המלכוד הישיבתי והאתגרים הנפשיים בישיבה

לרב אברהם שליט"א,

הקדמה
יש תופעות רבות שעולם הישיבות נוטה להתעלם מהם. דתל"שים רבים יוצאים מעולם הישיבות, והרבה בוגרי ישיבות אינם מקפידים על קלה כחמורה בלשון המעטה. להגנת הישיבות, החינוך אינו עומד לבדו על התוכן והחוויה שנספגו בישיבות הגבוהות, אלא על בסיס החינוך מהבית, כך שאי אפשר להאשים את הישיבות בתופעה. לצד הדיונים התוך-מגזריים על סוגיות הדתל"שים השונות, ישנה התעלמות מצד הישיבות, מה שמעלה שאלות רבות. מעבר לשאלה מדוע יש בוגרי ישיבות שאינם מקפידים על ההלכה ועל קיום המצוות, השאלה שברצוני לשאול היא – מדוע החוויה בישיבה היא כל כך זמנית? איך זה שתלמיד יוצא מהישיבה ושוכח את תורתו כל כך מהר?
יש לשאלה זו תשובות ותיאוריות שונות, אך מניסיוני האישי, ומהיכרות עם חוויותיהם של חברים מישיבות אחרות, אני מבקש להתמקד בנקודה אחת – האתגרים הנפשיים הכלולים בחוויית לימוד התורה בישיבה.
עלי להקדים ולהדגיש שמאמר זה אינו מדעי. לא ביצעתי מחקר שבודק מה אחוזי הדתל"שים בישיבות, ומאיזה ישיבות, כמה מבוגרי הישיבות הם "דוסים" וכמה לא מתפללים 3 תפילות ביום ולא מניחים תפילין. אני רוצה להציג פה תופעה שיש לה עדויות שונות בשטח. אני מכיר את התופעה מהחוויה האישית שלי, מהישיבות בהן למדתי, מהישיבות של חבריי, ומחבריי עצמם. אין פה ניסיון להציג עובדות ולהניח נתונים, אלא לעורר דיון, לעורר חשיבה. אני מניח שיהיו דברים שיעוררו ביקורת טבעית; כאילו מדובר בתופעה זניחה, במקרים נקודתיים ולא חשובים, בסיפורים בלבד ולא במציאות, אך לדעתי גם אם לא מדובר בתופעה מייצגת, זו לא תופעה זניחה. ושוב, כוונתי אינה אלא להעלות נקודות להתבוננות פנימית של הקורא.
המלכוד הישיבתי – הפער בין התלמיד לישיבה
הסיפור מתחיל עוד לפני הלימודים בישיבה. כיום בחלקים ניכרים בציבור הדתי-לאומי הנורמה היא לשלוח את הנוער לישיבות הסדר/גבוהות. הרבנים בישיבות התיכוניות דוחפים את התלמידים להגיע לישיבות ומנסים לכוון את התלמידים למקום שהמתאים ביותר, לדעתם. עם השנים נבנתה נורמה לפיה התלמידים הטובים הולכים לישיבות.
אם נתבונן על הנער הדתי בשנת 2020, נראה דמות שלא כל כך מתיישבת עם דמותו של ה"בייניש": הנער הממוצע משתמש לא מעט שעות ביום ברשתות החברתיות כמו 'פייסבוק', 'אינסטגרם' ו'טיקטוק' (עם תכנים "גבוליים" ברמה התורנית), עוקב אחרי תוכניות ריאליטי, רוקד בחתונות מעורבות, יוצא לברים ולמסיבות, כך שעולמו של הנער הממוצע די רחוק מעולם הישיבה מבחינה תורנית. עם כניסתו לישיבה, הפער בין הישיבה ל"חיים" מורגש מהר מאוד, וכל תלמיד מגיב בדרך אחרת – יש כאלה שלוקחים צעד אחורה מה"עולם הקודם" שלהם, יש כאלה שלא כל כך נכנסים לעניינים, ויש כאלה שמצליחים למצוא איזונים בריאים.
כך או כך – חוויית הפער הזו מוכחשת לחלוטין. נראה שהישיבה מניחה שכולם "מיישרים קו", מתנהגים לפי הנורמות, וזונחים את תחומי העניין השונים והמגוונים שהביאו "מבחוץ". הבעיה שלא כך הדבר בפועל, וההדחקה של הפער יוצרת קונפליקט ומתח רב בין ה"עולם שבחוץ" לבין הישיבה, פער שיש לתת עליו את הדעת. ההתעלמות מה"עולם שבחוץ" פוגעת באופן ישיר באפקטיביות הלימוד – ההתעלמות הזו יוצרת מתח זהותי של התלמיד בינו לבין עצמו (מי הוא באמת – ה"בייניש" או המדריך מבני עקיבא?), מכיוון שהיא יוצרת דיכוטומיה בין העולמות. הדיכוטומיה גורמת לקצר בתקשורת, ומונעת מערכי הישיבה לזרום אל ה"עולם האמיתי". אם בעבר, עוד לפני עידן הפלאפון, תלמיד היה נכנס לישיבה כמו לתיבת נוח[1], ונכנס ממש לעולה של תורה, והיה "בייניש" גם כשהיה יוצא ממנה, בימינו, תלמיד יכול להיות "בייניש" בעת לימודו בישיבה, ובימי חמישי בערב לצאת למסיבות, לעשן ולשתות. הפערים בין הישיבה לבין ה"עולם שבחוץ" רק הולכים ומתרחבים ככל שספקטרום התלמידים הולך ומתרחב, וצריך לתת לכך תשומת לב ראויה.
מבחינת המוסד הישיבתי, יש ציפייה לתלמידים יראי שמיים, שמעוניינים להעמיק את עולמם הדתי. הישיבה לא מעוניינת להתעסק בשאלות 'מטא' כמו למה ללמוד גמרא וכו', אלא פשוט ללמד גמרא. נראה שהישיבות מבינות שאין סיכוי לשנות את אורח חייהם של התלמידים, ואם יהיו כאלה שהתוכן למרבה הצער 'לא ידבר אליהם', התקווה היא להשפיע על אלה שכן יצליחו להתחבר.
נראה שיש כאן מלכוד: מצד אחד, ישנם תלמידים רבים המעוניינים ללמוד בישיבה. מצד שני, יש פערים גדולים מאוד בין אורח חייהם של התלמידים לבין עולם הישיבה, מה שיכול לפגוע באפקטיביות הלימוד. הישיבות ממשיכות לקבל אליהן את כולם, והתלמידים מגיעים גם אם המסגרת לא מתאימה להם (ואולי אפילו יכולה לפגוע בהם, כמו שנראה בהמשך), ומכאן הדרך קצרה אל התוצאות העגומות של ריבוי הדתל"שים וכיוצ"ב מבין הבוגרים.
סיכום ביניים:
לפנינו שלוש בעיות: א. הנורמה הקיימת בישיבות התיכוניות ללכת לישיבה פוגעת בסופו של דבר בתלמידים. ב. הישיבות מקבלות את כל התלמידים המעוניינים להגיע אליהן (סינון יתבצע רק אם מספר התלמידים עובר את התקרה). ג. אין התאמה כלשהי המאפשרת להכיל את התלמידים שלכאורה לא מתאימים למסגרת.
טענתי היא שאם עולם הישיבות לא יכול לטפל בשתי הבעיות הראשונות, הוא חייב לטפל בשלישית, ולצמצם את הפער בין עולמם של התלמידים לבין בית המדרש. לכל הפחות – להקשיב לעולמם של התלמידים, ועל זה ארחיב בנקודות הבאות.
בעיית לימוד הגמרא והפחד לשאול שאלות
בהכללה מעט גסה, עיקר העיסוק בישיבה הוא לימוד הגמרא. הגמרא היא טקסט מסובך ומורכב, ולא רק בגלל השפה הארמית. לא אחדש אם אומר שהגמרא דנה בעניינים מיקרוסקופיים, שלא בהכרח רלוונטיים לחיים באיזושהי צורה; הדרך בה נשאלות השאלות בגמרא נראית  פעמים רבות מאולצת, וסוגיות רבות מסתיימות בדרך שאינה מובילה להלכה למעשה. הטקסט הזה אינו אמור להיות מובן מאליו, וכשתלמיד ניגש לבית המדרש, המקום בו הגמרא עומדת במוקד, הרבה דברים נראים לו לא מובנים. לא תמיד התלמיד שואל את עצמו באופן מודע את השאלות, אבל השאלות נמצאות שם "באוויר". בהנחה שהתלמיד יודע לשאול את השאלות הקשות, זה די מפחיד לשאול באופן כל כך גלוי שאלות כל כך "כופרות", שלא לוקחות את הגמרא ומה שכתוב בה כמובן מאליו. מי שיישאל שאלות כאלה ייתפס כ'חלש' בלימוד הגמרא. ואיני בטוח שהרב יידע לענות על השאלות האלה בצורה עמוקה ורחבה.
