בדין ברכת שחלק מחוכמתו ליריאיו וברכת שנתן מכבודו לבשר ודם

אכן קיבלתי את התשובה ההלכתית שם לרוב ממה שהסתפקתי, אך למען הגילוי הנאות צריך להוסיף לכאן את העניין הבא, והוא שאם הפנת אותי לשם מסתברא שאתה עצמך ג"כ עומד מאחורי הפסק שם ולא חולק עליו, ודווקא בגלל זה כדי למנוע טעות שלא יאמרו "מדהפנה להתם שמע מינה דסבירא ליה הכי בכולא תשובתא" חשוב לסנן ולהוציא משם את הדברים שכמי שמכיר אותך ודאי לי (עד כמה שמותר לפילוסוף לשאוף לוודאות מקסימלית) שיש שם קטע שאתה לא מסכים איתו ולכן חשוב להציף אותו ותגיד לי אם צדקתי (בול) הנה הציטוט:
"הבדל עמוק ישנו בין חכמת התורה לחכמות החיצוניות. שחכמת התורה היא החכמה האלוקית שמגמתה תיקון מהותי של האדם והעולם, באור האמונה והמוסר, ולא ניתן להבינה כראוי בלי יראת שמיים ודבקות בה'. ואילו שאר החכמות עוסקות בהבנת הצד החיצוני של העולם ושכלולו – בחקר הנפש, החברה, ההיסטוריה, הכלכלה, הטבע והגוף. לחכמות אלו ערך רב, ועל כן הן נחשבות ענף של החכמה האלוקית, אלא שהן חכמות חיצוניות לעומת חכמת התורה, וכדי להבין אותן אין הכרח להיות ירא שמיים"
א. האם צדקתי? ב. במידה וכן וכנראה שכן, האם יש צורך שאני יסביר למה זה לא מקובל עליך או שזה ברור מאיליו לכולם?

חותם על כל מילה (למעט המילה 'מוסר'. מוסר הוא אנושי ואוניברסלי).

ברוך שכיוונתי

רק הבהרה (ממש לא כיוונת): חותם על כל מילה של הרב מלמד.

הרב מלמד טוען שני דברים. האחד שיש הבדל עקרוני בין תכני חכמת התורה ובין תכני שאר החכמות, והשני שלא ניתן להבין את חכמת התורה כראוי בלי יראת שמים ודבקות בה׳. והטענה השנייה לגבי הכרחיות יראת השמים והדבקות היא הטענה המרכזית שלו והטענה הראשונה היא הקדמה והצדקה. אתה חותם גם על הטענה השנייה? מניין?

אמפירית