על חופש הבחירה ומשמעותו (טור 354)

בס”ד

והנה ר”א [=אבן עזרא] נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו.

(רמב”ן, ויקרא טז, ח)

אמר לו רבי יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק.

(שבת צו ע”ב)

מאי למכסה עתיק (יומין) זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין ומאי נינהו סתרי תורה. ואיכא דאמרי זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין מאי נינהו טעמי תורה.

(פסחים קיט ע”א)

לפני כמה ימים שלחו לי מאמר של משה שפירר שעוסק בחופש הבחירה בעולם החרדי ובצורך להרחיב אותו קימעא. אקדים ואומר שהמאמר התפרסם בכתב העת צריך עיון (גילוי נאות: העורך, הרב יהושע פפר, הוא ידידי), שנותן ביטוי לביקורות מתונות (לפחות בניסוח) מבפנים על העולם החרדי. תוכלו למצוא בו מאמרים של אנשים חרדים ונשים חרדיות שכותבים/ות על נקודות בעייתיות בהתנהלות של החברה החרדית, בפרט ביחס לרכישת מקצוע, פתיחות לעולם הרחב, אמנות וביטוי עצמי, מעמד האישה, הסקטוריאליות, היחס לישראליות ולחילוניות, מנהיגות ועסקנות ופוליטיקה חרדית, דעת תורה, שירות צבאי, היחס לתחומי דעת ועיסוקים שונים ועוד כיוצא בזה.

זוהי תופעה מרעננת וחדשה (קדם לה ברוחו כתב העת אדרבה), שלמרבה ההפתעה והשמחה הולכת ותופסת מקום בעולם החרדי, ולהתרשמותי אפילו לא זוכה לקיתונות ההחרמות והביקורת שהייתי מצפה להן כלפי תופעות כאלה. בניגוד למקובל, הכותבים/ות בצריך עיון מזדהים בשמם האמיתי (ככל שאני מבין) וכותבים את אשר על ליבם בנושאים הרגישים הללו. אבל קל לראות שהבמה וההקשר מחייבים אותם/ן לכתיבה מתונה וזהירה, ולמרות הביקורת האמיצה שאני מוצא שם, במקרים רבים קשה להימנע מהתחושה שמה שנאמר לא מבטא עד הסוף את מה שהיה רוצה להיאמר. אני מניח שלפעמים מדובר בזהירות כלפי חוץ, אבל די ברור לי שלא פחות מכך קיימת כאן התופעה של “ליבא לפומא לא גליא” (האדם לא  מרשה לעצמו להעלות ברצינות אפשרויות רדיקליות מדיי, אפילו בתוך מחשבתו שלו). יתר על כן, רוב הביקורות שעולות שם אמנם מוצגות כביקורת שקוראת לתיקון מבפנים, אבל מהותית הן מערערות על עצם החרדיות (ראו להלן).

אם לחזור למאמר הנ”ל, על אף שאני כמובן מזדהה לגמרי עם דבריו וגם מעריך אותו על האומץ לכתוב אותם, במהלך הקריאה התעוררו בי התחושות הללו ביתר שאת, ואנסה להדגים ולהמחיש אותן כאן דרך קריאה ביקורתית של דבריו. את הביקורת שלי על דבריו יש לקרוא בהקשר הזה: אני אצביע על התפתלויות, ערבובים מושגיים וחוסר עקביות, ועל כך שהוא מגלה טפח ומכסה טפחיים. אבל דומני שמה שרוצה להיאמר מציץ בצורה מאד ברורה מבין החרכים גם אם מנסים להסתיר אותו או להבליע אותו בדברים. אין צורך לומר שעם הטפחיים המכוסים-מגולים הללו אני מאד מזדהה. יתר על כן, יש לי הערכה לאומץ שלו, אבל גם ביקורת על כך שהוא לא הולך עם זה עד הסוף. בדבריי אנסה להראות שהטפחיים המכוסים הללו הם לא רק מאוויי לב שלי אלא נמצאים בין קפלי דבריו. ולכן אבקש מחילה מר’ משה שפירר, נאמן רוח מכסה דבר, על שאני הרכיל מגלה סודו. למיטב שיפוטי סודות אלו הם בגדר טעמי תורה ולא סתרי תורה (ראו במובאה למעלה מפסחים).

הרקע: תופעת ה”אנוסים”

הרקע למאמר היה הסרט במסתרים, על תופעת “האנוסים” החרדיים ששודר בטלוויזיה, ושם על השולחן את התופעה המתרחבת של אנשים ונשים שנוהגים ולבושים כחרדים, אבל מתחת למעטה הזה נמצא ואקום דתי או לפחות חרדי. הם מכנים את עצמם “אנוסים”, שכן לחצי החברה גורמים להם להסתיר את תפיסת עולמם וגם את התנהלותם המעשית, לפעמים גם מבני משפחתם ואפילו מבני ביתם ממש. חלקם לא מחזיקים מעמד (ויש שיאמרו אוזרים אומץ ועושים את הצעד המתבקש) ולאחר זמן עוזבים את החברה החרדית, ובמקרים רבים הדבר יוצר קרע עמוק וכואב במשפחה המורחבת, וגם במשפחה הגרעינית. עוד על התופעה, ראו כאן.

עבדכם הנאמן עמד על התופעה הזאת כבר לפני כעשר או חמש-עשרה שנה, במאמר שהוזמן ממני על ידי מערכת כתב העת המעין, ובהחלטת המערכת לא פורסם לבסוף מסיבותיהם שלהם.

הערה: ‘אנוסי התבונה’

המאמר שלי עסק בתופעת האניסות, אבל התמקד בגוון ספציפי יותר שלה, שמכונה שם ‘אנוסי התבונה’ (מקור השם הוא מהאנשים עצמם. לא שלי). זוהי קבוצה של אנשים שחושבים אחרת מסביבתם החרדית, צורת מחשבה פתוחה ורחבה הרבה יותר, ומטבע הדברים מסתירים את השקפותיהם מהסביבה שלהם. זאת, לעומת האנוסים שבהם מדובר בדרך כלל, שהם אנשי החברה החרדית שלא מאמינים ולא מחויבים למצוות בכלל, כלומר חילונים במעטפת חרדית. לזה רק התייחסתי בקצרה שם ועוד יותר במקומות אחרים.

אציין שבעיניי ‘אנוסי התבונה’ ראויים להערכה רבה ולא רק לחמלה, זאת שלא כמו האנוסים הרגילים. האנוסים הרגילים בעצם היו אמורים להסיק את מסקנותיהם ולנטוש את החברה באומץ, ורבים מהם לא עושים זאת. חלקם גם הגיעו למסקנותיהם לא בדרך של בירור שיטתי ועיוני וקריאת ספרות, אלא מכוח תחושות ו/או יצרים, או אולי תחושת מצוקה, דיכוי וצרות אופק בעלמא. ניתן כמובן להבין את הקושי, וכמובן איני טוען שהדתיים והחרדים כולם הגיעו לדרכם בדרך של עיון ובירור שיטתי, או שמבין האנוסים אין כאלה שכן הגיעו למצבם עקב חשיבה ובירור. ועדיין ברור שיש לאנוסים הרגילים אשם תורם משמעותי במצבם. אם הם לא מסכימים ולא מוצאים את עצמם – שיקומו ויילכו, למרות הקשיים. לעומת זאת, ‘אנוסי התבונה’ שפגשתי ושאני מתאר במאמר, רובם ככולם אנשים מאמינים שמעיונם האינטלקטואלי והרוחני ומתוך מאמץ עצמאי, אמיץ ורב שנים גיבשו לעצמם עמדות שונות מהתפיסה החרדית שעליה גדלו, או לפחות צברו תהיות משמעותיות לגביה. מדובר באנשים מאמינים ומחויבים שחושבים אחרת. מעבר לזה שאצלם בדרך כלל לא מדובר ביצר אלא בתפיסת עולם, גם אין להם קבוצת השתייכות אחרת שאליה הם יכולים לערוק (לשאלותיי הם חזרו ואמרו שהם לא מוצאים את עצמם בעולם הציוני-דתי, או הדתי-מודרני, מסיבות שונות. אמנם חלקן לדעתי נובעות סתם מחוסר היכרות. לכן הם חלמו תמיד על העיר “קדושית” שתהווה דגם אפלטוני מושלם לאוטופיה החברתית-דתית שלהם). מהסיבות הללו הם מנסים ליצור קבוצה כזאת בתוך העולם החרדי ולכן גם לא עורקים ממנה (לא רק מפחד). במובן הזה הם יותר אותנטיים והרבה יותר מרשימים בעיניי מהאנוסים הרגילים.

בחזרה למאמר

אחרי הצגת הרקע, שפירר עומד על כך שהיחס לאנוסים הוא בדרך כלל גידופים וחרמות, כפירה בעצם קיומה של התופעה, או למצער בהיקפה, ובמקרה הטוב – התעלמות. הוא טוען שבלי קשר להיקף התופעה ולחשיבותה, או ליחס שראוי לנקוט כלפיה, החברה החרדית צריכה להסיק ממנה מסקנות לגבי החשיבות של מתן בחירה לאדם, גם אם במובן מצומצם, וליישם זאת גם בתוכה פנימה. אין ספק שהוא צודק, אבל כדי לחדד את הנקודה שלי אני רוצה להיכנס מעט יותר לטיעוניו ולדרך הצגתם, ואעשה זאת על סדר הופעתם. דומני שהמשך הטור הוא פרק בקריאה חתרנית, כלומר דקונסטרוקציה במובנה החיובי. אני אנסה לחשוף את הטפחיים המכוסים מבין קפליו של הטפח המגולה.

ראשית, אעיר על תחילת דבריו. שפירר מעיר שם שקשה לו להאמין בהיקף התופעה. לא סביר בעיניו שיש רבים שהולכים בשבת בבוקר לבית הכנסת ובו בזמן מחללים את השבת בסתר. גם אני לא יודע כמובן מה היקף התופעה, אבל איני יודע כיצד הוא הגיע להערכותיו המספריות. מעצם מהותה של תופעת האנוסים, אין לדעת את היקפה. אגב, זו גופא אחת מהבעיות בחברה משתיקה שלא מאפשרת שיח. לא רק האניסות שם בעייתית, אלא גם חוסר היכולת לעסוק בה ולהבין אותה ואת היקפה. אגב, הצד השני שמופיע בדבריו מיד אחר כך מבטא חוסר הבנה או חוסר היכרות. אדם חילוני שמתחיל להאמין באלוקים בהחלט צפוי לקשיים לא פשוטים, ובהחלט ייתכן שגם הוא יסתיר זאת ויהיה אנוס. אמנם שם לא יהיו כלפיו סנקציות כמו בעולם החרדי, אבל התחושה והיחס מהסביבה עלול להיות מאד לא נעים, ואין לי ספק שיש גם שם כמה וכמה “אנוסים”. שירו של אלתרמן “הקלריקל הקטן“, הוא ביטוי לא רע לתופעה הזאת (גם אם מעידן אחר). אגב, זה נכון גם ביחס לדעות ימניות בחברה ובקבוצות שמאלניות (וקצת גם ההיפך). על כך יש עדויות ברורות (בין היתר של יובל שטייניץ, שבעת כהונתו כמרצה באוניברסיטה הקים קבוצת תמיכה לאינטלקטואלים ואנשי אקדמיה ימניים).

אבל עיקר ענייני כאן הוא בשאלת הבחירה שעליה הוא ממליץ. הבה ננסה להבין במה בדיוק מדובר: מהו המצב הקיים ומהי האלטרנטיבה שהוא עצמו מציע.

מהי בחירה חרדית?

שפירר פותח בכך שלחברה החרדית לא ממש איכפת האם חבריה מקיימים מצוות מתוך הזדהות ובחירה:

בחינוך החרדי נראה שאין ערך ממשי לבחירת האדם. החינוך שלנו מחנך לעשות: לשמור שבת, לקיים מצוות, להתלבש בצורה מסוימת, לשלוח את הילדים למוסדות אלה ולא אחרים. אולם, בתוך כל זה, האם אכפת לנו אם האדם בוחר בכך, כלומר מזדהה עם פעולותיו? האם משנה לנו אם האדם מקבל את הנורמות של הקהילה מרצון או מתחושת כורח? חוששני שהתשובה לכך היא שלילית.

הוא מתייחס לעשיית הפעולות הללו מתוך כורח ולא מתוך בחירה. שימו לב שרשימת הפעולות שבהן מדובר כוללת גם שמירת שבת וקיום מצוות, נורמות הלכתיות שמחייבות כל אדם דתי, וגם נורמות חרדיות תרבותיות פרטיקולריות (שליחת ילדים לחיידר, לביה”ס החרדי ולישיבה, או לבוש חרדי). הערבוב הזה חשוב מאד, יען כי בהמשך דבריו הוא מסייג את הביקורת וממקד אותה רק ברובד התרבותי ולכאורה מתעלם מחשיבות הבחירה ביחס לעצם הדתיות וקיום המצוות.

לאחר מכן הוא כותב:

רעיון הבחירה החופשית בחינוך החרדי אינו זהה לרעיון הבחירה המבטא רצון והזדהות פנימית. בחינוך החרדי, האדם הוא בעל בחירה, אבל מנעד הבחירה שלו הוא בינארי: האם לקבל על עצמו את אורח החיים החרדי או להתכחש לו ולחטוא. מושג הבחירה הזה שונה מאד מעקרון חירות הבחירה החילוני. בעולם הכללי, חופש בחירה משמעו פתיחת האופקים בפני רצון האדם; רצונו של האדם חופשי, והאדם נקרא לממש אותו באופן המלא ביותר. לעומת זאת, בעולם החרדי יש רק בחירה אחת אפשרית: בחירה להישמע לנורמות של הקהילה. כל בחירה אחרת איננה לגיטימית, ואף איננה מוגדרת בחירה, אלא כניעה לפיתוי היצר.

כאן טענתו היא שגם העולם החרדי מכיר ברעיון הבחירה, אבל רק במישור הכולל (האם להיות חרדי או לא) ולא בגוונים ובניואנסים, כלומר בצורות הביטוי וההשקפה החרדיים וכדומה. ברור שהעולם החרדי לא מאפשר את שני סוגי הבחירה הללו, ונכון גם שהוא מציג בפני האנשים רק שתי אפשרויות: חרדיות או חילוניות ריקה. מן המפורסמות הוא שאין בעולם החרדי התייחסות רצינית לגוונים דתיים אחרים, ובמובן הזה הם לא אופציה שמוצבת בפני האדם. אבל דומני שהתיאור בקטע הזה לא נוגע לשאלת הבחירה אלא להצגת האופציות בפני הבוחר. החברה החרדית לא מאפשרת בחירה בכלום, לא האם להיות חרדי או לא, וגם לא בשום דבר אחר (למעט תפריט ארוחת הבוקר או הסברא ביישוב קושיית רעק”א). בנוסף, וכחלק מזה, היא מציגה בפני האדם החרדי תמונה מעוותת בגווני שחור-לבן של העולם שסביבו, אבל גם זה חלק מאותה מגמה של שלילת הבחירה (שהרי חילוניות אינה אופציה, ולכן אין בעיה להציג אותה כאנטי כריסט שעמו יש להתמודד). אבל הצגת האופציות ועידוד לבחור אלו שני אספקטים שונים.

לכל אורך דבריו שפירר מערבב בין שתי המשמעויות הללו של חופש הבחירה: כמות האופציות שמוצגת בפני האדם, והעידוד שלו לבחור בעצמו את דרכו מתוך הזדהות. אלו שתי משמעויות שונות לגמרי (גם אם יש זיקה ביניהן), אבל באופן עקבי לכל אורך דבריו הן מופיעות במשולב. איני יודע האם זו טעות מושגית תמימה, או חלק מאותה התפתלות שאצביע עליה בהמשך.

כעת מגיע קטע מסייג ראשון:

חשוב להדגיש כבר כאן, שעל אף שאני מתייחס בביקורתיות להעדר ערך הבחירה בחינוך החרדי, איני סבור שעלינו לאמץ את הרעיון הליברלי הרדיקלי, שהערך היחיד האמור להנחות את האדם הוא מימוש עצמי, וכי ערך זה מעניק משקל אחיד לכל בחירה של האדם, ללא אפשרות להעדיף אובייקטיבית דרך חיים אחת על פני אחרת. אני מדגיש את ההבדל שבין העולם החרדי לעולם המערבי, אך בין שתי האפשרויות הקוטביות יש גם דרכי ביניים. ניתן לדעתי לאמץ היבטים מסוימים של ערך הבחירה, גם בתוך מסגרת המחנכת לכך ששמירת תורה ומצוות מובילה את האדם לחיים הטובים ביותר, ושהציות לרצון ה’ אינו התנדבות וולונטרית אלא חובה גמורה. הרעיון היהודי של “עשייה לשמה” מבטא הערכה להזדהות אישית של האדם עם פעולותיו ולאמונה פנימית שהוא עושה את הדבר הנכון בעיני אלקים ולא רק בעיני אדם – כלומר, לעשייה הנובעת מרצון פנימי של האדם. במילים אחרות, מי שמוותר על רצונו מחמת ציווי האל – הוא אדם בוחר, ובתנאי שההכרה שזהו רצון ה’ היא הכרתו האישית ולא שאחרים הכירו במקומו מבלי שהוא יזדהה עם זאת.

התיאור של הליברליזם הרדיקלי כאילו הערך היחיד בעולמו הוא מימוש עצמי, הוא תיאור מסולף. אני לא  חושב שיש חברה כזאת בעולם. להיפך, יש כאלה שמצהירים הצהרות כאלה אבל לא באמת נוהגים על פיהן. כמעט אף אחד בעולם לא מעודד אנשים לבחור לעצמם דרך של רוצח שכיר מתוך הזדהות ומימוש עצמי. לכל חברה בעולם יש סט ערכים נתון שאינו מסור לבחירתו של האדם הפרטי, אלא רק להכרעה האם לנהוג על פיו (ולהיות צדיק) או לא (ולהיות רשע). הגדרת הצדיק והרשע היא כללית בכל חברה שאני מכיר.[1] לכן מה שהוא כותב כאן אינו הבחנה בין החרדיות לעולם המערבי, אלא בין חרדיות לדתיות פתוחה יותר, אבל את זה הוא לא רוצה להציג כמובן.

מעבר לזה, בקריאת הקטע תהיתי לעצמי היכן הגוונים הדתיים-מודרניים בדיון שלו? הם לא מופיעים בדבריו כאופציה שנדונה בכלל, וזה מאד מוזר כאשר רואים זאת במסגרת מאמר שמבקר את הצגת השחור-לבן המקובלת בעולם החרדי. אבל דומני שזה לא בכדי, שכן הכנסת הבחירה לעולם החרדי בעצם תהפוך אותו ללא חרדי. אין חיה כזאת עולם חרדי עם בחירה אמיתית. חרדי עם בחירה הוא גוון כלשהו של דתי מודרני (או ליברלי). אני חושב ששפירר חש, לפחות אינטואיטיבית, בכשל הזה של ביקורתו על העולם החרדי. בהצעתו הוא בעצם מציע לו להתפרק ולא להשתפר, אבל את זה אי אפשר לכתוב אז הוא מעדיף להעמיד מנגד אלטרנטיבה פיקטיבית ולהילחם נגדה.[2] אגב, להתרשמותי (שמגובה גם בהיכרות) מבין היוצאים מהחברה החרדית יש מיעוט מבוטל של כאלה שבוחרים בדתיות אחרת. רובם יוצאים לחילון גמור. זהו אחד המחירים של תמונת השחור-לבן שמוצגת בפני האדם החרדי, ושפירר עצמו גם הוא שבוי בקונספציה הזאת, אולי מבלי משים.

גם בחלקו השני של הקטע יש ערבוב בין שני דברים שונים. מחד, הוא כותב שאינו ממליץ על חופש בחירה רדיקלי, כלומר כזה שנוגע לעצם שמירת המצוות והזהות הדתית. רק בתוך המסגרת הזאת הוא מציע לדבר על גוונים שונים שראוי לבחור ביניהם מתוך הזדהות ולא בכפייה. אבל הוא מסיים בערך שיש בבחירה לגבי כל פעולה ערכית, כולל קיום מצוות ורצון ה’. אז הוא בעד לעודד בחירה גם במישור היסודי הזה, או לא? האם קיום מצוות לא מתוך בחירה הוא בסדר, ורק בחירת גוון דתי לא מתוך בחירה היא חסרת ערך? למה? או שפעולות שלנו צריכות להיעשות מתוך בחירה, או שלא. שוב, אני חש כאן בהתפתלות, כלומר בדיסוננס בין מה שנכתב לבין מה שהיה רוצה להיכתב. זו כאמור יכולה לנבוע מחשש מעינא בישא (ואז זה נעשה במודע), או מ”ליבא לפומא לא גליא” (ואז זה לא מודע).

מיד אחר כך הוא מביא כמה דוגמאות מהעולם החילוני, שבהן ניתנת האפשרות לבחור בין אופציות של סגנון חיים אישי:

היעדר ערך הבחירה ברובד הרעיוני בא לידי ביטוי בעולם המעשה בדמות מנעד אפשרויות בחירה צר מאד. בפני האדם החרדי עומד היצע מצומצם מאד של סגנונות חיים. הגבר החרדי מחונך לכך שיש דרך ראויה אחת בלבד: לימוד בישיבה ובכולל. קיימים סגנונות חיים נוספים, אך הם אינם נחשבים ראויים, ובמקרים רבים מי שיבחר בהם ייחשב סוטה מדרך המלך, איש “שוליים“.[1] לבת החרדית היו עד לאחרונה שתי אופציות: להיות עקרת בית, או לעסוק (נוסף לכך) בהוראה. כיום יש אמנם “מסלולים” נוספים בסמינרים, אך קשה לומר שהם משקפים בחירה אוטונומית בסגנון חיים שונה.[2] בעולם המערבי, לעומת זאת, כבר מגיל צעיר מאד מעודדים את הילדים לסגל סגנון אישי. כל ילד אמור לפתח תחביב אישי, טעם ייחודי במוזיקה וספורט מועדף. בהמשך פתוחים בפני האדם סגנונות חיים שונים ואופנות שונות, שדרכם הוא אמור לבטא את אופיו ואת העדפותיו התרבותיות. אופציות התעסוקה העומדות בפניו מבטאות גם הן בחירה בסגנון חיים. אדם יכול לבחור בקריירה מוזיקלית, להיות הייטקיסט, או לפנות לעולם המחקר האקדמי. כמובן, לא בפני כל אדם פתוחות כל האפשרויות, אך האידאל החברתי הוא לאפשר לכל אדם מנעד בחירה גדול ככל הניתן.

שימו לב שמדובר כאן בלבוש, מוזיקה, תחומי עיסוק ושאר עניינים מינוריים. מתוך כך ניתן היה להבין שהביקורת שלו עוסקת בעיקר בלבוש ובמוזיקה החרדיים ולא בעצם האמונה והמחויבות הדתית. אלא שלמעלה כבר הציצו עלינו הטפחיים המכוסים, שעוסקים גם בבחירה לגבי עצם האמונה וקיום המצוות, ובוודאי בדרך הקיום ואופן החיים הדתי (ולא רק בחירות תרבותיות ניטרליות). ושוב, קל לו להתמקד בנושאים שבהם הביקורת עשויה להתקבל, או לפחות לא להיות מוצאת אל מחוץ גדר, אבל נראה בבירור שכוונתו גם לטפחיים המכוסים, ולא רק לציצים והפרחים הגלויים.

לאחר מכן הוא עובר לדון באמצעי הלחץ החברתי הנהוגים בעולם החרדי, ושם הוא ממקד עוד יותר את הדיון בהתנהלות תרבותית (לבוש, תעסוקה וכדומה), ושוב מתעלם לגמרי מהבחירות היותר מהותיות שנמנעות מהאדם החרדי. הוא מתלונן שם על כך שעוטפים את הלחצים בנושאים שוליים כאלה באצטלה דתית, ומציגים זאת כאילו הייתה כאן תורה מסיני שהסוטה ממנה כופר בעיקרי הדת. הוא כמובן צודק, אבל מה על מניעת הבחירה בדברים שהם באמת מעיקרי הדת (אמונה ומצוות)? האם שם לדעתו יש ערך למעשים שבאים לא מתוך בחירה? שם אין חשיבות לבחירה?

האם מי שמאמין או מקיים מצוות רק בגלל שאינו מעז לשקול ולבחון את עמדתו האמיתית בנושאים אלו יש ערך לאמונתו? האם זו בכלל אמונה? האם מצוות כאלה הן מצוות? שפירר רומז יותר מפעם אחת שגם לדעתו התשובה היא שלילית, אבל זה לא בא לידי ביטוי מפורש בשום מקום בדבריו. להיפך, הקטעים המסייגים שחוזרים שוב ושוב (הטפח המגולה) מנסים לטעון את ההיפך. לכאורה הוא מציג תמונה של חברה אידאלית שהיא חרדית באופייה וחינוכה ההלכתי אבל גמישה בתחום הלבוש ותחומי העיסוק וכו’. בלי להיכנס לשאלה עד כמה זה בכלל אפשרי (ראו בביקורתי הנ”ל על מאמרו של הרב פפר). האם הוא באמת מתכוון לזה? לי ברור שלא. אבל אם לא, אז באיזה מובן החברה האידאלית הזאת שהוא מתאר ומציע תישאר חרדית?