אילו לא היה פער כה גדול בין עולמם האמיתי של התלמידים, זה שמחוץ לישיבה, לבין עולם הישיבה – בעיות אלה עשויות היו להיעלם בזכות ההזדהות הרגשית עם עולם הישיבה. אך כיוון שלא כך הוא המצב, בעיות אלה הופכות אקוטיות.
*
ועדיין לא דיברנו על "אמונות ודעות":
ישיבה מקבלת לחיקה תלמיד, ומשום-מה מניחה שהבחור מגיע עם עולם דתי מבוסס. למען ההגינות, אני לא מכיר ילדים בני 18 עם עולם דתי מבוסס, ולכל ילד יש צורך לענות על השאלות היסודיות, ולצערו הוא מגלה עד מהרה שלא יהיו דיונים מעמיקים על קיומו של אלוקים, מה זו אלוקות, מדוע לשמור מצוות, מהי השגחה, בעיית הרוע, ועוד שלל סוגיות מהותיות העומדות בבסיס העולם הדתי שלנו. לא יכול להיות עולם דתי שבו אין לנו את הכלים להתמודד עם השאלות הללו.
התוצאה היא, שיושב לו תלמיד בשיעור גמרא/הלכה/תנ"ך, ומשאיר בצד את כל השאלות והקושיות שהוא מפחד לבטא. כמעט ולא קיים דבר כזה שיושבת קבוצת תלמידים עם הרב בכיתה, בדיבור חופשי ופתוח לחלוטין – מעלים את הסוגיות המורכבות והיסודיות ביותר, ודנה בצורה עמוקה בכל השאלות הקשות בלי לפחד "איך אני אראה" אם אשאל על קיומו של אלוקים, בלי לחשוש לשאול שאלות "כופרות". יש תחושה ש"לא שייך" לשאול שאלות כאלה ב'אמונה' בישיבה. אך הצורך ללמוד סוגיות ב'מחשבה' הוא צורך בסיסי לכל אדם דתי באשר הוא. ההתעמקות במקורות לא יכולה להיות ההעמסת ספרים של הרב קוק, הרב סולובייצ'יק (וכמובן ספרים מהדורות הקודמים להם), שיש בהם תוכן רב, אך הוא לא בהכרח חופף לזה המטריד את התלמידים. יתר על כן: גם אם ספרים אלה עוסקים מפעם לפעם בשאלות יסוד, האם אפשר לצפות שהלומד יקבל את הדברים רק משום שכך כתוב בספרים? לדעת את התוכן זה לא מספיק. צריך לקרוא כל ספר בצורה מסודרת, ביחד, ולשאול: האם אני מזדהה עם מה שכתוב? האם מה שכתוב נכון בעיני? מה יגיד מי שחולק על הכתוב? האם יש דרכים נוספות להתבונן בעומק הסוגייה? וכך גם צריך להיות לימוד הגמרא – לימוד חופשי וכן. כך גם הלימוד יכול להיות עמוק ומשמעותי לתלמידים – לימוד שמעסיק אותם, ולא כזה שמונחת ונכפה עליהם.
אפקטיביות הלימוד מתבטאת בשנים שלאחר הישיבה. כשהתלמיד נמצא בישיבה הוא יכול להיות בעניינים ולהנות. אך כל זה לא שווה דבר אם לא חוצה את גבולות בית המדרש.
ציפיות התלמיד
נראה, שגם לתלמידים יש חלק באכזבה מן הישיבה. רבים נכנסים לישיבה מבלי שערכו לעצמם מערכת ציפיות ברורה אותה הם תיאמו מול ההיצע הישיבתי. לעיני התלמיד צריכה לעמוד מערכת ציפיות ברורה כשהוא עומד בשלב בחירת הישיבה. אציע כמה שאלות הכוונה –

• איזה מענה אני מצפה לקבל מהישיבה:

האם אני מעוניין ללמוד גמרא? האם אני מצפה לקבל תשובות על שאלות באמונה? האם אני מצפה למצוא משמעות דתית בישיבה? האם אני מעוניין ללכת לישיבה בשביל להרחיב את הידע? האם אני הולך לישיבה בשביל החוויה הדתית/אינטלקטואלית? איזה תכנים מעניינים אותי? מה מדבר אליי?

• איזה צרכים נסתרים (או גלויים) מושכים אותי ללמוד בישיבה:

האם אכן יש בי רצון להיות קשור לתורה? אולי רצון להיות שייך לקהילה, להזדהות עם הציבור הדתי? האם זה רק הרצון להישאר "על המסלול", להיות כמו כולם? ואולי הרצון להיות מוערך (אם אני לומד בישיבה 'רצינית' או ישיבה הנחשבת לכזו עם תלמידים אינטליגנטיים)?
אלה שאלות להתבוננות עצמית. קודם כל, השאלות האלה חשובות לבירור עצמי באופן כללי. ובנוסף לכך, הן יכולות לעזור לנו לבחון את הבחירות שלנו, את המעשים שלנו, ולדעת ללמוד או להימנע מטעויות.
הקשיים הנפשיים
כפי שציינתי בתחילת הדברים, הפערים (פערי התרבות והתוכן) בין עולמו של התלמיד לבין הישיבה יוצרים מתחים, והמתחים מולידים משברים נפשיים. אמנם בהתנתקות מה"עולם החיצון" יש צדדים חיוביים – כשאדם מתפנה לעצמו הוא עובר תהליכים שמעצימים אותו, והוא נהיה אדם טוב ועמוק יותר; אך כיום, במצב שקשה מאוד להתנתק כשלכל אחד יש מכשיר חכם בכיס, הפערים והמתחים הם מעמסה רגשית. עם הקונפליקט נולדות להן שאלות וקשיים, ולא לכל אחד יש את האומץ לפנות ולבקש עזרה, כי כשאני מבקש עזרה, אני מתייג את עצמי כ'חלש', כתלמיד שלא נמצא ב"עניינים". השאלות והקשיים האלה הם דברים לגיטימיים שנדמים כשליליים ופוגעים.
הלימוד בישיבה הוא מדיום שיש בו הרבה ביקורת עצמית: כמה למדתי היום; האם הלימוד היה משמעותי; האם הצלתי להבין את הסוגייה; אך כשהתשובה לשאלות אלה היא שלילית – כשלא מספיקים את ההספק הלימודי שהצבנו לעצמנו, כשלא מבינים את השיעור, כשלא לומדים כמו שצריך – המרדף האינסופי והסיזיפי אחרי הלימוד יכול להוביל למצבי קצה: תלמידים לא ישנים ולא אוכלים כמו שצריך, לא יושבים עם חברים, רק מעוניינים להמשיך וללמוד, מתנתקים מהעולם בסגפנות שכזו, וכל זה מתוך המאבק הפנימי שלהם להשיג דבר לא-מושג. הם מענישים את עצמם, לפעמים מתוך כוח האינרציה וממקום לא-מודע. מתישהו, הבועה מתפוצצת, ביציאה לצבא או בסיום הישיבה (או סתם ככה פתאום באמצע הלימוד), והקשר בינם לבין העולם מתחדש, ונוצר משבר לא פשוט – עולות שאלות לגבי הרלוונטיות של הלימוד, ומצטברים הרבה כעסים עצמיים ותהיות לא נגמרות על עצם השהות בישיבה.
התסכולים מופנים הרבה פעמים כלפי עצמנו, אבל יש כאלה שמאשימים את הישיבה, את החברים, את כל העולם: בגלל שהיה להם לא טוב בישיבה X הם רצים לישיבה Y וכך נודדים להם כנערים עזובים בלי למצוא את מקומם. כל התופעות האלה נובעות ממקום אחד – חוסר המודעות לצרכים שלנו. ובשביל להיות מודעים לעצמנו צריך לעבור תהליך התבגרות מפרך, שלא כל אחד יצליח לעבור לבדו ללא סיוע. הצעד הראשון בתהליך, זה הניסיון להקשיב לעצמנו. כשיש לנו מועקה – לתת לה ביטוי. והמועקה הגדולה ביותר היא שאין מקום לעולמנו הפנימי, כשאנחנו מרגישים חריגים ובודדים. כשתלמיד חווה סערות נפש, ויש לו שאלות קשות על הגמרא, על הדת, על החיים, ואין לו איך ואיפה לבטא את זה – הוא  אוטומטית מתייג את עצמו בתיוג שלילי של חולשה, של תלמיד כושל, של תלמיד לא רלוונטי, לא רצוי. אבל האמת היא הפוכה לחלוטין – דווקא כשסוער, זה המקום ממנו הלימוד צריך לבוא. לא לומדים "בגלל שצריך", אלא כי זה בא מפנים. כל עוד הלימוד לא מגיע מאותם המקומות שסוערים אצל התלמיד, התלמיד לא יפיק את המיטב מהלימוד, אם בכלל.
