תפילה ריקה מכוונה

שלום הרב מיכאל,
קראתי את אין אדם שליט ברוח, והספר חידד עבורי תובנות שכבר קיננו בי זמן רב. בפרט, התזה המרכזית שהצגת בו – לפיה אין לנו בסיס סביר להניח שהקב"ה מתערב בעולם בצורה פרטית, קל וחומר נענה לבקשות נקודתיות – הופכת את התפילה במובנה הפשוט ללא רלוונטית עבורי. למעשה, התחושה שלי היא שאין סיבה ממשית לחשוב שכשאני מבקש "חננו מאתך חכמה בינה ודעת", יש מישהו ששומע – ובוודאי לא מישהו שעומד להיענות.
קראתי גם את ההצעות שהעלית שם לנסות ולכוון לא על עצמי אלא על כלל ישראל, או להשאיר פתח לתקווה קלושה שאולי דווקא הפעם תיענה התפילה – אבל בכנות, הן לא מצליחות להחזיק אותי בפועל. אני לא מצליח להרגיש שאני באמת פונה למישהו או שמשהו מתרחש. כתוצאה מכך, אני מוצא את עצמי אמנם עומד ומתפלל, אך לא מבקש, לא מצפה, ולא מאמין בממשות המעשה.
ומצד שני, אני עדיין מחויב להלכה, לפחות במובנה הפורמלי, ולכן גם לתפילה כחובה דרבנן. אבל כשאני מנסה לקיים אותה, אני לא מצליח לחרוג מהחיצוניות – ואין לי תחושת השתתפות רגשית, אמונית או כוונתית.
אני תוהה האם יש בכלל משמעות לקיום כזה של תפילה. האם יש ערך למעשה ריק מכוונה? האם נכון לנסות להיאחז במסגרת גם כשאין בה תוכן פנימי? והאם יש דרך אחרת שאתה מציע לראות את מעשה התפילה, במצב שבו תפיסה ריאליסטית של המציאות שוללת את עצם הרלוונטיות של הבקשה?
אשמח מאוד לשמוע את דעתך.
בכבוד,