על האפלטוניזם (טור 383)

בס"ד

בטור 376 עסקתי במגבלותיה של החשיבה האפריורית. בסיומו אמרתי שאני מתכוון להמשיך לעסוק בחשיבה לא מילולית (ומגבלות הייצוג הלשוני), ובכך עסקו הטורים הבאים, ובאפלטוניזם שאליו אני מגיע כעת.

מהו אפלטוניזם ומהי אידאה?

בספרו פוליטיאה, אפלטון משתמש בכמה דימויים כדי לבאר את תפיסתו לגבי הצורות, כלומר האידאות. בספר השישי הוא מדמה את הנשמה לעיניים, הרואות רק דברים המוארים באורה של השמש וכותב בשמו של אפלטון (d508):

החל השוואה זו על הנשמה באופן זה. כאשר היא ממוקדת במקום שבו האמת והמציאות זוהרים, הנשמה תופשת ומבינה אותם, ונראית כאילו יש בה הגיון; אבל כאשר היא פונה למקום המעורב באפלה, עולם הדברים המתהווים וחולפים, היא רק מחווה דעה ועוקצה מוקהה, והיא נעה בדעותיה מכאן לכאן ושוב נדמה כאילו היא נעדרת הגיון.

לפי תפיסתו של אפלטון, ישנו מקום שבו האמת והמציאות זוהרים, כלומר ששם הנשמה שלנו תופסת אותם באופן מלא, טהור ומזוקק. זהו עולם האידאות שמכיל צורות טהורות ולא עצמים קרוצי חומר כמו אצלנו. הבנה בהירה כזאת אינה אפשרית ב"עולם הדברים המתהווים וחולפים", כלומר העולם שלנו, שכן כאן המציאות לא מופיעה בטהרתה. בירידתן לעולם, כלומר בעת שהן מתממשות בעצמים חומריים, האידאות מתערבבות עם סיגים שונים (אפלה) ולכן התפיסה שלנו לגביהן נעשית בהירה פחות.

מעט מאוחר יותר, בתחילת החלק השביעי של פוליטיאה מביא אפלטון את "משל המערה" המפורסם:

בני אדם חיים במערה תת-קרקעית, שפתחה לעבר האור המתפזר בכל רחבי המערה. כאן היו מילדותם, ורגליהם וצווארם כבולים בשלשלאות כך שאינם יכולים לזוז, והם יכולים רק לראות את מה שניצב לפניהם, בגלל השלשלאות המונעות מהם לסובב את ראשם. מעליהם, במרחק, בוערת אש, ובין האש והאסירים יש שביל העולה מעלה, ואם מביטים היטב ניתן לראות קיר נמוך בנוי לאורך הדרך, כמו מסך שלפניו מציגים אמני המריונטות את בובותיהם… [ואותם אנשים] רואים רק את צילם, או את הצל של אחרים [הכבולים לצידם], המוטל מן האש אל הקיר שמולם… עבורם… האמת תהיה לא יותר מצללי הדמויות החולפות.

בית הכלא [המערה] הוא עולם החושים, אור האש הוא השמש… והמסע כלפי מעלה [בשביל התלול אל מחוץ למערה] הוא התעלותה של הנשמה אל עבר עולם ההגות… העולם של אידאת הטוב מופיע רק בסוף [אחרי התרגלות ממושכת], וניתן לראותו רק במאמץ… והוא המקור המיידי להגיון ולאמת אצל ההוגה, וזהו הכוח שלעברו האדם הפועל באופן רציונלי בחייו הציבוריים או הפרטיים חייב למקד את מבטו.

אפלטון מסביר שהעולם הממשי הוא אשליה, או איזה היטל של הצורות האידיאליות בעולם האוניברסלים הטהורים. מי שרוצה להבין את העולם הריאלי חייב למקד את מבטו בעולם האידיאות האפלטוני, שכן רק שם אפשרית הבנה מלאה. שם זוהי המציאות האמיתית. הוא מניח כמובן מאליו את קיומו של עולם כזה, וגם את יכולתנו להביט בו בכוח המחשבה שלנו. העצמים בעולם שלנו הם התממשות (סוג ש היטל) של האידאות הרלוונטיות.

תפיסה אפלטונית, או אפלטוניזם, היא עמדה שמאמינה בקיומן של אידאות מופשטות, שהעצמים במציאות הם מימושים קונקרטיים שלהן. כך, בעולם שלנו יש סוסים, אבל בעולם האידאות יש את אידאת הסוסיות, שהיא סוג של רעיון. לפי אפלטון האידאה אינה רעיון בלבד, אלא עצם מופשט שמכיל את המידע אודות סוסים. המידע שכלול באידאה אינו כל המידע שקיים בסוסים הקונקרטיים אלא רק המידע שמהותי להיותו של עצם כלשהו סוס (אם תרצו, המידע שמשותף לכל הסוסים האפשריים). יש סוס מסוים שגובהו 2.10 מ'. באידאה לא קיים מידע לגבי גובהו של הסוס, שכן גובהו של סוס הוא נתון מקרי שאינו קשור לעצם היותו של הסוס סוס, ולכן הוא משתנה מסוס לסוס. אמנם ייתכן שקיים שם מידע לגבי טווח הגבהים של סוסים (סוס לא יכול להיות בעל גובה של חמישה מטר, וגם לא של עשרה ס"מ), אבל הגובה של סוס קונקרטי הוא נתון לא מהותי לסוסיות. אם כן, המידע שמוכל באידאה הוא המידע המהותי שמגדיר את הסוס כסוס, כלומר כל מה שבלעדיו הסוס מפסיק להיות סוס.

בין אידאת הסוסיות לסוס המושלם

לפעמים מדברים על האידאה כסוס מושלם, אך לענייננו זוהי טעות כפולה:

1. אידאת הסוסיות אינה סוס, גם לא סוס מושלם. לאידאה הזאת אין זנב וגם לא תאים. לפי אפלטון אידאה היא עצם מופשט שמכיל באופן כלשהו את כל המידע שקיים בעצמים הקונקרטיים. לכן לא נכון לראות את האידאה כסוס מושלם שכן לא מדובר בסוס.

שימו לב שמאותה סיבה גם לא ניתן לדמיין את האידאה, לפחות לא דמיון ויזואלי. לאידיאה אין גוף ולא דמות הגוף. זהו בעצם מכלול של מידע (כולל מידע ויזואלי. בעידן המחשב קל יותר להבין זאת כסוג של קובץ עם מידע), אבל המידע הזה מגולם בעצם מופשט שניתן לצפות בו ולהבין מתוכו את מהותם של העצמים הקונקרטיים (הדיסק).

2. מעבר לזה, גם המידע שכלול באידאה אינו מידע על סוס מושלם אלא המידע אודות סוס טהור. לדוגמה, נניח שהסוס המושלם בעיניכם הוא כזה שהיחס בין אורכו לגובהו הוא חיתוך הזהב. האידאה האפלטונית במובנה הרגיל לא מדברת על סוס ספציפי כזה (אם כי לפעמים כן משתמשים בה כדי לדבר עליו). האידאה היא מידע על סוס טהור, כלומר סוס שיש לו רק תכונות מהותיות לסוס ולא תכונות מקריות. היחס בין גובהו לאורכו אינו מידע מהותי על סוס ולכן הוא לא כלול באידאה. האידאה כוללת מידע על הסוסיות הטהורה בלי מאפיינים נלווים ולא מהותיים שמופעים בסוסים קונקרטיים. הקריטריון שקובע איזה מידע ייכלל באידאה אינו המושלמות אלא המהותיות.

שתי ההבהרות הללו מחדדות את משמעותה של האידאה בתמונה האפלטונית. מכיוון שבתפיסתו של אפלטון גם האידאה היא עצם, אזי לצורך ההמשך יש בנותן טעם להגדיר שני אובייקטים שונים:  היא אידאת הסוסיות ואילו  הוא סוס טהור (לאו דווקא מושלם). הראשון הוא אידיאה והשני הוא אובייקט אידיאלי, כלומר אובייקט שניחן רק בתכונות המהותיות בלי שום תכונות נוספות. אין בכוונתי לומר שסוס כזה אכן קיים. זוהי הגדרה אפלטונית, אבל היא שונה במהותה מהאידיאה. זהו סוג אחר של יש אפלטוני שאינו אידיאה. אידאה היא אוסף תכונות והסוס האידאלי הוא סוס (גם אם מופשט). אם נניח שהמידע בקובץ הוא מידע על המשוואה 2+3=5, אזי המידע הוא הרעיון, הדיסק שמכיל את המידע הזה הוא האידאה, וייצוג כלשהו למשוואה (למשל, נוסחה שמתארת אותה על נייר) היא המשוואה הטהורה. המימושים של האידאה הם מקרים שונים שבהם שני עצמים מצטרפים לשלושה ויוצרים ביחד אוסף של חמישה עצמים. כל מצב כזה הוא מימוש של האידאה.

ראינו שאידאת הסוסיות אינה סוס והסוס הטהור כן. אבל ישנו גם הבדל הפוך ביניהם: הסוס הטהור לא קיים בשום מובן (זוהי הפשטה של סוס) ואילו האידאה כן. אין לה מסה כמובן וגם לא מיקום במרחב, אבל היא קיימת במובן כלשהו.[1] התיאור שנותן לכך אפלטון נשמע כביכול גיאוגרפי: האידאה נמצאת בעולם האידאות. אך 'עולם האידאות' לא מתאר מיקום כלשהו ביקום אלא סוג אחר של קיום. בהמשך נראה השלכות של ההבחנה הזאת.

המחלוקת בין אפלטון לאריסטו[2]

מקובל לחשוב שישנה מחלוקת פילוסופית בין אפלטון לאריסטו לגבי האידאות. אריסטו לא האמין בקיומן של אידאות, למרות שגם הוא השתמש בקטגוריות, כלומר בחלוקה של העצמים בעולם לפי תכונות מופשטות כלשהן. אלא שאריסטו ראה בקטגוריות הפשטות שאנחנו עושים בראשנו, ולא עצמים קיימים. אפלטון, לעומתו, חשב שהאידאות הן סוג של יישים קיימים, ומכאן שמה שאריסטו ראה כהליך אינטלקטואלי של הפשטה אפלטון ראה כסוג של תצפית.

כדוגמה לכך, ניטול שוב את אידאת הסוסיות. אדם פוגש לא מעט סוסים לאורך חייו. בשלב כלשהו נוצרת אצלו הבנה שישנה אידאה מופשטת כלשהי שמגדירה את המושג סוס, אידאת הסוסיות. אריסטו רואה את התהליך הזה כהליך מחשבתי, הפשטה והכללה שנעשות בשכלו של האדם. מתוך הסוסים הקונקרטיים האדם בונה לעצמו מושג מופשט של סוסיות. אפלטון, לעומתו, רואה בהתגבשות התובנה הזאת תוצאה של תצפית. אדם מצליח לצפות (לא בעיניו כמובן) באידאה ולהבין מתוכה מהי סוסיות ומהמשותף לכל העצמים שמוגדרים אצלנו כסוסים. מכאן והלאה, האבחון של עצם כלשהו שהוא פוגש כסוס, נעשה על ידי השוואה של העצם לאידאת הסוסיות שבה הוא צופה בעיני שכלו.

הבסיס למחלוקת

לכאורה אין סיבה להחזיק בעמדה אפלטונית. זה נראה כמו מיסטיקה חסרת בסיס. מדוע להמציא סתם עולמות ויישים שאף אחד לא פגש בהם ולא יכול לפגוש אותם?! לכאורה ברור שמדובר בהליך אינטלקטואלי של הפשטה ולא בתצפית. אז מה בכל זאת גורם לאנשים (כמוני) להפליג למחוזות המיסטיקה של אפלטון? נדמה לי שאחד השיקולים העיקריים שמונחים בבסיס העמדה הזאת היא שאלת הטקסונומיה.

אנחנו פוגשים לאורך חיינו בעצמים רבים, דוממים, בעלי חיים או אנשים, ואנחנו מחלקים את העצמים הללו לקבוצות לפי קטגוריות שונות. השאלה כיצד עלינו להתייחס לחלוקות הללו? כך לדוגמה, אנחנו מגדירים קבוצה של סוסים, חמורים, דגים, ציפורים, בני אדם, אבנים, נוזלים וכדומה. החלוקות הללו עצמן מסודרות על עץ היררכי שקובע טקסונומיה של עצמים. לדוגמה, ניתן לחלק את כל העצמים בעולם לארבעה סוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, וכל אחד מאלו מחולק למינים, שבעצמן מחולקים לתת מינים וכן הלאה.

השאלה היא מניין באו החלוקות הללו? הרי יכולנו לחלק את העצמים בצורה שונה לגמרי. יכולנו למשל לחלק אותם לסוגים לפי הגובה שלהם, או לפי האותיות שבהן מתחיל שמם, או לפי ארמ"ע (הרכבים במינונים שונים של אש, רוח, מים ועפר, כמקובל בקבלה ובפילוסופיה היוונית), או אפילו סתם לאסוף אותם לקבוצות שרירותיות. בעצם, מדוע החלוקה שתיארתי למעלה אינה בעצמה חלוקה לקטגוריות שרירותיות? באיזה מובן החלוקות הללו "נכונות" יותר, או פחות שרירותיות מחלוקות אחרות? האם הן בכלל טוענות משהו על המציאות או שמדובר בהגדרות סובייקטיביות שלנו. זו הצורה שבה נוח לנו להתבונן על העצמים השונים במציאות.

אריסטו כנראה יענה על כך במונחי יעילות ואפקטיביות מחשבתית. החלוקה שמסייעת לנו לחשוב על הדברים ולמצוא בהם סוגים של חוקיות, היא בדרך של מיון שלהם לסוגים, מינים, מיני משנה וכדומה. המיון הזה נבחר משיקולים של נוחיות והתאמה לצורת החשיבה שלנו, ואולי גם פוריות (בוחרים חלוקות שניתן להגיע לחוקים מעניינים לגביהן). החלוקות שלנו אינן נכונות יותר מאחרות בשום מובן מהותי. הן פשוט הצורה היעילה ביותר עבורנו.

לעומת זאת, אפלטון רואה את החלוקות הללו כ'טבעיות', כלומר לא משהו שרירותי. המציאות באמת מחולקת לפי הקטגוריות הללו. לשון אחר: לא המצאנו אותן אלא שאבנו אותן מהמציאות. כשאני אומר שהעצם שלפניי הוא סוס אמרתי משהו על המציאות ולא רק צירפתי אותו להגדרה סובייקטיבית פרי מוחי הקודח. אמנם בה במידה ניתן לשאוב מהמציאות קטגוריות אחרות, כמו גובה או ארמ"ע, וקשה לראות מדוע אנחנו חושבים שדווקא החלוקות הללו נכונות. כאן נכנסות האידאות. אפלטון טוען שהחלוקה הנכונה היא חלוקה שנעשית לפי קטגוריות שנקבעות על ידי אידאות. לכן לשיטתו אלו חלוקות שקיימות במציאות עצמה ולא רק במוחנו הקודח. אנחנו מתבוננים באידאות ומתוך ההשוואה בינן לבין העצמים שמולנו אנחנו מבינים שיש ביניהם סוסים, חמורים, בעלי חיים, נוזלים, ודוממים, בני אדם, דגים ועוד. כך אנחנו גם רואים את הקשרים וההיררכיה הטקסונומית בין כל אלו.

בתפיסה האפלטונית כל זה אינו המצאה שלנו אלא תוצר של תצפית על עולם האידאות. זה כפוי עלינו. לכן כולנו מתייחסים לחלוקות הללו כטבעיות ונכונות ולא כמשהו שרירותי. מסיבה זו, יטען אפלטוניסט בן זמננו, הכימיה שלנו רואה את כל החומרים והעצמים כהרכבות של יסודות מהטבלה המחזורית ולא כתמהילים במינונים שונים של ארבעת היסודות היווניים ארמ"ע או של ספירות קבליות.

התחושה של כולנו שלפיה יש חלוקה של העצמים שהיא טבעית ונכונה יותר מחלוקות אחרות, היא הבסיס לאימוץ התמונה האפלטונית ולאמונה בקיומן של אידאות. בלי זה היה עלינו לראות את כל החלוקות כאפשריות במידה שווה, ואת אימוצה של חלוקה זו או אחרת כעניין שרירותי (שאולי נובע מצורת החשיבה שלנו ולא מעוגן במציאות עצמה). לכן לדעתי זו אינה מיסטיקה, אלא פרשנות מתבקשת לאינטואיציות הכי טבעיות ובסיסיות שלנו.

האלטרנטיבה היחידה ל"מיסטיקה" הזאת היא ויתור על האינטואיציות הללו, ואימוץ תפיסה מכשירית שתולה את החלוקות הללו במבנה מוחי מקרי שלנו ובאפקטיביות הסברית שיש להן עבורנו (בגלל המבנה הזה). זוהי האריסטוטליות. על פי אריסטו, יצורים אחרים שבנויים אחרת מאיתנו כנראה היו משתמשים בחלוקות שונות לחלוטין, והם לא היו פחות צודקים מאיתנו. לשיטתו אין באמת סוסים או דגים בעולם. הם קיימים רק במוחנו הקודח. האובייקטים כמובן קיימים, אבל זה שהם נכנסים תחת הכותרת של סוסים, דגים, או סלעים, הוא סתם עניין שרירותי שנובע מצורת החשיבה שלנו.

מה יש לבורחס לומר על כך?

הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס, היה גאון ספרותי ואינטלקטואלי יחיד במינו.[3] הדמיון הפרוע שלו, ההשכלה הרחבה והמקיפה וההבנה הפילוסופית והאינטלקטואלית שלו, היו באמת חריגות, ולצערי הוא לא זוכה להערכה הראויה לו. בקובץ סיפוריו, בדיונות, ישנו סיפור שקרוי "טלן, אוכבר, טרטיוס", שעוסק במחלוקת בין אידאליסטים לבין ריאליסטים. האידאליזם (במינוח מדויק יותר, נכון לדבר כאן על סוליפסיזם) הוא גישה שלא מאמינה בקיומו של עולם חיצוני. הסוליפסיסט רואה את כל רשמינו ותובנותינו על העולם כדברים שמתרחשים בתוכנו פנימה. מבחינתו אין אנשים ולא אובייקטים אחרים, חיים או דוממים, פרט לנו עצמנו. כל האירועים והאובייקטים הם חוויות שמתרחשות בתודעתנו פנימה. גם אם איננו אידאליסטים, עלינו להודות שמה שאנחנו פוגשים הוא באמת רק רשמים הכרתיים ולא את הדברים עצמם. אם כן, טוען האידאליזם, אין סיבה להניח שקיים אי שם בחוץ עוד משהו פרט לרשמים ההכרתיים הללו. תערו של אוקאם, הוא הטוטם הסוליפסיסטי, שכן הוא מורה לנו להניח את מינימום ההנחות ומינימום היישים האפשרי. הסוליפסיסטים עושים בעיקרון הזה שימוש עקבי עד הסוף (המר?).

הסיפור הנ"ל מתאר כוכב בדיוני בשם טלן, שהשתלטה עליו קבוצת אידאליסטים בראשותו של הבישוף ברקלי (הפילוסוף האידאליסט האירי הידוע מן המאה השמונה-עשרה). בורחס מתאר בסיפור הזה את מה שהתרחש על הכוכב הזה דרך ספרות (שהוא המציא כמובן לצורך הסיפור) שמתעדת זאת, ובעיקר דרך תופעות לשוניות. זהו אחד התיאורים המבריקים ביותר של המחלוקת הזאת, וההמחשה הספרותית-לשונית מסייעת להבין אותה ואת משמעותה לעומק (ובעיקר את האבסורדיות שבתפיסה האידאליסטית, ואת המרחק שלה מהאינטואיציות שלנו כפי שהן משתקפות בשפתנו).

בין היתר, בורחס מתאר שם את השפה המדוברת באחד מחצאי הכדור של טלן, שבו אין בכלל שמות עצם. במקום לדבר על ירח שעולה מעל הנהר, הם אומרים: התיירח מעל הזרימה המתמשכת. זוהי שפה ללא שמות עצם אלא רק עם פעלים והטיותיהם. הסיבה לכך היא כמובן שבתמונת העולם האידאליסטית/סוליפסיסטית אין עצמים והכל הוא התרחשויות מנטליות אצלנו פנימה. לכן אין ירח אלא יש תופעת התיירחות (מה שאנחנו חווים כעלייה של ירח או זריחה שלו). אין נהר אלא רק תופעה של זרימה מתמשכת. מכאן תבינו שאי אפשר לדבר על ירח שעולה מעל הנהר אלא על התיירחות שנחווית מעל תופעה של זרימה מתמשכת ומתמידה.

אבל יש לבורחס עוד חידושים, ושוב זה מוצג דרך ביטויים לשוניים שונים. בורחס טוען שבשפה המדוברת בחצי הכדור האחר של טלן דווקא יש שמות עצם, אבל לכולם ברור שזו פיקציה. לכן כל אוסף של תכונות יכול לשמש כשם עצם. כך, לדוגמה, כשאנחנו מדברים על כדור, כוונתנו לצירוף של התכונות הבאות: עצם עגול, שעשוי מעור וממולא באוויר. לחלופין, ציפור בלשוננו היא יצור חי שעף באוויר ויש לו כנפיים. לעומת זאת, בטלן האידאליסטית (מבחינת התפיסות הפילוסופיות שם) אין עצמים, ולכן אין שום מניעה להגדיר שמות עצם שמורכבים מאוסף מאפיינים ותכונות מקרי לחלוטין, לדוגמה: צריחת הציפור במרחק עם צבע הענן שחלף מעל ביתי בשעה שבע בבוקר. לעצם הזה ניתן לקרוא 'משה', או אם תרצו 'צריחנן'. בעולם אידאליסטי אין עדיפות לעצמים שמוגדרים באופן טבעי במחשבה שלנו על פני העצמים השרירותיים הללו. גם העצמים הרגילים אצלנו אינם אלא קונסטרוקציה שרירותית בעיניהם, אז אם כבר שרירותיות למה להגביל את עצמנו לאוסף 'טבעי' של תכונות?! אין פלא, אם כן, שכל אוסף תכונות יכול לקבל מעמד של שם עצם בשפה של טלן. יש שם אינספור "עצמים" (פיקציות לשוניות) שנוצרים ומתפרקים מיידית בהבל פיו של הדובר.

בחזרה לאפלטוניות

האנלוגיה בין המחלוקת לגבי עצמים לבין הדיון שלנו על האידאות מתבקשת. בתמונת עולם אריסטוטלית אין באמת אידאות. אלו קונסטרוקציות של המחשבה שלנו ללא עוגן במציאות עצמה. אם כך, אין שום הכרח להיצמד דווקא לאידאות (או הקטגוריות) הטבעיות. עקרונית ייתכן מספר אינסופי של אידאות וקטגוריות, וכל יצור או קבוצה יכולים ליצור לעצמם קטגוריות כרצונם (למשל על פי שיקולי יעילות ופוריות) ולהשתמש בהן, ממש כמו מה שקורה אצל האידאליסטים בכוכב טלן של בורחס. כך נוצרת האריסטוטליות. לעומת זאת, האפלטוניות סוברת שקיימות במציאות אידאות (כמו שהריאליסטים סוברים שיש עצמים), ולכן יש אידאות קיימות ונכונות ואידאות אחרות הן שרירותיות ולא משקפות אמת כלשהי, ועל כן לא נכון להשתמש בהן. התחושות הטבעיות משקפות אמת כלשהי ולא רק קונסטרוקציות שרירותיות שנגזרות ממבנה המחשבה שלנו.

אגב, ניתן היה לעשות אנלוגיה נוספת עם המחלוקת בין קונוונציונליזם לאסנציאליזם בתפיסת המושגים. הקונוונציונליסט רואה את המושג כיצירה שרירותית וחופשית שלנו, ואילו האסנציאליסט, לעומתו, מבין שהמושג נוצר מתוך תצפית על האידאות. מושג הוא בעצם סוג של אידאה, ולכן זו כמעט אותה מחלוקת כמו זו שתיארתי למעלה. לדוגמה, המושג דמוקרטיה כולל בתוכו כמה מאפיינים: מדינה שיש בה הפרדת רשויות, שלטון נבחר וחילופי שלטון אחת לכמה שנים, זכויות אזרח וכדומה. הקונוונציונליסט רואה את המושג הזה כעניין שרירותי. מקבצים כמה מאפיינים ומצמידים שם כולל לאוסף המאפיינים הזה. מבחינתו ניתן היה גם להגדיר מושג פלוטקוורבציה (סתם הנפצה שלי כמובן) שמתאר מדינות ששוכנות לחוף ים ומגדלות אפרסקים ויש בהן מעל חמישה מיליון תושבים. אלא שההגדרה הזאת לא מועילה ולא פורייה ולכן הוא לא יעשה זאת. האסנציאליסט, לעומת זאת, רואה במושג דמוקרטיה סוג של מציאות. זהו מושג טבעי, למרות שבעבר לא הכירו אותו. הוא לא נוצר בעת החדשה אלא התגלה בעת החדשה, או מומש בעת החדשה. אבל האידאה הייתה קיימת אי שם בעולם האידאות גם קודם לכן (לפחות מאז שהאפלטון ברוך הוא ברא אותה). מושגים שלא קיימים בעולם האידאות הם לא טבעיים. גם מבחינתו ניתן כמובן להגדיר מושג לא טבעי, כמו פלוטקוורבציה, לצרכים שימושיים ופוריים, אבל זו הגדרה שרירותית.[4]

פרדוקס האיש השלישי[5]

באחד הדיאלוגים האפלטוניים המאוחרים, פרמנידס, מתאר אפלטון התמודדות של סוקרטס הצעיר עם פרמנידס הזקן. בעזרת טיעון לוגי וסדרת שאלות, פרמנידס תוקף את הרעיון של עולם-צורות טהור (עולם אידאות) לעומת עולמנו, שכזכור לפי אפלטון מאוכלס בצללים וזיופים. הוא שואל על היחס שבין הצורה לבין הופעותיה בעולמנו. אחד הטיעונים העיקריים שלו מכונה "פרדוקס האיש השלישי" (Third Man Argument, TMA), שזוכה עד ימינו לטיפול לוגי ופילוסופי מסועף, ומעורר לא מעט מחלוקות.[6]

אציג כאן ניסוח אחד שלו, בעקבות האנליזות המודרניות יותר:[7]

אנו מתבוננים בקבוצה של עצמים, {x,y,z…} מאותו סוג. הם כולם בעלי אותו סט של תכונות מהותיות, לדוגמה בני אדם. נסמן את קבוצת בני האדם ב-{H}. יש אנשים שונים ששייכים לקבוצה הזאת: x,y,z  H.

מה מגדיר את הקבוצה הזאת? כל מה שניחן בתכונות המהותיות (הצורה) של בני האדם שייך לקבוצה. יש לו מוח ולב, הוא מכיר ומדבר וזוכר וחושב, צוחק ורוצה וכו'. נסמן את קבוצת המאפיינים הזאת כך: {}. זוהי בעצם ההגדרה של המושג 'אדם'. מעבר לזה, יש כמובן לכל אדם תכונות מקריות נוספות, שאינן נכנסות לחשבון שלנו (כמו הגובה, המיגדר, או צבע העור).[8]

אם כן, העצמים הריאליים שלנו הם בעלי התכונות הבאות:

x()  ;  y()  ;  z()

לכל אחד מהם יש את כל התכונות של אדם, ובנוסף יש לו תכונות מקריות נוספות שיכולות להיות שונות מאחד לשני.

F הוא האידיאה האפלטונית של בן אדם, ולפי אפלטון, הצורה F היא יש קיים. מהן תכונותיו של היש הזה? פרמנידס טוען שאלו כל התכונות המהותיות המנויות למעלה: {}, ורק הן (כי זו אידיאה. היזכרו בקריטריון הטוהר שהוזכר למעלה).

אבל אם לאידיאה F יש את התכונות הללו, כי אז גם היא עצמה שייכת לקבוצת בני האדם (כי כל אובייקט שניחן בתכונות הללו שייך לקבוצה): F  H. בהנחה שהיו לנו שני בני אדם בקבוצה המקורית, כעת נוסף לנו האיש השלישי (ומכאן שמו של הטיעון). לפי אריסטו כמובן זה לא קורה, שכן לשיטתו האידאה אינה יישות אלא הפשטה מחשבתית.

כעת יש בפנינו קבוצה חדשה של יישים: {x,y,z,F…} שכולם יוצרים את קבוצת בני האדם. נחזור שוב על התהליך עבור הקבוצה החדשה הזאת. התכונות שמאפיינות אותה הן אותן תכונות: {}. האידיאה החדשה (פרמנידס מניח בשם אפלטון שלכל קבוצה שונה יש אידיאה משלה) של הקבוצה הזאת היא: F'. ברור שגם לאידיאה הזאת יש את אותן תכונות, ולכן היא שייכת לקבוצה, וקיבלנו קבוצה חדשה: {x,y,z,F,F'…}.[9] וכעת חוזרים שוב על התהליך, וחוזר חלילה.

משמעות הדבר היא שלא ייתכן שיש אידיאה יחידה של בן אדם. יש כאן אינסוף אידיאות שונות, שהן כולן בעלות אותן תכונות. יתר על כן, גם קבוצת בני האדם היא אינסופית. מה הבעיה בזה? יש שרואים את הבעיה במסקנה שהאידיאה של קבוצת בני האדם אינה יחידה (אפלטון כנראה מניח שהיא צריכה להיות יחידה). אחרים רואים את הבעיה בעצם ההנחה שיש אינסוף בני אדם (או אינסוף ישים בכלל, שזה עצמו דבר בעייתי)[10]. עוד יש שרואים את הבעיה בכך שיש כאן אינספור אידיאות שונות שיש להן בדיוק אותם מאפיינים. אז במה הן שונות זו מזו?[11]

אציין כי אריסטו עצמו ראה בפרדוקס האיש השלישי את אחד המוקשים המהותיים בתורה האפלטונית של האידיאות, ולכן גם אחת הראיות לשיטתו שלו.[12]

כמה הנחות בעייתיות בטיעון האיש השלישי

לאור התמונה שתיארנו למעלה, נראה שהטיעון הזה מופרך לחלוטין. ראשית, פרמנידס מניח שכל קבוצת עצמים מגדירה באופן חד ערכי אידיאה אחת ויחידה. לא ברור על מה מבוססת ההנחה הזאת. להיפך, האידאה של בני האדם מתארת כל קבוצה של בני אדם, אלו שהיו כאן לפני אלף שנה וגם אלו שנמצאים כיום. בני האדם שחיים בחיפה, או בני האדם שחיים במזרח טוקיו. לכל אלו יש אותה אידאה כבני אדם. כמובן שיש להם גם אידאה אחרת (עם עוד תכונות ספציפיות, מעבר להיותם בני אדם) כתושבי חיפה או טוקיו. כל אובייקט יכול להיכלל בכמה אידאות (וזהו בדרך כלל המצב. קשה לחשוב על עצם בעל תכונה אחת בלבד). כך, למשל, השולחן הוא גם אדום, גם בעל ארבע רגליים וגם עשוי מעץ. כל אחת מהתכונות הללו היא אידאה: אדמומיות, היות עשוי מעץ, היות בעל ארבע רגליים. השולחן הקונקרטי הוא מימוש של כל אחת מהאידאות הללו ולא רק של אחת מהן. אם כן, גם אם נצרף את האידאה F לקבוצת בני האדם, בזאת התהליך מסתיים. האידאה F' אינה שונה מ-F. זו אותה אידאה עצמה.

אבל גם מעבר לזה, כל הטיעון המוזר הזה מבוסס על טעות גדולה, ולכן הבאתי אותו כאן. פרמנידס מניח שהאידאה גם היא אדם, שכן יש לה את התכונות שמגדירות בני אדם. אבל למעלה כבר עמדתי על כך שהסוסיות אינה סוס (טהור או אידאלי) אלא משהו אחר לגמרי. כך גם האידיאה F אינה אדם, ומכאן שהיא אינה יכולה להתווסף לקבוצת בני האדם. אמנם לכאורה יש לה את אותן תכונות, אבל אין לה חומר מהסוג של בני אדם. קבוצת בני האדם היא קבוצה של אובייקטים שיש להם חומר של בני אדם ולכל אחד מהם יש את אוסף התכונות המהותיות של בני אדם. לאידיאה יש רק את התכונות של בני האדם אבל לא את החומר (היא לא יש חומרי). אמנם לפי אפלטון האידיאה היא יש קיים, אבל החומר שלה אינו חומר ביולוגי של בני אדם ולכן היא אינה אדם.

אבל גם זה ניסוח מפרגן מדיי. ניתן לראות שהטעות של פרמנידס אנושה הרבה יותר: הוא אינו צודק בהנחתו שלאידאה F יש תכונות של אדם. התכונות הן מאפיינים של בני אדם, אבל אוסף התכונות שיוצר את האידאה לא יצר אדם. לכן התכונות שנמצאות באוסף התכונות הזה אינן תכונות של האידאה (כלומר תכונות שמאפיינות אותה), אלא תכונות שכלולות בה. חשבו על קבוצת התכונות שיוצרת את האידאה 'שולחניות': {אדום, עשוי מעץ, בעל ארבע רגליים}. כבר ראינו שקבוצת התכונות הזאת בעצמה אינה שולחן, ולכן גם ברור שלא נכון לומר שקבוצת התכונות הזאת עשויה מעץ או שהיא אדומה. התכונות שכלולות בה אינן תכונות שלה. כך גם אידיאת הגודל אינה גדולה, ולאידאת הסוסיות אין ארבע רגליים (וגם לא ניתן לרכב עליה). לצורת/אידאת המשולש אין זוויות. התכונה "היות בעל שלוש זוויות" היא אחד המאפיינים/תכונות שכלולות בה. בה במידה, לאידיאת האדם אין שכל. האידיאה הזו כוללת את התכונה של "היות בעל שכל", אבל לתכונה הזאת עצמה אין שכל. אידיאת ה'אדמיות' לא חושבת אלא כוללת את אידיאת החשיבה (=היות בעל מחשבה).

באופן כללי יותר, תכונות מאייכות עצמים ולא אידאות. הטעות הכי יסודית שביסוד הטיעון של האיש השלישי היא ערבוב בין  שהיא אידאת האדם ל- שהוא האדם הטהור (אדם שניחן רק בתכונות המהותיות של בני אדם). שני הדברים הללו הינם אובייקטים במובן מסוים, אבל האחד הוא אידאה, או בייקט קיים שאינו אדם, והשני הוא הפשטה של אובייקט קונקרטי, זהו כן אדם אלא שהוא אינו קיים.[13] לראשון אין תכונות של אדם (אלא הן מוכלות בו) אבל לשני יש (הוא מאופיין על ידן).[14]

[1] כדי לחדד אוסיף כאן שגם פוטון (קוונטי בודד עם אורך גל מוגדר ויחיד) קיים במובן פיזיקלי למרות שאין לו מיקום במרחב ואין לו מסה. לכן לא כל אובייקט שאין לו מיקום ואין לו מסה הוא אידאה. אבל ההיפך כן נכון. הפוטון נמצא באינטראקציה עם עצמים אחרים ומשפיע על הפיזיקה, האידאות לא. הן נמצאות בעולם מקביל (שהעולם שלנו הוא היטל שלו).

[2] מודעא רבה: איני מומחה לפילוסופיה יוונית, וכמעט שלא עסקתי בה. כידוע, המקום היחיד בעולם שבו עוברים כיום ברגל גסה על ציווי חז"ל ועוסקים בחכמה יוונית הוא בישיבות (כשלומדים את הפילוסופיה של הרמב"ם או רס"ג), ואנוכי הקטן פטור מהיצר שמוביל אנשים לעבירה הזאת. מכאן תבינו שכל מה שאני כותב כאן על אפלטון ואריסטו אינו מידע מוסמך אלא תוצר של היכרות המוגבלת שלי עם רעיונותיהם. אבל לא ממש חשוב לי לברר את מקחם של צדיקים אלו. אני רק משתמש בהם כאן כדי להציג זו מול זו שתי עמדות שהן נושא העניין שלי. אפלטוניזם ואריסטוטליות בטור הזה הן עמדות שמוגדרות על ידי, ולא בהכרח מה שבאמת חשבו אפלטון ואריסטו. אני די בטוח שזה קרוב, אבל לא רוצה ולא יכול להתחייב עד כמה.

[3] אני ממליץ לקרוא את סיפוריו, וגם לקרוא עליו בספרו של ליאו קורי, עולמו הספרותי של חורחה לואיס בורחס, בסדרת האוניברסיטה המשודרת.

[4] ניתן גם לומר שאם מושג כזה הוא פורה זוהי אינדיקציה לכך שמדובר במושג טבעי שיש לו אידאה קיימת. מושג מלאכותי לא יהיה פורה. איני בטוח שזה נכון, אם כי זו לא סברה מופרכת בעיניי.

[5] הנושא נדון בחלק השלישי של ספר יא בסדרת "לוגיקה תלמודית" שלנו, האופי האפלטוני של התלמוד.

[6]  131ה-132ב, בתרגום ליבס כרך ג עמ' 17-18

[7] ראו: Pelletier, F.J., Zalta, E.N., 2000. How to Say Goodbye to the Third Man. Nous 34, 165–202.. לסקירה רחבה של הנושא ראו Palmer, John. “Parmenides.” In The Stanford Encyclopedia of Philosophy, edited by Edward N. Zalta. Summer 2012. http://plato.stanford.edu/archives/sum2012/entries/parmenides/ ובמקורות שם, בעיקר בפרק הרביעי שם.

[8] אתם מיד יכולים להבין שיכולות להיות תפיסות שיראו בצבע העור או במיגדר תכונות מהותיות, ולכן יראו את קבוצת בני האדם כצירוף שרירותי של קבוצות טבעיות אחרות: שחורי עור, צהובי עור ולבני עור. מכאן יכול לצמוח דיון על גזענות, שוביניזם וכו'. הקשר בין אפלטוניות לבין כל אלו יידון בהמשך.

[9] לפי עקרון זהות הבלתי נבדלים של לייבניץ, שני העצמים F ו-F' הם אותו עצם ממש. יש להם את אותן תכונות ושני עצמים שאינם נבדלים בתכונותיהם הם אותו עצם עצמו. אבל בכמה מקומות טענתי שלייבניץ טועה, ולכן גם כאן מניחים שאלו הם שני עצמים שונים בעלי אותן תכונות.

[10] אם יש אינסוף עצמים קיימים, אזי מדובר באינסוף קונקרטי ולא פוטנציאלי. אבל פילוסופים ומתמטיקאים נוהגים להניח שמושג האינסוף חייב להיות פוטנציאלי ולא קונקרטי, שאם לא כן נוצרים פרדוקסים. ראה בויקיפדיה ע' 'המלון של הילברט'.

[11] זו כמובן תפיסה של לייבניץ, אבל בהערה שלפני הקודמת כבר ראינו שהניסוח הזה של הטיעון מבוסס על תפיסה מנוגדת.

[12] ראה דבריו בספרו מטאפיזיקה (בתרגום חיים וחנה רוזן, מגנס תשמז) ז-ט 1039 א 2, עמ' 65, וכן שם יא 1059 ב 6-10. . הכינוי "האיש השלישי" מגיע מהתיאור שלו בפי אריסטו. ראו מטאפיזיקה יא 1059 ב 6- 10:

הם נותנים את הדברים הניתנים-לתפיסה-שכלית באמצעי בין הצורות ובין הדברים המוחשים כמין דברים שלישיים מסוימים בנוסף על הצורות ועל מה שלפנינו-כאן, אבל אין אדם שלישי ואין סוס שלישי בנוסף עליו-עצמו ואלה שבכל מקרה.

[13] לגביו ניתן בהחלט לומר שיש לו תכונות של אדם, למרות שהוא לא קיים. בדיוק כמו שניתן לדבר על תכונות של פיות, או של יצורים ספרותיים כלשהם. אין מניעה מלדון בתכונותיו של רסקולניקוב, גיבור ספרו של דוסטוייבסקי, החטא ועונשו, למרות שמעולם לא היה במציאות אדם כזה.

[14] בספר הנ"ל ניסחנו את פרדוקס האיש השלישי עבור  במקום  , שכן עבורו אכן ניתן לנסח את הטיעון כפי שהובא למעלה (כי לאדם הטהור יש תכונות של אדם), והראינו שגם שם הלולאה לא נוצרת. די קל לראות שבמקרה זה האידאה F' היא האידאה F, וכמובן שגם כאן אין לצרף את F לקבוצת בני האדם כי זהו אדם טהור ולא אדם קונקרטי שקיים (זה בניגוד לאידאה שכן קיימת, בעולם האידאות).