שאלה בשערי יושר שער א פרק ט
שלום הרב,
במהלך לימודי בס\' שערי יושר נתקלתי בקטע שאיני מצליח להבינו, וכיון שאני יודע מהבלוג והשיעורים וכו\' שהספר חביב עליך אני פונה אליך בשאלה. ר\' שמעון דן שם בהקשר של היזק שאינו ניכר, באומר לחבירו טהרות שעשיתי עמך נטמאו וכו\' (גיטין נ\"ד ע\"ב) וזה לשונו שם:
ויש לדון לפ\"ז אם טמא טהרות של חבירו או נסך יינו והודיעו וחבירו אינו מאמינו באופן שמן הדין אינו מחויב להאמינו דלא הי\' בידו וכדומה היכא דליכא דין ע\"א נאמן באיסורין או דאיכא שני עדים המכחישין אותו דמותר לבעלים להנות מהחפץ שלהם דמ\"מ יתחייב המודה שטמא או נסך לשלם משום הודאת בע\"ד כיון דבאמת הפסיד את החפץ רק הבעלים אינם יודעים ומכירים את ההפסד והעלם ידיעתם אינו מיפה גרעון והפסדו של החפץ וכן משמע לכאורה מהריטב\"א לחי\' במס\' גיטין ד\' נ\"ד ע\"ב בד\"ה אמר אביי שכ\' בזה\"ל והא דקתני שורת הדין אינו נאמן – באחד שאמר נטמאו טהרותיך – דמשמע שורת הדין הי\' נותן שלא יהא נאמן אבל נאמן הוא דהכי דייק לישנא דשורת הדין, י\"ל דמשום מזיד נקטי\' דהיכא שיאמר במזיד טמאן או פגלן הדין נותן דלא יהא נאמן דהא אינו מחויב לשלם דהא היזק שא\"נ הוא וקיי\"ל דלאו שמי\' היזק, אבל עכשי\' שתקנו שמזיד משלם מהימן דמתוך שנאמן על עצמו נאמן הוא לטמאן או לפגלן יעו\"ש שהאריך. ובפשטות נראה דמתוך שנאמן על עצמו נאמן לאסור הוא רק אם על עצמו נאמן על כל פנים אף אם לא יהא נאמן על הדבר, אבל אם הא בהא תליא שאם לא יהא נאמן לאסור גם הוא יפטור אז לא שייך כ\"כ לומר מתוך שנאמן ע\"ע דהרי אם לא יהא נאמן לאסור גם ע\"ע אינו נאמן ומשמע מדברי הריטב\"א דאם אומר טמאתו יתחייב לשלם אף שלא יאמינו אותו הבעלים. עכ\"ל.
מהעקרון של הריטב\"א \"מתוך שנאמן לשלם נאמן לאסור\" ר\' שמעון מבין שגם אם הניזק לא מאמין למזיק ומבחינתו החפצא הוא היתר, עדיין יתחייב המזיק לשלם לו מדין הודאת בעל דין. אני לא מצליח להבין כיצד למד זאת ר\' שמעון, והמשפט \"בפשטות נראה דמתוך שנאמן על עצמו נאמן לאסור הוא רק אם על עצמו נאמן על כל פנים אף אם לא יהא נאמן על הדבר\" לכאורה אין לו פשר, הרי הוא מחדש שלמרות שלמזיק אין נאמנות באופן עקרוני – משורת הדין – אבל ע\"י מיגו יש לו נאמנות. אז מה זה שאומר ר\' שמעון \"נדמתוך שנאמן אמן לאסור הוא רק אם על עצמו נאמן על כל פנים אף אם לא יהא נאמן על הדבר\" – איך יכול להיות שלא יהא נאמן על הדבר אחרי שנתחדש המיגו הזה, שמתוך שנאמן על עצמו נאמן על הדבר? הרי זה בדיוק כל החידוש שהנאמנות הממונית מקנה לו נאמנות על האיסור! ואיך יוכל שלא להאמין לדברי המזיק אם המזיק נאמן על עצמו?
אני מקוה שהשאלה מובנת ובמקומה, ותודה רבה מראש.
הריטב"א כותב שמתוך שנאמן על עצמו (לחייב את עצמו בתשלום) נאמן לטמא. רואים שהגורם הוא הנאמנות על עצמו ומתוך כך לומדים על נאמנותו לטמא. כלומר הנאמנות על עצמו קיימת עוד לפני שידענו שנאמן לטמא, כלומר זה נכון גם אם לא היה נאמן לטמא. רואים שהנאמנות על עצמו קיימת גם אם לא היה נאמן לטמא.
לשון אחר: אם הדין היה שאדם יכול להיות נאמן על עצמו רק אם יהיה נאמן על הדבר, אזי אי אפשר היה להסביר שהנאמנות על הדבר היא תוצאה של הנאמנות על עצמו. בהנחה זו היחס היה הפוך: הנאמנות על עצמו היא תנאי לנאמנות על הדבר.
תודה רבה.
עדיין לא ברור לי, הרי סוף סוף אם הוא נאמן על עצמו זה גורם שיהא נאמן על הדבר. אז גם אם הנאמנות על עצמו היא הגורם והסיבה הראשונה, אבל מסובב מכך שיהא נאמן גם לטמא. אז איך יתכן להאמין לו על עצמו מבלי להאמין על הדבר לטמאן? הרי זה מרוקן את המיגו מתוכנו
עברת לשאלה אחרת. מדברי הריטב"א אכן ניתן לדייק זאת. כעת אתה רק שואל למה הוא חושב כך, כלומר מה ההיגיון בדבריו.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer