דעת מקנה במעשה הקניין (קניין משיכה)

היו אברכים אצלי בישיבה שרצו לטעון שבכל הדוגמאות הנ"ל – יאוש, הפרשת תרומה, סתמא שהוא מתרצה המובא בש"ך חו"מ בסי' שנ"ח – מונח עכשיו במציאות שמעשה הקניין מחיל את הקניין. גם אם לא בוודאות, אבל זה לא אפשרות הזויה. וזה מה שנותן את המשמעות למעשה קניין.
משא"כ בנידון דידן, אין שום ביטוי ורמז לדעת המקנה אלא מכוח טעות. ובכה"ג זה בכלל לא מעשה קניין. זה יכול להיות מעשה משיכה – וייחשב מעשה גזילה או התחייבות בהשבת אבידה – אבל זה לא מעשה קניין.
קודם כל, אני חושב שזה מבוסס על כמה הנחות – א) מהות מעשה הקניין הוא ביטוי של הגמירות דעת של הצדדים. וזה מחלוקת אחרונים מפורסמת (מקובל להגיד בשם הנו"ב והגרש"ש דברים אחרים). ב) גם כשהמעשה הוא מצד הקונה בלבד (במשיכה הקונה עושה הכל, המקנה יכול לישון באותו זמן לצורך העניין) הדעת של המקנה באה לידי ביטוי.
טענתי העיקרית הייתה על ההנחה הב' – הרי במשיכה הדעת מקנה באמת לא באה בכלל לידי ביטוי. הם טענו שאם המקנה אמר לקונה לקנות במשיכה זה גופא ביטוי של דעתו, אבל אני לא מסכים – בעת המשיכה בעצמה לא "רואים" בכלל את הרצון של המקנה. הוא יכול לישון לצורך העניין. אז ברור שאין חיסרון כזה במעשה קניין משיכה – שהוא לא מבטא את דעת המקנה.
וזה באמת לא כל כך ברור לי – אם כל מהות הקניין הוא ביטוי של הגמירות דעת (הנחה א') – מה עם דעת המקנה? לכאו' דעת מקנה בכלל לא באה לידי ביטוי במשיכה. למה מספיק להביא את דעת הקונה לידי ביטוי?
והרי ברור לכאורה (או שלא?) שדעת מקנה ודעת קונה מעכבות שתיהן באותה מידה.
תודה!

כתבתי מה שנראה לי, ולא ראיתי כאן טענות חדשות. דעת הקונה והמקנה שתיהן נדרשות כמובן. אבל המעשה נעשה על ידי הקונה.