Sufficient Reason as an Explanation of Free Will

Dear Rabbi Miky,

Thank you for your prompt response. I appreciate your clarification.

Please feel free to respond in Hebrew, as I can read it fairly well. I simply find it easier to write in English.

To clarify my previous email, when I mentioned "uniqueness," I was referring to the uniqueness of the effect (not the reason), meaning that a single cause cannot lead to multiple outcomes.

Allow me to rephrase: A cause has two components:

* Sufficiency: If the cause exists, the effect must occur.
* Uniqueness: There cannot be two different outcomes from the same cause.

I believe this aligns with your view. Please correct me if I am wrong.

Now to my question: My intention is not to argue that free will can be compatible with the "Principle of Causality." I understand that this is not the case. Rather, I argue that free will is also incompatible with the "Principle of Sufficient Reason." Since It seems to me that a "sufficient reason" also has the same two components as a cause:

* Sufficiency: If the reason exists, the conclusion must follow.
* Uniqueness: There cannot be two different conclusions from the same reason.

If this is the case, how does the Principle of Sufficient Reason allow for choice, as it seems to imply a deterministic chain of reasons, each leading to a single conclusion?

Sincerely,

שלום רב.
עדיין לא הבנתי. אתה מתכוון שאם נתונה סיבה לא ייתכן שיהיו לה שתי תוצאות שמופיעות תמיד יחד, או שלא ייתכן שפעם תופיע תוצאה א ופעם תוצאה ב?
האפשרות הראשונה בוודאי תיתכן. למשל, כל פעם שעץ נמצא באש הוא נשרף וגם איכות האוויר נפגמת. אלו שתי תוצאות שונות.
האפשרות השנייה היא שאתה מתכוון שייתכנו שתי תוצאות אבל תמיד יתחוללו שתיהן. לכאורה זה גם לא נכון, שהרי אם העץ במקום סגור אז רק העץ נשרף ולא קורה כלום לאוויר, ובמקום פתוח זה קורה גם לאוויר. אבל אתה צודק שההימצאות באש אינה הסיבה. הסגירות או פתיחות של המקום גם היא חלק מהסיבה. כלומר כוונתך לטעון שבהינתן כלל הנסיבות בעולם הצעד הבא הוא יחיד ולא יכול להיות אחרת אני מסכים (למעט בתורת הקוונטים). כשמדברים על יחס סיבתי מתכוונים בדרך כלל לאירוע ספציפי שגורם לאירוע אחר.
בכל אופן, אם התכוונת לאפשרות השנייה, אז פשוט חזרנו לדטרמיניזם שסותר בחירה. במילים אחרות, ההכרחיות של התנאי אומרת שהתוצאה יחידה. היחידות אינה דרישה נוספת על ההכרחיות. נניח שבמצב כלשהו מופיעה רק אחת משתי תוצאות ובמצב איר מופיעה השנייה, זה אומר שהסיבה אינה תנאי מספיק לתוצאה השנייה.

אבל כל זה אינו נוגע לדיון.
אתה צודק שגם יחס לוגי (של מספיקות. היחידות זה אותו דבר) וזמני בלי המרכיב הפיזיקלי (הגרימה), כפי שדייוויד יום הבין את היחס הסיבתי, סותר בחירה חופשית. אם לכך התכוונת, אני לגמרי מסכים. האם ראית אחרת בספרי?

Isn't that the Principle of Sufficient Reason you use to explain free will (In chapter 6)? I understand that "Cause" differs from "Reason", but even reason is deterministic.

הגדרתי שם את מושג הסיבתיות, והוא כולל גם את מרכיב הגרימה. אבל מה שסותר את הבחירה הוא המרכיב הלוגי. גם סיבתיות בהגדרתו של יום סותרת אותה. כשאני אומר שסיבתיות סותרת את הבחירה זה מפני שיש בה מרכיב לוגי.
זה במישור המושגי. אבל יש נקודה נוספת.

עצם ההנחה שיש יחס לוגי קבוע בין סיבה למסובב היא עצמה ספקולציה שאין לה בסיס אמפירי (בעיית האינדוקתיה של יום). רק אם תניח שיש ברקע גם מרכיב של גרימה סביר לעשות אינדוקציה ולומר שהסיבה היא לעולם תנאי מספיק למסובב. וזה מה שיוצר את הסתירה מול רצון חופשי. לכן מעבר למישור המושגי הגרימה כן חשובה לטיעון.

I believe I haven't expressed myself clearly enough. My question specifically concerns "The Principle of Sufficient Reason" (עקרון הטעם המספיק), which you discuss in Chapter Six (not Chapter Five) as an alternative to "The Principle of Causality" (עקרון הסיבתיות). I'm still struggling to understand why this principle isn't also deterministic.

I appreciate your patience on this matter.

כעת ראיתי שבפרק השישי כתבתי בפירוש את מה שעניתי לשאלתך הראשונה, שגם סיבתיות יומיאנית סותרת את חופש הרצון.
מעבר לזה, לא הבנתי את שאלתך. עקרון הטעם המספיק הוצג שם כדי להציג סוג אחר של הסברים שאינם סיבתיים. אדם שפועל מכוח רצונו עושה מעשה לתכלית ולא לסיבה. מעשה שנעשה לתכלית אינו סותר את חופש הרצון. להיפך, זו מהותו של הרצון. הטעם למעשה שלי הוא המטרה העתידית שאליה אני שואף.

But what is the Sufficient Reason (טעם המספיק) for this desire? Given the same circumstances and the same person's judgment, what will be the reason for his desire to be one way or another?

רצון חופשי הוא רצון שמכוון לעתיד. זוהי החלטה לפעול למען מטרה עתידית כלשהי. אבל בהתעוררות הרצון שלי אני בעצם בוחר את המטרה הזאת. כשאתה שואל מדוע בחרתי, התשובה היא כי זה מה שאני רוצה. כשאתה שואל למה התעורר הרצון, אתה מחפש סיבות לאירוע שאין לו סיבה אלא רק תכלית. כשאני אומר שאני רוצה להשיג מטרה X אין מה לשאול מה גרם לי לרצות בזה.

I don't see why this is not random. If given the same person and the same circumstances I could have either desired it or not desired it why isn't it random? The purpose exists in both cases.

כאן יש פספוס של נקודה מהותית בספר. היעדר סיבה אינו בהכרח אקראיות. זוהי בעצם כל טענתי בספר.
הרי כך בדיוק אני דוחה את הטענה הרווחת שמוכיחה שאין לנו בחירה כך: או שלמעשה כלשהו יש סיבה או שאין. אם יש – זה דטרמיניזם, ואם אין – זוהי אקראיות. לא נכון: אם אין סיבה, זו או אקראיות (כשאין תכלית, או טעם) או בחירה (כשיש תכלית או טעם).

Dear Rabbi Miky,

I appreciate your continued response. I understand that this is a central argument of your book. However, I'm still struggling to grasp why "Purpose" (תכלית) itself cannot be seen as either random or determined.

Allow me to elaborate: If I desire X for the purpose of Y, the question remains, why do I desire Y? If the answer is for the purpose of Z, then we have an endless chain of reasoning that appears deterministic. Conversely, if the answer is "not" for the purpose of Z, then the desire for Y seems random.

טענתי היא שאם אתה פועל למען תכלית זה לא אקראי. כשאתה שואל מה גרם לרצון להתעורר אתה שואל שאלה של חוסר הבנה. כלום לא גרם לו להתעורר. זו המשמעות של פעולה לתכלית ולא מסיבה. הזיהוי שאתה עושה בין זה לבין אקראיות אינו נכון לדעתי, ובכל אופן הוא מניח את המבוקש. אתה מניח שכל דבר ללא סיבה הוא אקראי, אבל על כך גופא הוויכוח. אני טוען שלא.
אסביר יותר לגבי הניסוח שלך. שאלת למה אני חושק ב-Y. תשובתי: כי בזה אני חושק. אין מה לשאול מדוע אני חושק בו. זהו נתון ראשוני, אבל בכל זאת הוא לא מקרי. בחרתי ב-Y כי זה מה שטוב בעיניי. אתה יכול לשאול למה זה טוב? פשוט כי זה טוב. זה הכל.
כדי להבהיר אביא משל מקביל מהתחום של טוב ורע. אתה יכול לשאול למה אסור לרצוח. התשובה: כי רצח הוא רע. ולמה הוא רע? ככה, כי זה רע. האם לדעתך הטענה שרצח הוא רע היא שרירותית? אין כאן נימוק, ובכל זאת הטענה אינה שרירותית. מדוע היא לא שרירותית? מפני שאני לא טוען שרצח הוא רע סתם כי בא לי אלא מפני שכך באמת אני חושב.
כך גם לגבי שאלתך: הרצייה שלי ב-Y אינה סתם כי בא לי Y, אלא מפני שזה מה שטוב בעיניי. אבל ה"מפני" כאן אינו נימוק. זה כמו לומר "ככה".
דוגמה נוספת ל"ככה" מהסוג הזה. אתה יכול לשאול מדוע אני מניח ששני מקבילים אינם נפגשים (אחת מההנחות של גיאומטריה אוקלידית). תשובתי: ככה. האם פירוש הדבר שזו טענה שרירותית? ממש לא. זה נכון, למרות שזה לא זוקק הסבר או הוכחה.

I am not saying that something without a cause is random, I accept that something for a purpose is also not random. But I argue that even purpose is at the end of the chain of purposes either determined or random.

Let's take the example of murder, I wouldn't ask "Why it's bad". But if we are to assume that the same person with the same knowledge given the same circumstances could have believed it was not bad, then it's a proper question to ask "Why do you believe it's bad"? You can't say because it is so, because despite it being so you could have believed it's not so. And you can't say because I believe so, since that makes it random.

The same is true in that other example, I would never ask "Why it is so", but I would ask "Why do you believe it is so"? If you could have believed otherwise, then it's just randomly that you believe so. And if you couldn't then you are determined to believe so.

Back to my example. I believe that Y is good, so, therefore, I want Y. And there is no point in asking "why Y is good?" because it's just good. But I ask something different, "why do I believe Y is good?". If given the person that I am and the circumstances I am in would it be possible for me to believe that Y isn't good, then what's the reason I believe Y is good? Is it random that I believe so? And if I couldn't have believed differently, then It's determinism again.

נראה לי שאנחנו חוזרים על עצמנו.
למה אני מאמין ש-Y הוא טוב? כי זה מה שאני מאמין בו. למה אני מאמין ששני מקבילים לא נפגשים? כי זה מה שנראה לי נכון. וזו התשובה גם אם היו אחרים שחושבים אחרת, ועדיין זה לא אקראי או שרירותי.

I am not concerned about what others believe, But if the same person with the same circumstances, the same knowledge, the same judgment, and the same everything could believe X or not X without any reason for preferring one over the other, then I think it's random. Isn't that the definition of random something that could happen one way or the other without any reason?

על כך גופא אני חולק. גם אם אותו אדם יעשה דברים שונים באותן נסיבות זה לא בהכרח אקראיות. זו בחירה שונה שלו. ההבדל הוא בשאלה האם כשהוא בוחר X או Y הוא עושה שיקול דעת או שהוא סתם עושה הגרלה. אתה שוב ושוב מניח זהות בין היעדר סיבה לאקראיות, ואני שוב ושוב חוזר שאיני מסכים לזהות הזאת ויש בה הנחת המבוקש.

I agree that this is the point we disagree on, but I want to argue against your view.

You say the difference is between a random lottery and a "Judgment". So I understand that Judgement is the key here. But what is judgment? It's a person taking all the knowledge he has and all the tendencies he has etc. and weighs one side over the other. How could the same person with the same circumstances arrive at a different conclusion with the same judgment?

כי הוא בוחר אחרת. אתה מניח ששיקול דעת הוא עניין דטרמיניסטי (חישוב בעלמא). אבל הוא לא. אדם יכול לשנות את דעתו ואת ערכיו, וזה לא בהכרח בגלל שינוי נסיבות.

Then what is the reason someone is changing his mind given the same circumstances? If there is a reason then once that reason is there he is determined to change his mind (otherwise it's not a reason). And if there is no reason it's random.

I agree that we are going somewhat in circles, but I am trying to make my point that no matter how you explain it you will in the end reach either randomness or determinism.

אתה מנסה להבהיר את הנקודה אבל לא מצליח. חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה שלדעתך אם אין סיבה זה רנדומי. לדעתי לא.
מציע שנסיים כאן כי אנחנו חוזרים על עצמנו.