סיפור חסידי המתיר לחלל שבת
בשבת קראתי בחיבור חסידי על פרשת השבוע,
על חסיד בעיירה שחלה מאוד בעיצומה של שבת. שלחו לאדמו"ר (צוין שמו לא זוכר) שליח שיצא מחוץ לתחום שבת בשביל שיבקש רחמים.
כששמע על זה הרב (גם אותו לא זוכר) הוא שאל את האדמו"ר איך היה מותר לעשות זאת? מול איסור דאורייתא.
ענה לו: הדברים ק"ו. הרי מותר לרופא לרפא חולה שיש בו סכנה בשבת. ואם על רופא שעליו נאמר: "ניתנה *רשות* לרופא לרפא" ירפא בשבת,
ק"ו לבקש רחמים ע"י צדיק שעליו נאמר: "הזקוק לרחמים ילך אל הצדיק" (ציטוט מגמרא כלשהו) בלשון חיוב. ילך!
הסיפור הובא לקהל החסידים מבלי הסתייגות לגבי הלכה למעשה, נראה שזו פסיקה! לכל דבר ועניין.
איפה אתה מסווג הוראה כזו?
פרשנות פשטית/מדרשית/רפורמי/קונסרבטיבי/מוטציה אחרת?
זה היה הרבי מבעלז.
הדבר לכאורה תלויה בשאלה האם ההליכה לצדיק אכן מועילה (והאם הוא באמת צדיק). אם כן, אז למה לא לחלל שבת. לכן אין לזה שום קשר לרפורמיות או כל מוטציה אחרת. יש כאן דיון עובדתי. אמנם כמה וכמה אחרונים כתבו שגם אם זה מועיל אסור לעשות כן, שכן אסור לחלל שבת על הצלה סגולית. האריכו בזה ברכי יוסף ור"ש קלוגר ועוד. זכורני שהביאו ראיה מהגמרא במכות על זריקת שם ה' לעצור את השיתין.
אוקיי. עכשיו רואה שיש ממש דיון הלכתי על זה (מחמירים בזה כל הפוסקים).
טיעון הק"ו היה נראה לי מוזר. ואם מסתמכים עליו (כך לפי הסיפור) נשמע ממש מופרך ומגוחך להתיר חילול שבת ע"ס זה
הקו"ח הזה הוא סתם דרוש חסידי. תתעלם. יש כאן טענה הלכתית שניתן לדון בה.
אותו נדון יש האם מותר לכתוב "שם קדוש" בשבת כדי שמישהו יתרפא.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer