מבט על היחס בין פיתוי לסחיטה בכפיית גט (טור 369)

בס”ד

במאמר לשורש השישי עמדנו על ההבחנה של הפילוסוף היהודי אמריקאי, רוברט נוזיק, בין פיתוי לסחיטה. לפני כמה ימים שלחו לי כתבה של קלמן ליבסקינד לגבי סחבת בכפיית גט שהעלתה לי כמה הרהורים נוספים בעניין זה, ורציתי לחלוק אותם אתכם. אני מנצל את ההזדמנות כדי לתאר שוב, למי שעוד זקוק לזה בכלל, איך מתנהלת הרבנות הראשית ובתי הדין שלה. תוכלו להיווכח בשילוב מוחץ ונדיר של שוטים, מאובנים ורשעים, מכל כך הרבה אספקטים שקשה מאד למנותם.

רוברט נוזיק על פיתוי וסחיטה

נוזיק מסביר את ההבחנה שלו כך:

  • בפיתוי מציעים לאדם שתי אפשרויות: אם תעשה X – תקבל סכום A, ואם לא תעשה – לא תקבל. זו הצעה לגיטימית (שאפשר לסרב לה).
  • לעומת זאת, בסחיטה מציעים לאדם את שתי האפשרויות הבאות: אם לא תעשה X – ניקח ממך סכום A, ואם תעשה – לא ניקח. זו הצעה לא לגיטימית (שאי אפשר לסרב לה).

נוזיק שאל מה ההבדל בין שני המצבים הללו? בשניהם אני מציע לאדם שתי אפשרויות, ובשניהם יש עדיפות בסכום A לאפשרות של עשיית X על פני אי עשייה. אז למה פיתוי מותר וסחיטה אסורה (חוקית ו/או מוסרית)?

ההסבר

לכאורה ההבדל הוא בשאלה האם התמריץ לעשיית X הוא הצעה לתת לי כסף או ויתור על לקיחת הכסף ממני. כשהפער הוא בין A ל-0 זה לגיטימי, אבל כשהפער הוא בין 0 לבין A-, זה לא לגיטימי. כפי שהוסבר במאמרנו הנ”ל, הטעם לכך נעוץ בעובדה שלקחת כסף ששייך לי אינו צעד לגיטימי, בעוד שלתת לי כסף שלא שייך לי או להשאיר אותי עם הכסף שיש לי הם שני צעדים לגיטימיים. כעת תוכלו להיווכח בכך שבפיתוי שני הצדדים של העסקה הם לגיטימיים (או להשאיר אותי עם הכסף שלי או לתת לי כסף נוסף), בעוד שבסחיטה אחד מהצעדים אינו לגיטימי (לקחת ממני כסף שלי אם לא אעשה X). אמנם נכון שגם בסחיטה אני יכול לעשות X ואז לא ייקחו לי את הכסף, כלומר ייווצר מצב לגיטימי, אבל מכיוון שזו רק אחת משתי האפשרויות אזי ניתן לראות בסחיטה אילוץ לא לגיטימי לבחור דווקא באפשרות הזאת. לשון אחר, כאשר אלטרנטיבה אחת מהשתיים אינה לגיטימית, אזי גם אם בחרתי באחרת ההצעה אינה לגיטימית כי היא נוטלת ממני את זכות הבחירה באופן לא לגיטימי (אי אפשר לסרב לה). לכן גם אם בחרתי לעשות X, האפשרות שלא אעשה זאת ואז ייקחו לי כסף (שכאמור אינה לגיטימית), נמצאת ברקע ההחלטה שלי.

תלות בנסיבות: מיסוד הזנות וסחר באיברים

יש בנותן טעם להוסיף שההבדל הזה עשוי להיות תלוי בנסיבות. כך, למשל, התומכים במיסוד הזנות (לנשים שבוחרות בה מרצונן) טוענים שזו בחירה חופשית של האישה לעסוק במקצוע כרצונה (לטענתם איסור העיסוק בזנות סותר את חופש העיסוק). מתנגדי הזנות טוענים, לעומתם, שאין לה בחירה אמיתית (כי הנסיבות הכלכליות-חברתיות-נפשיות שבהן היא פועלת לא מאפשרות לה לסרב). התומכים מעלים כאן את הטענה שכל אחד שבוחר מקצוע כלשהו בוחר בו בגלל קשיים כלכליים. הרי כולנו צריכים להתפרנס. אז מדוע זנות היא מקצוע שצריך לקבל יחס שונה?! אם אילוצים כלכליים מגדירים הצעה כזאת כסחיטה ולא כפיתוי, אזי כל הצעת עבודה צריכה להיפסל מאותו טעם. הוא הדין לגבי סחר באיברים (להשתלה). גם שם עולות טענות דומות לשני הצדדים (מגבלה על חופש העיסוק והמסחר וזכות האדם על גופו). ראו על כך בקצרה בטור 203.

בכל אופן, בשתי הדוגמאות הללו מתנהלים ויכוחים האם מדובר בהצעה שניתן (פיתוי) או לא ניתן (סחיטה) לסרב לה. כלומר ההבחנה בין פיתוי לסחיטה אינה נעוצה בהכרח בשאלה האם נותנים או לוקחים כסף, אלא בשאלה האם ניתן לסרב להצעה. כך או כך, דומני שנוכל להסכים שהקו בין סחיטה לפיתוי רחוק מלהיות חד.

כפיית גט

כאמור, מטרתי כאן היא לדון ביישום ההבחנה הזאת ביחס לכפיית גט. כידוע, גט צריך להינתן לרצונו של הבעל המגרש. אם הבעל לא נותן אותו מרצונו וכופים אותו לתת זהו “גט מעושה” (כלומר שאחרים מעשים את הבעל לתת אותו ולא הוא עושה אותו מרצונו שלו), ובמצב כזה הגט בטל והגירושין לא תקפים. ישנם מצבים שבהם יש חובה הלכתית מוחלטת לגרש את האישה, ואז בית הדין כופה את הבעל הסרבן לתת גט. במצבים כאלה, גם אם הוא נותן את הגט מתוך כפייה – הגט כשר (ראו על כך בטור 199).

אין צורך לומר שכפייה מקבילה למצב של סחיטה. בית הדין אומר לבעל שאם הוא לא ייתן גט הוא ילקה ו/או יסבול (יוכנס לכלא, תימנע יציאתו מהארץ, יוקפאו חשבונותיו ועוד) ואם ייתן את הגט כל זה לא ייעשה לו. זהו בבירור מצב של סחיטה. מתבקשת כאן השאלה מה הדין אם נוקטים בדרך של פיתוי: האם גט שניתן תחת פיתוי (למשל אם משלמים לו כסף כדי שייתן גט) הוא כשר, או שמא זהו גט מעושה?

כפייה על גט בדרך של פיתוי

אחדד יותר במה מדובר. במצב שבו קיימת חובה מוחלטת לגרש את האישה בית הדין יכול לנקוט כל צעד שנראה לו, ואין שום מגבלה לרמת האלימות ולעוצמת הצעדים. מכים אותו עד שיאמר רוצה אני ואולי אפילו עד שימות. אבל ישנם בהלכה לא מעט מצבי ביניים שבהם אמנם גם ההלכה מכירה בכך שמן הראוי לגרש את האישה, אבל אין חובה הלכתית מוחלטת לעשות זאת. במצבים כאלה אמנם לפי ההלכה צריך הבעל לגרש את אשתו, אבל בגלל שהחובה לכך אינה מוחלטת אין הצדקה לצעדי כפייה מוחלטים. כאן עדיין נדרש רצון שבא מהבעל עצמו, ולכן הדיינים נזהרים בצעדי הכפייה שהם נוקטים (כדי שלא יהיה גט מעושה).

השאלה היא האם במצבים כאלה ניתן לפתות אותו לתת גט (למשל להציע לו סכום כסף). אם פיתוי ייחשב כמו סחיטה, אזי גם אם בית הדין ינקוט צעדי פיתוי זהו יהיה גט מעושה (שהרי הוא לא נתן אותו מרצונו אלא כדי להרוויח כסף). אבל אם אנחנו מבחינים בין פיתוי לסחיטה, אזי גם אם הבעל נותן גט מתוך פיתוי (כדי לקבל כסף), זהו גט כשר. מעשים שבכל יום במחוזותינו, שבית הדין מציע לבעל סכום כסף כדי שיסכים לגרש את אשתו. בדרך כלל האישה עצמה משלמת לבעל דמי היעתרות למתן גט (שוחד), או מוותרת על חלק מזכויותיה ברכוש (או בילדים) כדי לשכנע אותו שיסכים. אבל כיום יש גם לרבנות עצמה כספים שמיועדים לזה. קראתי לא פעם עד כמה הם גאים ב”קרן העגונות” שהקימו לשם כך. רק חשבו על המצב האבסורדי, שבו מוסד ממלכתי מקים קרן שמטרתה לשחד את האזרח לעשות את מה שהוא חייב לעשות על פי החוק וההלכה (אני מזכיר שגם במצבי הביניים הללו יש עליו חובה לגרש, הן הלכתית והן משפטית). זה רק ברבנות.[1]

משמעותה של הביקורת שלי

אדגיש כי גם בהקשר של מתן גט, ההבדל בין פיתוי לסחיטה נראה מובן מאליו. הרי גם כאן ניתן להעלות את הטענות שראינו למעלה, שלפיהן פיתוי הוא רק סוג של הצעת תמורה. אדם רגיל שנותן גט מרצונו עושה זאת בדרך כלל מסיבות כלשהן (זה יביא לו נחת, שמחה, סתם רצון להיטיב עם אשתו ולשחרר אותה, או שחרור עבורו), וכל זה כמובן לא הופך את הגט שלו למעושה. אם כן, מתן גט מתוך ציפייה לתמורה כספית או הטבות כלשהן גם הוא לא אמור לפסול את הגט. זה בסך הכל עוד מניע, או מוטיבציה, כמו כל מוטיבציה אחרת, למתן הגט.[2]

הביקורת שלי על מדיניותם של בתי הדין לא נובעת מכך שהגט שניתן עקב פיתוי אינו כשר. הוא כשר, שכן בפשטות פיתוי אינו סחיטה. הבעיה שלי היא שלא ייתכן שמוסד ממלכתי ישחד/יפתה את האזרח לבצע את חובתו. בית הדין צריך לקבוע אם יש חובה הלכתית לשחרר את האישה, ובהנחה שיש חובה כזאת עליו לכפות את הבעל בכל האמצעים לעשות זאת. למיטב שיפוטי, ההבחנה ההלכתית המקובלת בין אמצעים שונים לפי עוצמת החובה לתת גט ולשחרר את האישה גם היא תלוית נסיבות. בעבר הבחינו בין מצבים של מאיס עליי, או סתם אישה שרוצה לצאת כי התאהבה במישהו אחר, בעיות בפריון וכדומה. אבל בזמננו יש לאישה מעמד שונה ממה שהיה בעבר, וגם רצונותיה שונים. לכן לדעתי בימינו כאשר ברור שאין אפשרות לשלום בית והאישה רוצה בבירור לצאת מהקשר הזה יש חובה גמורה על הבעל לשחרר אותה. במצב כזה, כל כפייה היא מוצדקת, ולא צריך לחשוש לגט מעושה. הרבנות מצד אחד נוהגת כאילו היא סמכות מרכזית של מדינת ישראל (ובעצם כלל העם היהודי), ובו בזמן מקבלת החלטות כאילו שהיא רב של כפר פלוני בפולין שכפוף לכל תקדים וחושש לקבל החלטות בגלל גורמים שנחשבים על ידו בכירים יותר (רבנים ואדמו”רים שונים). אם אכן לדעתם הם מהווים סמכות מרכזית אזי שייכבדו ויקבעו את ההגדרות מתי יש חובה לשחרר את האישה, בלי להסתמך על תקדימים שנקבעו בתקופות אחרות לגמרי וכבר אינם רלוונטיים לימינו. משעה שנקבע שהבעל חייב לשחרר את אשתו יש לכפות אותו לעשות זאת (וכמובן אחרי חרם דרבנו גרשום, יש לכפות גם את האישה).

בשולי דבריי רק אעיר שדבריי אלו אמורים ביחס לבעל שומר תומ”צ. כפייה אינה אופציה אם הבעל הוא חילוני, שכן גם אם תחת המכות הוא אומר שהוא רוצה לגרש אין כאן ביטוי לרצון אמיתי שלו (ראו על כך בסוף טור 199. כך גם כתבו כמה פוסקים[3]). לכן, לדעתי, מעבר לעניין הכפייה ראוי וחשוב להקדים לכל נישואין תנאי שישחרר את האישה במצבים כאלה בלי צורך בכפייה (תנאי כזה כמובן יפתור גם את בעיית הכפייה על בעל שומר תומ”צ).

המקרה בכתבה של ליבסקינד

בכתבתו הנ”ל, קלמן ליבסקינד מתאר מקרה של אישה בת שישים שבעלה מתעלל בה כבר כארבעים שנה (!!) ומסרב לתת לה גט כבר כשלושים שנה (!!). בית הדין פסק כמה פעמים שהבעל חייב לגרשה, ואף הטיל מחויבויות שונות על הבעל שמצדו חוזר ומפר אותן שוב ושוב גם אחרי שהתחייב לעמוד בהן (שמעתם פעם על מוסד ממלכתי שמתחנן לפני אזרח שימלא את התחייבויותיו, בלי קשר להסכמה או אי הסכמה שלו?!). כל פעם מחדש בית הדין שולח את בני הזוג לגורם אחר לנסות ולהשיג שלום בית, כשהאישה אינה מעוניינת, והבעל גם הוא סתם מטרטר את כולם. הבעל פונה כל פעם להרכבים וגורמים שונים ומשונים (כמו הבד”ץ, או האדמו”ר שלו ורבנים שונים), וממאן לקיים את החלטות בית הדין וגם את המלצותיהם של אותם גורמים שהוא עצמו ביקש לפנות אליהם.

בית הדין עצמו, כמו גם כל הגורמים האחרים שהבעיה הגיעה לפתחם, כולל הרבנים שהבעל עצמו דרש לפנות אליהם, קובעים באופן נחרץ וברור שהאישה יראת שמים וצנועה באופן מיוחד ושהבעל הוא טיפוס בעייתי “שנוקט בתחבולות מרושעות” וכל מה שסיפר עליה לא היה ולא נברא. כלומר מוסכם על הכל שהאשמה כולה עליו, ולכן אין טעם וגם לא סיכוי לשלום בית איתו. כל הגורמים הללו מסכימים שיש ללכת לגירושין, ואם צריך אז בכפייה. אבל בתי הדין של הרבנות בהרכבים השונים גוררים רגליים במשך כל הזמן הזה, ומסרבים להפעיל על הבעל אמצעי כפייה שונים שעומדים לרשותם מבחינת החוק וההלכה (כמו נידוי, אי קבורה של קרובים, כלא, שלילת כרטיסי אשראי והקפאת חשבונות, איסור יציאה מהארץ ועוד). במקום זה, הם שולחים את האישה שוב ושוב לרבנים שונים לפי דרישות הבעל, ובכל פעם מחדש מקבלים חוות דעת כפי שתיארתי למעלה. שימו לב, זה מתגלגל כך כבר כשלושים שנה!!!

בתוך כך, האישה שגידלה את ששת ילדיהם לבד במשך כשלושים שנה ואף השיאה אותם בכוחות עצמה בלי שום שותפות, כספית או אחרת, של הבעל (שתרם לעניין רק טרטורים וצרות שהוא גרם לה ולהם), פנתה בשלב כלשהו לבית המשפט וקיבלה פסק דין שמחייב את הבעל לשלם לה מזונות על כל הזמן הזה ופיצוי על ההתעללות המתמשכת והעגינות. הסכום שנפסק היה כמעט חצי מיליון ₪, ובימים אלו הוא הגיע עם ההצמדה לכמיליון ₪. אגב, להערכתי זהו סכום מגוחך כשחושבים על כמות השנים וההוצאות בהן מדובר. אין צורך לציין שעד עתה הבעל לא שילם מאומה מכל זה.

אחרי פנייתה לבית המשפט, כותב בית הדין:

כיוון שהאישה הודתה בתביעת הנזיקין שגבתה למעלה ממיליון שקל על התביעה, לפיכך אין בידי בית הדין לדון ולפסוק בחיוב הגט, עד שתשיב האישה את כל מה שגבתה.

כאן יוצא המרצע מן השק. בית הדין כועס על פנייתה לבית המשפט ומסרב לטפל בגירושין שהוא עצמו קבע.

בשלב האחרון, כלומר לפני כחצי שנה, האישה הגישה תביעת גירושין רביעית. הבעל לא היה מוכן לשמוע על כך ותבע שלום בית, וזאת אחרי שלושים שנה שכל הגורמים מצהירים שהוא סתם מתעלל בה ואין לו שום כוונה לעשות משהו. הנה קרן אור ראשונה: הדיינים דחו את בקשתו הקנטרנית על הסף, וכתבו: “ברור ששלום בית כבר לא יהיה כאן… מה שאתה אומר זה דברים בטלים”. בשלב הזה בית הדין פונה לבעל ביוזמה חדשה: היא הגישה נגדך תביעת נזיקין, זכתה, וגם קיבלה את הכסף. אם תתנגד לגט בנימוק הזה, נקשיב לך. “אם אתה תדבר לעניין, שאתה מעוניין בכסף, אני יכול לשמוע, ויש כאן טענות, אבל אם אתה מדבר על שלום בית, אתה תחזור ואתה תספר את זה למי שאתה רוצה”. כלומר בית הדין מכיר בהתנגדותו של הבעל לקיים את פסק הדין שלהם עצמם בגלל החיוב האזרחי שהושת עליו. הבעל לא ממש הבין, אז הדיין ממשיך ואומר לו: “תהיה ריאלי, בוא תבקש כסף שאפשר להוציא ממנה… כמה כסף אתה מוכן בשביל להתגרש?”. אני משפשף את עיניי ומסרב להאמין.

אגב, בטח לא תאמינו, אבל האישה לא נכחה בשלב הזה של הדיון. לא היא ולא עורכי דינה. הדיינים לא ראו בעיה בניהול השיח הזה במעמד צד אחד. כאשר היא מגיעה, בעיצומו של הדיון, ומעודכנת בפרטיו, היא לא מאמינה למשמע אוזניה. זו הצעה של בית הדין שקבע בעבר שהבעל מתעלל בה ואין סיכוי לשלום בית ושהוא חייב לתת לה את הגט הזה. הדיינים לוחצים על האישה לוותר לבעל על הסכום שמגיע לה ממנו, כדי שיתרצה לשחרר אותה. אם היא לא תשלם, בית הדין אומר לה שלא יטפלו בבקשתה לגט. כלומר לא די בכך שהבעל לא ממלא את חובתו, ומפר פעם אחר פעם את פסיקת בית הדין, ולא די בכך שבית הדין לא מפעיל עליו את הסנקציות המתבקשות, ושכל הגורמים בתוך ומחוץ לבית הדין מסכימים שהוא הבעיה העיקרית בתהליך, כעת נמצא חוטא נשכר. נאמר לה שהיא תמשיך לסבול והדיינים לא יפעילו את פסק הדין שכבר פסקו לטובתה, באם לא תוותר על הזכויות הבסיסיות שמגיעות לה כחוק וכדין. פשוט בלתי נתפס.

מה החשש של בית הדין?

לא אכנס כאן יותר להתנהלות השערורייתית שנחשפת בכתבה הזאת. לא אדון בשוחד שמציעים לאדם כדי שימלא את חובתו, או באי הפעלת אמצעי כפייה באופן פחדני, בהיזקקות לקביעות של אדמו”רו של הבעל או כל מיני רבנים אחרים מחוץ למערכת כאילו לא מדובר כאן בבית דין שפועל מכוח סמכות ממלכתית. לא אדון גם בטיפול הקלוקל במרוץ הסמכויות מול בית המשפט תוך חוסר לויאליות כלפי מוסד שיפוטי ממלכתי מקביל (בית המשפט, שפניית האישה אליו נחשבת על ידם כפגיעה בבית הדין)[4] ותוך פגיעה בזכויות האישה ועוד. גם אם חלק מהדברים בכתבה אינם מדויקים (ליבסקינד בדרך כלל עושה עליי רושם רציני) שהרי לא קראתי את פסק הדין, יש מקרים אחרים שמוכרים לי מידע אישי שבהם הרבנות ודייניה מתנהלים במדיניות דומה (אם כי המקרה הזה הוא באמת קיצוני, אפילו ביחס לחוסר הסטנדרטים שלהם). כאן ברצוני להתמקד בהיבט של פיתוי מול סחיטה שעולה מהדברים, שיאיר באור אבסורדי יותר, אם זה בכלל אפשרי, את התנהלותו של בית הדין.

מהציטוטים שהבאתי למעלה נראה בבירור שפנייתה לבית המשפט היא שעומדת לה לרועץ מבחינת בית הדין (אגב, מה היה עד אז?!). אבל מרוץ הסמכויות לא יכול להוות עילה הלכתית או משפטית לקביעות ולמדיניות של בית הדין. בית הדין לא  יכול לומר לאישה לא ניתן לך את מה שמגיע לך בגלל שהעזת לפנות לבית משפט (להזכירכם, מוסד ממלכתי מקביל). אז כיצד הם מסבירים את ההתנהלות שלהם במישור ההלכתי הענייני? ממש לא ברור לי.

היה מי שהסביר לי שבית הדין בעצם מתכוון לטעון כלפי האישה שאם היא תתעקש לגבות את הסכום שנפסק לטובתה יש כאן חשש לגט מעושה, שכן במצב כזה הבעל ייתן לה את הגט בגלל שיקול כלכלי. כשלעצמי, ממש לא הבנתי את הטיעון הזה, שהרי בית המשפט חייב את הבעל לשלם את הסכום הזה בלי קשר לשאלה האם הוא מגרש אותה או לא. מגיע לה פיצוי על ההתעללות ודמי מזונות (כאמור, הסכום עצמו נמוך עד כדי גיחוך מבחינות אלה). אז איך אפשר לטעון שהגירושין נובעים מלחץ כלכלי?! אם היו אומרים לו שאם לא יגרש הוא ישלם ואם יגרש הוא ייפטר, או אז היה מקום לדון בגט מעושה. אבל חיוב לשלם מכוח פסק בית משפט שלא מותנה במתן גט אינו יכול להיחשב גורם לגט מעושה.

פיתוי או סחיטה?

אחר כך חשבתי שבעצם המצב עוד יותר אבסורדי. דווקא הוויתור על החוב הזה שהציע בית הדין לבעל, מקרב אותנו יותר למצב של גט מעושה. הרי כעת, כשבית הדין תולה את החוב הממוני בגירושין, מתעורר חשש שהבעל יגרש רק בגלל שהוא מרוויח מזה כמיליון ₪ (שאחרת היה צריך לשלם אותם).

כהמשך לכך, יש מקום לדון האם מדובר כאן בפיתוי או בסחיטה. ראינו שפיתוי אינו הופך גט למעושה, ורק סחיטה עושה זאת. ושוב, אחדד ואומר שאיני אומר שאם מדובר בפיתוי אז בית הדין נהג כשורה. ברור שלא. אבל אם מדובר בסחיטה אז לא רק שבית הדין נהג לא כשורה אלא שגם מתעורר חשש לכשרותו של הגט.

לכאורה הדיינים מציעים לסחוט את הבעל בכך שהם מורים לו לשלם את ימשיך לסרב לתת את הגט, ולכן זוהי סחיטה והגט הוא מעושה. אבל בהתחשב בעובדה שהסכום הזה מגיע לאישה (הן כפיצוי והן כמזונות) והבעל רק מסרב לשלם אותו, אזי בעצם יש כאן פיתוי ולא סחיטה. בעצם הדיינים מציעים לבעל כסף שלא מגיע לו כדי שיגרש אותה (הם כמובן סוחטים את האישה ומפתים את הבעל, אבל כשרות הגירושין תלויה רק בבעל)[5]. אם כן, הפנייה לבית הדין אין לה ולא כלום עם שאלת הגט המעושה, ודווקא הצעתו של בית הדין היא שמקרבת אותנו לגט מעושה (לפחות ברמה של פיתוי, אם לא סחיטה). אציין כי אם הדיינים עצמם חושבים שהסכום הזה לא מגיע לאישה (שכן היא פנתה לערכאות ר”ל), אזי דווקא בגלל זה המסקנה היא שמה שהם עושים כעת הוא כבר ממש בגדר סחיטה ולא רק פיתוי. הם משתמשים בפסק הדין הזה ומאיימים שיוציאו ממנו כסף שלשיטתם מגיע לו כדי ללחוץ עליו לגרש. זה כבר ממש מאיים לפסול את הגט. אבל כאמור זה פלפול טיפשי שהרי ברור שהסכום הזה מגיע לה בדין.

יתר על כן, הרי לשיטתי במצב כזה יש הצדקה גם לכפייה מוחלטת (שהרי ברור שהאישה צודקת ואין סיכוי לשלום בית), ובמצב כזה גם סחיטה לא פוסלת את הגט. דבריי כאן אמורים רק לשיטתם של הדיינים שחוששים כאן מגט מעושה, וטענתי היא שהם לשיטתם פעלו באופן שדווקא הוא יכול להביא לפסילת הגט.

סוף דבר: תם ולא נשלם

כדי להישאר עם “טעם טוב” בפה, הנה הסיום של הכתבה:

לפני כמה שבועות חתם הרב מרדכי רלב”ג, דיין בית הדין האזורי בירושלים,[6] על פסק הדין. תביעת הגירושים של שרה נדחתה, עד שתשלם לשמעון את מה שגבתה ממנו, בהמשך לאותה פסיקה של בית המשפט לענייני משפחה. רגע, זה לא נגמר כאן. מי יקבע בכמה כסף בדיוק מדובר? לצורך ההכרעה בסוגיה הזו הפנה בית הדין את הבעל אל האדמו”ר מצאנז. “ייקבע מועד שבו ייסע הנתבע לאדמו”ר מצאנז שליט”א, שיענה על שתי השאלות של הבעל, כדלהלן: האם על הבעל להתעקש לדרוש לחזור לחיי השלום עם אשתו? ככל והתשובה היא שאין להתעקש, כמה כסף צריכה האישה לשלם לאיש שייתן לה את גטה”…

ומה אמורה האישה לעשות, אתם ודאי תוהים. הדיין, הרב רלב”ג, ציטט את בית הדין שקבע בשנת 2014 שעליה להחזיר לבעלה למעלה ממיליון שקל, אותו סכום שזכתה בו בבית המשפט, ופסק: “אין מקום לדון בתביעת הגירושין שהגישה האישה לבית הדין”. פסק הדין הזה, אם לא יתהפך בערעור שהגישו בימים האחרונים עורכי הדין ממשרד “ארבוס, קדם, צור”, פרקליטיה של שרה, גוזר עליה עגינות עולמים.

אנחנו משלמים לדיינים משכורת טבין ותקילין כדי שיפסקו את הדין. לא רק שהכנופיה הזאת לא פוסקת את הדין כפי שהייתה צריכה (לכפות עליו לגרשה בלי לחוש לגט מעושה), ולא רק שהם אפילו לא עושים את מה שיכלו לעשות (כפייה באמצעים שעומדים לרשותם שלא בגדר עישוי), אלא הם לא פוסקים בכלל. הם משתמשים באישה האומללה הזאת כדי לריב על הגב שלה עם בתי המשפט לגבי מרוץ הסמכויות, מתעללים בהתעללות שלהם בה שנמשכת כבר כשלושים שנה. הם משתפים פעולה עם בעל שאין חולק על כך שהוא עבריין הלכתי ומשפטי שפועל נגד פסק שלהם עצמם, ולבסוף ברוב גאונותם ואחריותם מטילים את האחריות ונותנים את הסמכות להכריע לרבי מצאנז. בשביל מה הוא מקבל משכורת ממשרד הדתות/המשפטים? הוא הרי צריך לעשות את העבודה שמשלמים לו עליה, לא?!…

לומר על כל זה “מזעזע”, זו ממש לשון המעטה מגוחכת.

[1] זה קצת מזכיר הסדרי תשלום שעושים שלטונות המס עם מעלימים גדולים. אבל שם הדבר בדרך כלל נובע מקשיים ראייתיים או מקשיים כספיים (ההערכה היא שלא יוכלו לראות ממנו את מלוא הכסף).

[2] הסברא הזאת עולה בדרך כלל ביחס לתליוהו וזבין (מי שכופים אותו למכור). הטענה היא שמכירה היא לעולם מסירת חפץ כנגד תמורה כלשהי, והינצלות מאיום היא עוד סוג של תמורה. שימו לב ששם הסברא הזאת מיושמת גם על סחיטה ולא רק על פיתוי, כלומר לפחות בהקשרים ההם ישנה הנחה שאין הבדל עקרוני ביניהם. לדיון בדוגמאות שונות ראו למשל כאן.

[3] ראו למשל שו”ת מהרי”ק החדשים סוס”י מו ועוד.

[4] חשבו על מוסד ממלכתי שמגיב בחומרה על פנייה שלכם לערכאות משפטיות למיצוי זכויותיכם, ופוגע בזכויותיכם בגלל הפנייה הזאת. זה ממש בלתי נתפס, אבל נראה שכבר התרגלנו לכך שהרבנות ובתי הדין שלה הם מוסדות ממלכתיים מטעם השטיבל. הם פועלים כאילו שאר מוסדות השלטון הם ה”פריץ” שאסור לפנות אליו, ומתעלמים מכך שכוחם וסמכויותיהם שלהם נובעים מאותו “פריץ”, ושהם מכהנים מטעמו.

[5] לגבי האישה זהו מצב דומה לתליוה וזבנא.

[6] טוב, אפשר להתנחם שלגבי הרב רלב”ג, תמיד פתוחה בפניך האפשרות להתלונן עליו בפני הרב הראשי דוד לאו (גיסו). ואם גם הוא יעצבן אותך תוכל להתלונן בפני הרב י”מ לאו (אביו).

18 מחשבות על “מבט על היחס בין פיתוי לסחיטה בכפיית גט (טור 369)”

  1. הלעג לרבנות שכמוסד ממלכתי חייבת להתחנן כדי שימלאו אחר הוראותיה בניגוד לכל המוסדות האחרים הוא השוואה מעט בלתי הוגנת, הרי אתה משווה מוסדות ממלכתיים בפועלים תחת מערכת חוקית שלכתחילה מבוססת על השלטה בכוח של עקרונותיה (המונופול על האלימות וכו’) למוסד ממלכתי שפועל תחת חוקי הלכה ש(בנושאים האלה) לא נועדו במקור להשלטתם בכוח וחכמים היו צריכים להתנהל תחת זה איכשהו. ודאי שאם התורה הייתה מצווה על גירושין/כפיית גט בתוך בתי הדין והם עדיין לא היו יכולים לעשות זאת והיו צריכים להתחנן, זה היה מגוחך. אבל זו פשוט השוואה חסרת קשר.
    זאת ועוד, לגבי הביקורת על החלק הספציפי של אי השימוש באוטונומיה. ראשית כל אני סבור שהם באמת חושבים שאין להם אוטונומיה כזו (אפשר לסבור שהם טועים, אך כך הם חושבים, ואי אפשר ללעוג להם על כך כשהם חושבים זאת בתום לב, במיוחד לא להתייחס לכך כרשעות או עצלות בלי ראיה). ושנית, האר את עיני, כל הסיבה שבמקרים מסויימים כופים גט מאוד בכוח ובמקרים מסויימים יותר נזהרים זה כי במקרים מהסוג השני פחות דחוף היה לדיינים בעבר שהבעל יגרש את אשתו? הלא אם בעיניהם “מאיס עלי” הייתה סיבה לא מוצדקת הם לא היו כופים עליה בכלל, גם באמצעות כלים חלשים. אני באמת לא בקיא בזה, אבל האם רצון הדיינים היא הסיבה היחידה לחילוקי הכפייה? האר את עיני.

    1. הלעג לרבנות מבוסס על כך שהיא מסואבת ומאובנת. ובניגוד לדבריך, היא פועלת תחת החוק בדיוק כמו בית המשפט. יתר על כן, גם הגורמים שמפעילים אלימות (משטרה) משרתים אותה בדיוק כמו את בתי המשפט. בית דין רבני הוא מוסד שיפוי ממלכתי שנהנה מכל הסמכויות שנותנת המדינה. ולפעול נגד אדם שפונה לבתי משפט שפועלים מטעם אותה מערכת שלטונית ומשפטית זהו חוסר לויאליות של שטיבל. מי שרוצה שבתי הדין יפעלו תחת כנפי החוק והמחוקק (כלומר שתהיה רבנות מטעם המדינה) שיישא בתוצאות.
      לא מדובר על רצון הדיינים אלא על הערכת המציאות שלהם. חלק מהאיבון שלהם הוא שהם שואבים את הערכות המציאות שלהם ממקורות שנכתבו לפני מאות ואלפי שנים. בדיוק כמו חזקת טב למיתב ועוד.

      1. הם פועלים תחת החוק אבל גם תחת מערכת חוקים נוספת, זה בדיוק העניין. ברור שהם כפופים לחוק הישראלי, אבל לא רק לו. זה גם בדיוק הסיבה ש”חוסר לויאליות של שטיבל” זה פשוט לא טיעון במישור ההלכתי, למרות שזה אכן נראה מגוחך מה.
        הערכת המציאות לגבי מה? לא הבנתי. איך מעריכים את המציאות בטענת מאיס עלי לעומת טענות כגון אלימות וכדו’?
        מלבד זאת, הדיינים עצמם בימינו לא חושבים על כך כהערכת מציאות. הם מבינים זאת כדין רגיל. אתה אולי יכול לחלוק עליהם בכך, אבל זה לא שהם בוחרים לשאוב הערכות מציאות ממקורות לא נכונים (ובוודאי לא בכוונה) כי הם סוברים שזו לא הערכת מציאות רגילה. באמת, לא עמדת כאן ברף ההוכחות לרשעות וטמטום קיצוני. סתם חרדיות ותו לא, גם אם התוצאה אבסורדית.

        1. השאלה האם מאיס עליי היא טענה מספיק מהותית כדי לכפות גט תלויה בהערכה שלך את דעת האנשים. והשאלה עד כמה הוא מאוס עליה גם היא לגמרי הערכת מציאות.
          מי שלא חושב ראוי לכינוי הזה. כשזה ייגע אליהם אני בטוח שהם כן יחשבו על כך. כל טיפש יכול להצטדק בטענה כך אני חושב. מי שחושב דברים טיפשיים הוא טיפש.

  2. עם כל הצער והכאב שבדבר, יש הלכה והיא קובעת שאסור ללכת לערכאות ולכן (בלי לנתח פסיכולוגית, כפי הפוזיציה שעשית אתה, הנחה לרשות המס ואת הב”ד הרשעת במחי מקלדתך) אם הכסף שהבעל חייב לה הוא מכח פסיקה של בית המשפט, אפילו אם הם פסקו כפי השכל הישר אין לזה תוקף הלכתי, ולכן הב”ד נמנע מלעסוק בתיקה הכואב עם כל הצער והכאב.

    בדיוק על כך כתבה התורה בפרשת השבוע, (אולי היית עסוק לקרוא קירקגור..). ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” – לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים. דבר אחר: לפניהם ולא לפני הדיוטות.

    גיטין פח.
    תניא: היה ר’ טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים [=ערכאות של גויים], אף-על-פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר (שמות כא,א): “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” – לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים. דבר אחר: לפניהם ולא לפני הדיוטות.

    הרמב”ם כתב סבלנות סנהדרין כו,ז.
    כל הדן בדייני עכו”ם ובערכאות שלהן, אף-על-פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר: “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” – לפניהם ולא לפני עכו”ם, לפניהם ולא לפני הדיוטות.

    ובחזון איש סנהדרין, סי’ טו,ד.
    יש עוד המחאה [=כת, קבוצה] של אנשים שלא למדו כלל תורה, והם ידונו כפי משפט בני אדם בשכלם, והוא במקום שאין ביניהם גמיר [=בקי בדיני תורה] כלל, ושלא [=וכדי שלא] יבואו בערכאות – תקנת הצבור כן. וכל זה מבואר בתשובת הרשב”א שהביא בית-יוסף סימן ח, והרשב”א הזכיר: “דהיינו ערכאות שבסוריא”, ומשמע קצת דדיין שבסוריא שהזכירו בגמרא אינו דן כלל בדיני התורה … ואף-על-גב דליכא ביניהם דיין שידין על-פי משפטי התורה, ומוכרחים להמנות בעל שכל לפי מוסרי האדם, אינם רשאים לקבל עליהם חוקי עמים או לחוקק חקים. שהשופט כל דין שלפניו לפי הנראה אליו, זהו בכלל פשרה, ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים. אבל אם יסכימו על חוקים, הרי הם מחללים את התורה.

    ועוד ועוד ואיכמ”ל.

    1. 1. ונניח שהיא עשתה לא כדין, הלכה לערכאות וקיבלה כסף שלא מגיע לה. איזה קשר לזה לגט?
      2. עם כל הצער והכאב שבדבר, יש מחיר לכהונה בתפקיד ממלכתי. מי שלא מסוגל אידאולוגית להיות חלק ממערכת המשפט תוך קולגיאליות לחברים בה, שיבחר פרנסה אחרת.

    2. אכן, אין כאן מקום להאריך (ובכל זאת אני מאד מודה לך על ציטוט המקורות הללו. לא הייתי מעלה אותם בדעתי). מי שחושב שפנייה לבית משפט היא איסור ערכאות, אסור לו גם לפנות לבתי הדין של המדינה. הם פועלים מטעם חוק זר ובמסגרתו ונבחרים על ידיו (ולכן זה לא כמו בית דין רבני שמקבל גושפנקה של המלך). ואם הם היו מצהירים על כך ביושר – המדינה הייתה סוגרת אותם, ובצדק גמור. לכן הם מעדיפים לפעול כמו בשטיבל אבל להצהיר על עצמם כאילו ם מוסד ממלכתי.

  3. קצת מוזר לי המשפט “הבעיה שלי היא שלא ייתכן שמוסד ממלכתי ישחד/יפתה את האזרח לבצע את חובתו”.

    אני חושב שקרן העגונות לא מאוד שונה מההתנהלות הכללית במדינה.
    מדוע עובדי מדינה צריכים תוספת שכר על מנת להתקין טכנולוגיות במשרדיהם? או תוספת שכר על מנת למנוע שביתה בלתי חוקית? האם זו לא חובה משפטית והלכתית? שיח הזכויות והשימוש בתשלום כדי לעקוף אותו נכון לא רק בתחום הגיטין.

    מכיוון שמתוך המאמרים השונים פה דווקא נובע חיזוק עצום של האוטונומיה האישית של האדם, אני לא מבין מה אמור לעשות מוסד ממלכתי כאשר האזרח לא מוכן לבצע את חובתו האישית והחוקית חוץ מאשר פיתוי.

  4. בס”ד ג’ באדר תשפ”א

    לכאורה השיקול של בית הדין נכון. אי אפשר לתת סעד לצד א’ על עוול שנעשה לו ע”י צד ב, בלי לתת במקביל סעד לצד ב’ על עוול שעשה לו צד א’. בית הדין לא יכול לפעול רק לטובת אחד הצדדים.

    בברכה, מנשה פיש”ל הלוי זוכמיר

    1. עד שיאמר 'רוצה אני'

      ועכ”פ גם הפעלת אמצעי לחץ וכפיה מכוונת להביא את הבעל לקיים את חובתו ההלכתית והמוסרית מתוך מידה מסויימת של הסכמה שנחוצה כדי שהגט יינתנן ברצונו. הפעלת השפעתו של האדמו”ר שבעל מחשיב את עצמו כחסידו – היא מעשה חכם שיש לו סיכויים טובים לזרז את פתרון הבעיה. כשלא מצליחים בכוח – מפעילים את המוח.

      בברכה, מפ”ז

  5. אם כעת דעת הרבה רבנים שאי אפשר לכפות גט, והבעל לא עלינו לא קורא את האתר ויודע שהאמת שניתן לכפות עליו גט, אלא סובר שהוא לא חייב לתת גט, אז גם לשיטתך אי אפשר לכפות, שהרי הוא כחילוני לעניין מצב כזה ולא ניתן לומר שרצונו הפנימי לתת גט.
    (ההלכה שלך היא לא ההלכה שלו)
    דווקא לשיטתך שאי אפשר לכפות על חילוני, וצריך רצון ממשי לקיים את ההלכה יש יותר סבירות לקייומו של תחום אפור כאשר ההלכה איננה ברורה שאז לא יהיה ניתן לכפות גט
    אני לא מצדיק כל מה שקורה בבית דין, אבל אותו תחום אפור, הוא חלק ממה שגורם להם לנהוג בשיטות של שתדלנות

השאר תגובה