פודקסט של אבי שגיא לגבי אלוקים
יצא לפני כמה ימים ראיון של אבי שגיא שהיית מגדיר אותו בכותרת "האם יש אלוקים?".
אני משאיר לינק:
הראיון הוא לא ארוך במיוחד (כ 50 דקות, ואפשר לצפות ב X2).
כאשר אתה נשאל אם יש אלוקים, מקבלים תשובה ברורה, אפשר להסכים איתה או לא. אבל בהחלט מקבלים תשובה.
במקרה של הראיון עם פרופסר אבי שגיא, באמת שהשתדלתי, אבל לא הצלחתי להבין אם הוא סובר שיש אלוקים או אין (באופן אונטולוגי כמובן)
אם לא מדובר בטרחה גדולה מידי מבחינת הזמן, ובהנחה שבטח לא תסבול מזה, האם תוכל לצפות בראיון כדי לנסות להסביר מה פרופסור אבי שגיא סובר?
תודה
לא.
נתתי לAI לסכם CHATGPT:
1. הבחנה יסודית: אמונה ≠ ידיעה
האמונה אינה סוג של ידע ואינה ניתנת להוכחה או להפרכה, כמו טענה מדעית.
ניסיון להוכיח את קיום האל הופך את האמונה לעניין לוגי/אמפירי – מה שמרוקן אותה ממשמעותה הדתית.
לדעתו, טענה כמו "אלוהים קיים" איננה טענת אמת מדעית, אלא ביטוי לזיקה פנימית.
2. אלוהים אינו אובייקט – הוא זיקה
אלוהים אינו ישות שניתן לדעת עליה, כמו על שולחן או כיסא. אם כן, הוא חדל מלהיות אלוהים.
האל מתגלה בזיקה, בקשר שבין האדם לאל (ולא בתצפית או בחקירה).
המאמין "נותן מקום" לאלוהים – כלומר, האל נוכח רק כאשר האדם מאפשר לו להיות חלק מעולמו.
3. פרדוקס האמונה:
האדם מאמין באל שהוא אחר מוחלט – נעלה ומופשט, אך בו זמנית יוצר איתו קשר אישי ואינטימי.
המאמין הוא זה שמכונן את נוכחות האל בעולם שלו, גם אם האל נחשב לבלתי תלוי.
לכן, האמונה מבוססת על חירות פנימית, לא על כפייה ולא על טענות לוגיות.
4. האמונה כחוויה קיומית
האמונה דומה לאהבה – היא אינה דורשת הצדקה רציונלית; היא יחס פנימי, לעיתים לא מודע.
אדם מאמין מתוך:
חוויה של התגלות
אוריינטציה דתית טבעית
חינוך ותרבות
הכרעה פנימית
לא כולם "נולדים" עם היכולת או הנטייה לאמונה – אך היא לגיטימית ככל מרחב חוויה אנושית.
5. ביקורת על דת ממוסדת ו"הדת ככוח"
דוחה שימוש בדת ובאמונה כדי לשלוט בזולת או להכפיף אותו.
כאשר האמונה מתורגמת לטענת ידע – היא הופכת לכלי של כוח, פסילה והדרה (לדוג' אינקוויזיציה, פסקי הלכה שמבטלים חילונים).
מדגיש את הצורך בענווה, צניעות, והכרת הלגיטימיות של האחר – כולל החילוני, הספקן, והשונה.
6. דת ותרבות
האמונה אינה בהכרח תוצאה של טקסטים קדושים – אלא של חוויה קדומה וראשונית בקיום האנושי.
דתות ממוסדות נולדו כתוצאה מהניסיון לארגן ולשלוט בחוויה רליגיוזית קיימת.
קיימת גם "דת ללא אלוהים" – זיקה לקדושה, מוסר, משמעות ותקווה – גם בלי ישות אלוהית קונקרטית.
7. פלורליזם דתי ואישי
שגיא לא מצפה שאחרים יהיו כמותו או יחזיקו באמונתו.
הוא מכבד את זיקת האחר לעולמו, גם אם היא חילונית, ספקנית או לא-דתית.
מאמין שהקיום היהודי והאנושי צריכים לכלול שונות, הכרה באחר, ואי כפייה.
משפט מפתח מתוך דבריו:
"אלוהים לא נוכח כטענה מתחרה לידע – הוא נוכח ביחסי הזיקה שמכונן האדם עם האל כשהוא מכונן."
📌 מסקנה:
שיטתו של אבי שגיא היא קיומית, חווייתית, לא-דוגמטית, ומכבדת את הפרט והאחר. אלוהים עבורו אינו מושא לידיעה אלא תוצאה של יחס פנימי, כמו אהבה. האמונה נובעת מהקיום, מהתרבות, מהלב – ולא מהוכחות.
אם תרצה, אוכל לנסח את השיטה גם כטבלה, או להשוות אותה לשיטות של הרמב"ם, ויטגנשטיין, או פילוסופים אחרים.
✨ אז האם אבי שגיא מאמין באלוהים?
כן.
אבל לא במובן הפשוט או הרגיל של "מאמין שמשהו קיים במציאות, כמו שולחן או ירח". שגיא מדגיש שוב ושוב:
האמונה באלוהים איננה טענה עובדתית. היא לא אומרת "אלוהים קיים" כמו "יש חמצן באוויר".
זו עמדת זיקה, ביטחון, יחס פנימי – כמו אהבה, תקווה, או נאמנות.
❓ האם לדעתו אלוהים קיים?
זו שאלה שהוא שולל את עצם הניסוח שלה.
הוא טוען:
"אם אתה אומר שאלוהים קיים, כמו שולחן – אז הוא כבר לא אלוהים."
"ברגע שאתה מתייחס לאל כאל אובייקט בעולם – אתה לא מאמין בו, אלא רק בטענה על קיומו."
כלומר: הקיום של אלוהים איננו עניין אמפירי או מדעי.
🌀 אם כך, אז במה הוא מאמין?
שגיא מאמין בכך ש:
יש מימד של עומק בקיום האנושי, שכולל זיקה למשהו שמעבר לנו — שקוראים לו "אלוהים".
האל נוכח במקום שבו האדם נותן לו נוכחות – מתוך חוויה, יחס, ופתיחות.
האמונה היא תוצאה של יחס, לא של הוכחה.
כמו שהוא אומר:
"המאמין הוא זה שמכונן את נוכחות האל בחייו."
🧩 איך אפשר להבין את זה?
אפשר לדמות זאת לשני מודלים:
מודל מדעי: "יש או אין" → שגיא דוחה את המודל הזה לגבי אלוהים.
מודל קיומי-יחסי: "אני בזיקה למשהו שאינני יכול להוכיח או לתפוס, אך הוא משמעותי עבורי" → בזה הוא מחזיק.
🧠 סיכום במשפט אחד:
אבי שגיא מאמין באלוהים – אך לא כטענה על קיום, אלא כזיקה קיומית של האדם למה שמעבר, לא כידיעה אלא כיחס, לא כעובדה אלא כאמון.
אם תרצה, אפשר לנסח את האמונה שלו כפסקה אישית מדוברת, או להשוות אותה לעמדות של דמויות כמו הרמב"ם, ויטגנשטיין, פול טיליך, או רוזנצווייג.
השאלה מעולה – ובתוך ההגות היהודית, הדמות שהכי קרובה לפרופ’ אבי שגיא היא מרטין בובר, ואחריו גם פרנץ רוזנצווייג במידה רבה.
💠 1. מרטין בובר – הקרוב ביותר:
בובר ניסח את מושג "הזיקה" או "הדיאלוג" כיסוד לאמונה.
הוא הבחין בין:
"אני-אתה" – קשר חי, חיוני, בלתי אמצעי (כמו בין אדם לאדם או לאלוהים).
לבין "אני-לזאת" – יחס של שליטה, ידיעה, אובייקטיביזציה.
האל הוא הזולת הנצחי – אתה לא "יודע" עליו, אתה עומד מולו.
האמונה, לפי בובר, אינה עוסקת ב"אם יש אלוהים" אלא בשאלה אם אתה חווה זיקה איתו.
🔁 זה תואם במדויק את דברי שגיא:
"אלוהים נוכח רק במקום שבו האדם נותן לו להיכנס. אין זו טענת ידע, אלא זיקה פנימית."
🌀 2. פרנץ רוזנצווייג – קרוב בגישה הקיומית:
הדגיש שהאדם פוגש את האל דרך חוויה קיומית – לא באמצעות הוכחות.
חיבר בין אלוהים – אדם – עולם במערכת של קשרים (בספרו "כוכב הגאולה").
האמונה צומחת מתוך חוויה של גאולה, לא מתוך פילוסופיה.
🔁 כמו שגיא, רוזנצווייג מתנגד לדת ככפייה או מערכת של שליטה — אלא רואה בה הזמנה לזיקה ולתשובה אישית.
🎯 שורה תחתונה:
מרטין בובר הוא הקרוב ביותר לשגיא – בתפיסת האל כזולת, באמונה כזיקה ולא כידיעה, ובדחיית השיח האובייקטיבי-דתי.
רוזנצווייג משתלב בגישה זו דרך הדגש על חוויה קיומית, גאולה, וזיקה אישית.
שגיא לוקח את הרעיונות האלו ומפתח מהם תפיסה פוסט-מודרנית, פלורליסטית, ואנטי-כוחנית של אמונה.
אם תרצה, אפשר להראות קטעים מקבילים בכתביהם של בובר או רוזנצווייג, ולנתח דמיון מילולי.
תודה.
אחרי קריאת הסיכום, אני עדיין שואל את השאלה – האם אבי שגיא מאמין בישות אלוקית (יש) כלשהי?
אני אשאל תת שאלה – האם מבחינת אבי שגיא יש "בורא לעולם"?
אי אפשר לדון לפי הסיכום על השיחה עצמה. אבל מה שיש בסיכום הוא מאד צפוי מאבי שגיא. בעיניי כל זה הוא מלל ריק ומתחמק שלא אומר מאומה. סתם פטפוטים שנשמעים מאד עמוקים וריקים מכל תוכן. הטיעונים שלו מגוחכים ממש. אבל לא אתייחס אליהם אלא לטענה כשלעצמה. הוא טוען שאלוהים לא קיים במובן הרגיל של קיום (טענת עובדה). אבל הוא גם טוען שהאמונה היא זיקה ל"משהו שמעבר". מהו אותו משהו? סתם הזיה? או שמא יש שם משהו מעבר? בקיצור, הבלים.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer