פילוסופיה
האם תפיסתו של דייויד יום את עקרון הסיבתיות, והספק שהוא מטיל ביכולת להגיע למסקנה שחושינו מוליכים אותנו אליה, שהכל הוא תוצאה של סיבה ומסובב, אינה בעצמה סוג של אמפיריציזם? גם יום הגיע להטלת הספק הזה מתוך הסתכלות על העולם. לא כך?
ליום יש הנחה שמה שאינו אמפירי אינו קביל. זו עצמה כמובן אינה הנחה אמפירית.
להגיע לספק מתוך התבוננות על העולם זה לגמרי עקבי לשיטתו. אם התבוננת ולא ראית משהו אתה מטיל בו ספק. מה לא עקבי כאן?
הרב, לעיתים נדמה שהצגת את "האינטואיציה" כאילו היא מקשה אחת: אם אנו נאלצים להסתמך עליה במישור אחד (למשל לוגיקה או אינדוקציה יומיומית), הרי שחייבים לקבל אותה גם במישורים אחרים (כמו מטפיזיקה, אלוהים או סיבתיות קוסמית). אבל אולי יש הבדל מהותי בין סוגי אינטואיציות שונים?
נראה שאינטואיציות בסיסיות – כמו שהשמש תזרח מחר, או שהרצפה תחזיק אותי כשאעמוד עליה – הן חלק מהמבנה הקיומי-חווייתי שלנו, כמעט בלתי־נמנעות, ולכן קשה לערער עליהן. לעומת זאת, אינטואיציות מטפיזיות – למשל שהעולם חייב להיות לו סיבה ראשונה – אינן נובעות מהתנסות יומיומית אלא מהפשטה מרוחקת, ואף חשופות מאד להטיות פסיכולוגיות כמו נטייה טלאולוגית או bias קוגניטיבי.
אם כך, למה לא לטעון שיש ספקטרום של אינטואיציות, ולא הכל נכנס לאותה קטגוריה מחייבת? כלומר: נוכל לקבל את האינטואיציות הבלתי־נמנעות שמבנות את עצם יכולת החשיבה והחיים שלנו, אך לדחות או לפחות להשהות את האינטואיציות הרחוקות והספקולטיביות יותר, שאינן באמת הכרחיות לקיומנו.
במילים אחרות: למה לקבל את התמונה הדיכוטומית של "סקפטיות מוחלטת או קבלה של כל אינטואיציה באשר היא", ולא להציע עמדה ביניים, שכמו אמפיריציזם משוכלל – מקבלת את המינימום ההכרחי אך לא מעבר לכך?
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer