מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?!

קראתי, תודה. שורה תחתונה אין פתרון טוב לבעיה הזו. אם אתה מסביר לעצמך מה הבעיה הפסיכולוגית של בר הפלוגתא שלך (נעול, מקובע וכו') זה לא שובר את הסימטריה כאשר הוא חושב אותו דבר לגביך.

זה שהוא טועה אמור להרשים אותי? כל אחד יכול לטעון כל טענה. אז מה? למה הטענה שיש אחרים שאומרים אחרת ממני מוכיחה משהו? אז הם טועים. ואם הם חושבים שאני טועה, זה ברור. זו נגזרת לוגית של הטעות שלהם.

לא עצם הטענה שלהם אלא התפיסה האותנטית שלהם שאתה טועה והם צודקים. כשאני יוצא מעצמי ועושה זום אאוט יש אותי מול אחר ואני לא מצליח לשבור את הסימטריה בעזרת טיעונים שלא תלויים סובייקטיבית בתפיסתי האישית. Peers disagreement זה פלונטר ללא מוצא אמיתי למרות שהוא כמובן מוביל לתוצאות ספקניות אבסורדיות

אבל למה אתה צריך לצאת מעצמך? זה בכלל אפשרי? אתה זה אתה ולא מישהו אחר. חשוב על בי"ד ששומעים את טענות שני הצדדים. הם עצמם לא יודעים מהי האמת, והצדדים כן. שם בי"ד באמת אמור להתייחס לסיטואציה מבחוץ כי אין לו גישה ישירה לאמת העובדתית. אבל בוויכוח בין הצדדים, אני אמור להיכנס לנעליו של חברי ולשפוט את הסיטואציה מבחוץ? אם אני צודק הוא משקר או טועה, וזהו.
זה מזכיר לי את קושיית מהר"י באסאן, למה מאפשרים למוחזק לשמור את הממון בלי ראיה, הרי יש עליו ספק איסור גזל. הקושיא מופרכת מאליה, שהרי הוא עצמו יודע שהוא צודק, הספק נמצא רק אצל הדיינים ולא אצלו. האם הוא אמור לצאת למבט אובייקטיבי כלשהו ולהכריז שהוא בספק כי הדיינים לא יודעים את האמת? לכן שם ברור שהקושיא לא קשה, אלא במקרה של ברי ושמא להוציא, ששם המוחזק עצמו באמת בספק.

הדוגמאות שהבאת לא רלוונטיות דוקא בגלל חוסר הסימטריה הסובייקטיבי שבהן. המוחזק יודע מה שבית דין לא יודע. אני מדבר על ויכוח עובדתי שלי ולעמית שלי יש אותו ידע. אני לא מחדש לו כלום. הוא פשוט הסיק אחרת. אני אפילו יכול להסביר לעצמי שהוא מקובע, בעל גאווה שלא מוכן להודות בטעות וכו' אבל אם יש לי אינדיקציה אמיתית לכך שגם הוא חושב עלי באופן זהה בסתר ליבו, אין לי סיבה להעדיף את דעתי על דעתו

לגבי האם זה אפשרי: זו שאלה טובה. אבל זו שאלה פסיכולוגית ולא פילוסופית. אני מדבר על מה ראוי

גם בויכוח הנוכחי בינינו אני נאלץ להודות שאני צריך להשאר בספק בנוגע לטענה ש peers disagreement זו בעיה ללא פתרון, עובדה שאתה חושב אחרת.

אקדים שזו לא הייתה רק טענה פסיכולוגית אלא גם מהותית. אני לא יכול לצאת כי איני צריך לצאת. כשאני עוסק בשאלה מה דעתי זה בהגדרה דעתי שלי ולא דעה של מישהו מהאו"ם. גם בשאלה האם אני צודק (שאלת ה-PEER) מי שמכריע הוא אני. אני טוען שהדרישה לצאת למבט אובייקטיבי בשאלה המסוימת הזאת אינה מוגדרת היטב.
אני טוען שאין לנו אותו ידע. ההתבוננות ההכרתית שלי (באידאות) נותנת לי מידע שלהערכתי לא הגיע אליו. הוא עיוור לגבי אספקטים מסוימים של העולם האידאי.
הערתך הלולאתית בסוף חביבה מאד.

"אני טוען שהדרישה לצאת למבט אובייקטיבי בשאלה המסוימת הזאת אינה מוגדרת היטב"
אתה טוען שהבעיה של peer לא מתחילה בכלל? לחינם נשברו קולמוסים?

קודם כל יש לא מעט קולמוסים שמשתברים על שאלות לא מוגדרות. לצערי הרבה מדיי. שנית, ממש לא. השאלה טובה במסגרת הדיון שלי עם עצמי: האם לחשוש לצדקתו של האחר. ותשובתי היא שבמסגרת המחשבה שלי לא נכון ולא מוגדר לדרוש יציאה החוצה, ואם עוסקים במבט שלי אז אכן מוצדק להסתמך על מסקנותיי שלי.