מצוות כסגולות (טור 392)

בס"ד

מצוות כסגולות

לפני כמה ימים קיבלתי בשו"ת את השאלה הבאה לגבי הפרשת חלה להצלחת זיווגן של חברותיה של השואלת. בעיקר נהניתי מהשאלה האם יוצאים ידי חובה בהפרשה שמנוהלת על ידי רבנית לא מוסמכת אבל צדיקה, שבעוונותיה לא זכתה להיות קשורה לארגונים בעלי פריסה ארצית שמתמחים בהפרשות חלה (קיבלו הסמכה בפקולטה למיגדר של אוניברסיטת הוגוורדס, בקתדרה להפרשות, לחלות ולזיווגים). השלב הבא יהיה רגולציה של הרבנות הראשית על הפרשות חלה, על המוסדות האקדמיים שמתמחים בה ומסמיכים את הרבניות הצדקניות העוסקות בכך. הן כנראה תיבחנה על המלמולים העמוקים שחייבים למלמל תוך כדי ההפרשה כדי לוודא שהזיווגים יעלו יפה, ישננו עמן את התעריפים שלוקחים בטקס כזה, תוך וידוא שאף אחד לא יהין לבדוק אם במקרה אחד הזיווגים לא עלה יפה למרות ההשתדלות הנכבדה. הישמרו ושמרו נפשכם מאד, כי בנפשנו הוא.

בהתחלה חשבתי שמדובר בהטרלה. אמנם בכל זאת קינן אצלי חשד כלשהו שזו שאלה שנשאלה בתמימות, יען כי אני מכיר את התופעה המשעשעת הזאת, שקנתה לה שביתה גם באוכלוסיות יותר משכילות ואינטליגנטיות שלא הייתי חושד בהן בשטויות כאלה. כיום יש קבוצות נשים רבות שמשתתפות בטקסים הפגאניים הללו, ומשום מה הן חשות שם התעלות דתית עמוקה וקרבה נפלאה לריבונו של עולם, ממש כמו בפסטיבל בומבמלה. אשרינו מה טוב חלקנו. התופעה הזאת מתרחבת בשנים האחרונות באופן אקספוננציאלי. היא כבר לא נופלת ממיטב פולחני הקברים והישועות המובטחות לכל משתתף בהם שהיו העיסוק המועדף על המשתוקקים לזיווג עד לפני כמה שנים. הטור הזה מוקדש לניסיון (נואל וחסר סיכוי) לנקב חור בבלון הפגאני הזה ובדומיו.

שני מישורי דיון

כפי שעניתי לשואלת הנ"ל, טענותיי כלפי הטקסים הללו משתייכות לשני מישורים שונים: 1. העובדתי (האם זה עובד). 2. ההלכתי (האם זה מותר). במישור העובדתי אני טוען שאין שום אינדיקציה שידועה לי (ואני מניח שגם לאף אחד אחר) לכך שטקס כזה עובד. לכן זו קודם כל טיפשות. ובמישור ההלכתי אני טוען שטקס כזה ממש כרוך באיסור הלכתי לא פשוט. אגב, להלן נראה שלפי הרמב"ם יש קשר בין המישורים, מפני שהאיסור שבזה יסודו בטיפשות שבדבר. כעת אעבור לדון בשני המישורים הללו, אחד אחרי השני.

המישור העובדתי

כאמור, איני מכיר שום מחקר או מידע עובדתי שמעיד באופן כלשהו על כך שטקסים כאלה מועילים לזיווג או לכל תוצאה אחרת (למעט חשבון הבנק של הארגונים בפריסה הארצית ולכמה תופעות פלצבו). יש כאן אמונה עממית טפלה (או תפלה) שטקס כזה מסוגל לכל מיני דברים. מקור מוסמך לדבר כזה יכול להיות רק דברי נביא או התורה עצמה. למיטב שיפוטי, לאנשים אחרים, פוסקים, פרשנים, או מקובלים, חכמים ככל שיהיו, מכל תקופה שלא תהיה, אין דרך לדעת שטקס כזה יכול להועיל למשהו עלי אדמות.

אמנם כאן תוכלו למצוא מאמר של רבנית (כנראה מוסמכת להפרשות חלה מהפקולטה הנ"ל ואולי אפילו חברה בארגון בעל פריסה ארצית) ובו ריכוז כל הברכות והסגולות ממקורותיהן (לשבחה ייאמר שהיא באמת עשתה עבודה די מקיפה). חלקן מהמקרא או מהתלמוד, וחלק אחר מפי סופרים ומפי ספרים. בדוק ומנוסה. לא בכדי היא מציינת: "זו אינה מליצה. זו עובדה!".

תוכלו להיווכח שכל מקור כזה הוא או מפוקפק, או ניתן לפרשנויות שונות (כגון רצון להמריץ אנשים לעשות מצווה, ולא טענת עובדה על התוצאות הצפויות), או שמדובר בהצהרות של אנשים שאיני מבין מהיכן שאבו את המידע הזה. מעבר לכל זה, אמירות דומות תוכלו למצוא בתלמודים ובמדרשים ובספרות הבתר תלמודית כמעט על כל מצווה בתורה. להוציא מכאן שהפרשת חלה מסוגלת לזיווג או למשהו קונקרטי אחר (מעבר לברכה כללית שאולי ניתן ללמוד ממקורות מקראיים), זו המצאה על אחריותם של הארגונים בפריסה הארצית הנ"ל. איני עוסק כאן בטענה שזכות המצווה עשויה לסייע להן ולהושיען (בלי קשר להשקפתי על מעורבותו של הקב"ה בעולם). בכך אעסוק בהמשך.

מעבר לליקוט המקורות המרשים, דבר אחד לא הצלחתי למצוא בדבריה שם אפילו עם מיקרוסקופ: ניסוי או מידע מעשי שייתן אינדיקציה כלשהי לכך שיש ממש בהצהרות הללו. יש שם כמובן כמה סיפורי נפלאות, כמקובל בז'אנר (החולה שרופאיו התייאשו, והוא רק מלמל את פרק תתרפ"ו ונרפא מיד). בגלל האמון שלי בקוראי האתר, איני רואה צורך וטעם לחזור כאן על חוק המספרים הקטנים, כלומר על חוסר המשמעות של סיפורי מעשיות כאלה (גם בהנחה האופטימית ומרחיקת הלכת, שלא לומר משוללת היסוד, שהם אמיתיים). עסקתי בכך בטור 38 ועוד הרבה, עיינו שם ותראו נפלאות. כאן רק אומר שחוק המספרים הקטנים יכול לאשש את הטענה שעמידה על רגל אחת מועילה לסרטן סופני, זחילה על ארבע מועילה לזיווג (אפילו יותר מטקס פגאני בעמוקה), ושאכילת פולקע של עוף מועילה לעין הרע או להצמיח כנפי נשרים. אז ממש קטן עליו לאשש את הצלחת הפרשת חלה טקסית בזיווגים למקרים חסרי תקווה?! (מקרים שכל הפרופסורים לשדכנות קונוונציונלית כבר התייאשו מהם, ורק הדוקטורים המוסמכים לשדכנות אלטרנטיבית, בעלי N.D. ממכללת בבא יגה, הושיעו אותם.)

אמנם התרגלנו לכך שאם מובאים מקורות כאלה או אחרים, המציאות ממש לא אמורה לבלבל אותנו. זה נכון לכמה וכמה תופעות דתיות מרתקות.[1] אלא שכאן גם המקורות לא ממש אומרים זאת, כך שיש כאן תרתי לריעותא.

מהי הפרשת חלה?

טוב, אני מקווה שאין צורך להסביר שאיני יוצא כאן נגד הפרשת חלה. יש מצווה מן התורה להפריש חלה מן העיסה (ראו סיכום הלכתי כאן). היא מפורשת בכתובים, שנויה בתלמודים, ונפסקה אצל כל מוני המצוות והפוסקים ללא חולק. כאן רק באתי לטעון שזוהי מצווה ככל מצווה אחרת, שעניינה תיקון טבל ומתנה לכוהנים (כמו תרומה. על ההבדל ביניהן ראו במאמרי כאן), ויש תנאים הלכתיים מוגדרים מתי חייבים לעשות אותה. מי שעושה (לשון הזכר מיועדת לשני המגדרים כאחד) עיסה בשיעור מסוים צריך (לשון זכר כנ"ל) להפריש ממנה בצק בשיעור שההלכה קובעת ולתתו לכהן (כיום שורפים אותה). כמו בכל מצווה אחרת, מדרבנן תיקנו גם ברכת המצוות שחייבים לברך לפניה. הא ותו לא.

זוהי מצווה חשובה, בדיוק כמו כל תרי"ג המצוות האחרות. בהחלט יש חובה לעשות אותה בנסיבות המדוברות. טעם המצווה ניתן לפרשנויות שונות כמובן, כמקובל בז'אנר טעמי המצוות (שמאד לא חביב עליי, עקב הספקולטיביות וחוסר התוחלת שבו), אבל אפשר להשתעשע בזה כמובן כמו שעשו מיטב חכמינו לאורך הדורות. מכאן ועד ההמצאות של סגולות, ישועות ונחמות, בפרט ישועות קונקרטיות, שנגרמות מהמצווה הזאת המרחק רב מאד (אם כי עינינו הרואות שגם בזה ניתן להשתעשע לא מעט).

עדיין ניתן לטעון שאין כל רע בעשיית מצווה כזאת, ולו רק כדי שזכותה תגן עלינו ועל זיווגנו. כמו פרסת סוס, אם לא יועיל לא יזיק. ועוד, אם התקווה לתוצאות המקוות תביא נשים צדקניות לבצע את המצווה הזאת אז אין מה להפסיד באמונות הללו גם אם אין בהן ממש. ניתן אף לטעון שזוהי גופא הסיבה שמקורות מסוימים דיברו על תועלות שצפויות מהפרשת חלה (פשווט כדי להמריץ אנשים לעשות זאת). אלא שכפי שנראה כעת זה ממש לא פשוט. כאן אני מגיע לדיון על האיסור שבדבר.

המישור ההלכתי: "לא תנחשו"

בטור 387 כתבתי את הדברים הבאים:

אנשים מעדיפים להפריש חלה בדבקות ולהאמין שזה יביא מזור למחלתו של מישהו, על פני ההבנה שחלה היא מצווה ככל מצווה אחרת שיש לקיימה כי כך צווינו, ושקיומה למען מטרות כאלה גובל באיסור דאורייתא.

יום לאחר מכן, מישהו בקבוצת הוואטסאפ של "בית המדרש" תהה למה התכוונתי באותו "איסור דאורייתא", והתפתח דיון סביב טענתי. במהלך הדיון ביקשו ממני שם להקדיש טור שבו אציג משנה סדורה בעניין. כאן אני מנסה למלא את מבוקשם.

הרמב"ם בהל' עבודה זרה פי"א הי"ב עוסק באיסור ניחוש, ושם הוא כותב:

הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר.

הרמב"ם פוסק שמי שמשתמש בדברי הבל לרפואה וישועה עובר באיסור דאורייתא של מנחש וחובר חבר. אגב, מיקומו של האיסור הזה מעיד שהרמב"ם רואה אותו כאביזרייהו דעבודה זרה (שלדעת כמה ראשונים יש עליו דין ייהרג ואל יעבור).

גם בהל' תפילין וספר תורה, פ"ה ה"ד הוא כותב:

מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ, אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם.

אגב, בהל' ע"ז פי"א הט"ז כותב הרמב"ם:

ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו', כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלהיך.

כפי שכבר הזכרתי, לשיטתו יש קשר בין הכשל העובדתי לכשל ההלכתי: האיסור שבדבר נעוץ בכך שמדובר בשטות. לשיטתו יש איסור להיות שוטה.

בשולי דבריי אעיר שאיני משתמש ברמב"ם כמקור סמכות לכך שכל אלו לא פועלים עובדתית. כידוע, הראיתי בכמה מקומות שאי אפשר להגדיר סמכות לגבי עובדות, ובנוסף לכך איני רואה ברמב"ם מומחה מקצועי בעניין הזה. אני משתמש בדבריו אלו רק מפני שגם אנוכי הקטן מסכים להם (מתוך התבוננות בעולם שסביבי, ובגלל חוסר הבסיס לאמונות הללו, כפי שפירטתי למעלה). אחרי שהסכמתי לחוסר הבסיס העובדתי, כדאי להתחשב בפסיקת הרמב"ם במישור ההלכתי (הוא קובע שיש איסור בדבר).

שני מישורי דיון

שימו לב שבשתי ההלכות הללו הרמב"ם בונה את האיסור משני נדבכים: איסור לנחש באופן כללי, שהוא איסור להשתמש בטכניקות שלא פועלות רק בגלל אמונות טפלות. זהו האיסור להיות טיפש שאותו הזכרתי. על גבי האיסור הכללי, יש איסור נוסף לעשות זאת בדברי תורה ובמצוות. הקומה השנייה היא לא רק איסור ניחוש אלא גם זלזול בדברי תורה, שימוש לא ראוי בהם (כאמצעי למשהו מחוצה להם), שכמובן מבטא חוסר הבנה של משמעותם.

מהו המקור לאיסור השני? יסודו בסוגיית הבבלי שבועות טו ע"ב, שם אנחנו מוצאים כך:

רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי וגאני היכי עביד הכי והאמר ר' יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה אי דאיכא מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא הא איתמר עלה א"ר יוחנן ברוקק שנו לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה:

יש כאן איסור להתרפא בדברי תורה. ניתן היה להבין שמדובר בדוגמה לאיסור ניחוש הכללי, אבל הניסוח מתמקד בדברי תורה. אפשר היה להבין שדברי תורה משמשים כאן רק כדוגמה להסביר שהם אינם חריגים (כלומר שאיסור ניחוש קיים גם בהם). אבל הרמב"ם הבין זאת לא כך. הוא  מבין שיש כאן איסור נוסף, מעבר לאיסור ניחוש. אציין כי האיסור הזה מובא להלכה גם בשני מקומות ברי"ף (ראו ברכות ג ע"א וסנהדרין כ ע"א). נראה שזהו מקורו של הרמב"ם, שכאמור רואה איסור מיוחד בניחוש שמשתמש בתורה ובמצוות: יש איסור להתרפא בדברי תורה.

ומה עם זכות המצווה?

הטענה שעולה בהקשר זה היא שמותר לעשות זאת אם מתכוונים שזכות המצוות תגן עליי או תועיל לי. יש הבדל בין תפיסה שרואה במצווה עצמה מגן לבין מי שמבין שבזכות המצווה הקב"ה יגן עליי (כך למשל כותב בעל תורת חיים בשבועות שם ועוד פוסקים רבים). ברמב"ם עצמו לא משמע כך, שהרי הוא אומר שהמצווה צריכה להיעשות לשם המצווה ולצאת ידי חובה ולא לשם הגנה. זוהי עשייה לא לשמה ותפיסה לא נכונה של המצווה. אבל זה לא הכרחי, שכן ייתכן שכוונתו לומר שהכוונה הנדרשת היא לצאת ידי חובה אבל ניתן לעשות זאת במטרה להתרפא (בהמשך נראה חילוק כזה לגבי עשיית מצוות לתועלת אישית).

יש לדון האם דברי הרמב"ם בסוף ההלכה בהל' ע"ז מדברים דווקא על קריאת תהילים או על כל קיום מצווה. אבל גם בלי הרמב"ם, ודאי שיש שיטות בפוסקים שמתירות זאת. ניתן אולי להבין זאת גם בלשון הגמרא בשבועות: "להגן שאני" (אם כי זה לא פשט המילים, שהרי בשתי המשמעויות מדובר על הגנה. להלן נראה כיצד פירש זאת הרמב"ם עצמו). אלא שההבחנה הזאת לא רלוונטית לענייננו, שהרי לפי התפיסה הזאת ניתן סתם להרבות במצוות ואין שום סיבה להיזקק דווקא להפרשת חלה. אותם שמבצעים דווקא הפרשת חלה ותולים בה סגולות מיוחדות, מעבר לחוסר הבסיס העובדתי שבדבר, הדבר מעיד שהם תופסים את החלה עצמה כמגינה ולא זכות המצווה. הדבר בוודאי נכון לרבות מהנשים הבורות שמשתתפות בטקסים הללו (למעט הרבניות המוסמכות כמובן. הרי זהו השיעור הראשון בהוגווורדס).

מדברי הרמב"ם הללו עולה לכאורה שאסור לומר תהילים לרפואה, מה שנראה מוזר לאור מנהג העולם (אם כי, כאמור, מנהג העולם אינו ראיה גדולה במישורים אלו). אבל אין הכרח במסקנה הזאת. אם האדם תולה בזכות קריאתם ולא בהם עצמם, הדבר כנראה מותר. אם כי, אם זו תפיסתו אז הייתי מצפה שפשוט ילמד תורה או יקיים מצווה אחרת, במקום לבטל תורה באיכות בקריאת תהילים. אם הוא בוחר דווקא תהילים, נראה שכוונתו שהקריאה עצמה מגינה ומצילה (שנאמר: "תורה מגנא ומצלא"). אבל בקשר לתהילים ניתן להעלות חילוק חשוב נוסף: אמירת פרקי תהילים רלוונטיים (כמו "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' ") יכולה להיחשב כתפילה לקב"ה, כלומר כקריאה אליו שיושיע אותי. אם אני רק משתמש בלשונו של דוד המלך כדי לבקש, בזה לא אמורה להיות בעיה. זה לא שונה מכל תפילת בקשה אחרת. בהקשר זה יש בנותן טעם להזכיר את ספרי התהילים הנפוצים (למשל, כחול אשר על שפת ים הדמעות בכותל), שמזכירים לפני כל פרק ופרק למה הוא מסוגל. כאן המו"ל והמאמין בזה והמשתמש בזה בהחלט נכשלים באיסור דאורייתא של "לא תנחשו" וגם בקומה השנייה של האיסור ברמב"ם (של זלזול ואי הבנה של דברי תורה ומשמעותם).

בכל אופן, מדברינו כאן עולה שעשיית מצווה כדי שזכות המצווה תגן עליו ותועיל לו, היא מותרת. בהקשר זה יש לדקדק בלשון הרמב"ם שם שכתב:

אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר.

לכאורה ההבחנה הזאת כתובה במפורש ברמב"ם. אלא שאם תשימו לב תראו שהוא מדבר על בריא בדווקא. כלומר אדם חולה שאומרים תהילים לרפואתו, גם אם מדובר בתקווה שבזכות המצווה הקב"ה ירפא אותו, זה איסור גמור. ההיתר היחיד לפי הרמב"ם הוא רק לבריא שרוצה להתגונן.

מה יסוד החילוק? ייתכן שבחולה שאומרים תהילים לרפואתו הדבר משקף תפיסה שהמצווה עצמה תושיע אותו, או לפחות יש חשש כבד שזה נובע מתפיסה כזאת. לעומת זאת, באמירת תהילים על בריא, מדובר על התגוננות מפני נזקים עתידיים כלליים (לא קונקרטיים). לכן אין כאן תפיסה שפרק מסוים מועיל לנזק מסוים. כך כנראה הבין הרמב"ם את החילוק בגמרא: "להגן שאני", וכפי שהערתי למעלה לדעתי כך הוא באמת פשט הגמרא. המסקנה היא שאמירת תהילים או לימוד לרפואתו של מישהו שכבר חולה הם אסורים, לפחות לשיטת הרמב"ם.

בשולי דבריי יש מקום לדון במי שאומר תהילים או לומד לרפואתו של חולה (שכבר חלה), אם הוא משנן לעצמו ומפנים היטב שכוונתו רק להגנה מכוח זכות המצווה ולא שימוש במצווה עצמה כתרופה. זה אולי מותר, אם כי הרמב"ם לא מחלק ומשמע שעל מי שכבר חולה זה אסור בכל אופן. דומני שמכיוון שמדובר באיסור חמור (אביזרייהו דע"ז), מן הראוי לשים גדר ולנהוג איסור ולחשוש גם במצב כזה (ואולי זו גופא הסיבה שהרמב"ם אינו מחלק). אנחנו נוהגים להרחיק את עצמנו ולחשוש מאיסורים קלים הרבה יותר מאשר אביזרייהו דע"ז. אפשר לבקש מהקב"ה בלשונכם, וזה ודאי עדיף. ואם בכל זאת החלטתם לעשות מצוות לזכותו של חולה כלשהו, בכל אופן שווה להשתדל לעשות דווקא מצוות שלא מקובלות כסגולות (לא הפרשת חלה), כדי להתרחק מן הכיעור ומכישלון באיסור. בוודאי כשמדובר בקבוצה של נשים שלא בהכרח מתמצאות בהלכה (וגם לא בהכרח מחויבות לו) וחלקן ודאי לא מבינות את הניואנסים ההלכתיים הללו. שם הכישלון כמעט מובטח ולכן ההרחקה מתבקשת.

בדיון הנ"ל בוואטסאפ עלתה הטענה שגם אם בונים על זכות המצווה שתגן ותועיל (ולא המצווה עצמה), עדיין יש מקום להבחין בין מצוות שונות. יש מקום לסברא שזכות מצוות חלה תועיל לנו לזיווג וזכות מצוות פטר חמור תועיל לבריאות וכדומה. השימוש במצווה קונקרטית לא מוכיח שמדובר באמונה בכוחה הסגולי של המצווה כשלעצמה, וזה יכול גם לבטא רצון לצבור זכויות אצל הקב"ה (שבכל אופן גם זו כמובן עשייה שלא לשמה). זו נראית לי סברא דחוקה מאד, בפרט שאין לתזה הזאת (שמצווה X מועילה לתוצאה Y) שום מקור ובסיס אמפירי. חוסר הבסיס מהווה חיזוק לאבחנה שלא באמת מדובר בתשועה עקב זכות המצווה אלא באמונה סגולית, שהיא כאמור בגדר ניחוש. אני משוכנע שנשים רבות מאלו המשתתפות בטקסים הללו, כשיישאלו תאמרנה שלדעתן הדבר עצמו מועיל לישועה. אפילו המוסמכת הנ"ל למדעי הפרשות החלה, למרות הסמכתה אינה טורחת לציין בסקירתה את התנאי ההלכתי החשוב הזה בכדי למנוע מכשול מדרך עמה.

הבדל בין מוטיבציה לתוצאה

אי אפשר להתעלם מכך שישנם מקורות שכותבים בפירוש שמצוות מסוימות מהוות סגולה למשהו. למשל, מעשרות הם סגולה לעושר (עשר בשביל שתתעשר). ובתורה עצמה שילוח הקן וכיבוד הורים הם סגולה לאריכות ימים. לענ"ד במימרא החז"לית אין הכוונה שתפריש מעשר בשביל להתעשר, אלא טענה שבעקבות המעשר יבוא העושר (ואפשר אפילו לבחון את הקב"ה על כך. ראו תענית ט ע"א. אם כי אני ממש לא ממליץ לבעלי לב חלש ויושר אינטלקטואלי לעשות זאת). עדיין אני טוען שלא ראוי להפריש מעשרות במטרה להתעשר (אם כי שם כנראה לא יהיה האיסור להיות טיפש, אלא זוהי מצווה שלא לשמה).

כעין החילוק הזה כותב הרמב"ם ברפ"י בהל' תשובה. הוא מסביר שם שאין לעשות מצווה כדי לזכות לשכר, כמו בעוה"ב, הגם שאכן מובטח לנו עוה"ב בשכר המצווה. העובדה שהמצווה מביאה לנו תועלת כלשהי לא אומרת שראוי לעשותה בשביל התועלת הזאת. עשיית מצווה בשביל התועלת היא מצווה שלא לשמה.[2] ואם התועלת היא המצאה חסרת בסיס, אז יש כאן גם איסור ניחוש וקומת האיסור השנייה של הרמב"ם. הוא הדין לגבי שילוח הקן וכיבוד הורים כדי שיאריכון ימינו. זוהי הבטחה מפורשת בתורה. ועדיין גם שם לא ראוי לעשות זאת כדי להאריך ימים. צריך לעשות את זה כי זו מצווה (כדי לצאת ידי חובה, שהרי מצוות צריכות כוונה לכל הדעות, גם אם לא כולם מסכימים שזה לעיכובא).

אמנם בגמרא ר"ה ד ע"א מצינו דוגמה שלכאורה סותרת את דבריי:

מאן דעבד הכי לאו מעליותא היא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור.

לגבי עוה"ב אין בכלל שאלה, שהרי עובדתית מצוות אמורות להביא לנו עוה"ב. השאלה היא רק מה המוטיבציה שלך לבצע את המצווה, אבל אין כאן כשל עובדתי כמו בנדון דידן. לגבי חיי בנו המצב דומה יותר לנדון דידן (שהרי מי יכול לדעת שצדקה באמת מאריכה חיים?!).

אבל גם לגבי הבריאות (שימו לב שגם כאן לא מדובר על הבראת חולה אלא על תפילה לחייו של בריא, כפי שראינו בגמרא וברמב"ם למעלה), דומני שאין כוונת הגמרא לומר שמתן הצדקה ראוי להיעשות מתוך מוטיבציה לקבל מהצדקה עצמה בריאות וחיים, אלא אני נותן כדי שזכות המצווה תביא בריאות לבני או שאזכה לחיי עולם הבא.

יתר על כן, המוטיבציה היסודית צריכה להיות לצאת ידי חובה (ולו מדין מצווות צריכות כוונה), אלא שיש לי תקווה שאם עשיתי את המצווה אזי זכות המצווה תועיל גם לחיי בני וכדומה. צריך לזכור שעשיית מצוות צדקה מתוך המוטיבציה הזאת, מעבר לשאלת הניחוש היא מצווה שנעשית שלא לשמה (לפי הגדרת הרמב"ם הנ"ל בפ"י מהל' תשובה). לכן סביר שלא מדובר כאן על הכוונה בעשיית המצווה, אלא לכל היותר על מוטיבציה שמביאה אותי לעשות אותה כדי לצאת ידי חובה. אני עושה מצווה לשם המצווה ובגלל הציווי, אבל המוטיבציה לעסוק בזה היא דאגה לבריאותו של בני או לעוה"ב שלי. הרמב"ם עצמו בהקדמה לפרק חלק מביא את הגמרא הזאת ומסביר שהיא נאמרה לעמי ארצות כדי לזרזם לעשות מצוות. מעבר לכל זה, יש מהמפרשים שטענו שזהו דין מיוחד במצוות צדקה ולא אמירה כללית לגבי כל המצוות. ראו בתחילת השיעור על עשיית מצוות שלא לשמה את סיכום שיטות הראשונים על הסוגיא. ראו בעניין זה גם במאמרו המאלף של אריאל פינקלשטיין על כוונה במצוות שבין אדם לחברו (ניתן לראות את הקובץ גם כאן).[3]

סיכום

סוף דבר, הפרשות החלה למיניהן כדי לזכות בתועלת כזו או אחרת הן מצוות שנעשות שלא לשמה. מעבר לזה, ראינו שלפחות במקרים מסוימים (בעיקר כשאין בסיס עובדתי לתקווה לתועלת מהמצווה) יש בכך גם ממד של ניחוש. וכאשר עושים זאת לגבי מצווה, ראינו שיש כאן עוד ממד של שימוש לא נכון וזלזול בתורה ובמצוות. אם כן, הפרשות חלה כאלה כרוכות בחשש כבד לאיסור תורה שהוא אביזרייהו דע"ז. כפי שראינו, ניתן אולי לחלק, לפחות לשיטות מסוימות, בין כוונות שונות בביצוע המצווה ובהשגת התועלת, ובכך אולי ללמד זכות על אלו שבכל זאת נוהגים כך. אבל באיסור שהוא אביזרייהו דע"ז בהחלט ראוי להחמיר ולהתרחק ממנו, בפרט כשזה נעשה בקהל רחב שלא בהכרח מתמצא בכללי ההלכה.

בכל אופן, אחרי לימוד הזכות וגם לו לא היה בזה שום איסור, ראינו בתחילת הטור שלעצם הטענה שהפרשת החלה מביאה תועלת כלשהי אין בסיס עובדתי או אחר. אם כן, ראוי להם לצדיקים לחפש לעצמם כר אחר לרעות בו. ומה יעשו אלו שרוצים זיווג? שיפנו לשדכן. ואם הם מתקשים במיוחד, אז אולי שווה להם לגשת לייעוץ אצל פסיכולוג. ומה על אלו שרוצים להתרפא? שיפנו לרופא. לכל היותר יכולים כל אלו להתפלל לקב"ה בכדי להיוושע (אף שגם בזה יש לדון לשיטתי ואכ"מ), אבל לא ממש מומלץ להשתתף בטקסי הפרשת חלה, חגיגיים ומרוממים ככל שיהיו. זה לא מועיל וכנראה גם גובל באיסור.

אמנם יש לזכור שאת כל זה אני כותב בעוניי, כמוגל מדופלם, בער ולא איש, מבלי להיות מוסמך הוגוורדס להפרשות חלה, ואפילו בלי שאני משתייך לארגון בעל פריסה ארצית שמתמחה בזה. יידע הציבור וייזהר.

לסיום, אביא כאן איור משעשע שעלה בדיון הנ"ל בוואטסאפ. למרבה האירוניה הוא לקוח מדף השיעור הנ"ל, שכזכור כותרתו היא "האם יש פגם בעשיית מצווה מתוך אינטרס אישי". והרי הוא לפניכם:

[1] כדאי לראות בשיחה השישית בספרי אין אדם שליט ברוח, שבה עמדתי על כמה תופעות ואמונות שאין להן מקור אמיתי ובוודאי אין להן בסיס בהיגיון או במציאות, ובכל זאת הן קנו שביתה רחבה בציבור הדתי, כאילו הייתה כאן עובדה מוצקה או לפחות עיקר אמונה ממקור אלוהי ישיר. אני מעריך שהפרשת חלה כבר נמצאת בדרכה להפוך לעיקר אמונה שכזה.

[2] כעין זה בהקדמת האגלי טל, שאמנם ראוי וטוב ליהנות מתלמוד תורה אבל אין ללמוד בשביל הההנאה.

[3] במסקנת הגמרא בר"ה שם מחלקים בין ישראל שראוי לתת צדקה כך לבין גוי שלא. והראשונים נחלקו בפירושו של החילוק הזה. מכמה מהם עולה שבישראל אין חשש שיעשה את המצווה שלא לשמה גם אם עושה אותה למען חיי בנו. רואים שהתועלת אינה המטרה היסודית שלו בעשיית המצווה. רש"י שם במקום כותב שאצל ישראל גם אם התוצאה המקווה לא תגיע הוא יתלה את הייסורים בעוונותיו. שוב רואים שהעשייה היא לשם המצווה והתועלת היא עניין צדדי.