לאחר מכן מגיע הקטע המסייג השני:

אין זה אומר שהחרדים משתייכים לקהילות שלהם בעל כורחם, כפי שאולי רומזת התעמולה הסובבת את סוגיית האנוסים. רוב החרדים מזדהים עם ערכי הליבה של היהדות החרדית, שהם חיי אמונה ושמירת תורה ומצוות בהידור. ככל הנראה, הם היו ממשיכים לשמור שבת ולאכול אוכל כשר גם לו היינו מסירים מהם את כל המנופים של הלחץ החברתי. חרדים אינם מדליקים את האור בשירותים בשבת, גם כשאיש אינו רואה, והם אפילו לא יחתכו שם בחשאי את נייר הטואלט. אלו שאינם מאמינים ששמירת תורה ומצוות היא דרך חיים טובה, עוזבים לרוב את החברה החרדית ואינם ממשיכים לחיות חיים כפולים כאותם אנוסים. ועדיין, תופעת האנוסים חושפת את המחיר של העדר החינוך לבחירה בחברה שלנו. הלחץ החברתי החרדי הפך לכוח כה משמעותי, עד שגם אלו שאיבדו לגמרי את האמונה בדרך, ממשיכים להשתייך אליה מטעמי נוחות גרידא. האם כך אנחנו רוצים שחיי אמונה ייראו?

אני לא גמרי בטוח בהערכות שלו, אבל מעבר לוויכוח על העובדות, אני תוהה מה שווה אותה הזדהות שהוא בטוח שקיימת, אם היא עצמה נוצרת כתוצאה מהלחצים, הכפייה והיעדר האופציות? האם לדעתו יש הבדל גנטי בין חברה חרדית לחברה אחרת? למה שם ישנה מחויבות דתית בלי קשר ללחצים ובחברות אחרות משום מה היא לא נוצרת, או פחות מחזיקה מעמד? האם זה לא קשור ללחצים החברתיים? שימו לב שבסוף הקטע הוא שוב מדבר בפירוש על הלחץ לקיים מצוות (ולא רק ללבוש לבוש חרדי), ותוהה האם היינו רוצים חברה שהמשתייכים אליה עושים זאת בגלל הלחץ. אבל מה על החברה האידאלית שהוא  מציע שבה לכאורה יהיה לחץ בדיוק כזה על קיום המצוות ביחד עם גמישות ביחס לאספקטים תרבותיים שוליים: האם הוא היה רוצה להשתייך לחברה כזאת? לאור הרמזים בגוף הטקסט אני מעז לשער שלא, ולכן הרשיתי לעצמי לגלות את סודו.

“תוצאות אי הבחירה”

תחת הכותרת הזאת שואל שפירר מה בעצם רע כל כך במצב שבו אין בחירה. האם זה יפורר את החברה החרדית? האם לחץ חברתי הוא מכשיר יעיל לשמירת המסגרת החרדית? (התשובות כמובן תלויות בהיקף תופעת האנוסים והנושרים, שהוא הסוד הכי שמור במדינה.) אבל אלו שאלות אינסטרומנטליות (שרואות את הבחירה כמכשיר להשגת יעדים אחרים). מיד לאחר מכן הוא עובר למישור החשוב יותר, ערכה העצמי של הבחירה, בלי קשר לתוצאות. הוא דן בכך במישור הפסיכולוגי-נפשי ובמישור הערכי-דתי. אביא את הדברים בלשונו:

בהיבט הפסיכולוגי, העדר חינוך לבחירה אישית מביא לחוסר אותנטיות, לאחד בפה ואחד בלב, לטאטוא בעיות מתחת לשטיח בשל הלחץ החברתי, לתסכול ולתחושת נתק מהערכים שהאדם חי לפיהם. עלינו להודות ביושר שתופעות מסוג זה אכן שכיחות בחברה שלנו, והן נפוצות הרבה יותר מתופעת ה”אנוסים”. ניקח לדוגמא את הנורמה המוכרת של “שני פלאפונים”. האם אנשים המחזיקים בשני פלאפונים אינם סוג של “אנוסים”? אנשים אלו מנהלים חיים כפולים ואינם מזדהים עם ההתנהגות שהם מקפידים עליה למראית עין. חיים כפולים אלו מולידים ציניות ומרירות, ואינם תורמים, בלשון המעטה, לאושרו של האדם וליציבותו הנפשית.

יבוא הטוען ויגיד, אף על פי כן – אנו מוכנים לסבול את הקושי הנפשי ובלבד שנצליח למנוע נשירה ועזיבה מוחלטת של הדת. כאן נכנס ההיבט הערכי-דתי. מה תועלת ישנה בדתיות מאולצת? החפץ להשם בעולות וזבחים? התעלה לריח ניחוח מנחתו של אברך שנאלץ ללכת למנחה-מעריב כדי להחזיק את נישואיו? האם לא עדיף מיעוט אנשים הדוגלים בערכי הדת בלב שלם ובנפש חפצה מריבוי אנשים שלבם בל עמם? נוסף לכך, כשאנו מניחים במוקד השאלה את אלו שיעזבו את הדת אם יוסרו מנופי הלחץ, אנו שוכחים את המחיר העצום שמשלמים הנשארים, ויתרה מכך, את אלו המואסים בחרדיות דווקא בגלל העדר הבחירה. הלחץ החברתי מביא אנשים איכותיים, רגישים ובעלי רמה להיפלט רגשית מהחרדיות ולחיות את חייהם ברמה דתית גבוהה אך קרה ומאולצת. הריחוק הפסיכולוגי הנובע מהעדר החינוך לבחירה בא לידי ביטוי בחיים הדתיים של כל אדם ואדם בחברה, והוא הופך את החיים הדתיים עצמם לענין מנוכר, שהאדם אינו מרגיש הזדהות אישית עמו. הציניות של האדם אינה נעצרת ביחסו למנגנוני הקבלה בסמינרים, היא מופנית לבסוף לעצם ההידור במצוות, לציציות הארוכות של אברך פלוני ולאתרוג המהודר של חסיד אלמוני.

גם מבחינת כבוד שמים וכבוד שומרי הדת יש לכך עדיפות. אורח החיים החרדי, והידור במצוות וביראת שמים, ייחשבו בעלי ערך גבוה הרבה יותר אחר שכבר לא יהיו סממן של כפיפות לנורמות קהילתיות. יתרה מזו, עצם ההנחה שאם תתאפשר בחירה ינהרו המונים אל מחוץ לגבולות החרדיות היא הנחה של חולשה, המזלזלת מאד בנכסים האידאולוגיים והתרבותיים שיש לחרדיות להציע. מכאן אולי אכן תצא הקריאה שאת המאמצים המוקדשים למניעת פרצות בחומת הדת, יש להקדיש להדלקת נרות של חכמה וחמימות בתוך הבית פנימה. שינוי כיוון כזה יביא לכך שאף אדם החפץ חיים לא ירצה לעזוב את התורה, ולא נצטרך לעמוד על המשמר למנוע נשירה בכוח.

אם כך, הוא כן מדבר על בחירה גם בקיום מצוות ובערכי היסוד ולא רק בשוליים של שאלות תרבותיות, כמו לבוש וכדומה.

אין פלא שמיד מגיעה עוד פסקה מסייגת:

חשוב להדגיש: אינני רואה בחופש הבחירה ערך אבסולוטי הגובר על ערכים אחרים. בגרסא הקיצונית של ערך זה, האותנטיות של הבחירה היא אמת המידה העיקרית לטיבו של אורח חיים כלשהו. גישה זו עומדת בסתירה לאמונה שהתורה מורה לאדם את דרך החיים הטובה ביותר. עם זאת, דומני שהאמונה בתורה אינה סותרת את ערך הבחירה במובן צר יותר שלו, המייחס חשיבות להסכמה הפנימית של האדם והרואה חוסר שלמות במעשים טובים הנעשים מתוך אילוץ חיצוני. בחירה מסוג זה לא רק שאינה סותרת את ההקשבה לצו התורה, אלא אף יש בכוחה להוביל אליו. רק אדם המחפש אמת פנימית יתאמץ להבין מה באמת הקב”ה רוצה ממנו, ומה באמת הדבר הנכון לעשות, גם כאשר אין עליו כל לחץ חברתי לכך. אדם הכוסף בכל לבו לקיים את רצון ה’ הוא אדם בוחר, אך בתנאי שהוא עצמו רואה בפעולה מסוימת רצון ה’, ולא עושה אותה רק משום שגורמים עלומים החליטו כי רצון ה’ הוא שנערות ילכו בחצאית מבד זה ולא אחר.

