדימים. אבל אני איני חוקר אלא שחקן על המגרש ההלכתי עצמו, הדוגל בפסיקה מסדר ראשון.

                המוצא כאן חוסר יושר אינטלקטואלי מתבקש להביאו לתחנת המשטרה ויבוא על שכרו.

              3. מזלך הגדול שאין בי טיפת אימון במשטרה (שאבי ז"ל היה ממייסדיה)…

                צריך לבאר לך את מה שאתה עצמך כתבת? אכן לזאת התכוונתי. קטע זה הוא הפגנת חוסר יושר אינטלקטואלי "מסדר ראשון" למהדרין מן המהדרין.

                גם אם אתה סבור שהרד"צ הופמן כתב שטויות והבלים (ואיני מביע כאן שום עמדה לגופו של עניין בשאלה שנדונה בתשובתו), עדיין זו דעה הלכתית, ולו משום העובדה הפעוטה שספרו של הרד"צ הופמן "נכתב בכתב רש"י ונכרך באותיות זהב". (עוד לעג ירוד מבית מדרשך). דהיינו: משום שזו עמדה שהובעה ע"י תלמיד חכם בבית המדרש. יתרה מזו, לפני שאתה קובע שדבריו הבל חובתך להתעמק בהם, להבינם ולתת בהם טעם גם אם למסקנה תחלוק עליו. לעתים קוראים לזה "עקרון החסד" אבל זו בעצם דרישה בסיסית להגינות ויושרה אינטלקטואלית. ("גברא רבה אמר מילתא נימא בה טעמא", שבת פ"א ע"ב, "גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה" ברכות י"ט ע"ב). התעלמות טוטאלית ברוח "אין חיה כזו" היא חוסר יושר אינטלקטואלי. (אולי אפילו רמאות אינטלקטואלית). התירוץ הבדיעבדי שלך לאחר שנתפסת בקלקלתך ("אני פוסק מסדר ראשון") מביך ממש. גם פוסק "מסדר ראשון" חייב בהגינות.

                העובדה שאתה מנופף בשערורייה הזו ומתגאה בה, מדכאת ממש. מה שעוד יותר מדכא הוא שזו ממש לא דוגמא יחידה. הטרילוגיה מלאה ברמאויות אינטלקטואליות שכאלה. (צייתי לעיל שגם דיונך ב"גישה אוטונומית" מול "גישה תקדימית" מאופיין ברמאות אינטלקטואלית ויש עוד דוגמאות רבות, ואכמ"ל).

              4. במחוזות הדמגוגיה הללו אעצור ואותיר את הדברים לשיפוטו של הקורא.

              5. אם יורשה לי להיות השופט, מרדכי צודק. אני לא מתכוון לסילופים, ציטוטים וכו', אני לא יודע מי צודק בכל הוויכוח הזה, אני מדבר ספציפית לגבי מקומה של הרלגיוזיות ביהדות. למיטב שיפוטי, ה – 'תיאולוגיה הרזה' שמציע הרב מיכי, אמנם מנומקת היטב, אבל היא בוודאי בגדר 'חידוש' (וזה בסדר גמור כמובן, אין עם זה בעיה עקרונית). ליהדות המקרא והתלמוד יש 'תיאולוגיה שמנה', אין בכך ספק. מרדכי בתגובתו הראשונה לשרשור הזה הצביע על כך בקצרה יחסית, ואין כך מקום להאריך, המקרא והתלמוד מוצפים ברלגיוזיות וחוויה דתית. רש"י, הרמב"ן, מרן השולחן ערוך, ר' נחמן והלובביצ'ר היו מאוד שמנים במובן הזה. ה' ישמור, אפילו הרמב"ם היה מעט שמנמן לעומת הרב מיכי. התיאולוגיה הרזה של הרב מיכי היא למעשה 'דיאטת רצח' שהאדם המשכיל המודרני חייב לבצע בלית ברירה אם הוא רוצה לשמור על אמונתו (במובן היהודי-אורתודוקסי) בעולם המודרני של ימינו. אין ברירה אלא לקחת את סכין המנתחים החדה של הרב ולחתוך גושי בשר שלמים. לא פלא שתיאולוגיית הרב מייצרת התנגדות, זה פשוט כואב. למיטב הבנתי, הרלגיוזיות ביהדות היא כמו כליה בגוף. אפשרי להסתדר בלעדיה, אבל מסתמא היא קיימת, ודרוש ניתוח להוציא אותה. חלק מהאנשים מסוגלים להסתדר בלי כליה, חלק פשוט ימותו.

              6. בס"ד י"ג בסיון תש"פ

                וליוזף (שווייק) אמר –

                למשכיל הדתי המודרני שגדל על מסורת בת יותר מ-150 שנה של 'תורה עם דרך ארץ' החל ברש"ר הירש ורד"צ הופמן, והמשך ברי"ד סולובייצ'יק והראי"ה קוק וממשיכי דרכם – אין בעיה גדולה עם אמונתו הדתית.

                כבר עברנו מזמן את המאה ה-19 ומחציתה הראשונה של המאה ה-20, שבהן סונוורה האנושות מזוהרן העולה של המדע והנאורות, שדימו שהן יכולות לפתור לבדן את כל בעיות האנושות.

                אנחנו יודעים היטב את יתרונותיהם של המדע ושל תרבות המערב, המאפשרות חיים משוכללים יותר,אבל אנחנו מכירים גם במיגבלויהם.

                דווקא השכלול והשגשוג החומרי, מעצימים את הצורך בטיפוח הרוח במציאת המשמעות לחיינו, ובקביעת מצפן ערכי נעלה שאינו כפוף ליצרינו וגחמותנינו.

                המדע והתרבות מרחיבים את אופקינו, אך תורתנו מחברת אותנו אל על, אל מימד הקדושה והחיבור לאלקים, ככתוב: 'יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם'.

                בברכה, שמשון הירש

              7. בס"ד "ב בסיון תש"פ

                רד"צ הופמן אמנם מיקל לאפשר גיור של גויים הרוצים להתגייר כדי להינשא ליהודי/ה, אך הוא מצריך בירור רציני שכוונתם גם לשם שמים ווהבטחה חזקה של המתגיירים לקיים מצוות, ובפרט שמירת שבת, כשרות וטהרה (ראו מלמד להועיל, יו"ד סי' פג, פה). הווה אומר: אורח חיים דתי.

                בסימן פז מביא רד"צ שביו"ד סימן רסח,ג פסק השו"ע שקבלת מצוות מעכבת אף בדיעבד. הוא מקשה מדברי הרב המגיד שבדיעבד אין הודעת המצוות מעכבת 'איך יקבל המצוות אם אינו יודע המצוות?' ונשאר בצ"ע, אך לא נראה שמחמת ה'צ"ע' ידחה הלכה פסוקה בשו"ע.

                באותו מקרה הוא דן לאפשר סידור קידושין לבן נכרית שנימול ע"י אביו בקטנותו לשם יהדות, משום שהוא מחוייב במצוות מצד הספק שמא כבר חלה גירותו בקטנותו 'דאפשר לומר דאבותיו קבלו המצוות כבר בשבילו כשהיה קטן כיוון שמלוהו לשם גירות', אך קבלת מצוות צריכה להיות.

                בברכה, ש"צ

              8. בס"ד י"ב בסיון תש"פ

                לגבי קושיית הרד"צ הופמן מדברי המ"מ שבדיעבד אין הודעת המצוות מעכבת, י"ל לכאורה שמכיוון שקיבל את המצוות באופן כללי, ויודעים שמדובר באדם הרוצה באמת ובתמים להיות יהודי – סומכים בדיעבד על קבלת המצוות הכללית אף שאינו יודע מהן, שחזקה עליו שברגע שיידע את המצוות – יקיים אותן.

                הרי המ"מ מדבר על דברי הרמב"ם שכתב במשנה תורה שאין לקבל את מי שמתגייר לשם אישות, שאדם כזה שברור שרוצה בכל ליבו להיות יהודי – ודאי יקיים את כל המצוות ברגע שיידען.

                לעומת זאת במקרים שבהם ברור שמעורבת ברצון להתגייר גם הכוונה לשם אישות (אלא שמקלים לגייר באופן זה כדי שלא יחיו יחד ללא גיור) – כאן ודאי צריך בירור מובהק הרבה יותר שאכן הגר מוכל לקבל עליו את עול המצוות..

                כתבתי מקופיא מה שנראה חענ"ד, וכמובן שהנושא צריך בירור יסודי.

                בברכה, ש"צ

      3. אולי אנחנו קרובים לימות המשיח, וכדברי הירושלמי: רבי יוחנן אמר: הנביאים והכתובים עתידין ליבטל, וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל. מה טעמא? "קול גדול ולא יסף" (דברים ה יט)…." ופרש קרבן העדה: "כיון שאינן אלא לתוכחות ישראל, ולעתיד כולם ידעו את ה' מקטנם ועד גדולם, ומה שמפורש בהם כמה דינים כבר הם רמוזים בתורה".

        1. אני מנסה להגיב לתגובה האחרונה של שוויק ואני לא מוצא את לחצן התגובה… לכן אני עושה זאת כאן… סליחה.

          שווייק, התגובה שלך נראית לי ממש מבולבלת. אם לדעתך מרדכי צודק (אני לא פוסק כרגע כן או לא, למרות שבוויכוח הכללי ברור לי שאני קרוב יותר לעמדתו) למה אתה טוען שאפשרי להסתדר בלי הרליגיוזיות ביהדות. מה זה רלוונטי אם "אפשרי" או לא? השאלה העיקרית זה האם יש ביהדות רליגיוזיות- או לפחות תביעה לרליגיוזיות- ואם התשובה היא חיובית וודאי שלא נדרש, כדבריך, "להסתדר בלעדיה". בדיוק להפך: אם יש נורמה כזו אתה מצווה כאדם דתי לעשות מאמצים לתת לה תוכן. העובדה שאנחנו יהודים "מודרניים" לא רלוונטית. אם יש אמת יהודית המעוגנת בתורת נצח (אני כאמור קצת סקפטי לגבי זה..) "לבקש את קרבת אלוהים" אזי הדיאטה שמיכי מציע מסלפת אותה.

          1. אולי יש עומק מקסימלי לתגובות מקוננות (כדי שהשורה לא תהיה קצרה מידי). אתה יכול להגיב לתגובה שעליה הגיב שוויק, ואז ההודעה שלך תשתרשר אחרי תגובתו (ולא מוזחת כתגובה אליה).

          2. דורון, אינני יודע מה היא אותה תורת נצח שבה אתה מחפש אם יש או אין תביעה שכזו. אם מבחינתך מדובר בספר 'שמירת שבת כהלכתה' ותו לא, ואתה מחריג את כל השאר, אז ברור שלא תמצא תביעה שכזו. אם תורת הנצח שאתה מדבר עליה כוללת גם את הקבלה והחסידות, אז בוודאי שיש תביעה שכזו. אני בכלל לא חושב שהרב מסלף משהו, להיפך, הוא מדבר דוגרי. הוא בעצמו אמר בראיון שהחסידות היא שטויות. משנתו התיאולוגית פשוט אינה מייחסת חשיבות לאותם חלקים ביהדות שיש בהם תביעה רלגיוזית, ולכן ממילא אין לרלגיוזיות מקום במה שנשאר.
            אז האם קיימת תביעה שכזו? תחליט בעצמך. למיטב התרשמותי, המסה הקריטית של יהודים-מאמינים בהיסטוריה שחונכו על ברכי הדת היו חדורים ברלגיוזיות (בעוצמות משתנות) שצמחה אצלם באופן ספונטני, מתוך ששאלו: מה ה' רוצה ממני? מה הוא תובע ממני?
            ומהיכן קיבלו תשובה? מהתלמוד והמדרשים, ומגדולי ישראל שהסתמכו על התלמוד והמדרשים ושיקפו את מה שיש בהם.

            1. שווייק,
              טוב תראה… אני מניח שאתה יהודי דתי או לפחות מאמין. אם אני צודק בזה (ובעצם גם אם לא) חשבתי שיכול להיות ממש נחמד לעשות לך היכרות עם ספר היסוד של היהדות שבו אתה מאמין והוא, על פי עדותו העצמית, תורת נצח. שמו בישראל חומש. רציתי גם לשתף אותך בעוד בדל מידע שיכול לעניין אותך: הספר הזה לפי המסורת שלך (וגם במשתמע לפי עצמו) קודם לתלמוד, למדרשים, לספרי המוסר ואפילו לחסידות (נשבע לך!).
              עכשיו לגבי משנתו התיאולוגית של מיכי. יש לי כבוד רב למיכי ולרעיונותיו, אבל לפעמים חולפת במוחי מחשבה איומה ונוראה (וכנראה גם טפשית): אם מישהו, יהיה אשר יהיה, מנסה ליצור תיאולוגיה יהודית- ובתוכה גם התייחסות לרליגיוזיות- יכול להיות נחמד אם ישתדל לעשות זאת על סמך אותו טקסט יסוד שהזכרתי לעיל (כאמור קוראים לו "חומש").
              עד כאן הצעתי הדלה.

    3. השאלה שלי היא איך רוח הקודש והנבואה וממלכת כהנים וגוי קודש רלוונטים לחיי היום יום שלנו.מלבד התקווה לשאוף לדברים אלו בתפילות.
      לאיזה חזון משיחי ונבואת רוח הקודש עליי לשאוף?זה של הרבי מליבוביץ?זה של הר מור?שבטוחים שהגאולה כבר כאן ופועלים אקטיבית לשכנע אנשים לחיות לפי אותה ציפייה?לחזון הגאולה של רבי נחמן?בעל החסד לאברהם?של בני לוי ?אולי של השל ועמנואל לוינס?אולי בכלל של פוסט-שבתאיות מוסלמיות נידחות בקצה העולם?הדבר שאליו אני הכי מתחבר בדברים מיכי (ולהבדיל ליבוביץ )היא שאמונה ומחיובות דתית לא אמורות להיות מבוססות על ציפיות משיחיות מהסוג הזה.כי אלו דברים שאנשים המחזיקים בהם ומנסים להוציא אותם לידי פועל .בד"כ מדובר בדברים הבטחות ואימרות גדולות ונשגבות מאוד ללא כיסוי וללא קשר ממשי עם המציאות.יתכן שהציפייה לשינוי מסיום בבוא העת בעולם .והתפילה לכך שזה יקרה במהרה צריכה להיות אכן יותר גדולה במידה ועברנו את הקומה הראשונה כדברייך.אבל נשגבה בינתי איך אפשר להקדיש חיים ולבסס אמונה על הבטחות לקשר בלתי אמצעי נבואי ועליון מהסוג הזה.דברים כאלו הרי לא קיימים ב2000 שנה האחרונות.ואין לנו נביא בשר ודם שנשלח בדורנו שיראה לנו איך לחדש אותם.לכן כול ניסיון לחידוש הדברים האלו באופן מעשי יגמר בספקולציות במקרה הטוב

  19. טור יפה אבל לדעתי יש בו פספוס של נקודה חשובה. למעשה אני חושב שהשאיפה הראויה שלך להעמיד תמונה רציונלית של האמונה הדתית (ועדיין אני לא מדבר על האמונה היהודית) נכשלת בעניין העדין הבא.
    אתה צודק שהאמונה, שניתן לבססה על נימוקים, היא התשתית של הדת האותנטית והרציונאלית. אבל אני טוען שהדחף הרליגיוזי הוא קומה שנייה ובעלת מעמד הכרחי. אדרבה הדחף הזה מלווה בהכרח את האמונה "הנכונה" ובעצם הוא ביטוי הכרחי שלה (ולא אופציונאלי כפי שאתה מציג אותו).

    האם זה אומר שכל פנטזיה או "התלהבות דתית" הן אותנטיות? האם הנחנחים שעוצרים עם המסחריות שלהם באמצע הכביש וקופצים לצלילי מוסיקה אקסטטית הם ביטוי נאמן ל"אמונה"? התשובה היא לא, אבל גם כן.
    לא אם אותם "מתלהבים" מספרים לעצמם שמה שהם עושים וחווים (ואלי גם קצת חושבים…) זה לב האמונה הדתית. זה לא.
    אבל כן אם אנחנו מבינים שכל אחד מאיתנו בהכרח הוא קצת "נחנח" וממילא כל אחד מאיתנו קצת רוקד איתם על הכביש. מאחורי העולם הרגשי החווייתי המגוון לאינסוף של בני האדם עומדת תחושה (מעין רגש) דתית בסיסית. משהו שהיוונים הגדירו "ארוס". זה לא חשוב אם זה אקסטזה במשחק כדורגל, אקסטזה מינית או האקסטזה של הפילוסוף בשעה שהוא "יולד" מתוך ראשו רעיונות מבריקים. המקור לכל החוויות הוא בדיוק הדחף האירוטי הזה.

    ממילא הטענה שלי לעיל היא טענת עובדה על העולם: ככה זה אצלנו בני האדם, אם נרצה ואם לאו. אף על פי כן נובעת מכך גם משמעות נורמטיבית כלשהי- כאנשים "דתיים" עלינו לחפש כל הזמן את הזיקה הזו בין הדחף הרליגיוזי שבתוך נפשנו לבין האמונה (הרציונאלית!). וודאי שהחיפוש קשה ואין בו וודאות וודאי ובוודאי שבמקרים רבים המשמעות שמייחסים מאמינים לחוויה הרליגיוזית היא כוזבת, מטופשת ואפילו "אנטי-אמונית". אז מה בכך? החוויה עצמה, ללא כל קשר לפרשנותה, היא ביטוי אותנטי והכרחי. ממילא התעלמות ממעמדה זה מסלף, לדעתי, את התמונה.

    מילה קטנה על היהדות: קאנט צדק לחלוטין (וגם שפינוזה ולותר ופאולוס ומי שבא לך). ביהדות היא במידה רבה ניסיון פילוסופי והיסטורי לבטל את הלחלוחית הרליגיוזית שיש בחיי הנפש (והגוף) של האדם. אתה עצמך, מבחינה זו, יהודי אותנטי הרבה יותר מיהודים אחרים שכן הניסיון שלך לעשות זאת עקשני מאד ובדרך כלל גם עקבי. אבל הניסיון הזה נועד, לדעתי, לכישלון. היהדות (ואתה כחלק ממנה) נכשלה במשימתה לוותר על אותה לחלוחית ואני לא מדבר רק על כישלון היסטורי (וראה לדוגמה את החסידות), אלא בעיקר על כישלון עקרוני. בעל כורחה הרליגיוזיות (הארוס היווני) מחלחלת לחיי האדם, גם אם הוא יהודי.
    צר לי לבשר לך: אתה רליגיוזי בדיוק כמו כולנו. סורי.

    אני מניח שתשיב לי שלא הבנת אף מילה מדבריי.

    1. דורון, אני מהמר שהרב מיכי יאמר שאת המילה "סורי" בה חתמת הוא דווקא כן מבין. אבל עתה שכבר לקחתי לו את האופציה הזו – אני כבר באמת לא יודע מה לחשוב.

      וברצינות: דבריך יפים. יישר כח. הבנתי אותם אך אני מעט חולק, אם יורשה: התורה לא באה לבטל את הלחלוחית הרליגיוזית אלא לווסת אותה. כמו בתיאור שבירת הכלים הלוריאני – הרבה אור שובר כלים אבל זו לא סיבה לסגור את השלטר אלא לווסת אותו דרך ריבוי ספירות, פתחים, צינורות ושערות דקות – אלו יוכלו להביא אור באופן שיתאים לכלים.

      1. בס"ד ב' לסדר בהעלותך את הנרות תש"פ

        לגיל – שלום רב,

        יש מצבים שבהם הרגש העוצמתי קיים באופן טבעי, והביטוי שניתן ע"י התורה והמצוות נותן לו את האפשרות להתבטא ולהיתעל לאפיק חיובי.

        דוגמא לדבר הרגש העוצמתי של האבל. שהביא את האדם בימי קדם להתגודד 'עד שפך דם' ולפצוע את עצמו מתוך כאב וייאוש. באה התורה ואוסרת את ההתגודדות הפוצעת ווההתנוולות שבעשיית קרחה, באומרה 'בנים אתם לה' אלקיכם', וגם מול המוות אין לשקוע בייאש.

        לעומת זה נותנת התורה וההלכה ביטוי לכאב. שלושה ימים לבכי ושבעה ימים למספד ושלושים יום לגיהוץ ותספורת. נותנים ביטוי לכאב, אך שבים בהדרגה למסלול החיים תוך שימור זכר המת, והתמרת רגש האובדן בפעילות חיובית של לימוד ותפילה המשמרים את הזכרון ומנציחים את הנפש היקרה ע"י עשיית מעשים טובים לזכותה..

        וכך בשמחה, ישיום החופה שבו השמחה מרקיעה שחקים, אך מלווה בברכות המדגישו את המשמעות הרוחנית הגדולה של הנישואין, והשמחה נמשכת בשבעת ימי המשתה, שגם בהם נערכות סעודות שמחה המלוות ב'שבע ברכותן, ושוב חוזרים לשגרה תו הקפדה ש'נקי יהיה ביתו ושמח את אשו'. ההלכות והמנהגים מעצבים את רגש השמה העוצמתי ונותנים לו דרך לביטוי

        מאידך יש מצבים של שגרה, שבהם באופן טבעי דועך הרגש הרלייגיוזי, וכאן באות המצוות ומפיחו את רוח החיים, לבל ידעך הרגש בשגרת החיים. האדם נזכר בבוראו, מודה לו ומבקש את עזרו שחרית מנחה וערבית; מודה ללאקיו וברכו על כל הנאה קטנה, ואפילו היציאה לשירותים, מהווה הזדמנות להודות לה' ה'רופא כ בשר ומפליא לעשות'.

        זה בימות החול. על אחת כמה וכמה השבתות והמועדים, בהם מתכנס הציבור לתפילה וללימוד התורה, ובהן מתכנסת המשפחה היהודית לסעודה רוויית זמירות ודברי תורה. מתחברים אבות ובנים, כך' מתדלק' האדם במשך יותר משביעית של חייו את אוצרות הרגש הדתי.

        ובקיצור: העשייה הפרטנית של המצוות,לא רק מווסתת את הרגש העוצמתי, אלא גם מפיחה בו רוח חיים לבל ישקע וידעך בשגרת חיי החולין, ש'אחרי המעשים נמשכים הלבבות'

        בברכה, ש"צ

        1. פיסקה 4, שורה 4
          … ושמח את אשתו'. ההלכות והמנהגים מעצבים את רגש השמחה…

          פיסקה 5, שורה 3
          … מודה לאלקיו ומברכו..

          פיסקה 6, שורה 3
          … המחברים אבות ובנים..

    2. דורון,
      הפעם דווקא הבנתי.
      אני לא עוסק כאן באילוצי מציאות. הדיון כאן הוא על מה ראוי ומה נכון. מבחינתי גם אם אתה צודק שזהו אילוץ מציאותי אין כאן טענה לטובת זה שזה נכון. הכשל הנטורליסטי.

      1. מיכי,
        אני לא יודע איפה אתה רואה כאן כשל נטורליסטי.
        אם אתה גוזר כאן נורמה מתוך תיאור מסולף של המציאות (דהיינו התעלמות מכך שהדחף הרליגיוזי הוא בבחינת הכרח) אתה בבעיה לוגית.
        לכן מה שראוי ונכון שונה כנראה מאד ממה שאתה מציע. בכל אופן לעניות, דלות ואביונות דעתי התיאולוגיה שאתה בונה על גבי דבריך כאן מוטעית במקרה הטוב ומבולבלת במקרה הפחות טוב.

        1. זה פשוט, והסברתי זאת היטב.
          אתה מניח שיש אילוץ רליגיוזי. נניח לצורך הדיון שאתה צודק. כיצד הוכחת מכאן שראוי לחיות כך? לכל היותר תוכל לטעון שאין מנוס. אני מדבר על מה שראוי ולא על המצוי. לכן זהו הכשל הנטורליסטי במלוא תפארתו.

          1. ראוי לחיות כך בדיוק משום ש"האילוץ הרליגיוזי" איננו דחף קונטינגנטי המתלבש לעיתים על קומת האמונה ולעיתים לא. כשם שהאמונה באלוהים- אם היא רציונאלית ומנומקת- נשענת בהכרח על עובדת קיומו של האל (ככל שאנחנו יכולים לשפוט), הרי גם הקומה שמעליה מצויה בזיקה הכרחית שכזו לזו שלפניה. הדחף הרליגיוזי מעוגן בסופו של דבר באמת מטפיזית (גם אם הוא עצמו איננו "אמת" כזו). אם אתה מקבל עובדה זו- ולמיטב שיפוטי אכן זוהי עובדה- בהכרח נגזרת ממנה גם הנורמה הדתית.

              1. מה לא מובן? הדחף הרליגיוזי והחוויה המלווה אותו מעוגנים בתשתית מטפיזית או באמונה. זו טענת עובדה (נכונה לדעתי). אם זו עובדה נכונה סביר לפרשה ככזו שאלוהים יצר אותה, כלומר יצר את הקשר הזה וממילא נגזרת מכך נורמה שאלוהים מצפה מאיתנו למלא. הנורמה היא כמובן לקרב את עולמנו הדתי לחוויה הרליגיוזית

              2. וואלה?! בעולם מקביל ומוזר קוראיה של תגובה זו ממש עומדים דום למענה?

  20. תודה גיל,
    אם התורה באה רק לווסת את הלחלוחית הרי שהיא עושה עבודה לא משהו, פעמיים.
    בפעם הראשונה כאשר מנגנוני הוויסות המרכזיים שלה מומרים במנגנוני הרס. המבנה המטפיזי-לוגי של התורה פועל להרוס את "החיים" או את הרליגיוזיות. פאולוס אמר את זה די מזמן הרבה יותר טוב ממני: כי האות ממית והרוח מחיה.
    בפעם השנייה התורה נכשלת כי גם יכולות ההרס שלה מוגבלות. ואף כי יש ביהדות דמויות שעפו ממש חזק על הקטע הזה, אף אדם לא הצליח עדיין להיענות לנורמה הזו כמידתה. "רוחניות" האדם, זו המסולפת וזו האותנטית, שרדה בכז את "האות" היהודית. מבחינה זו אם יש קיום יהודי אותנטי אז הוא אומלל, ואם הוא לא אומלל אז הוא לא אותנטי.

    מובן מאליו שהטענה האחרונה לא מתייחסת ליהודים כבני אדם אלא לתופעה עצמה.
    בכל מקרה חפרתי פה הרבה על העניין הזה בעבר.

    1. בס"ד ט' בסיון תש"פ

      את 'הרוח המחיה' של פאוולוס ותלמידיו, אנחנו מכירים היטב, רוח פראית של שיכורים בימי אידיהם, המוסתים לשנאה ע"י כמריהם, ובהתלהבותם,מתנפלים מכים פורעים ובוזזים. לעומתה 'הרוח המחיה' של התורה ומצוותיה, הביאה לשמחה מאפקת ומעודנת הרוויהי באהבת חסד ובהתעלות רוחנית. מה טובו אהלי יעקב

      בברכה, ש"צ

      1. ממש טיעון פילוסופי ותיאולוגי בנוי לתלפיות. וגם מתכתב בול עם מה שאמרתי. אשריך

  21. השאלה שלי היא האם מבחינתך ליצור רגש שהוא כביכול מזויף הוא דבר פסול בהכרח?
    אתה לא חושב שיש משמעות של שמירה על מסורת כדי לשמר את הגחלת היהודית?
    אתה מתעלם לגמרי מנוכחות של רגש בשמירת העם היהודי כפי שהוא היום?
    אתה מתעלם מהמושג פיתוי, שנוצר הרבה בעקבות חוסר חוויה ורגש כלפי שמירת המצוות?

      1. בין היתר עולה מדבריך שאתה לא מייחס כלל חשיבות ל"רגש יהודי" באשר הוא.

          1. אין צורך.
            אני מבין שזה לא קשור לעצם הטור ובכל זאת שואל משהו שמשתמע ממנו, במקום לשאול בשו"ת (זה אותה טרחה מבחינתך…)

            1. גם אם היית שואל בטור הייתי עונה לך אותו דבר. הרי הסברתי זאת באורך. אז מה יש כאן לשאול? אתה יכול כמובן לא להסכים, אבל מה טעם לשאול אם זה מה שאני חושב אם כתבתי את זה.

  22. הרב מיכי,
    אינני מבין, איך אתה מסביר לעצמך את הרוח העולה מחומש דברים, ששם משה רבינו שוזר את ההלכות שחוזר עליהם יחד עם התכלית הרצויה מהם, והוא חוזר ומדגיש שוב ושוב שד' אלוקיך רוצה מעמך הוא אהבת השם, דבקות בו, יראה ממנו [הליכה בכל דרכיו היא חלק אחד ואחרון מתוך המכלול של התמסרות דבקית מלאה בו], ואתה בהינף מקלדת מבטל את הכל כאילו התורה היא סט של חוקים ותו לא [שאף הם התפתחו והשתנו מדור לדור, ולטענתך התורה היא 'הציווי להישמע למה שאומרים שהציווי'], זה תמוה ביותר.

    ראיתי שהפנת למאמר שאתה מבאר שם את עניין אהבת השם, אבל במחילה אתה מוציא את המשמעות הפשוטה של המצווה לאיזה אהבה אפלטונית, שברור שכל המפרשים המדברים על דבקות מחשבתית תמידית לא התכוונו למשהו כזה, והרמב"ם שאנסת אותו שם לזה הוא פירוש מגוחך ביותר. למה שאדם יאנוס את עצמו להעלות את ד' על מחשבתו כל הזמן אם לא מתוך אהבה ריגשית מתפרצת? וכי יש איזה 'הלכה' שצריך כל הזמן להעביר במוחו מחשבות על אלוקים? וזוהי האהבה הרצויה???

    במחילה, ברור מתוך התורה שעיקר עניינה יצירת עם סגולה הדבוק בבוראו מתוך אהבה וחשק, ולא מחשבים מתוכנתים המגיעים למסקנה ש'עליהם לעשות את הוראות היוצר שלהם' כפעולות טכניות מנותקות הבנה והקשר.

  23. נו, ברצינות…
    אתה לא מודה שציווי התורה מדרבנים את האדם לקשר עם אלוקיו, ולאהבה אותו עד כדי דביקות עליונה [כפי שתיארו הראשונים]? אתה באמת סבור שזה הכוונה המקורית של התורה ודברי הראשונים?

    1. כתבתי לגמרי ברצינות.
      נו, ברצינות: אתה באמת חושב שהקדשתי לזה מאמרים וטורים וכתבתי את כל זה לא ברצינות? שאני לא באמת חושב כך?

  24. שלום הרב, אם אני לא טועה, הרבה מבלבלים בין רגש להכרה (כמו קשר בין אחים), ולכן כאשר אומרים שהקשר עם אלוקים בנוי על תפיסות שכליות, שההלכה היא העיקר וכו', זה מתפרש אצלם כחוסר קשר לאלוקים.

  25. 1 מהכרה, אהבה אפלטונית, וקשר עמוק נוצר רגש. לא כך? [כוונת הרב שהיהדות אומרת את השכל והרגש זה עניין
    אינדיבידואלי לכל אחד איך שמקבל את זה?]
    2 יש נקודה שהתפספסה- אם כל המבט שלנו על היהדות הוא כאמת של לא מוחלטת אין אפשרות להגיע לקשר, גם
    לא לאהבה שבשכל, אם יש מצוה על הקשר לאלוהים [כמו גם התיאורים של הרמב"ם על אהבה ש'שוגה בה תמיד', וכו'] סימן שאדם צריך להחליט שמאמין בודאות אחרי שמגיע להכרה שזה מסתבר.

  26. 1 האם גם לדעת הרב יש ביהדות דרך להגיע לרגש, אלא שלא זה המטרה? [גם קשר דביקות דרך התורה מביא רגש עם הבורא, אם יש דביקות בבורא דרך התורה ולא נעצרים בתורה].

    2 אם יש דרישה לקשר ואהבה, גם אם מקורו בשכל [שמתפתח ל'שוגה בה תמיד' וכו'], רואים שיש דרישה ביהדות להאמין בודאות, ולא להביט על אלוהים כהסתברות הגיונית, אלא לאחר שרואים הסתברות הגיונית לאמונה צריך להחליט להאמין בודאות [קפיצת אמונה חיובית].

    אם הרב שולל את 2 ההנחות, האם התיאור 'שוגה בה תמיד' או תיאור על כל חויה דתית סותר לכך?

    1. 1. מה פירוש "יש ביהדות דרך להגיע למשהו"? או שיש דרך או שאין. מה זה קשור ליהדות? זו שאלה של עובדה. אני גם לא יודע מהי ה"יהדות". יש הרבה יהודים והרבה הוגים.
      2. לא מבין את הקפיצות הללו. אני בספק אם אתה מבין. אם אין לך וודאות אז אין וודאות גם אם תקפוץ עד מחר. וודאות לא ניתן לדרוש כמובן כי אין לאדם יכולת להיות בטוח בכלום.

      לא הבנתי את השאלה בסוף. הרי אתה יודע מה הסברתי ברמב"ם שם לגבי "שוגה בה תמיד".

  27. חבל שהרב ממציא לעצמו יהדות חדשה מרוקנת וחסרת נשמה ועוד דואג להטיף לנו על זה שאנחנו לא מבינים נכון את המהות .
    אם הרב שכח אנחנו לא ישראלים בני דת משה לא גוים שומרי מצוות וגם לא פילוספים שבמקרה הגיעו למסקנה שצריך לקיים מצוות.היהדות היא אומה .תרבות קדושה.שלה מטרה לבסס חיי קדושה וטוהר מידות בארץ ישראל .בין אדם לרעהו .לאחד בין כול חלקי ישראל ולאחר מכן להיות אור לגויים.מלבד החיוב המצוותי.יש ביהדות עקרונות של כלל ישראל.שימור המסורת.אהבת כול יהודי.ותיקון עולם במלכות שדי .אם הרב רוצה למחוק פסוקים מפורשים מהתורה והגמרא שלנו ולהפוך להיות פילוסף רציונליסטים שבמקרה גם מקיים מצוות שיבושים לו.רק שלא חטיף לנו מהי יהדות.וכן רגש זה תכונה יהודית מאוד וחשובה מאוד ליהודים.כיהודים אנחנו מקיימים מצוות לא מתוך הכרעה שכלית ולא מתוך עיון פילוספי עמוק.אלא מתוך עדות מאבותיונו לכך שהקב"ה הוציואנו ממצרים .נתן לנו תורה ועדה לנו ניסים ונפלאות .וברגע שיש לנו את הידיעה הזרות נפשנו נקשרת בעבועות של אהבה לקדוש ברוך.
    חבל שאם כל חידושי הרב והדברים שיש ללמוד ממנו הוא שכח קצת מהי יהדות היסטורית.מהי מסורת האבות.את הרגש הטבעי והפשוט שאמור להיות ליהודי כשהוא שומע הגדה של פסח ומתמלא דמעה.את הבכי והתחנונים בתפילות יום הכיפורים

  28. השעה היתה אחרי חצות הלילה הרב מיכי התכונן לשינה. עבר עליו יום ארוך. בבוקר במדרשה העביר שיעור לדוקטורנטיות. אחרי צהריים נפגש עם ר"מ חרדי שנקלע לספקות באמונה ובין לבין השתתף בשטף של דיונים קרא מאמרים וענה לשאלות שנשאל. היו ימים שעברו עליו כשהוא מנהל עשרה דיונים במקביל בעניינים הלכתיים ופילוסופיים שונים. הוא קרא קריאת שמע, בירך המפיל, שם את המסכה על פניו ונרדם. בחלומו נדדה המחשבה שלו לענייני מיגו ככוח טענה. הייתה שם נקודה שהוא ניסה לברר.
    פתאום הוא שמע קול קורא אליו: מיכי
    הרב מיכי: אני עסוק
    הקול לא הרפה: מיכי
    הרב מיכי הרפה את עיונו בסוגיה: מי זה?
    הקול: אני
    הרב מיכי:
    הקול:
    הרב מיכי: מי שהוכחתי את מציאותו בהוכחה אונטולוגית, ההוכחה הקוסמולוגית, ההוכחה הפיסקו-תיאולוגית, ההוכחה מן המוסר ומההיסטוריה? מי שאין לי שמץ של וודאות מוחלטת בקיומו ועדין מוסר את נפשי למען שמירת המצוות והאהבתו על הבריות כבר שלושים שנה (ולאחרונה מאז סיום הטרילוגיה אני קצת עייף)?
    הקול מהמהם בהסכמה
    הרב מיכי:
    הקול:
    הרב מיכי:
    הקול: אני חייב לציין שיש לנו בשמיים שאלה על ההוכחה הפסיקו-תיאולוגית כפי שהיא מוצגת בטרילוגיה. משהו שם ביחס בין הסבירות להסתברות לא לגמרי ברור לנו אבל לא על זה באתי לדבר איתך. אני צריך שתעשה בשבילי משהו.
    הרב מיכי: אין מישהו אחר?
    הקול: יש?
    הרב מיכי: גדולי הדור הליטאיים?
    הקול: לא מעורבים בדעת עם הבריות. ראית איזה בושות עשו לי עם הקורונה?
    הרב מיכי: אדמו"רים חסידיים?
    הקול: נו באמת
    הרב מיכי: רבנים ספרדיים?
    הקול: עסוקים בלהעביר שעורי הלכה ושאלות ותשובות לציבור; אני לא רוצה להפריע להם.
    הרב מיכי: הרבנים הראשיים?
    הקול: אפילו את עצמם הם לא מייצגים. בובות על חוט של המפלגות החרדיות.
    הרב מיכי: רבנים דתיים לאומיים?
    הקול: מזוהים פוליטית יותר מידי.
    הרב מיכי: הרב טאו?
    הקול: עסוק במלחמות מטאפיזיות משל עצמו. אני עוד עלול להיות מגויס למלחמות שלו. חוץ מזה אני צריך מישהו לדבר איתו בלמדנות.
    הרב מיכי: רבני צוהר?
    הקול: עסוקים.
    הרב מיכי: איזה רב'ה קונסרבטיבית?
    הקול: אתה עצמך טענת שייקח להן זמן הבשיל.
    הרב מיכי: אין מישהו אחר?
    הקול: אין.
    הרב מיכי: טוב, מה אתה רוצה שאני אעשה?
    הקול: לך ותגיד לכל אלו המדברים בשמי, החומסים ועושקים וגוזלים את עם ישראל עם ברכות וקמעות וסגולות ושאר מרעין בישין, העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, המדברים גבוהה גבוהה על צניעות והסתפקות במועט בזמן שחומדים ועושקים ממון בלי הפסקה, שהמשחק נגמר. אני מגיע.

    ועכשיו ברצינות, הרב עוסק בהוכחות לקיום האל בכמה וכמה ספרים שלו. האם הרב לא רצה אף פעם לדלג על ההוכחות לטובת מפגש ישיר עם ריבונו של עולם? ברור לי שבתורה יש מפגש ישיר עם ריבונו של עולם (אנכי – אנא נפשי כתבית יהבית) ועדין לרב לא היה חשק למשהו נוסף?

    1. י"ד, כל היצירה החביבה הזאת כדי לשאול האם אין לי חשק לקשר/מפגש ישיר? בהחלט יש לי.

      1. תודה רבה. היה נדמה לי בדיונים השונים עם מרדכי ודורון כאילו הנקודה הזו לא ברורה.

        (באשר לסיפור הוא מסתובב אצלי כבר שנתיים בראש ועכשיו הוא התאים)

  29. מאמר, כרגיל, מאלף.
    באמת ההרגשה שלי בפרט בשנים האחרונות, בכל חוג שאני מסתובב בו (החל בדתיים לייט, וכלה בסאטמאר פינת חזונאיש (כן כן, גם אצלם (אצל חלקם) נסדק קצת מעטה הקשיחות ההלכתית לטובת רליגיוזיות, כדי "לקרב את הקרובים" ודו"ק והבן) שבאמת לאט לאט ""ישראל שברוח"" מקבל עדיפות על פני ההלכה כפשוטה – ויותר ממה שנראה כי זה בהשפעות חיצוניות, אני סבור (בלי ביסוס יסודי לעת עתה, אלא רק סברת הכרס) שמדובר באפולוגטיקה עצמית, אולי "כדורי הרגעה" רוחניים. שיבושם להם…
    עכ"פ, רק אעיר נקודה קטנה, שבה אני סבור אחרת: הרב הזכיר כי החסידות העבירה ליהדות השפעות נוצריות (איני נכנס לויכוח אם זה נכון או לא, ידועה לי הגישה של החוקרים (המופרכת בעיני) שיש אי-אילו דברים הלקוחים מהשפעות של כל מיני כתות וזרמים נוצריים וכדו' (אגב, בזמנו דיברתי על כך עם פרופסור צבי מרק, ולדעתו הדחף של חוקרים לציין השפעות מיידיות כאלה, הוא בעיקר קוריוז, "פרפראות" כלשונו, ולא סביר להניח שכ"כ הרבה הוגים דתיים חפרו אוכל דווקא מידים נוצריות ופילוסופיות, שהלא אפילו בדורנו שהמידע נגיש פי כמה וכמה – לא רבים עושים זאת, מחמת היראה, או הבורות, ודי בזה).
    עכ"פ, לגופה של טענה כאילו החסידות ממוקדת אך ורק ברליגיוזיות, אמת ויציב, וכך זה נראה מיידית בהשקפה ראשונה. אולם אני רוצה לטעון, שזה לא בהכרח נכון, כי כאשר ננתח את הבסיס ל"מדרגות" החסידיות (לפחות כפי השקפת חב"ד, על שלל בעיותיה ופרונקליה כפי שהתפתחו לתפארת במאה האחרונה) – נמצא כי במרכז התזה נמצאת דווקא הכתישה והאנטיתזה המוחלטת לרליגיוזיות ולארוס (שדימוייו חביבים על רבותינו המקובלים), והם ד' דרגות של ביטול: קבלת עול (אפילו ללא טעם, וכעין השירות שכת"ר מציע – להבין את האמונה, ולקיים את המצוות AS IS, אך לא מעבר לזה), אהבה ויראה (שמבוססים אך ורק על כך שהאדם מודע לחלוטין שהוא הוא זה המעורר את האהבה והיראה, דהיינו "רגש כתוצאה", וכדיעויין בטור 22), התבוננות בגדלות ה' (שוב, האדם הוא המוקד, אין צורך להתבשל בציפייה שהקב"ה יזרוק עלינו מדרייגעס/אבק מלאכים/סינדרום ירושלים ושאר מרעין בישין) (לגופו של מושג, איני יודע כמה ערך יש בעיניך להתבוננות, בפרט שההשגחה מצומצמת לעבר/חוקי טבע ותו לא, אבל כל הנ"ל בנוי על היסודות שלהם) וביטול (היש יותר אנטי-רליגיוזי וא-חוויתי מאשר "ביטול" שבו אין לאדם כל משמעות באשר הוא?)
    וכן הדברים מתגלגלים והולכים, אצל הרבה מתלמידי המגיד ממזריטש, ובפרט אצל בעל התניא (ממשיכיו אינם רלוונטיים לדיון, ברור שכל אחד בנה קומה לעצמו על דברי רבו/סבו, אבל בעיניי לכדרר את החסידות למכלול אחד ויחיד, זה עושה לה קצת עוול)

    ומכאן תימה על יהודה יפרח (שכתב את הדוקטורט שלו על האדמו"ר האמצעי מחב"ד! על הנושאים האלה!!) כיצד הוא מטיל משקל כה אדיר על החוויה החשקית הזו, בעוד שהפרקטיקה החסידית (לכל הפחות החסידית המוקדמת, והחב"דית) עומדת על בסיס ביטול ההשראה הרליגיוזית ואיון האני)

    1. שלום שלמה. ברור שהכללה כזאת חוטאת לאמת. מדובר באמירות מכלילות מעצם הגדרתן.
      באשר להשפעה, אומר שני דברים: מעודי לא קראתי אמירה של חוקר כלשהו בתחום הזה ולכן זה לא לקוח מהם (הם לא השפיעו עליי). כך נראה לי הקטן. אבל יש לדעת שהשפעה אינה בהכרח מודעת. לא טענתי שהאדמו"רים החסידיים שאבו מבארות נוצריים. זה אבסורד על פניו. טענתי היא שעובדתית יש שם יסודות נוצריים ברורים. אולי צייט גייסט ואולי מקרה. כל אחד יחליט בעצמו.

  30. שלום רב.
    א. כתבת כי הנתיב לייחס משמעות דתית לרגש וחוויה נלקח מנצרות וחילון.
    אני מסכים לחלוטין שיש מגמה כזו, בייחוד בציבור הכללי המעוניין ביהדות שכזו. אמנם, אצל אנשי התורה זה קיים גם כן – בתורתם של לומדי קבלה, ובראשם הרב קוק. ההתייחסות לתקופה כגאולית, השינוי שאנו עוברים ועתידים לעבור לאחר היציאה מהגלות (המעבר בין "דת" ל"לאום" במאמר למהלך האידאות, שבעצם מדבר על עניין זה – יציאה מארבע אמות של הלכה אליהם עברנו לאחר החורבן, שלפי דעתך יציאה זו היא פסולה – לפחות במובן המשמעות הדתית של מעבר זה). קשה להתייחס לדרך זו מבלי להתייחס לברז המרכזי שלה – תורת הקבלה והאר"י. איני מבין בזה מספיק, אך נראה שהלומדים אותה מגיעים למסקנות כאלה בצורה כזו או אחרת. האם אתה חולק עליהם? האם אתה מקבל בכלל את נתיב הלימוד הזה? נראה לי קצת קיצוני לפטור הכל בטענה שהכל לקוח ממקורות חיצוניים בלבד.

    ב. עוד כתבת בתגובות ובעוד מקומות כי יש לך קושי עם דברי התורה שאינם קשורים להלכה.
    השתא דאתית להכי, כיצד מובנים ההלכות בעצמם? האם לנענוע לולב אין קשר כלל לתקופה בו אנו מצווים לנענע אותו? והבאת הביכורים אינה קשורה לשבועות? היינו יכולים גם להביא לבית המקדש גם ספרים או לנענע מכנסיים והייתה לזה אותה משמעות? האם אין בזה רמז לחוויה מסויימת שההלכה אמורה ליצור אצל מקיים המצווה?

    תודה רבה.

    1. בס"ד סיום ימי תשלומי העצרת תש"פ

      לערן – שלום רב,

      יפה הזכרת את הביכורים, שאת העלאתם 'בקול רנה ותודה המון חוגג' (תהלים מב) מתארת בצורה נפלאה המשנה במסכת ביכורים (פרק ג, משנה ב-ד):

      'כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר שלמעמד, ולנים ברחובה שלעיר, ולא היו נכנסים לבתים. ולמשכים היה הממונה אומר: 'קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו.

      הקרובים מביאם התאנים והענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים. והשור הולך לפניהם וקרניו מופות זהב, ועטרה של זית נראשו. החליל מכה לפניהם, עד שמגיעים ירושלים.

      הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם ועיטרו את ביכוריהם. הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים. וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם: אחינו אנשי המקום פלוני, באתם שלום?

      החליל מכה לפניהם עד שמגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו עד שמגיע לעזרה. (הגיעו לעזרה) ודיברו הלויים בשיר: 'ארוממך ה כי דיליתני ולא שמחת אויבי לי'

      נראה שהחווייה הדתית בקיום מצוות ה', היא לא רק צורך טבעי של האדם והאומה, אלא 'תורה שלימה'

      בברכה, ש"צ

    2. מעולם לא שללתי משהו בגלל מקורו. הטענה שזה לקוח מתפיסה נוצרית אינה טענה נגד התופעה אלא תיאור שלה.
      אני גם לא חושב שהקבלה מתקשרת בהכרח לרגש וחוויה. ממש לא. זו פופולריזציה של הקבלה. הקבלה היא תורה מיסטית שיטתית. כל העניינים שמסביב הם על אחריותו של היוצר.

      אין לי קושי עם דברי תורה שלא קשורים להלכה. בעיניי אלו לא דברי תורה (אלא אולי בגברא ולא בחפצא). איני דורש טעמא דקרא וקשה לי לענות לך מה החוויה שצריכה להיווצר, אם בכלל, מנענוע לולב. אני לא בטוח שצריכה להיווצר חוויה כלשהי. זה כנראה מועיל בדרך כלשהי, לי או לעולם. האם זו דווקא חוויה? איני חושב. וגם אם כן, כיצד תדע איזו חוויה זו?

      1. לרמד"א – שלום רב,

        שנטילת הלולב צריכה להיות חווייתית, אומר התורה בפרוש: 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערב ינחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים'.

        בברכה, ש"צ

      2. היכן כתבתי כי שללת את הטענה בגלל מקורה? רק אמרתי שזה לא מדוייק לטעון שהתפיסה הזו מקורה במקורות זרים ליהדות כי היא מופיעה בקבלה. אני חושב שיש ערבוב ולכן דבריי לא הובנו מספיק, אולי בעיתיות במושגים חוויה ורגש, אז אשתמש בתיאורי שלילה. אני טוען כי יש מקום ביהדות גם למה שהוא לא הלכה. והבסיס החזק ביותר של דרך זו מופיע אצל הרב קוק, ולמיטב הבנתי גם במקור שלו – האר"י. דוגמא לכך היא הפסקה המפורסמת של הרב קוק בקובץ ח, קנז על פרשת בהעלותך שם הוא כותב על הופעת המשיחיות בעקבות תהליכי הגאולה
        "משה רבינו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא כולל אותם מצד עצמן, מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל. ומצד הפנימיות הלא נשמתן של ישראל הוא שורש התורה ופנימיותה, והתורה בשביל ישראל נבראה, ע"כ וגבה מאד נאמר במשיח, גם ממשה, ומ"מ מצד התגלות התורה הוא רק קרוב למעלת משה."
        נראה בעליל שהבסיס הוא לא התורה אלא עם ישראל. שיש להם מעלה מצד עצמם גם בלי קשר לתורה ולהלכה שבעקבותיה. תפיסה זו קשורה לנבואה ולקבלה. מכאן יש הסתעפוית שודאי יצאו מפרופורציה ונטו למחוזות "רליגיוזיים". אבל בשורש יש כאן תפיסה שלא מסכימה עם כך שהיהדות = הלכה.

  31. מנסה להבין – מה יש?

    באופן ציורי – האם ניתן לצרף לטרילוגיה עוד כרך עב כרס, קונטרס, אולי דף חלק…. שמוקדש לנושא "עבודת ה' רזה"?
    מקריאה של התפיסה הקאנטיאנית המוצגת פה, היהודי שומר המצוות באדיקות הוא בדיוק – וכך צריך להיות – דומה לאזרח השומר על חוקי המדינה בקנאות, מתוך מחויבות פילוסופית. אם יש לו הנאה, התקדמות, השגיות כלשהי, היא נובעת מההצלחה לשמור על החוק כלשונו (סוג של משחק שחמט עם עצמו), או הנאה אינטלקטואלית מפלפול בלשון החוק.
    חוץ מאשר לאנשים עם מוגבלות רגשית, שחיים את העולם האינטלקטואלי שלהם – ואותו בלבד – כחוויה מסעירה, זה הופך את שמירת היהדות לחוויה משמימה. ממש משמימה. בעצם שמירת חוק מתוך אמונה שכך נכון לעשות – בלי שום תחושה של הישג רגשי וכדומה. והרבה מהמצוות האלה הן מצוות שקשה מאד לקיים, ובתנאים שקשה מאד לקיים.
    דבר כזה לא היה שורד שלשה דורות בגלות. האם השקרים הקדושים ניצחו, או שיש בזה אמת כלשהי?

    התיאור של הרמב"ם על אהבת ה', שהאדם שוגה בה, לא נשמע כמו התיאור הנוכחי…
    אלא אם הכוונה כאן היא להסיט את המיקוד של החוויה הדתית מהמעיל של הבעש"ט לקרבנות בבית המקדש ותקיעת שופר

    1. אפשר לצרף אבל איני רואה צורך בכך. מה שיש שם מספיק לדעתי.
      אין לי מאומה נגד חוויות, בוודאי אם אתה רואה אותן כבעלות ערך אינסטרומנטלי (כדי לשרוד בגלות ולהביא סיפוק לאנשים שתלויים בחוויות ורגשות. אף אחד לא מושלם). אבל למה אני צריך לתת הדרכות לזה. לב יודע מרת נפשו. אני עוסק במה שצריך ולא בעניינים אישיים שכל אחד מפתח לעצמו כרצונו וכהבנתו. אני מניח שתסכים שחוויות הן עניין סובייקטיבי, בין אם יש להן ערך ובין אם לאו. האם היית מצפה להנחיות בטרילוגיה כיצד למצוא בת זוג וכיצד ליצור אהבה כלפיה? אני יכול לנסות לייעץ מה לחפש בבת זוג במובן הערכי ואולי מידותי, אבל אני מניח שאני לא יותר מוסמך לזה מכל אחד אחר.
      מה שאני תנגד הוא לראיית הממד החווייתי והרגשי כערך ובוודאי כמטרת העניין. מי שזקוק לזה – לבריאות. כפי שרמזתי למעלה, וכפי שפירטתי בטור 218, בעיניי ההזדקקות לזה היא חיסרון, אבל זה באמת לא חשוב. העובדה שיש אנשים שזקוקים לזה, וזה בסדר גמור. כתבתי כבר לא פעם, שאת השירות הזה איני נותן.
      יהדות לא אמורה לספק לך חוויות. מי שרוצה לחוות – זה לגיטימי. מי שנקק להן – גם לגיטימי. אבל אתה מניח שבלי זה אין טעם לכל העניין, וזה בעיניי מעיד שאתה לא עובד את ה' אלא את עצמך. צר לי שאני ממחזר את לייבוביץ, אבל זו האמת.
      לגבי אהבת ה', ראה טור 22.

      1. בס"ד יום ה' לס' ויעש כן אהרן תש"פ

        הצעת תיקון:

        בשורה האחרונה צריך להיות:
        לגבי אהבת ה, ראה והתבונן (והדרכת הרמב"ם') בגדולת ה', בחכמתו ומעשיו הנפלאים, ואז תתמלא באהבת ה' ובשאיפה לדעת אות והידבק בו.

        הערה:

        לא כל הזמן אפשר להיו ברגש אהבה נלהב כזה שמתאר הרמב"ם. בשעת מעשה התורה והמצוות צרי להיות מרוכזו בפרטי הפרטים של הלימוד והעשיה, וכפי שאמרו חסידים על מה שדרשו חז"ל 'ויעש כן אהרן – מלמד שלא שינה' שאף שניגש הדליק את המנורה בהתלהבות גדולה – עשה את מה שצריך בדיוק גמור לכל פרטי הפרטים.

        ולכן הדריך רבי חיים מוולוז'ין (ב'נפש החיים') לתחום זמן לשתי התנועות הנפשיות המשלימות. להקדיש מספר דקות שבהן מתרכזים בהתבוננות בגדולת ה', כדי שהרגש העוצמתי שנוצר באותן שעות יחזיק את האדם ביראה במשך שעות ארוכות של לימוד, שבהן יתרכז בכובד ראש בקור רוח בתורה שהוא לומד מתוך מודעות שבכל פרטי הפרטים האפרוריים של 'מיגו דרמאי' וכיו"ב הוא פוגש את אלקיו 0וכעין זה ביאר בעל התניא שמכיוון שהקב"ה 'הוא רצונו וחכמתו חד' – הרי שדביקות המחשבה בפרטי ההלכות היא דבקות בעצמות הבורא).

        כמובן, יש הבדל בין ר"ח מוולוז'ין לחסידים בהגדרת כמה זמן צריך להקדיש ל'קב חומטין' של ההתבוננות בגדולת ה' וכמה זמן צריך להקדיש בהתרכזות בפרטי ההלכות. אך ברור לכולם שצריך ליתן תחום לרגש העוצמתי, וגם תחום לקור הרוח הזהיר הנצרך בעת העיסוק בפרטים, ובזה באמת יש מקום לכל אחד למצוא את המינון המתאים לו

        בברכה, ש"צ

        וסימן לשילוב: 'מיכאל' = השכל הנבדל של 'גבורי כח עושי דברו', עם 'דוד' = עוצמת הרגש של המשורר 🙂

      2. גם לדעתי אתה ממחזר פה את ליבוביץ ובלאו הכי גם טעויותיו.
        "השירות" שאתה מתיימר לתת באתרך המכובד (והנפלא, יש להודות) הוא קודם כל האמת ואת זה אתה עושה במקרים רבים בהצלחה רבה. אבל לא תמיד, לא הפעם.
        יש כאן להבנתי 3 רמות של ניתוח ובכולן, נדמה לי, שאתה נכשל:

        1) ברמה המתודולוגית הכללית אתה מבאר לא נכון מהו דואליזם בפילוסופיה ומכיוון שהתפיסה הסינתטית שלך (הנכונה לטעמי) נבנית על גבי דואליזם היא קורסת. לכן בהקשר זה אתה, כפי שטענתי בעבר, מתגלה כזאב אנליטי בעור כבש סינתטי.
        דואליזם אותנטי פחות או יותר יש לדוגמה אצל אפלטון. דואליזם זה מניח את קיומה של רמת יסוד הכרחית (העולם המושכל) שעל גבה נבנית רמה הנגזרת ממנה (התופעות) שגם היא היא עצמה הכרחית, אם כי "פחות". יהיה אבסורד מצידו של אפלטון לומר ש"יש רק אידיאות", שכן מושג האידיאה בהגדרתו מדבר על יחס בינה לבין התופעה המוחשית, כלומר יחס בין שני דברים קיימים. אמנם אתה, כמו אפלטון (וסליחה ממך שאני כורך את שניכם באותו המשפט), טוען שהאידיאה קודמת לתופעה, ובזה שניכם צודקים. אבל אפלטון החצוף מניח את קיומה ההכרחי גם של התופעה הקורלטיבית לאידיאה (נניח מיטה מול אידיאת המיטה). אתה לא. לשיטתך הקומה הראשונה לא עומדת ביחס לכלום, לפחות לא ביחס הכרחי.
        וכך יוצא לך האבסורד שיש קומות-על אך הן אינן מונחות על קומת הקרקע… כתוצאה מכך הן לא מונחות על כלום…

        2) הטעות הבאה מתרחשת כבר בזירת הפילוסופיה של הדת באופן כללי (לא היהדות) והיא יישום עקבי של "הדואליזם" הכושל שתיארתי לעיל. הקומה הראשונה היא האמונה (ובזה אתה צודק לחלוטין). אבל כל השאר בעיניך לא הכרחי, וזה כבר אבסורד. בבניין שיש בו כמה קומות מעצם הגדרתו ככזה הקומות העליונות "מותנות" בקומת הקרקע. במקרה הזה הקומות העליונות הן הרליגיוזיות שבאדם. הטענה העקרונית שיש רליגיוזיות אותנטית באדם היא טענת עובדה והיא גם סבירה מאד. ההנחה העומדת ברקע היא, שאם אלוהים נטע בנו באיזשהו אופן אמונה הוא בו בזמן גם צייד אותנו בכושר רגשי לבטא אותה (ובכך לבטא בסופו של דבר את יחסינו לאל עצמו).
        כשאתה שומע את הטענה הזו אני חושב שאתה נבהל, משום שאתה לא רוצה שכל זב ומצורע שחווה משהו "רוחני" יספר לנו משהו "עובדתי" על המציאות. הוא לא. אבל שוב, זה רק בלבול שלך בין
        הכרחיות הדחף וההתנסות הרליגיוזית (הקומה השנייה) לבין פרשנותם (בקומות שמעליה). בעוד שהאחרונות באמת סובייקטיביות לחלוטין, הראשונות "אובייקטיביות".
        לדוגמה "סינדרום ירושלים"- גם אם נניח שאלף מתוך אלף "הירושלמים" מפרשים את "החזיונות" שלהם באופן מוטעה (ואני נוטה לקבל שזה המצב), הרי עדיין התשתית לחוויותיהם איננה מוטעית. לפחות לא עבור אדם כמוך המאמין שאלוהים מעורב בעולמנו לפחות במובן זה שהוא נטע בנו את היכולת להאמין בו. אותם "ירושלמים" מונעים בעל כורחם מהדחף הרליגיוזי הנטוע בכולנו (ושנבנה, אכן, על גב האמונה), גם אם הם כולם טועים בפרשנות שלהם לאותו דחף ולחוויות שהוא מפיק עבורם.

        3) לגבי היהדות, טוב, נו… כבר אמרתי איפה לדעתי אתה צודק לחלוטין ואיפה לא.

        סליחה על האריכות.

  32. השאלה שאעלה להלן, איננה קשורה ישירות לפוסט זה, רק משום מה נתקעתי כאן.
    כפי שהבנתי מדבריך הנך מניח שלמערת המצוות ישנה מטרה מלבד עצם קיומם (אולם מטרה זו נסתרת מעיניך בדרך כלל). בנוסף הבנתי מדברי בכמה מקומות, שהחיוב לשמור את ההלכה שנקבעה בתלמוד, אינו משום שזו האמת שנמסרה מסיני, אלא משום הסמכות, ושכך קבעה התורה שההלכה מסורה לחכמים.
    מעתה אני שואל, האם זה לא תרתי דסתרי, שהרי אם יש מטרה מסוימת למצוות, ברור הוא שהמטרה מגיע בדרך מסוימת שהקב"ה קבע, וא"כ אי נימא שהחכמים טעו בדעתם, נמצא שההלכה כפי שנקבעה אינה מתאימה להגיע למטרות הללו. ומעתה אנו מוכרחים לומר שאין להם מטרה, אלא קיום ההלכה הוא הוא המטרה.
    המוצא היחיד שאני רואה לצאת מטיעון זה, הוא התליה כי בטח ההשגחה העליונה סיבבה שטעותם של חכמים לא תוביל לשינוי כיוון שיחטיא את המטרות הראשונות. רק שלא נראה לי שתתמוך בטיעון כזה.
    שנית, אם יש למצוות מטרה, א"כ לו יצויר שנוכל לדעת מה היא המטרה ונוכל להוכיח שאפשר להגיע למטרה זו לולי המצוות, ואולי אף יותר טוב, האם עלינו להזניח את המצוות. באם התשובה היא לא, נמצא שאין משמעות למטרה זו, וא"כ למה למטרה? גם כאן תתכן תשובה אפשרית, שבורא הכל יודע הכל וגם יודע שאין שום דרך להגיע למטרה שלא בדרך המצוות.

    1. את שאלתך הראשונה מעלה בעל דרשות הר"ן. הוא שואל, לשיטת 'הטבעיים', אלו הסוברים שעבירה פוגעת בנו בצורה כלשהי, מדוע יש חובה לציית לסנהדרין? נניח זקן ממרה שהוא ת"ח מובהק בעצמו ויודע שהם טעו. כיצד ניתן לדרוש ממנו לציית ולפגוע בעצמו? טענתו היא שאי הציות גם הוא פוגע. הוא הדין בנדון דידן. גם אם לכל המצוות יש מטרה, עדיין אין מניעה שתהיה חובה לציית לפרשנות מוטעית, כי הציות עצמו הוא גם בעל ערך (בנוסף לערך המהותי).
      וכעין זה כתבו הריטב"א ותוס' רא"ש לגבי גדול המצווה ועושה. הם הסבירו שהמצווה ועושה מרוויח שני דברים: הרווח המהותי מקיום המצווה והרווח מהציות. וראה גם מאמרו של רבי אלחנן וסרמן על התשובה.
      התשובה לשאלתך השנייה דומה מאד. גם אם יש למצוות מטרה, לא תמיד אתה יכול להבין אותה. לכן בהחלט אפשרי שעדיף ציות למצווה בלי קשר לטעם מאשר הליכה אחר הטעם. זו לדעת רבים המשמעות של הכלל שלא דורשים טעמא דקרא. אגב, בעניין זה תוכל לראות בטרילוגיה שלי דיון על דרישת טעמא דקרא, שם עסקתי בשאלה האם לא ללכת אחרי הטעם כשהוא ברור לנו.

      1. בס"ד עש"ק אל מול פני המנורה יאירו תש"פ

        עוד י"ל שחילוקי הדיעות ההלכתיים הם בדרך כלל לגבי פרטי המצווה, בעוד שהטעם הוא לגבי כללות המצווה, ולכן מטרת המצווה מושגת לפי כל הדיעות החולקות.

        למשל טעמה של מצוות תפילין להיות לאות על מלכות שמים, מתקיימת בין אם יהיו הפרשיות כסדרן (כדעת רש"י) ובין אם יהיו ההוויות יחד (כדעת ר"ת). לפי שתי הדיעות החולקות מתקיימת מטרת המצווה.

        בברכה, ש"צ

      2. שלום
        ראשית תודה על ההתייחסות היפה. באמת השאלות שלי הם כלליות ולא נוגעות בדוקא לתפיסה שאתה מציג, אבל מכיון שאתה עסוק בזה רבות, אמרתי אשטח לפניך.
        א. אפילו אם נניח שיש ערך לציות עצמו, אבל בהנחה שהמטרה העיקרית איננה הציות לשם הציות – כפי שהבנתי באופן כללי את דעתך, א"כ יתכן מאד שביום מן הימים הקערה תיהפך על פי. נניח למשל שאחד הגיע למסקנה שבמקור הצדוקים צדקו בתפיסת היהדות שלהם מבחינת האמת ההיסטורית, אולם הוא מכיר בכך שהתורה נתנה לחכמים לקבוע ולכן עלינו לשמוע לחכמים. נמצאת למד, שיתכן שהחכמים שינו את כל מהות היהדות, ומעתה בודאי שההמטרה לא תושג. אפשר להניח כדעת הרמב"ם שבעיקר צורת המצוה כפי הפירוש המקובל מסיני אין מחלוקות, והם בעיקר בפרטים מסוימים. והמטרה העיקרית מושגת בצורה העיקרית. אמנם כמדומני שלא הכל מסכימים עם הרמב"ם (והרי אפילו בחובת ק"ש יש מחלוקת אם זה דאורייתא או דרבנן, מה שסותר לכאורה את דעת הרמב"ם). כמובן שיתכן שמבחינת האמת ההיסטורית חז"ל לא שינו כ"כ, אבל איך היהדות נמסרה בצורה כזאת, שיתכן וביום מן הימים הקערה תיהפך על פיה, ונשאר רק עם הערך של המצווה ללא הערך של המטרה העיקרית.
        ב. לגבי השאלה השניה אני מסכים שאני לא יכול לדעת את הטעם, אבל שאלתי היא ברמה העקרונית. באם הייתי יודע מה היה קורה. ועיקר כוונתי, מבחינה פילוסופית, שנראה לי שיש כשל מסוים בין התפיסה של היהדות כמערכת נורמטיבית של חוקים מצד אחד, ומצד שני לומר שהמטרה איננה המערכת עצמה אלא מטרה אחרת המושגת ע"י המערכת. שהרי א"כ נמצא שאין מהות היהדות מערכת נורמטיבית, אלא מטרה מסוימת, ומשום מה הבורא החליט לא לגלות לנו את מטרתה, כדי שלא נגיע למצב של אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. בנוסף נראה לי רחוק לומר שהתורה נתנה מערכת שלימה שיש לה מטרה מסוימת כללית, ובכוונה תחילה מנעה מאתנו להבין מה המטרה. נכון שבפרטים מסוימים ניתן להבין כן, אבל בכל אופן צריך שנבין באופן כללי מהי המטרה המרכזית. באם נניח שהמטרה המרכזית היא עצם הציווי ועשייתו (כדעת לייבוביץ, כמדומני) יתיישבו הדברים. רק שלא נראה לי שתפיסה זו עומדת מבחינת ביקורת המקורות.

