על בחירה ושיקול דעת (טור 175)

בס"ד

בתחילת השבוע נשאלתי באתר לגבי שיפוט וגינוי של רשעים (היטלר). השואל הציג את עצמו כדטרמיניסט ושאל על אפשרות השיפוט בתמונה הליברטאנית. על כך כתבתי לו שלדעתי אין טעם לדון עמו כי לשיטתו מסקנותיו כפויות עליו, ולכן אין להן משמעות. גם אם הוא חושב כעת משהו או שישתכנע בדיון במשהו אחר, הרי זה רק מפני שהוא כפוי לעמדות אלה, אבל הוא עצמו לא יכול להסיק מכאן מאומה על נכונותן.

בעצם העברתי כאן את הדיון מהבחירה במישור הערכי-מוסרי (הבחירה מה ראוי) לשיקול דעת במישור האינטלקטואלי-מדעי (הבחירה מה נכון/אמיתי). לדיון על היחס בין המישורים, ראה גם בשרשור כאן. בטור 35 עמדתי על כך שהליברטאניזם (התפיסה שיש לנו רצון חופשי) יש לו משמעות גם בהקשר העובדתי ולא רק בהקשר הערכי. טענתי שם שגם העובדות לא כפויות עלינו, וגיבוש עמדה ביחס לעובדות (כמו בתחום המדע) אינו תוצאה של חישוב מכני בלבד. המוטיבציה שלי לומר זאת הייתה שרק בתמונת עולם כזאת ניתן לדבר על אינטליגנציה. אינטליגנציה אינה יכולת חישוב מכנית (שהרי את זה יש גם לדוממים, כמו מים שעושים "חישוב" ובוחרים מסלול התקדמות והתנהלות מסובך ביותר), אלא היכולת להפעיל שיקול דעת שיקבע איזה חישוב עלינו לעשות כדי לפתור את הבעיה ואיזה טיעון הוא נכון לנסיבות הנדונות.

השואל הקשה עליי מה ההבדל ביני כליברטאן לבינו, הרי גם לשיטתי האדם בוחר אינטואיציות ופועל על פיהן, ולכן גם לשיטתי האמת כפויה עליי. האינטואיציות שנטועות בתוכי הן שגורמות להחלטותיי, ועליהן לא אני החלטתי. הן טמונות בי בצורה כלשהי. בעצם טענתו היא שגם בתמונת העולם הליברטאנית הקריטריונים שלפיהם אני שוקל בדעתי כפויים עליי. [בסוגריים אומר שהטיעון הזה לא מערער על עצם ההבחנה שלי שאין להתחשב במסקנות שכפויות עלינו, אלא מרחיב אותה גם למגרשו של הליברטאן. גם אם הוא צודק, עדיין נכון שאל לנו להתחשב במסקנותינו, אז מה טעם לדון?!]

עניתי לו שאם כך הדיון לגמרי חסר ערך. הוא שאל אותי לשיטתי כליברטאן, ובתוך דבריו הוא מקשה על עצם הליברטאניזם. לכן עליו להחליט או שדנים האם הליברטאניזם נכון או שדנים בתוך המסגרת הליברטאנית האם יש מקום לשיפוט ושיקול דעת.

בכל אופן, המו"מ הזה הבהיר לי שהאנלוגיה בין בחירה בהקשר הערכי לבחירה בהקשר האינטלקטואלי, שבטור 35 הנחתי אותה כמובנת מאליה, דורשת הבהרה וחידוד נוספים.

בחירה בהקשר הערכי

הדיון נפתח בתיאור שאותו אני מציע (בטור 173, וביתר פירוט בספרי מדעי החופש ועוד) לתפיסה הליברטאנית. אני טוען שלפעמים הדטרמיניסטים תוקפים גישה ליברטאנית שהיא איש קש. מתקפות רבות מניחות שהליברטאן שדוגל ברצון חופשי הוא נקי מהשפעות, כלומר הוא לא מקבל את עצם קיומן של השפעות שונות על האדם (גנטיקה, סביבה, חינוך ועוד). אבל כפי שהסברתי שם ליברטאניזם מפוכח בהחלט מקבל את עובדת קיומן של השפעות שונות על האדם. הוא רק טוען שבניגוד לתפיסה הדטרמיניסטית ההשפעות לא קובעות את התוצאה אלא רק משפיעות עליה.

הצעתי לתאר את התמונה הזאת במודל של מתווה טופוגרפי שבתוכו מתנהל האדם. כדורון או זרם מים שהיה נמצא באותה סיטואציה היה מגיע לנקודה שבה האנרגיה הפוטנציאלית היא הנמוכה ביותר (להתדרדר לעמק ולא לטפס על ההר), כלומר הכוחות שמפעיל עליו המתווה היו קובעים באופן חד ערכי את מסלולו. לעומת זאת, אדם שיימצא באותו מצב אמנם יושפע גם הוא מהכוחות הללו (הם פועלים עליו כעצם חומרי), אבל ברוב המקרים (למעט דחף לאו בר כיבוש) יש לו את האפשרות גם להחליט לפעול בניגוד להם. המתווה הטופוגרפי במודל הזה משקף את כל ההשפעות שיש על האדם: גנטיקה, חינוך, סביבה ועוד. כל אלו משתקללים במוח ויוצרים דחפים שונים שמנסים לגרום לאדם לפעול באופן מסוים. אבל אליבא דהליברטאן יש לו רצון חופשי, ולכן הוא יכול גם לפעול אחרת (לטפס על הר ולא בהכרח להתדרדר לעמק).

במילה כוללת אחת הייתי מכנה את כל הלחצים שבאים מהמתווה יצרים. אלו גם היצרים הטובים וגם הרעים, שכן יצר מנסה לגרום לאדם לפעול מתוך דחף ולא מתוך הכרעה ערכית (ואז נוצרת בעיית חולשת הרצון שבה עסקתי בטורים 172–173). המשימה שמוטלת על האדם היא להכריע ולא לתת ליצרים (לכולם: הטוב, הרע והמכוער) להכתיב לו את הכרעותיו ופעולותיו.

שורש הבעיה

עד כאן תיארתי את התמונה הליברטאנית לגבי הבחירות הערכיות שאנחנו עושים. טענתי היא ששיקול דעת הוא בחירה במישור האינטלקטואלי, כלומר בחירה של השכל (ולא של הרצון). כאשר עוברים למישור האינטלקטואלי ורוצים לדבר על שיקול דעת באנלוגיה לבחירה הערכית, עלינו לבחון את כל פרטי המודל שהצעתי ולראות האם אכן הוא מתאר גם את התהליך האינטלקטואלי. לשון אחר, האם יש מודל דומה שמשקף את שיקול הדעת שלנו.

אני חושב שהדבר העיקרי שחסר בהקשר האינטלקטואלי-עובדתי הוא היצר. כשאני מתלבט האם לגנוב יש ערך ומולו עומד יצר או אינטרס. לכן אני בדילמה, וכאן נכנס הכוח שלי לבחור (וזוהי בעיית חולשת הרצון שעסקנו בה בטורים 172-3). לעמת זאת, כשאני עוסק בשאלה עובדתית, מטפיזית או מדעית, המצב הוא שונה. כאן לא נראה שיש יצר שעומד מול האמת ומכניס אותי לדילמה שמצריכה בחירה. לכן טען השואל שהבחירה האינטלקטואלית כפויה עליי (כלומר שאין כאן באמת בחירה).

אמנם יש שאלות עובדתיות שבהן תיתכן השפעה של יצרים. לדוגמה, האם יש או אין אלוהים. כאן אני יכול להבין שהיצר הרע ינסה להשפיע על עמדתי, שכן יש לשאלה העובדתית הזאת השלכות ערכיות. אבל כשאני בא לבנות תיאוריה מדעית, או לפתור בעיה מתמטית, לא נראה שקיים יצר ברקע. השאלה היא מה נראה לי נכון מה לא. במינוח של הסעיף הקודם, כאן נראה שאין שום דבר מעבר למתווה טופוגרפי. אם החישוב שלי מראה שיש חוק גרביטציה ודוחף אותי להאמין בו, אז כנראה גם אחליט יש חוק כזה. למה שלא אקבל את מה שמחשבתי אומרת לי? אם כך, לכאורה גם בתמונה הליברטאנית ההחלטות האינטלקטואליות והמדעיות שלנו הן תוצאה של חישוב.

ניסוח אלטרנטיבי

ניתן אולי לנסח זאת אחרת: הרי בסופו של דבר במישור האינטלקטואלי יש נכון ולא נכון במציאות. מה שלהבנתי היא המציאות זוהי המציאות. זה כפוי עליי, ואין שום סיבה להפעיל כאן מנגנון בחירה. אפילו במצב שבו המציאות לא ברורה, כלומר שיש טיעונים ושיקולים שונים לכמה כיוונים, עדיין המשימה שלי היא להחליט מי הכי נכון. לכן גם כאן מדובר בסופו של דבר בשיקול מכני (חישוב) לגבי המישור העובדתי.

אבל הניסוח הזה שגוי, והפעם דווקא בצד של הערכים. הוא מניח במובלע שלגבי ערכים אין נכון ולא נכון, ולכן אין משהו שכופה אותי להכריע כך או אחרת, ומכאן שדווקא שם ניתן לדבר על הכרעה חופשית. אבל כפי שכתבתי כאן לא פעם (ראה למשל בטור 128, בדיון על טעותו של ארי אילון, ובכל הסדרה שם), תפיסה זו מתארת הגרלה ולא הכרעה. הכרעה לעולם פירושה ניסיון לקלוע למה שראוי (=נכון מוסרית). אם אין ראוי אובייקטיבי כלשהו, אין משמעות לבחירה שלנו ומהותית מדובר בהגרלה. לכן מי שמדבר על רצון חופשי במובן של בחירה ולא במובן של אינדטרמיניזם (=הגרלה), לא יכול לכפור בקיומו של "נכון" מוסרי-ערכי (=הראוי).

אם כן, גם במישור הערכי יש ראוי ולא ראוי, ובכל זאת הליברטאן סבור שהוא לא כפוי עליי. גם שם וגם בטורים על חולשת הרצון (172-3) הסברתי שיש לנו יצרים שמנסים להטות אותנו מעשיית הדבר הנכון (או לגרום לנו לא לבחור). יש לנו רצון חופשי שיקבע מה לעשות. אבל כפי שהסברתי שם, אין לנו רצון חופשי שקובע מה ראוי ולא ראוי לעשות. זה מוכתב ונתון לנו מראש. הסברתי שם שדווקא התכתיב הזה נותן משמעות לבחירה שלנו (אחרת זו הגרלה).

אבל דווקא זה מחדד מאד את הבעיה בהקשר האינטלקטואלי. ראינו שברוב המקרים כאן אין יצרים, שכן מדובר בנכון ולא נכון עובדתית. לכן ההכרעה כאן מקבילה להכרעה מה ראוי ומה לא בהקשר הערכי, ולא להכרעה מה לעשות )הכרעה בין הראוי לבין היצרים). אם כך, נראה שבהקשר האינטלקטואלי אנחנו באמת כפויים למסקנות שלנו, במקביל לראוי ולא ראוי בהקשר הערכי.

שני סוגי דילמות

בספרי מדעי החופש (בפרק 14, על ניסויי ליבט) הבחנתי בין שני סוגי דילמות: דילמת ערך-ערך ודילמת יצר-ערך. הדילמות שתיארתי עד כאן (ובדיון על חולשת הרצון) שייכות לסוג השני. הדילמה הראשונה, לעומת זאת, היא קונפליקט בין שני ערכים. הבאתי שם דוגמה מסארטר, שמספר שסטודנט שלו בזמן השואה בפאריז הכבושה התלבט אם לברוח מצרפת ולהצטרף לצבא צרפת החופשית להילחם בנאצים או להישאר בפאריז ולסעוד את אמו הקשישה. כאן לא מדובר על יצר מול ערך אלא התלבטות בין שני ערכים. כאן עלינו להכריע מה ראוי לעשות (מי מהם נכון יותר מוסרית), וזהו. אין שלב נוסף של הכרעה. במובן הזה הדילמה הזאת דומה לדילמות אינטלקטואליות בין שתי אפשרויות או שני שיקולים ששניהם נראים משכנעים. כך גם לגבי התלבטויות בין קומוניזם לקפיטליזם (אם כי יש הרואים זאת כדילמת ערך-יצר. אני חושב שהם טועים טעות מרה) ושאר לבטים ערכיים ומוסריים.

אתם יכולים כמובן לטעון שבדילמות כאלה באמת אין אמת אובייקטיבית כלשהי ולכן אין מקום להכרעה. אלא שאם כך אז מדובר בהגרלה בין שתי אפשרויות, שהרי שתיהן ראויות באותה מידה. אבל זה לא מתאים לאינטואיציות של כולנו. כשאנחנו מתלבטים בשאלות כאלה יש לנו תחושה ברורה שאנחנו מחפשים מה נכון, שאם לא כן היה עלינו לבצע הגרלה וזהו. זהו שיקול דעת מוסרי. אבל כפי שהסברתי, התלבטות תמיד מורה על כך שיש משהו שאנחנו מנסים לקלוע אליו, איזו אמת צרופה כלשהי. בין שתי אמיתות שקולות אין מקום להתלבטות אלא רק להגרלה שרירותית.

אמנם בהקשר העובדתי ברור שזה לא כך. שם הרי יש אמת אחת נכונה. או שיש חוק גרביטציה או שאין. אם אני מתלבט בין שיקולים וטיעונים בעד נגד קיומו של חוק גרביטציה, ברור שכאן ההגרלה אינה אופציה במישור הפילוסופי. ניתן לעשות הגרלה מתוך ייאוש או סתם כמוצא מעשי, אבל אין סיבה להניח שהיא מקרבת אותנו לאמת העובדתית. האמת היא אמת בלי קשר לתוצאות ההגרלה: או שיש חוק כזה או שאין. לכן בהקשר המדעי-אינטלקטואלי, ההכרעה לא יכולה להיות הגרלה. היא חייבת להתבסס על מכניזם שייקח אותנו קרוב ככל האפשר לאמת. ואם אין כזה, עלינו להישאר ב"צריך עיון", ולא להכריע.

התלבטות מדעית מהסוג הזה עניינה שקלול כל העובדות והטיעונים לכל הכיוונים, והגעה למסקנה המדעית. איך עלינו להתייחס להתלבטות בשאלה מדעית שבסוף מניבה הכרעה? אני מניח שהשואל הנ"ל יאמר שזהו פשוט חישוב ארוך ומסובך יותר, אבל עדיין חישוב מכני. לכן לשיטתו התוצאה העובדתית-מדעית כפויה עלינו. אבל אני רוצה להציע כאן הצעה שונה, באמצעות האנלוגיה בין בחירה בהקשר הערכי לבין שיקול דעת בהקשר העובדתי-מדעי.

מהו שיקול דעת

אם אני רוצה לדבר על שיקול דעת כבחירה במישור העובדתי-אינטלקטואלי, אני אמור ליישם את כל פרטי המודל שראינו למעלה גם בהקשר האינטלקטואלי. המתווה הטופוגרפי הוא מערכת השיקולים האינסטינקטיבית שלי. זו אכן עושה חישוב מכני לגמרי, בהינתן אוסף העובדות והשיקולים, ומציגה בפניי תוצאה. התוצאה יכולה להיות מסקנה אחת או דילמה בין שתי אפשרויות ששתיהן נראות סבירות. כעת מגיע שיקול הדעת ואמור להחליט מה האפשרות הנכונה. שיקול הדעת קיים בשני המצבים: גם כשהמסקנה של השלב הראשון היא אחת, עדיין שיקול הדעת יכול להכריע שנפלה כאן טעות ואל לי לאמץ אותה. וכשיש דילמה בין שתי אפשרויות שיקול הדעת מכריע מי משתיהן לקבל (או אולי אף אחת מהן). זה בדיוק מה שחסר בתמונה הדטרמיניסטית, שמבחינתה תוצאת החישוב כפויה עליי.

על בסיס מה נעשית ההכרעה הליברטאנית הזאת? על שום בסיס. זוהי יצירה יש מאין, בדיוק כמו בהכרעה הערכית. אם הייתה כאן סיבה שחוללה את התוצאה הזאת, או אם היה בסיס שעל יסודו התנהל חישוב שהוביל למסקנה הזאת, כי אז לא הייתה כאן הכרעה אלא חישוב מכני. מה שמטריד בתיאור הזה הוא שההכרעה הזאת אמורה להתאים למציאות העובדתית. לא מדובר בהכרעה חופשית שכל אחת משתי האפשרויות תקפה מעצם זה שכך הכרעתי. הרי בסופו של דבר אני טוען שלדעתי זו התיאוריה המדעית הנכונה. אבל כפי שטענתי למעלה, גם בהקשר הערכי זה אינו המצב. גם שם יש הכרעה נכונה, ולכן קיומו של שיקול דעת לא סותר את העובדה שחותרים למסקנה מסוימת, ושהמסקנה הזאת נמדדת מול אמת אובייקטיבית כלשהי.

שיקול הדעת הוא ניסיון להתבונן על מערכת השיקולים והעובדות (או הטיעונים הערכיים, בהקשר הערכי) שהניב החישוב המכני ולבחון מי מהם נכון. זו לא התבוננות על המציאות, שכן את זה עושה החישוב. זו התבוננות על ההתבוננות, וקבלת החלטה האם הייתה כאן התבוננות נכונה או לא, או מיהי ההתבוננות הנכונה מבין כמה אפשריות. זה בדיוק כמו שראינו לגבי דילמות ערך-ערך בהקשר הערכי.

הבאתי לכך כמה דוגמאות. אתאיסט שומע טיעונים מוחצים לטובת קיומו של אלוהים. אין לו מענה טוב אבל תחושתו היא שיש שם בעיה כלשהי. אז למרות שהטיעונים ותוצאת החישוב היא ברורה הוא יחליט לא לאמץ אותה. זו פעולתו של מנגנון הבקרה שמחליט האם לאמץ את החישוב או שמדובר בהטעיה. כך גם לגבי פטה מורגנה במדבר, שאדם משתכנע שיש לפניו נווה מדבר אבל דוחה את המסקנה הזאת מתוך שיקול דעת אינטלקטואלי שלו. כך גם לגבי ג'ון נאש (ראה עליו בטור 22, ובכלל שם על נטרול רגשות בקבלת החלטות) שחווה מראות דמיוניים מוחשיים מאד ואילץ את עצמו להתעלם מהם כי הגיע למסקנה שאלו מראות דמיוניים. גם אלו מעלליה של מערכת הבקרה שלנו שבוחנת את תוצאות החישובים ומחליטה מתוך שיקול דעת האם לאמץ אותם אם לאו.

המוטיבציה

כדי לחדד את הדברים ואת משמעותם, חשוב כאן לחזור למוטיבציה היסודית. טענתי הבסיסית היא שאם המסקנה העובדתית-מדעית כפויה עלינו, כלומר אם מדובר בחישוב מכני גרידא, אז אין לנו אפשרות לקבל אותה. מסקנה שכפויה עלינו יכולה כמובן להיות נכונה, אבל לנו כמי שנמצאים בתוך המערכת אין שום דרך לדעת האם היא נכונה או לא.

טלו כדוגמה מחשב שמוזן בתוכנה שעושה חישוב כלשהו. בהנחה שאין לנו שום מידע על המתכנת והתוכנה אין לנו שום דרך לדעת האם התוצאה נכונה. יש בפניך מחשב, אתה מכניס לתוכו שני נתונים: 1 ו-7, ואומר לו לחבר אותם, והוא מוציא את התוצאה 8 (או 1/3). האם תקבל זאת? רק אם אתה יודע ממקור בלתי תלוי שהתוצאה נכונה או שהמחשב אכן מצויד בתוכנה לחיבור אריתמטי. אחדד ואומר שאין כוונתי לטעון שהתוצאה בהכרח לא נכונה. בהחלט יכול להיות שהיא נכונה, אבל לנו אין שום דרך לדעת את זה. זאת כמובן בהנחה שכל המידע שיש לנו הוא תוצאת החישוב של המחשב, כלומר שאין לנו דרך בלתי תלויה לבחון את התוצאה הזאת. במצב כזה, יחסנו אליה אמור להיות לכל היותר מסופק.

כעת אוסיף עוד שלב: עבור חישוב נתון, כמעט אין שום תוכנה בעולם שתעשה אותו נכון. קחו שוב את החיבור 1+7. כדי לבצע אותו יש לבנות את התוכנה ספציפית ולהתאימה למשימה, כך שתבצע את הפעולה המסוימת הזאת (חיבור אריתמטי) נכון. כמעט שום תוכנה בעולם שלא תיבנה לצורך זה לא תעשה זאת נכון. מכאן יוצא שאם נגריל באופן אקראי תוכנה מתוך כלל התוכנות האפשריות, אין ספק שהתוצאה שקיבלנו עבור החיבור תהיה שגויה.

אם כן, כשאנחנו רואים מכשיר שעושה חישוב של חיבור אריתמטי, ואין לנו שום מידע לגביו ולא לגבי תוצאת החישוב, ההנחה היא שזה ממש כמו הגרלה. לכן סביר והגיוני לדחות את תוצאת החישוב ולא להאמין לה. הוא הדין לגבי המערכת הכופה אותנו. אין לנו שום מידע לגביה מעבר לזה שהיא קיימת (וגם זה מסופק. ראה בנספח). יש כאן מכונה שמקבלת נתונים ומוציאה פלט (מסקנה) כלשהו. במצב כזה, יחסנו לתוצאת החישוב אמור להיות מתחת לסקפטי. בעצם ראינו שסביר להניח שהמסקנה לא נכונה. ודוק, לא רק מסופקת, אלא לא נכונה.

טוב, אבל יש לנו מידע על המכונה הזאת? הרי היא נבנתה אבולוציונית כדי להניב תוצאות נכונות (או מועילות). על כך אומר שני דברים: 1. האבולוציה יוצרת מכונות בעלות שרידות מרבית ולא בעלות אמינות מירבית (וזה ממש לא אותו דבר). 2. גם המידע שאנחנו חושבים שיש בידינו על המערכת הכופה (מתוך אבולוציה, חקר המוח והביולוגיה בכלל) מבוסס כולו על שימוש במערכת הזאת עצמה. לכן אי אפשר להשתמש בו כדי לבסס את אמינותה. זוהי לולאה לוגית.

המסקנה היא שבמסגרת דטרמיניסטית שלא מכירה בשיקול דעת מעבר לחישוב המכני, זה שהגענו למסקנה X לא אמור לשחק שום תפקיד. אין לזה שום משמעות לגבי השאלה האם X נכון או לא, שהרי איננו יודעים מה טיבה של המערכת הכופה. למעשה, כפי שראינו, הרבה יותר סביר להניח ש-X שגוי (אין סיבה להניח שבמקרה קלענו למסקנה הנכונה). זאת מפני שלפי הדטרמיניסט אין בנו מאומה מעבר לאותה מערכת כפויה שפועלת בתוך המערכת החיצונית שמאלצת אותנו להגיע למסקנותינו. אין לנו בקרה חיצונית עליה, שכן אנחנו איננו אלא המחשב המתוכנת עצמו.[1]

זוהי המוטיבציה הבסיסית להניח את קיומו של שיקול דעת חופשי, כלומר ליברטאניזם. משמעותו של שיקול דעת כזה היא שיש בנו משהו מעבר למערכת החישוב המכני. ה"משהו" הזה מבקר את תוצאת החישוב ויכול לבחון האם היא נכונה או לא. הוא עצמו אינו חישוב מכני ולכן לא נעשה באמצעות המערכת הזאת עצמה. בלי ההנחה הזאת אין שום סיבה בעולם להאמין למסקנות שלנו עצמנו.

תהייה ספקנית

שאלה מתבקשת ביחס לתמונה שהצעתי כאן היא: מי אמר שמערכת הבקרה הזאת אמינה? האם הכללים שלפיהם היא עצמה עובדת אינם חשופים לאותה תהייה? האם הם לא כפויים עלינו? זה בעצם מה ששאל השואל לגבי הבחירה שלנו באינטואיציות.

אבל גם כאן יש טעות. טענתי היא שמערכת הבקרה אינה חישוב לאור קריטריונים. זהו שיקול דעת ולא חישוב. שיקול דעת מעצם הגדרתו הוא חופשי, ודווקא בגלל זה ניתן להאמין לו. אני פשוט רואה שזה נכון וזהו. אין כאן קריטריונים שעל בסיסם אני עושה חישוב. אם נשוב לדוגמה של הראייה, אם יבוא אדם ויטיל ספק במראה עיניי, אומר לו שאני רואה וזהו. ואז הוא ישאל: ודאי שאתה רואה, אבל מי אמר שההחלטה שמה שאתה רואה נכון היא אמינה? על בסיס מה אתה מקבל אותה עצמה? תשובתי תהיה שההחלטה הזאת אינה תוצאה של חישוב אלא של פגישה בלתי אמצעית עם האמת. בניסוח שהצעתי למעלה, בהחלטה הזאת (שיקול הדעת בקשר לראייה) אני מתבונן על הראייה ולא על המראה. אני מתבונן בעיניים על המראה, ואז מערכת הבקרה שלי מתבוננת על מכניזם הראייה ומכריעה שהוא אמין.

אין צורך לציין שאני לא טוען כאן לטובת אמינות מוחלטת. אין בכוונתי לומר שאדם ומערכת הבקרה שלו לעולם לא טועים. ודאי שכולנו טועים מדי פעם. טענתי היא שהטעות היא מקרה מצער ולא משהו מהותי למערכת. המערכת היא אמינה ולכן יש להתייחס בחיוב למסקנותיה, עד שיתברר שטעינו.

עוד תהיות ספקניות

כעת יכולה כמובן לעלות הטענה ברובד יסודי יותר: זהו שיקול פרגמטיסטי. מי אמר לך שבאמת יש לך מערכת בקרה חיצונית כזאת? אולי אתה אינך אלא מערכת שעושה חישובים מכניים ותו לא? העובדה שבלי ההנחה שיש מערכת כזאת אי אפשר להאמין לשום מסקנה שלנו רק מראה למה היינו רוצים שתהיה מערכת כזאת. אבל מי לידינו יתקע שהיא אכן ישנה? אני סתם מניח את קיומה של בקרה חיצונית כדי להגיע לתוצאה הרצויה לי. אלו מאוויים גרידא, ולכן אני נמצא באותו מצב כמו הדטרמיניסט. הטענה היא שזהו פרגמטיזם (שמכופף את המצוי לרצוי).[2]

אבל הטענה הזאת אינה אלא תהייה ספקנית: אולי באמת אין מערכת בקרה כזאת, ובאמת אין לקבל את כל מסקנותינו? בסדר, אולי. אבל את זה אפשר לשאול גם על מה שאנחנו רואים וחושבים וחווים. אולי אנחנו רואים או שומעים אבל זה לא אמין? אם אנחנו ספקנים אז באמת אין טעם לדבר על כלום. הדיון הזה, ובעצם כל דיון, מתנהל בהנחה לא ספקנית. תחת ההנחה הזאת, המסקנה היא שהדטרמיניזם הוא עמדה בעייתית ובלתי סבירה בעליל. במילים אחרות, האלטרנטיבה היחידה לליברטאניזם אינו דטרמיניזם אלא ספקנות. אין אפשרות לדטרמיניזם עקבי.

מעבר לזה, אזכיר כאן את מה שפירטתי לכל אורך המחברת הרביעית (בעיקר בחלק הראשון שעוסק במתודולוגיה)[3]. מה שכיניתי שם שיקול "תיאולוגי" (לעומת "פילוסופי"), הוא שיקול שמניח מסקנה ומנסה לגזור מתוכה את ההנחות שמביאות אליה. כך למשל טענתי שם בחלק ג שאם אדם מאמין בתקפותו של המוסר בהכרח טמונה בזה אמונה סמויה באלוהים. בחלק ב טענתי שאם אדם מאמין לכלי ההכרה שלו גם הוא מניח במובלע את קיומו של אלוהים. גם במקרים אלו יש נטייה לראות זאת כפרגמטיזם, שכן אנחנו בוראים את אלוהים כערב למוסר או להכרה (הסברתי שם שזה בדיוק מה שעשה קאנט, שהיה זה ששם את אצבעו על החשיבה ה"תיאולוגית", בלי לכנות אותה כך. כבר מרכס אמר שאמונה היא אופיום להמונים). כפי שהסברתי שם, זוהי טעות. אם נקודת המוצא הייתה שאנחנו רוצים מוסר (או הכרה אמינה) ומכאן היינו גוזרים את קיומו של אלוהים, זה היה פרגמטיזם. אבל אם נקודת המוצא היא שיש מוסר (אנחנו באמת חושבים שהמוסר תקף), כלומר שזוהי האמנה ולא רצייה, אז זה טיעון לוגי תקף (בכיוון "תיאולוגי") וממש לא פרגמטיסטי.

חשוב להבין שטענתי כנגד הדטרמיניסט היא חזקה הרבה יותר מהטענה הספקנית שהוא מעלה כלפיי. זו לא תהייה ספקנית גרידא, אלא טענה פוזיטיבית. אני לא טוען כלפיו: מי אמר לך שזה נכון (לכאורה זהו ספק של 50-50). אני טוען כלפיו שבתמונה שהוא מחזיק בה ברור באופן פוזיטיבי שזה לא נכון (שכן כפי שהסברתי הסיכוי שהמערכת הכופה היא אמינה הוא אפסי).

נספח: האם טיעון זה שומט את הקרקע מתחת לדטרמיניזם?

עד כאן עסקתי בתקפות מסקנותיו של הדטרמיניסט. אבל יש טענה רווחת (שאני עצמי העליתי אותה לא פעם) שזה גם שומט את הקרקע מתחת לטענה הדטרמיניסטית עצמה. בנספח הזה אנסה לבחון זאת ביתר פירוט.

טענתי כאן באופן כללי שאם הגעתי למסקנה X ואני מחזיק בתמונת עולם דטרמיניסטית, עליי לזנוח את המסקנה הזאת (לא לתת בה אמון).[4] לפני כמה שבועות עסקתי בשאלה מה קורה אם נציב במקום X את הדטרמיניזם עצמו. כשאדם מגיע למסקנה דטרמיניסטית (כלומר שאנחנו מערכת של חישובים מכניים, ואין לנו רצון חופשי ושיקול דעת), האם זה שומט את הקרקע מתחת למסקנה הזאת עצמה? לכאורה כן, שהרי הוא סובר שהוא עצמו כפוי לחשוב שהוא כפוי, וכפי שהסברתי כאן אין ערך למסקנות שכפויות עלינו, ולכאורה בכלל זה גם המסקנה הדטרמיניסטית עצמה.

אבל ספציפית לגבי ה-X המסוים הזה (הטענה הדטרמיניסטית עצמה) המצב נראה שונה, שכן גם אם אכן אנחנו כפויים למסקנה הזאת אז זה גופא אומר שצדקנו, כלומר שבאמת אנחנו מכונת חישוב דטרמיניסטית. לכן במקרה הספציפי הזה הנחת הכפייה דווקא תומכת במסקנה. במקרה הספציפי הזה, לכאורה ממה נפשך הדטרמיניסט צודק: אם הוא צודק אז הוא כפוי, ואם יש לו חשד שאינו צודק כי הוא כפוי, אז שוב הוא כפוי. כלומר במקרה המסוים הזה, הטענה שהוא כפוי לא שומטת את הקרקע מתחת למסקנתו.

על כך אומר שלושה דברים:

א. גם אם הטיעון הזה נכון לגבי המסקנה הדטרמיניסטית עצמה, זה אמור רק לגביה. אבל בדיון כאן אנחנו עוסקים במסקנות אחרות ולא בשאלת הדטרמיניזם עצמה. לגביהן, הראיתי שההנחה הדטרמיניסטית שומטת את הקרקע מתחת לתקפותן (כפי שהסברתי למעלה: הן אולי נכונות, אבל לי כמי שכפוי למסקנות הללו אין שום דרך לדעת זאת).

ב. הסברתי בשרשור הנ"ל שגם בדיון הזה עצמו יש טעות. עסקנו כאן רק בשאלה האם העובדה שאני כפוי שומטת את הקרקע מתחת למסקנה הזאת עצמה. המסקנה הייתה שלא, כי ממה נפשך יש כפייה. אבל אדם שמגיע למסקנה דטרמיניסטית צריך לקחת בחשבון שתי אפשרויות: 1. הדטרמיניזם שגוי והוא טעה. 2. הדטרמיניזם נכון והוא צדק. הטיעון למעלה מטפל רק באפשרות 2 ומראה שהיא אכן עקבית. אבל יש גם את אפשרות 1: שהדטרמיניזם שגוי והוא טעה. יתר על כן, גם אם הוא צודק שהוא כפוי, אמיתותה של המסקנה הזאת היא מקרה בלבד. המסקנה שהוא כפוי לא נובעת מזה שהוא חושב כך (שהרי אם הוא כפוי אז למסקנותיו אין משמעות), אלא הוא קולע לאמת במקרה. לכן, כך או אחרת, העובדה שהוא מסיק את הדטרמיניזם אין לה שום משקל בדיון. נותרנו באותו מצב שהיינו לולא מחשבתו: שתי האפשרויות, שהוא טועה או צודק, נותרו בעינן ובאותה מידת סבירות (כאמור, לזה שהוא חושב כך אין שום משקל). השורה התחתונה היא שהטיעון של הלולאה אמנם לא מוכיח שהוא בהכרח טעה (שכן אין כאן סתירה פנימית), הוא רק מראה שלזה שהוא חושב כך אין שום משקל ושום משמעות בדיון. גם אם הוא מגיע למסקנה הדטרמיניסטית הספק בעינו עומד.

ג. כעת אוסיף עוד שגם מעבר לזה, לאור נקודה א יוצא שלפחות שאר מסקנותיו (למעט הדטרמיניזם עצמו)  כולן בחזקת שגויות. אלא שכעת חשוב לשים לב שגם מסקנתו הדטרמיניסטית מבוססת על מסקנות נוספות (כמו עקרון הסיבתיות, חוקי הטבע, אינדוקציה ועוד), והרי אלו כבר בחזקת שגויות. אם כן, נקודה א שומטת את הקרקע גם מתחת למסקנה הדטרמיניסטית עצמה, ומחזירה אותנו למצב שאכן המסקנה הדטרמיניסטית כורתת את הענף שעליו היא עצמה מנסה לשבת. לכל היותר הדטרמיניסט יכול להסיק אד הוק שהמערכת הכופה מטעה אותו בכל דבר למעט בשאלת הדטרמיניזם עצמה. אבל זוהי היפותזה אד הוק שאין לה שום סבירות (למה דווקא שאלה זו היא חריגה?). יתר על כן, גם אם זה נכון, זו אפשרות היפותטית. לו עצמו אין שום אפשרות לדעת זאת (שהרי הוא כפוי למסקנותיו). ועוד, כפי שהסברתי למעלה, במצב כזה הוא אולי צודק אבל זה רק במקרה (בלי קשר לכך שזה מה שהוא חושב), ולכן לו עצמו אין דרך לדעת על כך שהוא צודק. עליו להתעלם ממה שהוא עצמו חושב (באם יצליח לעשות זאת מבחינת הכוח הכופה כמובן J).

[1] ראה בנספח בסוף הפוסט דיון על התפיסה הדטרמיניסטית עצמה.

[2] אגב, זו גופא הדגמה לטעות של החישוב בתמונה הדטרמיניסטית. הרי השואל כאן בעצם מניח שאני עושה חישוב ואז מקשה מדוע אני מתעלם מהאפשרות שמסקנתי היא תוצר של המאוויים שלי. אלו יכולים ליצור מראית עין של מסקנה. הרי לנו הודאת בעל דין שמסקנות שנובעות מחישוב אינן קבילות. רק קיומה של מערכת בקרה חופשית (שאינה חישוב מכני, אלא שיקול דעת) מאפשר להימלט מהתהיות הללו.

[3] ראה גם בתחילת המחברת הראשונה, בדיון על תפילתו הפותחת של אנסלם.

[4] ואל תשאלו אותי מה אמור להיות יחסו של הדטרמיניסט לשיקול הזה עצמו (שיש לזנוח כל מסקנה שהגענו אליה).