את ההתפתלות הזאת כבר ממש לא הצלחתי להבין. הוא מדבר על כך שהתנהלות ערכית שלא נעשית מתוך בחירה היא חסרת ערך, ולאחר מכן מסייג ואומר שדבריו עוסקים במשמעות מסויגת של הבחירה ולא בגרסה רדיקלית (מה שכונה אצלו למעלה, בטעות, הליברליזם המערבי). מהי אותה משמעות מסויגת? הרי הוא מדבר כאן בפירוש גם על הבחירה בעצם אורח החיים הדתי-חרדי, כולל קיום מצוות ואמונה. אז אם גם ביחס לזה יש לתת בחירה חופשית, היכן הסייגים? במה הבחירה שהוא מציע אינה רדיקלית?

יתר על כן, גם מושגית ולוגית יש כאן בלבול גדול. הרי גם לדבריו בחירה אינה ערך בין שאר הערכים. הבחירה היא תנאי לערכם של ערכים, כלומר מי שלא בוחר בערך כלשהו לא מקיים אותו (אין ערך להתנהלותו הערכית). לכן כל המינוח שלו שמדבר על בחירה כערך, וההשוואה בינה לבין ערכים אחרים, הוא פשוט בלבול או התפתלות נוספת מהסיבות שהוצגו למעלה.

הוא מסיים בכך שמתן חופש בחירה שווה את המחיר התוצאתי (שכן בחירה אינה רק ערך אינסטרומנטלי):

אינני מתעלם מכך שיהיו מחירים שהחברה החרדית תצטרך לשלם כדי לאפשר לערך הבחירה וההזדהות האישית להתקיים. ללא ספק, החברה החרדית לא תישאר במתכונתה הנוכחית אם תאמץ ערכים אלה. ביהדות החרדית של ימינו, שמירת הדת ושלמות הקהילה קודמות לערך בחירת הפרט, על כל המשתמע מכך. עם זאת, חובה לתת את הדעת על המחיר הגבוה של העדר הבחירה, מחיר שנגבה הן מאלו שאינם עומדים בלחץ והן מאלו שעומדים בו, אך הוא נוטל מהם את הלהט ואת ההזדהות הפנימית. מודעות למחיר זה היא שלב מקדים הכרחי לכל ניסיון נוסף לחזק את מנופי הלחץ הקהילתיים.

בסופו של דבר יצאתי ממש מבולבל. מחד גיסא, שוב ושוב הוא מסביר שהצעתו היא לא לתת בחירה מלאה ויסודית בכל (לא ליברליזם מערבי רחמנא ליצלן), אלא רק בחירה בין גוונים מצומצמים בתוך המסגרת החרדית. מאידך גיסא, ההנמקה שלו היא הנמקה שתקפה גם לליבת אורח החיים הדתי-חרדי עצמו, והוא אף כותב זאת להדיא כמה פעמים בין שיטי דבריו.

אילו הייתי חושב שמדובר בבלבול או חוסר תשומת לב גרידא, הייתי שותק. אין בכוונתי לפלפל ולדקדק בדבריו כמו בלשון המקרא או הרמב”ם, וגם לא נכון ולא ישר לעשות זאת. כל אחד מאיתנו טועה ולעתים מציג דברים בצורה שאינה עקבית. אלא שלדעתי ההתפתלות והסתירות הללו נובעות מאותם אילוצים שתיארתי למעלה ובמהלך דבריי, והם אופייניים לרוב ככל המאמרים בכתב העת המדובר. נראה בבירור שהכותב רוצה מאתיים ואומר רק מנה. הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, בין אם זה נעשה במודע ובין אם שלא במודע. חשוב בעיניי לחשוף את הדברים, ולו רק כדי לגלות לפומיה מה דהווה בליביה.

חשוב לחדד לאנשים שביקורות מהסוג הזה לא באות לתקן את החרדיות אלא לבטל אותה מיסודה, ובעצם לקרוא לאנשים לאמץ דרך חיים דתית פתוחה. אגב, גם אם מאמצים רק את הטפח המגולה בביקורתו של שפירר, כלומר בחירה רק לגבי המאפיינים החיצוניים, הסכנה לחרדיות גדולה מאד (לא בכדי החרדים מקפידים לא לאפשר גם את זה). אבל אם מאמצים גם את הטפחיים המכוסים, לא נותר מהחרדיות אלא גל של עצמות. אתם ודאי מבינים שמבחינתי זו אינה האשמה אלא תיאור. את היחס לתיאור הזה יכול כל אחד לקבוע בעצמו לפי תפיסתו.

אגב, ההתפתלויות הללו מזכירות לי את הניסיונות להגדיר יהדות חילונית, למרות שאם תיטול מהיהדות את ההלכה נותרת עם גל של עצמות (ראו בסדרת טוריי 336-9). זה ממש לא מפריע להוגי דעות שונים לפלפל טובא בהגדרת יהדות חילונית. הוא הדין גם לגבי הגדרת חרדיות פתוחה. החרדים הפתוחים למדו מהיהודים החילונים להתעלם מהלוגיקה ולעסוק במילים. תופעה אופיינית מאד (ומעצבנת) בעולמנו הפוסטמודרני.

אקורד סיום

בסיפור ההינדיק הידוע של רבי נחמן (שמעו גם בשירו החביב של חנן בן ארי), בן המלך השתגע וחשב שהוא תרנגול הודו (=הינדיק). הוא פשט את בגדיו וזחל עירום מתחת לשולחן ואכל גרגירים, כדרכן של תרנגולין יהודאין. החכם שמנסה לרפא אותו יורד גם הוא עירום מתחת לשולחן ואוכל איתו את הגרגירים במשך זמן מה. ואז מתחיל תהליך הריפוי:

ואז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כותנות. ואמר החכם “ההינדיק” לבן המלך: “אתה חושב, שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבוש כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק! כי במקום אחד ראיתי הינדיקעס לבושים בכתנות”. ולבשו שניהם הכתונת.

ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם גם מכנסים. ואמר לו החכם גם כן: “אתה חושב שעם מכנסים לא יכולים להיות הינדיק?! וכו'” עד שלבשו המכנסים, וכן את שאר הבגדים. ואחר כך רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשלחן, ואמר לו: “אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים אז כבר אינך הינדיק?! אפשר לאכול וגם להיות הינדיק” ואכלו.

ואחר כך אמר לו: “אתה חושב, שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?! יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השלחן!”. וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.

והנמשל מובן למבינים.

מה ששפירר בעצם אומר הוא שחרדי יכול גם ללבוש בגדי צבעונין, ללכת לעבוד וללמוד באקדמיה בכל התחומים, לשים כיפה סרוגה, לעסוק באמנות, לקרוא כל ספרות וחומר עיוני, לחשוב באופן חופשי, לגור בהתנחלות, לשרת בצבא ולבחור את כל דרכיו וערכיו, ובכל זאת להיוותר חרדי. ממש כמו ההינדיק. כך גם אומרים עמיתיו היהודים הליברלים שמסבירים לנו שגם ללא הלכה אתה יכול להיחשב יהודי. אשרי המאמין…

כדי להשלים את התמונה צריך כמובן לנהל דיון גם לגופו של עניין. האם באמת ניתן להרשות בחירה אמיתית בחינוך דתי? בחירה שמקיפה גם את ערכי היסוד ולא רק מה ללבוש ובמה לעסוק ומה לקרוא? השאלה גם מאיזה גיל ובאלו צורות? ואיך להתמודד עם היצרים? ומה על הנזקים? התייחסתי לכך לא פעם בעבר, אבל אין כאן מקומו.

[1] ראו על כך במחברת הרביעית בח”ג, בדיון סביב דבריו של ארי אלון.

[2] ביקורת דומה תוכלו למצוא במאמר שלי באותו כתב עת, על מאמרו של ידידי הרב פפר ‘לקראת מעמד ביניים חרדי’ (ג סיון תשעז).

33 מחשבות על “על חופש הבחירה ומשמעותו (טור 354)”

  1. בס”ד ט’ בטבת פ”א

    תופעת המכנים את עצמם ‘אנוסי התבונה’ מחמיאה לחברה החרדית משתי בחינות:

    א. היא מעידה על תרבות של חשיבה ושאלת שאלות.
    דבר המתבקש בחברה של אנשים העוסקים במשך כל היום בעיון במקורות היהדות. לאיש היי-טק השקוע בלחץ העבודה, אין זמן לחשוב יותר מדי על אמונות וערכים, הוא נדרש כל הזמן לבצע כדי לעמוד בתחרות התמידית. טבעי הדבר שבין אנשים שעוסקים כל הזמן בשאלת שאלות – יהיו כמה שלא יקבלו את התשובות.

    ב. היא מעידה על חברה תומכת, המאפשרת גם למי שאיבד את אמונתו לחיות בה.
    הרי אין שום מחסום פיזי לאותם חרדים שאיבדו את אמונתם לעבור לצד החילוני. אם הם נשארים בחברה החרדית, הרי זה בגלל שמבחינה חברתית טוב להם שם.

    בקיצור: המצב מצויין 🙂

    בברכה, שמחה פיש”ל פלנקטון הלוי

    1. מרחב בחירה בתוך 'גבולות גיזרה' בסיסיים

      בס”ד ט’ בטבת פ”א

      לענ”ד הדרך הנכונה לענ”ד היא למצוא את ‘שביל הזהב’ המאזן בין הצורך לתחושת החירה בדרך מתוך הבנה והזדהות לבין החשש מפריצת כל גבול, היא מתן אפשרות בחירה נרחבת בתוך גבולות גזרה בסיסיים.

      הרי יש בעם ישראל מיגוון של דרכים בעבודת ה’, חסידים וליטאים, אשכנזים וספרדים והרבה גווני גוונים ותתי-זרמים, שכולם נחשבים לדרכים ראויות ומוכרות בעבודת ה’, שהרי כולם מקבלים את י”ג עיקרי האמונה ואת המחוייבות להלכה הבנוייה על דברי התלמוד ורבותינו הראשונים והאחרונים.

      לא צריך להיות איכפת לי אם הבן שלי הולך בעקבות ‘בית המדרש’ שלי או הולך בדרך אחת שאחזו בה גדולי תורה אחרים. בהחלט יכול להיות שהאב יהיה חסיד ובנו ליטאי או תלמיד הרש”ר הירש או הולך בדרכם של הספרדים, וכן כמובן להיפך, לכל אחד יש את הדגשים והמינונים הייחודיים לו, ומה שמתאים לאחד – לא בהכרח מתאים לזולתו.

      וכבר אמרתי על דרך צחות ש’דתל”ש’ לא צריך להיות ‘דתי לשעבר’ אלא ‘דתי תואם לדרך שונה’. שנלמד את כל השיטות ונבין את טעמיהם ונימוקיהן – גם אם למעשה נכריע לעצמנו כשיטה מסויימת הנראית לנו נכונה או מתאימה יותר לנו – עכ”פ הבנת השיטה החולקת תקל עלינו להתייחס בסבלנות ובכבוד אל ההולכים בה, וכך אין המחלוקת הופכת לפירוד ולאיבה.

      בברכה, ירון פיש”ל קורינאלדי

      1. בס”ד עש”ק ונפשו קשורה בנפשו פ”א

        אחת הסיבות לתופעת ה’אנוסים’ הנמצאים בליבם בחוץ אך נשארים בפנים, הוא החשש לניתוק גמור מהמשפחה אם יעזבו את העולם החרדי. צריך לזכור שגדולי דורותינו, הן הראי”ה קוק והן החזו”א ורבים אחרים הנחו להמשיך בקשר של חיבה גם כלפי בנים שעזבו את הדת לגמרי.

        הדור שלנו הוא דור של תסיסה וחיפוש. מי שהעז לחפש את דרכו ‘בחוץ’ – עשוי גם להתעשת ולחפש חזרה את דרכו בתוך היהדות הנצחית. צריך להיזהר שלא לשרוף את הגשרים, ע”י איבה. אם מאמינים שאפשר להתקלקל – עלינו להאמין שאפשר גם להיתקן.

        האחים שחשבו שיוסף מקולקל עד היסוד ואין לו תקנה אלא בהרחקתו לצמיתות מהבית – הועמדו בניסיון כשלכאורה הוכיחו להם שבנימין הוא גנב, ובכל זאת מוכן יהודה למסור את חירותו כדי להשיב את בנימין הביתה. הפנימו האחים – שגם בן סורר אין דוחים מהבית, ואז גילו שמי שחשבוהו ל’סורר’ הוא ‘נזיר אחיו’.

        בברכה, עמיעוז ירון שניצל”ר

  2. קראתי השבוע פסקה באחד מספריו של הרב ברוך אשלג (בנו של בעל הסולם) בה הוא כותב שגם מי שמקיים תו”מ מפחד מהחברה הסובבת ואע”פ שהוא מודע לכך שזו הסיבה שהוא מקיים תו”מ ולכן לשיטתו הוא לא עובד את ה’ אלא את החברה החיצונית זה עדיין נקרא שהוא עובד את ה’ רק בהסתר פנים. כלומר שה’ מסתתר בתוך החברה החיצונית אותה הוא עובד כביכול. אני משער שזה כנראה בגלל שעדיין הוא מקיים תו”מ מתוך בחירה – הבחירה להמשיך ולהישאר באותה חברה – כי תמיד יש בחירה – וגם שזו בחירה מתוך שיקולים של נוחות( שזה דומה קצתלשיקולי שער ועונש רגילים) – רק שזו עבודת ה’ גם בהסתר פנים וגם שלא לשמה. לכן הוא תמיד צריך לשמוח במה שיש לו כי זה הבסיס להתקדמות הלאה

    1. אם האדם היה מקיים גם אם לא היה פחד מהחברה הסובבת, אז למה זה שיש פחד (וגם אם כן היה מקיים מכח הפחד גם אם לא היה ירא שמיים) אמור לפגוע במשהו? הקדמת האגלי טל

      1. זה ההסתר פנים פה. הוא לא יודע שבעצם בסופו של דבר הוא היה מקיים גם בלי פחד. הוא לא מודע לכך שכל מה שהוא עושה כרגע זה מבחירה שלו. הוא באמת עובד את ה’ (שלא לשמה) רק שחושב שעובד את החברה. הפחד לא פוגם .זו פשוט המדרגה הנמוכה ביותר בעבודת ה’ שממנה מתחילים (בחינת יראת ה’ של נשים ותינוקות של הרמב”ם). יש ארבעה שלבים בזה (כנגד ארבע הספירות מלכות תפארת בינה וחכמה) : הסתר תוך הסתר (הסתר כפול) , הסתר אחד (אחוריים), תשובה מיראה (גילוי פנים בהשגחת ה’ עיו לבדו), תשובה מאהבה (גילוי פנים בהשגחת ה’ גם על שאר העולם שחוץ ממנו ).

    2. בנוסף ,הדיון הזה מנסיוני הוא עקר. בדר”כ אם מדברים עם חרדים בנושאים כאלו אני תמיד מגלה מבע של אטימות בעיניהם ובפניהם – הם אפילו לא מתחילים להבין מה אני אומר. זה מין אוטיזם (שמאפיין באותה מידה שמאלנים). זה כאילו שמילים מסוימות עוברות ליד האוזן שלהם מבלי להישמע. זו פשוט שפה אחרת מבחינתם. אין פה האשמה. פשוט תיאור של המציאות. האנוסים הללו הם כבר לא חרדים באמת כבר בעצם זה שהם כבר כן דוברים את השפה שלי. אבל גם לעולם מאותה סיבה עצמה הם לא יוכלו לתקשר ולשנות את החברה שסביבם. הם כבר התפתחו. זה כמו שנער (בכוונה לא אמרתי מבוגר) ינסה לתקשר בשפה שלו עם ילד. פשוט א”א. עם ילד מדברים בשפה מותאמת ( כמו שהחרדים ודתיים מדברים עם חילונים בנושאים תורניים. שם החילונים הם התינוקות שנישבו דווקא). כל החלום הזה לבטל את החברה החרדית הוא בלתי אפשרי. תמיד יהיו ילדים חדשים ותמיד מתוכם יצמחו מתבגרים חדשים אבל הכמויות לא תשתנינה. כל שאר הדיון על האנוסים הללו ( איזה בגדים ילבשו ואיפה יגורו ואיפה יחנכו ילדיהם) הוא סוציולוגיה ריקה. למעשה חסר להם שלב אחרון להתבגרות מהשלב הילדותי – ההבנה שהם כבר לא חרדים בגלל עצם הדיון הזה עצמו. העובדה שליבא לפומא לא גליא אצלם היא שלחרדי הדבר הכי חשוב זה מותג החרדיות. לא משנה גם אם הוא יהיה ריק מתוכן. האכפתיות מהסוציולוגיה הריקה הזו היא השלב הילדותי האחרון. אני רק לא מבין למה לרב אכפת מזה כ”כ.

    3. בין עמנואל ל'מוראינו' - הפחד מהחברה אינו הסיבה העיקרית

      בס”ד ט’ בטבת פ”א

      לעמנואל ומורנו – שלום רב,

      לוחם ב’סיירת מטכ”ל’ המגיע למצבים של מאמץ וקושי בלתי אפשריים בגלל הפחד והלחץ החברתי. הוא יודע שאם לא ימתח את כוחותיו ויעשה דברים גם כשאין לו כוח או חשק לעשותם – הוא יעוף מהסיירת. אבל עצם ההחלטה להתנדב לסיירת בא מתוך הכרה עמוקה בחערכה וחשיבותה.

      וכך גם בעבודת ה’: הבחירה הכללית בדרך באה מהכרה ורצון פנימי חזק. הפחד והלחץ החברתי הם רק האמצעים העוזרים להתמיד בדרך למרות הקשיים היום-יומיים. אבל בלי הכרה פנימית חזקה העומדת ביסוד הבחירה בדרך – לא יעזור שום לחץ וכפיה. בלי הכרה פנימית – האדם יישבר ויעזוב.

      בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

      1. הדברים הללו של הרב אשלג רלוונטיים מאוד למי שמחפש גילוי פנים (כלומר לראות את השגחת ה’ – כלומר איך על קיום מצוות יש לו שכר ואיך על מעבר על עברות יש לו עונש. כלומר הסתר פנים בהקשר הזה זה שהקב”ה לא נוהג בצדק עם מי ששומר תו”מ.הסתר כפול זה מי שבכלל לא חושב שיש קב”הדיו ויש דיין בכלל ושהכל מקרה (ואז לפי זה הרב עצמו נמצא בהסתר אחד. לא שאני יודע אבל זה מה שיוצא לפי דבריו ). זו פשוט רזולוציה עדינה יותר מהרמה בה הרב מתעסק בדר”כ (לרב לא אכפת משכר ועונש ).למי שלא רוצה לחיות באפלה הזו ואין חרדי אחד שלא יזדהה עם דבריי – הדברים הללו הם ממש לא פלפול של הבל.

        1. אגב, מהרב אשלג נראה שלא מדובר על מצב של אנוס שלא מאמין בה’ בכלל. אלא על מישהוא שמאמין בה’ אבל חושב ( זו באמת התחושה שלו בינו לבין עצמו) שזה שהוא מקיים מצוות זה רק מהפחד מהחברה ואחרת לא היה מקיים כי אין לו יראת שמיים מספיקה . אז בזה הרב אשלג רצה לומר שגם במקרה כזה הוא עובד את ה’. לא ברור לי האם הוא דיבר על מישהוא שלאמאמין בכלל

          1. לגבי הדיון שלך בפרשנות דברי הרב אשלג (לעמנואל)

            בס”ד ט’ בטבת תשפ”א

            לעמנואל – שלום רב,

            את הכיוון שאתה מציע בפרשנות דברי הרב אשלג – שמדובר באדם שמאמין בה’, אלא שהוא זקוק לפחד מהחברה כדי לעמוד בקשיים וביצרים העלולים למנעו מעבודת ה’ – הצעתי לעיל בתגובתי ‘בין עמנואל ל’מוראינו’ – הפחד מהחברה אינו הסיבה העיקרית’).

            לכיוון זה מסייעים גם הדברים ‘שהוא חושב שאינו עובד את ה” שמדובר ברגש אשמה המלווה את האדם שמא כל עבודתו אינה באמת ‘לשמה’ אלא רק לשם החברה. צריך לזכור שהרב אשלג בא מחברה של חסידי פולין שבה היתה חזקה מאד המורשת של פשיסחא-קוצק שגינתה מאד את העבודה החיצונית, וכנגד מגמה זו בא הרב אשלג וומחזק גם את האדם הנזקק גם להנעה ש’לא לשמה’, שלא ייפול ברוחו ויראה את עצמו בכל זאת כ’עובד ה’ בהסתר פנים’.

            ברם לענ”ד ניתן לחשוב על כיוון נוסף, שגם אדם הנתון בספיקות אמונה קשים, ואולי אפילו במצב ששכלו מורה לו שרוב הסיכויים הם שהאמונה אינה נכונה, ובכל זאת הוא מחזיק בעבודת ה’ למרות הפקפוק השכלי החזק בשל החשש מהחברה – גם זה ייקרא ‘עובד ה’ בהסתר פנים’, שהרי עצם רצונו להישאר בחברה הדתית בא מאיזו תחושה עמומה שמא בכל זאת יש כאן משהו נכון.

            הרי אם היה בטוח במאה אחוזים שהכל הבל ורעות רוח – היה אוזר אומץ ונוטש בגלוי. הרצון שלו להישאר ‘בפנים’ בכל זאת – מצביע על ניצוץ עמום של אמונה, או לכל הפחות ‘ספק ספיקא’ שמא בכל זאת זה נכון, ועל צד זה הוא מקיים.

            סברא דומה לזה ציטט בזמנו אהרן בשם הגרש”ז אויערבאך, שטהורה שניתן לצאת בברכתו של מי שמצהיר שאינו מאמין, שכן בעצם עשיית המצווה מבטא העושה איזה צד של ספק אולי בכל זאת דברי התורה נכונים, וגם אחוז קטן של אמונה הוא ‘משהו’.

            טוב היה אילו ציינת למקור דברי הרב אשלג שציינת, ואז היה ניתן לראות הדברים במקורם.

            בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

            1. המקור הוא בשלבי הסולם, מועדים: “מהו שנר חנוכה מניחה בשמאל בעבודה”

              אגב ברכה של אתאיסט : אבי אינו אדם דתי. הוא במקורו ממשפחה קיבוצניקית שמאלנית . ובאופן כללי הוא מצהיר שהוא אתאיסט ( למרות שהוא כן מאמין במין קארמה. בשכר ועונש על מוסר). בהתחלה כשהוא היה בא להתארח אצלי הייתי נותן לו כיפה ומבקש שיברך והוא אכן היה עושה זאת ברצון. אבל תמיד חשבתי שזו חוכא ואיטלולא. גם בבר מצווה של אחי הוא עלה לתורה ולא ידעתי אם כל הסיפור הזה הוא לא הוצאת שם שמיים לבטלה (רק שהוא היה נעלב ולא ידעתי מה לעשות בנידון). עם השנים הפסקתי לבקש ממנו לברך על סמך תשובה של הרב צבי יניר איפהשהוא ברשת שכתב מה שחשבתי בדיוק. ואוכל המשכתי להגיש לו על סמך פסק של הרב אוייערבך שאפשר לתת לחילוני אוכל גם אם הוא לא יברך מחשש לשינאה (יעבור על לאו של לא תשנא”). אבל אני עדיין מפקפק בדבר. ברור לי שהפסיקות של הרב עובדיה שאפשר לתת לעלות למחלל שבת בפרהסיא לעלות לתורה הוא על סמך המציאות שהוא מכיר של ספרדים שתמיד מאמינים בה’ ובתורה אפילו אם הם מחללים שבת בפרהסיא ( אין ספרדים אתאיסטים. רק מסורתיים לכל היותר). אבל אולי לא היה אומר דבריו על חילונים אתאיסטים שלא מאמינים בשום דבר. אבל הגרש”ז הוא אשכנזי. אבל אולי גם הוא חרדי ואולי באמת לא מבין ומכיר את המציאות של אנשים מודרניים שבאמת מסוגלים לא להאמין באלוהים.

              אבל מצד שני אבי הוא עדיין חידה בעיניי . מדי פעם הוא פולט בלא משים “בעזרת ה’ ” כשהוא רוצה מאחל לאויביו האישיים מפלה ( כמו ביבי כשדיבר על הקורונה בטלוויזיה ) . הוא הולך למפגשים של ערכים ( בעיקר בשביל האוכל והחברה. אבל גם מעניין אותו התוכן ) ושל חב”ד. וכשהוא מזמין אותי לשם הוא לא מבין את הרתיעה שלי ממקומות הללו ( “דתיות רדודה” אני אומר לו. אבל הוא ממשיך ללכת . הפילוסופיה שלי דווקא לא מעניינת אותו. טוב. אם הוא היה פיסיקאי אז אולי היא כן הייתה). הוא אמנם מהנדס בהכשרתו אך משום מה הרמה של הדברים שלהם לא צורמת לו את האזניים. האם באמת הוא תמים כזה (אני חושד שאולי כל החילונים הם כאלו) שהפסקים של הרב אוייערבך והרב עובדיה יחולו עליו ? האם אולי יש ערך לבכות ולעלייה לתורה שלהם מדין חינוך ? הרי הם תינוקות שנישבו ? האם באמת הנקודה היהודית יכולה לגרום לכך שלברכות שלהם יש משמעות אם הם רוצים לומר אותם מאיזה שהיא סיבה ? לאלוהים פתרונים. אני לא יודע אבל אני חש שהעסק הזה יותר עמוק ממה שהרב מיכי מציג.

              אני יכול להעיד בתור מי שלימד בר מצוות לקרוא מפטיר והפטרה שבאמת מבחינת התפיסה של התורה בעיני חילונים ( גם אשכנזים אקדמאים) הם באמת תינוקות (לא מבחינים בין עיקר לטפל ולא עוד אלא שהטפל עיקר אצלם והעיקר טפל. באים לכל נדרי ולתקיעת שופר של נעילה אבל לא לתקיעות של ראש השנה. שומרים על צום יום כיפור אבל מחללים שבת למרות שקדושת שבת עולה על קדושת יום כיפור. וכהנה וכהנה) תמיד אמרתי שהם לא צריכים לחגוג בר מצווה כי בעצם זה בר עבירה. אבל הם באמת כמו תינוקות אז דווקא יש לזה ערך מדין חינוך וזה כן בר מצווה בסופו של דבר

              1. בין פיסיקאי למהנדס (לעמנואל)

                בס”ד ט’ בטבת פ”א

                לעמנואל – שלום רב,

                בעוד הפיסיקאי עוסק בעקרונות תיאורטיים מופשטים – המהנדס מחפש את היישום בעולם המעשי, מבקש לעשות את העולם יעיל ונוח יותר.

                וכך גם בעולם האמונה. הפיסיקאי יבקש את העקרונות, בעוד המהנדס יעדיף את מה שמרומם את הרוח ועושה את האדם לאדם טוב יותר ושמח יותר.

                ברמת העיקרון השבת חשובה מיום הכיפורים ותקיעת ר”ה חשובה מתקיעת נעילה, אך מבחינת ההשפעה המטלטלת על נפש האדם, יום הכיפורים ‘עושה את זה’ ובפרט מעמדי ‘כל נדרי’ ו’שעת הנעילה’.

                אביך ‘תינוק שנשבה’ בין החסידים, בעוד שאתה ‘תינוק שנשבה’ בין הליטאים 🙂 צאו והשלימו זה את זה.

                בברכה, ירון פיש”ל קורינאלדי

                1. וסימנך: חמאה ודבש יאכל

                  אולי הצורך בשילוב של העיון השכלי יחד עם עבודת הרגש, רמוז בבשורת הנביא לעמנואל: ‘חמאה ודבש. החמאה מבטאת את העיון השכלי המזין את רוחו של האדם, בעוד שהדבש מבטא את מתיקותו של הרגש הטוטב, שאף הוא חיוני לשמח את הלב.

                  בברכה, שמחה פיש”ל פלנקטון הלוי

  3. אני לא מבין דבר וחצי דבר בסוציולוגיה חרדית, אבל סקפטי מאד לגבי היקפן האמיתי של תופעות האנוסים למיניהן. תסתכל על תוצאות הבחירות במודיעין עלית: 96.67% למפלגות חרדיות פרופר (ש”ס, אגו”י, אלי-ישי) בכנסת ה 20, 97.57% לש”ס-אגו”י בכנסת ה 21, 97.98% בכנסת ה 22, 98.32% בכנסת ה 23. לבד, מאחרי הפרגוד, הם בוחרים ברבי חיים קנייבסקי וברב שלום כהן. זה מה שהם רוצים.

    1. וכמה זה אחוז אחד ממיליון ? (לנ"ש)

      לנדב איש רבבה – שלמא רבא,

      אחוז אחד ממיליון נפש הוא רבבה, מספר לא קטן הראוי לתשומת ליבא,

      בברכה מרובה, ספרא רבא

      1. יייתכן שאינם מצביעים כלל וייתכן שזו 'סערה בכוס רוח'

        יש לציין שחלק מאלה שאיבדו את האמון בהנהגה החרדית – אינם נותנים אמון גם במיגזרים אחרים. זו אחת הסיבות שאינם עוברים למיגזר החילוני או הדתי-לאומי שגם בהם אינם נותנים אמון, ומאותה סיבה לא יצביעו לשום מפלגה. ראינו כמה מסוג זה שהתלהבו מ’זהות’…

        מאידך, יש גם סברא שהתופעה אולי אינה נרחבת כמו שהיא נראית. בעולם הדיונים האינטרנטיים ‘אנוסי התבונה’ כהגדרתם. בדיונים האינטרנטיים, כשהם מסתתרים מאחורי ה’ניק’ – הם שופכים את זעמם על התורה ונושאיה באומץ לב ראוי לציון 🙂 ושם נוכחותם בולטת מאד. מי ששלם עם זהותו החרדית – גם אם ייכנס לאינטרנט, לא ימצ0א עניין להשתתף בדיונים הסוערים. ייתכן איפוא שכל סערת ‘האנוסים’ היא ‘סערה בכוס רוח’ 🙂

        בברכה, ירובעל אבי-שוכה צופיוף-סרצ’נסקי

          1. ועכ"פ, בין רבים בין מעטים - מענה חינוכי הולם צריך להינתן

            בס”ד ערב צום העשירי תשפ”א

            אליבא דאמת, אין שום נפקות אם מדובר ברבים או במעטים. כל אדם הוא עולם מלא וגם למעטים הנוטשים את דרך האמונה – צריך למצוא מענה חינוכי הולם.

            על אחת כמה וכמה כשהמדור באנשים בעלי כישרון שיכלו לצמוח לגדולי תורה ואמונה – אם היו זוכים לקבל את המזון הרוחני המתאים לאישיותם, ועל כך יש למנווטי החינוך ליתן את הדעת ‘לבלתי ידח מהם נידח’.

            לא בכדי דווקא לצום העשירי שהוא רק ‘אתחלתא דפורענותא’ זוכה לחומרא יתירה. תהליך שעלול להתפתח לבעיה קשה – צריך לאבחן כבר בשלביו הראשונים, ולתת לו את המענה ההולם כבר בראשיתו כאשר הרבה יותר קל לעצור את הסחף.

            בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

    2. זה רחוק מלהיות אינדיקציה. ראשית, יש לא מעט שלא מצביעים כלל. אני מניח שאלו שאנוסים בד”כ לא ממש מעניין אותם מי ייכנס לכנסת. מעבר לזה, יש לא מעט אנוסים שיצביעו למפלגות החרדיות כי הם צריכים מימון לכולל ולמשפחה, וגם מפני שהם אנוסים מסוג ליבא לפומא לא גליא. יש רמות שונות של אניסות, ורובם נמצאים על הספקטרום. רק מיעוט קטן מהם כבר מצהיר בפני עצמו שהוא לא בעסק בכלל.

    3. דבר נוסף, ועל אף שגם אני (בלי ראיות ואינדיקציות של ממש) “סקפטי מאד” לגבי היקף התופעה, יש לומר שמול הרווח הזעום של הצבעה לאיזשהי מפלגה אחרת עומד החשש לעורר דובים מרבצם. אם בקלפי מסוימת בשיכון חסידי יראו שיש פתאום כמה קולות יותר מידי ללפיד ליכוד או מרצ השמועה עלולה להתפשט וכל רע רכיל יהלוך עד שיחשדו בבעל המסכה. גם אם זה חשש רחוק, הוא לא רחוק יותר מהסיכוי להשפעה של קול בודד.

  4. במגזר החרדי ברור שהבחירה היחידה של אדם תהיה האם להשתייך אליו כולל כל ההשלכות של זה (נטילת חופש הבחירה) דהרי זה גופא החרדיות -שימור הקהילה על חשבון היחיד או להחליט שלא להשתייך, אי אפשר להחליט להשתייך למגזר החרדי אך במידה שווה לרצות שמגזר החרדי לא יהיה חרדי.

    בעיניי השאלה המרכזית האם השיטה עובדת בכלל והאם עדיף שיטות אחרות, ואסביר:
    הרי החרדיות קמה כהתגוננות להשכלה אך ביחד איתה קמו עוד שיטות כמו למשל שיטת הרש”ר הירש (ואצ”ל יהדות רפורמית וכו’) צריך להסתכל במבט היסטורי ולבחון האם שיטה זו הצליחה בעבר להתמודד עם הנסיונות.

    ושאלה חשובה אף יותר היא מה זה אומר על היהדות אם לדעתנו השיטה הטובה ביותר היא נטילת הבחירה (כלומר אם ניתן לאנשים לבחור הם יעזבו את היהדות)

    בברכה, שלמה זלמ”ן

השאר תגובה