תיקון
מלבד ההצעה להתבוננות פנימית של כל תלמיד, אציע כמה פתרונות גם לישיבות. לא אכנס לשיקולי קבלת התלמידים, מכיוון שזה לא בהכרח אחריותם הבלעדית של הישיבות. אבל אם כבר מגיעים כל כך הרבה תלמידים, צריך להבין את הפערים. צריך להכיר את הפערים התרבותיים, את פערי התוכן. לא מוסרי להתעלם מכך.
חייבים להיפטר מהתפיסה שיש שאלות ש"לא שייך" לשאול. בישיבה צריך לשאול ה-כ-ל. זה המקום הראשון בחייו של הנער הדתי בו מתעסקים במהותם ויסודם של הדברים, ואסור להתעלם מהנושאים שבאמת נוגעים בתלמיד. כשלעולמם הפנימי של התלמידים אין במה – זהו טריגר למשברים נפשיים, שכל תלמיד חווה בתקופות שונות בשנותיו בישיבה (או לאחריהן), מה שיכול ליצור רתיעה מהעולם התורני.
לימוד ה"מחשבה" צריך לשנות את הגדרתו. לימוד "מחשבה" אין זה אומר להכיר ספרים, אלא זה לימוד מעמיק לא פחות מהגמרא. ראיתי בודדים ממש (הלוואי והייתי מכיר עוד), בעולם הישיבות שידעו ללמוד כך ברוחב דעת. זה קריטי לביסוס העולם הדתי, שעליו נבנות שאר הקומות.
וברמה מעשית יותר, בישיבה נדרשת פעילות של יועץ חינוכי/מטפל מקצועי. כמו בכל בית ספר, בישיבות צריך איש מקצוע שיודע ללוות ברמה האישית תלמידים. בני ישיבות אינם חסינים ברמה הנפשית, והם בני אדם בדיוק כמו תלמידי בית ספר. בישיבה יש זמן להרבה תהיות על החיים, וצריך שיהיה מישהו שיידע לסייע, מישהו שנגיש לתלמיד. זאת מצוקה נוראה כשאין למי לפנות.
התלמידים צריכים ליווי והכוונה. הם צריכים את הרב שיילמד איתם בחברותא, שיעורר את הלימוד, שייתן מוטיבציה, שילווה כל תלמיד ותלמיד, ולא רק יעביר שיעורים. זה לא מוסד אקדמי שבו רק רוכשים השכלה. הליווי אמור להיות חלק בלתי-נפרד מתפקיד הר"מ. לא מדובר ברב שעושה שיחות נפש עמוקות עד אור הבוקר, זאת לא הדרישה. התלמידים צריכים דמות להתחבר אליה, לשאוב ממנה ערכים ותוכן, ואת זה אפשר להשיג בקרבת הלימוד. לולי הקרבה, התלמיד לא מרגיש שייך, וכך גם השייכות לעולם הדתי הולכת ונפגמת.
לסיום
אומר זאת בגלוי: הנושא מעיק עליי. אני נפגש עם לא מעט בוגרי ישיבות, ואני רואה שוב ושוב סיפורים מתסכלים, תלמידים שבית המדרש הותיר בהם זיכרון כואב. אני מקווה שע"י מאמר זה אצליח לעורר דיון ענייני, על אף שלא כתבתי בו דברים אובייקטיביים בצורה "רשמית", ועל אף הנושא שעלול להיות רגיש ביותר עבור אנשים מסוימים. בתקווה שלימוד התורה יתרום ולא יקלקל.

אריאל יונגסטר,
בוגר ישיבת הסדר, סטודנט לעו"ס באונ' בר אילן. מאמר זה נכתב במסגרת הקורס "מדיניות רווחה ושירותים סוציאליים".

[1] משל שמו"ר הרב יאיר דרייפוס שליט"א אוהב להשתמש בו.