        1. מטרת היהודים (וההלכה) היא לשמור על התורה. עד שיבוא המשיח. ואז יתחילו גם לקיים אותה.

        2. א. ברור. אם אדם מגיע למסקנה שהתפיסה הפרושית שגויה הוא יהיה צדוקי. מה השאלה? ואם כולנו נגיע למסקנה הזאת אז כולנו ננהג אחרת. גם בזה איני רואה בעיה.
          ב. כאן לא ראיתי שאלה. אם הקב"ה היה מגלה לך את הטעם אולי יכולת לשנות.

  33. על פניו נישואין זה חוזה טכני בין גבר לאשה, מהות הנישואין היא קיום החוזה לטובת השגת מטרות שונות, בעבר כנראה שאהבה לא היתה בהכרח חלק מהמשחק ואבות היו מחתנים את בנותיהם מ תמורת ממון ועד יצירת בריתות עם משפחות שכנות ואף אויבים. במשך השנים העולם השתנה וכיום אנשים בעולם החופשי בוחרים להינשא בעצמם ומחפשים גם רגש. אם נשליך מדבריך מעלה על הדת "לגבי הרגש והחוויה, בעיני זה פחות משמעותי אבל עדיין מי שרואה בזה ערך שיבושם לו", יתכן וזו לא המהות אלא כלי כדי לנהל חיי משפחה ואחזקת קשר יציב ומחייב, בפועל יש לנו צורך טבעי ברגש כדי לרצות ולהתמיד בקשר, בין אם כך היה תמיד או שזה דבר שהתפתח עם השנים. הגיוני שגם כדי לשמור על קשר עם הקב"ה ולעמוד בהתחייבויות כלפיו, נחפש רגש שיעזור לנו בזה. זה לא הופך את הרגש למהות הקשר, אך כפי שלכולנו ברור שקשה לנהל חיי נישואין יומיומיים טכניים לחלוטין כקיום הסכם יבש (מלבד יחידי סגולה שנראה לי שרובנו מרחמים עליהם), כך קשה לנהל קשר עם אלוהים בלי רגש כלפיו. לכן לא רק שמי שמרגיש יבושם לו, אלא זה נצרך לרוב האנשים כצורך בסיסי והגיוני שמועיל לקיום והתמדה בברית בינינו לבינו.
    בהקשר זה נראה לי שגם אם עקרונית אתה צודק (ונראה לי שכן), אתה מיחידי סגולה המסוגלים להקפיד על קלה כבחמורה למרות חוסר רגש דתי. נראה לי שרוב האנשים לא יצליחו להגיע למצבך מהשכל בלבד, ולכן יש ערך רב ברגש ככלי שנצרך לרוב האנשים שאינם מסוגלים להגיע להתמדה ומחויבות דתית מליאה ללא רגש. ושוב, גם אם זו לא המהות ולא דרישה אימננטית של היהדות, ניתן להגדירה כדרישה שלנו מתוקף הבנת המצב והטבע האנושי, עבור אלה שאינם מסוגלים להדבק בו בשכל בלבד (עם הזהירות המתחייבת שהרגש לא יאפיל על השכל) וזה כאמור המצב לדעתי אצל רוב האנשים.
    אתה תולה את הפיכת היהדות לרגליגיוזית בתהליכים היסטוריים, הסבר שנשמע סביר, אך יחד איתם יש מילוי צורך אמיתי שהוביל להתבססותם של תוצאות התהליכים אצל חלק ניכר מהציבור.
    אני רואה חשיבות בדבריך כדי לזקק את הבסיס של היהדות אך הצורך ברגש הוא אמיתי מבעיות וקשיים אוביקטביים שלדעתי יש לרוב האנשים ולכן יש מקום לעודד חוויה ורגש.

    1. כבר כתבתי כאן לא פעם שאני לא עוסק בערך אינסטרומנטלי אלא בערך מהותי. אחרי שמסיקים מסקנות מהותיות ניתן לדון בשאלות אינסטרומנטליות.

  34. לכבוד הרב היקר שלום,
    לעניות דעתי, הבעיה בתפיסה אתה מציג היא שאתה חי באשליה שאתה לא מתקשר.
    כל אדם שמשתמש ברציונליות הוא מתקשר. טיב הרציונליות היא סמיכה על אינטואיציות בסיסיות שהן תחושתיות. אתה לא יכול להסיק בדל של מחשבה לגבי תכנון החיים על ידי הרהורים אנליטיים, שהרי תיפול בבעיית האינדוקציה. לכן אתה סומך על תחושה אינטואיטיבית שהיא מכוונת אותך ובכך אתה מתקשר גם אם תשלה את עצמך שאתה לא. הרגש שלך הוא מה שמניע אותך וההרהורים שלך הם רק לבוש שהרגש שלך מביע את עצמו דרכו כדי שתוכל להתהוות בהוויה הזו. המצפון הרגשי שלך הוא מה שנותן תוקף לכל חוויה אודות "עובדה נכונה".
    אחת ההשלכות לכך היא בעיה ידועה במטאפיזיקה, והיא שאיננו יכולים להגדיר מתי משהו נחשב "ודאי", אלא רק "ודאי מספיק לצורך מסוים", דהיינו ביחס לכיוון שהצורך מכתיב, והוא מה שמאפשר לקבל אמונות כאמתיות.
    אמונות סינתטיות לא פותרות את ספק השד המתעתע של דקארט שמטיל ספק גם בחישובים מתמטיים (ואכן אנו טועים בחישובים מתמטיים), ולכן אפילו אמונתך במשפט מורכב מהמילים (וגם מילים הן סמלים שהאינטואיציה שלך מתבטאת דרכן) "אחת ועוד אחת שווה שתים" נסמכת על בטחון רגשי או על מחשבה שעובדת כטייס אוטומטי ואין כאן שום רציונליות שמסתדרת בלי תקשור עם האינטואיציות.
    גם "הקטוגוריה של הסיבתיות" לא פועלת ללא רגש, וכלי לבדוק זאת הוא הבחנה בכך שכמה שאנו פחות מעורבים רגשית במציאות שאלת הסיבות והתוצאות (החוקיות) של דברים לא מעניינת אותנו בכלל והמציאות עוברת לידנו כמו דמיון סוריאליסטי.
    גם בתחום האתיקה, כשקאנט מנסה ליצור כללים לשיפוט התבונה הוא מתחיל בתועלתנות כלל שמבוססת על מחשבה של כללים אינטואיטיביים ורק אחר כך מעלה את הכללים לשיפוט התבונה, אבל אין לכללים הללו שום משמעות ללא האינטואיציות הראשוניות. לדוגמא, עוד לפני שנשאל אם מותר לשקר, הרי שאין משמעות ל"שקר" ללא הסכמיות השפה, וכל הסכמיות השפה מתחילה במוטיבציה טלאולוגית להשיג תכלית (מתוך תשוקה או פחד).
    בשביל לתקשר עם רגשותיך ותחושותיך באופן מובחן ובהיר ולצאת מאוטיזם הלא רציונלי של ניתוק מהתחושות, עם אפשרות לבחון בתהליך איטי מה אתה חש, להרגיש את גווניה של התחושה והדימויים שהיא מעלה בך, להקשיב לתחושות ולבחון מה התחושות אומרות לך באופן מדויק, אני מציע לך להתנסות בתהליכי התמקדות "פוקוסינג" (focusing) כפי שפיתח פרופ' (לפילוסופיה) יוג'ין ג'נדלין ביחד עם הפסיכולוג ההומאניסטי קרל רוג'רס ולהתחבר ל"חוויה אורגניסמית" שלך (במונחיו של רוג'רס).
    כמו כן, במקום לעצור באמירה שמי מנהל את חייו לפי הרגש נזקק לטיפול, תקרא מחקרים על focusing ומחקרים ניסויים על שילוב focusing בטיפולים פסיכולוגיים (עם קבוצות ביקורת גדולות מאוד) על כך שדווקא הגורם הכי מנבא הצלחה בטיפול הוא יכולת תקשור עם התחושות ולא ראייתן כ"אובייקטים מתעתעים" שיש "להתגבר עליהן רציונלית". אולי כך תחליף את היחס לטיפול כמשהו שנזקקים לו מתוך חולשה של הליכה לפי הרגש, לכישרון ללמוד מטיפול, שמי שמסוגל ללמידה הזו הוא אדם בעל אינטואיציות נכונות יותר אודות הדרך שבה אנו יכול להתוודע להכרות וזה דווקא בעזרת חיבור לרגש (אגב ביון מפתח זאת מאוד גם כן).
    (כל זאת בלי לדבר על רציונליסטיות שזה זרם מסטי בפני עצמו המניח קיום של דברים כשלעצמם, ומי שלוקח אותו ברצינות יחווה חוויה מסטית מעצם הסתירה ההכרתית בין הפנומנה לראליה ויצטרך לגמגם – לא בקטע רע, הוא נדמה כמי שהבריק לו הברק פעם אחת ואז יושב בחושך וכו' הקדמת הקמב"ם למו"נ – את תובנותו לזולתו במונחים של "הפנומנה היא אשליה" וכדומה, דברים יפים ונבונים רק שוב, בלתי נמנע – מסטיים.)
    באהבה רבה, ועם פתול תתפתל ומי שמערער על רגשות ערער על אשליותיו, ו"אהוב את מוכיחך, ושנא את אוהביך"
    אופיר

  35. בעקבות משיחא חוצפא יסגא (תִרבה), ויוקר יאמיר: הגפןהגליל יחרב, והגבלן (הגולן) יישום (יהיה ריק מאדם), ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים. משנה, סוטה ט':ט״ו

    יש פסוק מפורש שמצווה אותנו על רגש ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך

    1. ברצוני להבהיר שדרישה זו של אלוקים אינה פוגעת ברציונליות הדרושה והקיימת ביהדות אדרבה רק רגש המבוסס על הליך שכלי ורציונלי הוא רגש תקף עמיד ונכון

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button