המצוה שלא לתור אחרי מחשבת הלב למינות
הרמב"ם בהלכות ע"ז (פ"ג ?) כותב שהמצוה שלא לתור אחרי מחשבת הלב היינו בדברים שהם היפך התורה שאסור לחשוב בהם – וביאר דבריו בספר החינוך סוף פרשת שלח –
שאלתי היא כיצד הרמב"ם עצמו שכתב את מורה נבוכים מבאר מצוה זו שהיא לכאורה להיפך? וכן איך זה עולה בקנה אחד עם הדברים הנמצאים בשער האתר כאן בשם המהר"ל והראי"ה על כבוד הדת בחישוב אלו הדברים?
תודה רבה
חפש כאן באתר "לא תתורו" לדעתי הוא כתב זאת להמון העם, בהנחה שמי שמקבל את זה אז טוב שינהג כך. מי שמבין שאין שום אפשרות לאסור דבר כזה בין כה וכה לא ישמע לו.
נראה לי להציע דרך אחרת והיא שמי שאין לו ברירות באמונה והוא נבוך עדיין כמו רבים, לכך חיבר הרמב"ם את מורה הנבוכים, ולגביו לא רק שמותר אלא צריך לתור אחר מחשבות שהם להיפך מהתורה כדי לברר את אמיתות התורה – שהרי לא ברורה לו עדיין מחויבותו לתורה.
אבל מי שהתבררה לו אמיתות התורה באיזו דרך שהיא, ורק מחפש אולי יש ממש בדרכים אחרות שהם היפך התורה על זה קיים האיסור הנלמד מולא תתורו
זו ההצעה המתבקשת, אבל היא לא סבירה. אם מתעוררים לי ספקות ואני רוצה לבחון אותם?
אם מתעוררים ספקות חובה לבדוק אותם, אבל כאשר לא מתעוררים ספקות, ויש רק יצר סקרנות "אולי אם ננבור נמצא סדקים" או לבדוק דתות וכתות אחרות ללאספקות באמונה שלי
זה כמובן אפשרי, אם כי עדיין לא סביר. לא סביר בעיניי לאסור עיון בטיעון הגיוני. סביר יותר שאסרו לעיין בהטפה ולא בטיעונים.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer