הלכה וסמכות לחלוק על קודמים
שלום כבוד הרב מיכאל. מה שלומך?
על פי מה שקראתי ממאמריך עד עתה, אשמח אם תוכל להסביר עד איזו תקופה אתה סובר שגם אדם בדורנו יכול לחלוק על הקודמים? כלומר, אם הגעתי למסקנה שונה בסוגיה הלכתית מסוימת ממה שהגיע אליו ראשון מסוים, או אמורא או אפילו תנא- האם אני יכול לחלוק עליהם ולומר שהם טעו, וללכת בדרך שראיתי לנכון כל עוד אני שומר על העקרונות ההלכתיים?
2. שאלה שהיא נגזרת של הראשונה- העקרונות ההלכתיים הם הדבר היחיד שקיבל סמכות פורמלית ואינם ניתנים למחלוקת ולהתעלמות בעת פסיקת הלכה של כל יהודי?
3. מתי מפעילים את הכלל :" בטל טעם, לא בטלה תקנה"? זה נראה לפעמים מגוחך שנאחזים בדבר שכבר לא קיים היום בנסיבות המשתנות.
תודה מראש!
שלום גיל.
שאלת שאלות רחבות מדיי וקשה לתת כאן תשובה ממצה.
ככלל, הסמכות האחרונה היא ל התלמוד. כך כתב הרא"ש סנהדרין פ"ד סי' ו וכך משמע בכס"מ בתחילת הלכות ממרים.
ראה מאמרי על סמכות ואוטונומיה בפסיקת הלכה כאן באתר. https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%90%D7%95%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94/
2. המונח עקרונות הלכתיים הוא רחב מאד והשאלה מה נכנס תחתיו.
3. עקרונית תמיד. אבל ראה חריגים כאן. https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%99%D7%98%D7%95%D7%9C-%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99-%D7%AA%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95/
1. מה הסמכות של הרא"ש והכס"מ?
אין להם. אבל לשיטה שיש לראשונים סמכות הרי לנו שהם עצמם אומרים שלא.
ברור שהרא"ש לא אמור לסבור שלראשונים יש סמכות, אבל בה במידה רב אשי לא אחז שיש לאמוראים סמכות, הסמכות הרי נקבעת ע"י קבלת הציבור, ואם בפרספקטיבה של זמן קיבלו את דבריהם, וכל הפוסקים רואים את דברי הראשונים כמחייבים ברמה מסוימת, זה מחייב כקבלת התלמוד, (אלא א"כ תאמר שאם לא קיבלו את דבריהם בצורה אבסולוטית זה כבר לא קבלה מחייבת, גם אם ראו אפשרות לחלוק עליהם רק עם "קושיא מפורסמת" כדברי הש"ך).
מסכים לגמרי. אלא שכדבריך "מחייבים ברמה מסוימת", והן הן דבריי.
הרב, האם השולחן ערוך הוא סמכות מחייבת? טוענים בפני שכן מהסיבה שהעם (ובמיוחד הספרדים) קיבלו אותו ולכן אין אפשרות (ובטח לא לאנשים פשוטים כמוני) בכלל לחשוב לערער על דבריו כי הוא ידע הרבה יותר ממני. האם אני יכול לטעון פה גם לאד הומינם? כמובן שכאשר אני מעז לא לקבל בצורה מוחלטת דברים הכתובים בשולחן ערוך, דברי מתקבלים בלגלוג וחוסר הערכה( כמעט מכל רב או חבר) הייתי שמח שתתן את דעתך בנושא.
שאלת הסמכות היא סבוכה. עקרונית אין סמכות פורמלית אחרי התלמוד. אבל יש סמכויות מהותיות (כלומר סמכות מקצועית של מי שיודע – ת"ח). אבל סמכות מהותית היא עצה טובה ולא חובה. עקרונית אדם אמור לפסוק לעצמו, אבל זה רק אם הוא בר הכי. אדם שאינו בקיא בהלכה ובדרכה לא יכול לפסוק לעצמו או לא לקבל את ההלכה המקובלת (כמו השו"ע), לא כי אין לו רשות אלא כי זה לא רציני.
עוד אוסיף שפסיקת ההלכה לא מבוססת רק על שיקולי אמת אלא גם על שיקולי אוטונומיה (חובת האדם לפסוק לעצמו. אם הוא בר הכי). לכן גם אם השו"ע היה חכם ממך זה לא אומר בהכרח שאתה צריך להישמע לו תמיד. הגמרא בעירובין אומרת שמה שלא פסקו כר"מ זה מפני שלא ירדו חבריו לסוף דעתו. הוא היה ת"ח מופלג יותר מכל חבריו ולכן סביר שאם יש מחלוקת הוא זה שצודק, ובכל זאת אין הלכה כמותו כי הם נהגו כהבנתם (אפילו שהם עצמם היו מודים שכנראה הוא זה שצודק).
ראה מאמריי כאן:
https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%90%D7%95%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94/
הכוונה שהבינו שטעו ופסקו בגלל שיקולי של אוטונומיה?
בפשטות הכוונה היא שדעת ר"מ לא רלוונטית אליהם, כעין מה שכתבו חלק מן הראשונים על או"א דא"ח שיש ב' פנים לעניין, כך עם ר"מ יש פן לומר כדבריו ואולי באמת זה הוא הפן הנכון והאמיתי יותר, ועדיין בחיים שלהם הוא לא רלוונטי, (כמו שהרמב"ם פוסק לא כמו הקב"ה בעניין של ספק בהרת קדמה).
אה, הבאת ראיה מהרא"ש שלראשונים אין סמכות? חשבתי שהבאת ממנו ראיה שלתלמוד יש סמכות, ועל זה שאלתי מניין יש לו סמכות לחלק סמכויות. עכשיו אתה רק צריך להביא ראיה אחרת לשואל שהוא לא יכול לחלוק על התלמוד.
איתי,
אני לא יודע מה פירוש "לא רלוונטי אליהם". או זו ההלכה אז זה מה שצריך לעשות. זה הכל. יתר על כן, כל פסיקותיו של ר"מ לא היו רלוונטיות אליהם? זה לא רק פסיקה מקרית אחת? לא נשמע לך מקרה מפתיע למדיי?
ברור שהכוונה שלא ירדדו לסוף דעתו ולכן למרות שהוא צודק הם לא פסקו כמותו בגלל האוטונומיה בפסיקה.
וגם הפסיקה נגד הקב"ה בבהרת היא מאותה סיבה עצמה. לא כי הקב"ה לא צודק, ולא כי פסיקתו לא רלוונטית (מה יכול להיות רלוונטי או לא בשאלת קדימת הבהרת?), אלא מפני שיש עלינו חובה לפסוק כפי הבנתנו גם אם אנחנו טועים. זו גם משמעותו של הכלל "לא בשמים היא". ואלו דברי מהר"ל הידועים בסופט"ו בנתיב התורה:
כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו ואין לדיין רק מה שעיניו רואות, והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עור בדרך.
ישי,
הוא שאל מה דעתי ואמרתי לו אותה. את הרא"ש אכן הבאתי לשתי המטרות: 1. גם כדי לומר שלראשונים אין סמכות. 2. וגם כדי לומר שלתלמוד יש.
וביאור הדברים הוא כך. ראשית, אתה מבין שלא יכולה להיות תשובה לשאלתך ממקור כלשהו שמוכיח את סמכותו של התלמוד. מי יעיד על כך: התלמוד עצמו? הראשונים? הקב"ה בתורה (שנכתבה בטרם היה תלמוד)? זו שאלה שמהותית אין עליה תשובה מעבר לסברא לפה או לשם.
לכן טענתי היא שסמכותו של התלמוד, כפי שכבר כתבו לפני, נעוצה בהסכמת הציבור (או כלל הפוסקים/הת"ח), כעין ההסכמה במתן תורה (כדברי ר"ש פישר בדרשות בית ישי סי' טו שמבוססים על הראי"ה, אף שלא הביאו כדרכו).
כעת בין תבין שדברי הרא"ש (שמביא גם את כל שאר השיטות) מעידים על כך שזו הסכמת כל הפוסקים, ובזאת למדת ממנו גם את המסקנה השנייה.
זה כבר יותר הגיוני (וזה לא היה כתוב בהתחלה).
עדיין אני מתקשה בנימוק של הסכמה כללית. ההסכמה במתן תורה היא ברית עם הקב"ה, שאנחנו מתחייבים לשמור את המצוות שלו. לעומת זאת, כאן אין ברית אם אף אחד, אלא סתם משהו שרבים חושבים ואולי הם טועים. אם יש הסכמה כללית על התחממות גלובלית באשמת האדם, זה הרי לא מחייב אותי אם אני חושב אחרת (במידה ואני מכיר את החומר ויש לי סיבה). מעבר לזה, אם אני חושב שהם טועים, הרי שאני חושב שהמעשה שהם אומרים לעשות (במקרים מסוימים, של קו"ע) מנוגד להתחייבות בברית מול הקב"ה.
באסלם יש חדית' האומר שהקהילה לעולם לא תסכים על דבר טעות (ומכאן נגזר כוחו ההלכתי של הקונצנזוס – אג'מאע). כאן זה הגיוני כי זה מגיע ממקור הסמכות (מחמד). להבנתי, גם כאן צריך את מקור הסמכות. אולי תביא ראיה מהרמב"ן על מצוות דרבנן, אבל ערבך ערבא צריך. גם שם באמת לא ברור מול מי קיבלנו עלינו לשמוע לחכמים, ועוד יותר לא ברור למה לשמוע להם כשהם עוקרים דבר מן התורה.
חלק מהברית עם הקב"ה היתה שהתורה כפופה לפרשנות חכמים (לא תסור). זו התורה שעלינו התחייבנו. כעת נותרת השאלה מיהם החכמים, וזה נקבע בהסכמות (אחרי תום הסמיכה. הסמיכה אינה תוצאה של הסכמה אלא נקבעת "מלמעלה").
אגב, הרמב"ן על מצוות דרבנן לא כותב שזו תוצאה של הסכמה. רא"ו (בקונטרס דברי סופרים) טוען זאת בשיטתו (מעולם לא הבנתי את דבריו, ואכ"מ). הסיבה לכך היא שהרמב"ן עוסק בתקנות וגזירות של סנהדרין, ולא שואל מיהם החכמים. הוא עוסק בעצם הסמכות ולא בזיהוי מי בעלי הסמכות הזאת. כאן אנחנו עוסקים בשאלה השנייה.
למה זהות החכמים נקבעת בהסכמה? ובכלל אם צריך חכמים סמכותיים בכל דור, הרי שצריך כאלה גם היום (וכבר 1500 שנה). אם לא צריך היום חכמים סמכותיים וכל אחד מפרש לפי הבנתו, כיוון שאין חכמים סמכותיים, אין גם צורך לקבל את התלמוד. נקבל רק מה שפורש בידי חכמים סמכותיים מלמעלה. אם יש חובה ללכת אחרי חכמים גם כשאין חכמים סמכותיים מלמעלה, הרי שסביר שכל אחד יחליט לעצמו מי החכמים הללו, ומה עניין קבלה לכאן
הרמב"ן אומר זאת בדעת בה"ג, בהסתמך על הברייתא, ונראה שזו גם דעתו, אלא שבניגוד לבה"ג הוא לא סופר את זה כמצוות מן התורה. בנוסף, לדעת רמב"ן, כל גזרה וגזרה צריכה קבלה בידי הציבור (ע"ז לה:), וזה עוד יותר חזק.
צריך היה חכמים סמכותיים כדי לקבוע מה פירוש התורה ולקבע כללים דרבנן. כיום התלמוד משמש בפונקציה הזאת. אולי אין צורך לקבל את התלמוד (לדעתי יש מאד) – אבל קיבלנו. גם הר סיני הוא תוצאה של קבלה ציבורית שמחייבת את כולנו. וגם אם היינו צריכים חכמים כיום, מה לעשות ואין חכמים מוסכמים שקיבלנו על עצמנו. לכן זה שצריכים לא אומר כלום.
היכן ראית ברמב"ן אמירה כזאת בשם בה"ג? לא זכור לי. הוא כותב שיש אסמכתא מ"לא תסור" (כך הוא מסביר את סוגיית "והיכן ציוונו?" בשבת).
ומה שכל גזירה צריכה קבלה הרי זה דין הגמרא (פשטה ברוב הציבור ויכולים לעמוד בה). אבל זהו דין מדיני התקנות והגזירות, ולא נראה לי קשור לסמכות חכמים.
כאמור, קבלת התורה הייתה בחוזה מול מישהו ולכן היא מחייבת; לא סתם קבלה. לא ברור לי מה זה הקבלה הזו ולמה שהיא תחייב.
גם לתלמוד צריך פרשנות ואין פרשנות מחייבת. אז או שאפשר לפרש לבד או שלא וכל דור צריך חכמים סמכותיים. כיוון שמוסכם שאפשר בלי חכמים סמכותיים הרי שאפשר להסתדר גם עם התורה ודברי החכמים הסמכותיים (אם יש). ברור שיש יתרון לפרשנות מהמאה ה-5 מאשר לדברי התורה עצמם בתוספת אולי דברים שנצליח לדלות מחכמים סמכותיים, אבל יש גם יתרון למשנה ברורה על פני התלמוד. היתרון הוא לא העניין כאן. כיוון שאין חובה מהתורה לשמוע לחכמים לא סמכותיים הרי שאין לנו יכולת לבחור חכמים ולהתחייב לשמוע בקולם.
דברי הרמב"ן בהשגות "וכבר הראית לדעת מדברי הרב, החכמים דורשים במצות העתידות להתחדש שקבלו אותם עליהם, כאותה שהזכיר מפרק שבועת הדיינין: "וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל, אמר להם: הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום, שנאמר 'ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת'. אין לי אלא מצות שנצטוו בסיני, מצות העתידות להתחדש, כגון מקרא מגילה מנין?" – כלומר מנין שהשביען משה עליהן על דעת המקום ועל דעתו – "ת"ל 'קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם', קיימו מה שקבלו כבר". הרי זה דבר מפורש להם שקריאת מגילה מקובלת מסיני ונכרת עליה ברית כשאר המצות ובאה בה שבועה על דעת משה ועל דעת המקום א"כ למה לא יאמרו עליה ועל כיוצא בה נאמרו למשה בסיני".
קבלת גזרה היא לא דינא דגמרא, אלא השאלה אם פשטה. כדבריך, יש דין בדיני התקנות שגזרה שלא פשטה בטלה מאליה או צריכה היתר. זה בכלל לא חייב להיות קשור להסכמה. ברמב"ם נראה שלחכמים יש סמכות לגזור, אלא שאם הגזרה לא הצליחה אז היא לא הצליחה. הרמב"ן מסביר שצריכה היתר אם לא פשטה "דהא קבילו עלייהו דאי לא קבילו עלייהו מעיקרא אינה צריכה היתר". כלומר לדעתו מדובר במצב שעם ישראל קיבל את הגזרה אבל לא עמד בה ולכן צריכה היתר, אבל אם כלל לא קיבלו עליהם אין שום תוקף לגזרה.
אני חושב שאנחנו סתם מסתבכים. אכן אני לא מדבר על יתרון אלא על סמכות פורמלית. אם יש מקור לסמכות חכמים מ"לא תסור" אז זה בדיוק כמו חוזה. השאלה היא למי הפסוק שחתמנו עליו מכוון, כלומר למי יש את הסמכות. קבלת הציבור יכולה להגדיר את המוסד או האדם שכלפיו זה נאמר, בדיוק כמו הסמיכה מלמעלה. ולפי הרמב"ן אמנם לא ברור מה מקור סמכות חכמים לחוקק אבל סמכותם לפרש גם לשיטתו יוצאת מ"לא תסור". ממילא גם לשיטתו קבלת הציבור יכולה להגדיר כלפי מי הדברים אמורים.
לא הבנתי מה ראית בדברי הרמב"ן. הם עוסקים בקבלת (או התקבלות) הגזירה ולא בקבלת סמכות החכמים שנותנת לדבריהם תוקף. מה עוד שהוא מדבר שם לפי ההנחה שיש מקור מן התורה לסמכות חכמים וזה נעשה כחלק מקבלת התורה עצמה. אם הוא היה מדבר על סמכות שמבוססת על קבלה כל קושיות האחרונים עליו היו נופלות ולא צריך לחפש תירוצים. אבל לא לזה כוונתו.
לגבי קבלת הגזירה לדעתי כוונתו היא לכך שהיא פשטה. קבלו ולא פשטה הכוונה היא שפשטה והדר בטלה. לכן הוא רק חוזר כאן על דברי הגמרא.
נו, אז השאלה היא על מי הפסוק מדבר. אני רואה שתי אפשרויות: א. חכמים מוסמכים; ב. חכמים שבכל דור ודור לפי קבלת הציבור. איזו אפשרות נוספת יש לפרש?
הרמב"ן בהשגות שציטטתי לא עוסק בהתקבלות גזרה. הוא מביא את הברייתא שאומרת שהשבועה בסיני הייתה גם על דברי חכמים (אבל לא כחלק מהתורה), ולכן אפשר לומר על תקנות שהן למשה מסיני, ולכן בה"ג מונה אותן במניין המצוות. רמב"ן עצמו מקבל את העיקרון שאין למנות אותן במניין המצוות, אבל הוא עדיין מקבל את הברייתא ("הרי זה דבר מפורש להם") ולדעתו מקור סמכות חכמים הוא מזה שישראל קיבלו אותם על עצמם במעמד הר סיני.
כשהרמב"ן אומר 'פשטה' הוא בוודאי מתכוון למה שהגמ' (לדעתו) קוראת פשטה, כלומר שמלכתחילה היא לא פשטה. הוא אומר שגזרה שלא פשטה צריכה היתר, ומוסיף מה שלא כתוב לדעתו בגמ' שאם לא קיבלוה אינה צריכה היתר כלל.
ישי (י.ע. או י.מ. ?) – הציבור קיבל על עצמו לנהוג כמו התלמוד, הוא לא קיבל על עצמו שהתלמוד צודק (לכן מה שהבאת עם ההתחממות הגלובלית לא קשור..)
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer