האם לציונות היה אי פעם 'תפקיד'?

בס"ד

נקודה – תשס”ז

(מדוע אין טעם לדון בשאלה האם הציונות סיימה את תפקידה)

מבוא

בבסיס הדיון אודות 'תפקידה' של הציונות טמונה הנחה כושלת ומכשילה, לפיה לציונות נועד תפקיד כלשהו. ברצוני לכפור בהנחה הזו (ללא שום קשר להתנתקות והמסתעף, שכן למיטב הבנתי היא אינה מבטאת שום שינוי מהותי).

מעשה בראשית ומעשה מרכבה: על פיזיקה ומטפיזיקה

אפתח דווקא ברב המכר השטחי של ספי רכלבסקי, 'חמורו של משיח'. דומני כי עצם עריכתו של הדיון הנוכחי מוכיחה שבנקודה אחת לפחות יש ממש בדבריו: הציונות-הדתית רואה את הציונות כחמורו של המשיח, וכעת היא דנה האם כבר הגיעה העת להביא את המשיח עצמו ולשלח את החמור.

הגישה לפיה ישנם 'תפקידים' לתנועות היסטוריות, מניחה שההיסטוריה אינה רק אוסף של עובדות והתרחשויות, אלא מימושה הריאלי של ספירה רוחנית-אלוקית כלשהי. הדוגלים בה מניחים גם שעובדת היותה של ההיסטוריה ביטוי לאותה ספירה נעלמה אינה תלויה במודעותם של הנשאים השונים. בני אדם שאינם מאמינים באלוקים יכולים להוות נשאים לרעיונות אלוקיים, ואולי אף לעשות מצוות (כמו ישוב וכיבוש ארץ ישראל, והגנה על תושביה) בבלי דעת. מעבר לשתי ההנחות הללו יש כאן הנחה נוספת, לפיה אנו אמורים לנתח את היחס בין שני המישורים הללו, ולקחת בחשבון בשיקולינו המעשיים גם את המישור המטפיזי, ולא רק את המישור הריאלי.

כאדם מאמין, קשה לחלוק על הטענה הראשונה. מקובלנו שיש מי שמסובב את הגלגל, ויש מנהיג לבירה. אך את שתי האחרות קשה לי מאד לקבל כשלעצמן. שתיהן נובעות מהפיכת הרצוי למצוי, וממאוויים שמחליפים את המציאות. לפחות במישור הפרקטי דומה כי ההנחות הללו הן הרות אסון. בהנחה השנייה עסקתי במאמריי ב'צהר' כ"ב וכ"ה, וכאן אעסוק בעיקר בשלישית.

ניתוק מהמציאות

הציונות הדתית לוקה בניתוק כרוני מן המציאות, ששורשו נעוץ בעיקר בכך שבמקום לראות את המציאות אנו מתבוננים דרך המציאות, כאילו היא שקופה, ומתייחסים בעיקר לספירה המטפיזית (או, ליתר דיוק, לספקולציות שלנו אודותיה) שעומדת מאחוריה ומניעה אותה (הוסרל קרא לכך 'ראייה אידיתית', כלומר צפייה באידיאות דרך הקונקרטי). אנחנו כלל לא רואים את נשיא המדינה, אלא את "כסא ה' בעולם", עליו הוא יושב. אנו לא רואים חיילים בשר ודם שעוסקים בשטויות כמו מדים, סמלים, דגלים ומצעדים, אלא את 'בגדי הכהונה' שעליהם ללבוש (חובה שנאכפת ע"י המשטרה הצבאית). אנו לא רואים ראש ממשלה, אלא נציג של הקב"ה וכלל ישראל לדורותיו, וכובש הארץ (ממשיכו של יהושע בן נון בדורנו). אנו לא רואים פלסטינאים, אלא צאצאי ישמעאל, פראי אדם שידם בכל, ושעניינם הוא בעיקר מטפיזי-דתי ולא פוליטי-ריאלי. את אומות העולם אנו רואים כעשיו, שהלכה היא שהוא שונא ליעקב. "חסד לאומים חטאת", ולכן גוי טוב זוהי בהכרח אשלייה (הוא פשוט אינטרסנט). התנועה הציונית, תוצר היסטורי של אביב העמים, אינה אלא התעוררות סגולת ישראל העצמיית. את חיילי צה"ל שלוחמים כמו כל צבא בעולם (רק בד"כ פחות מקצועי), אנו רואים כהתגלמות מסירות הנפש לתורה, וכצבא הטוב בעולם ("תנו לצה"ל לנצח", כבר אמרנו?). ובעיקר אנו רואים את עצמנו, כלומר את מדינת ישראל, שאינה אלא מדינת כל אזרחיה (כבר מזמן), כ'בית שלישי', שהובטחנו כי הוא אינו חרב.

כדי לכונן ולתחזק את המבנה הספקולטיבי המנותק הזה, רבים (בעיקר בישיבות. הזקנים כבר פחות קונים את ה'לוקשען' הללו) עוסקים יומם ולילה בתירוצים ופלפולים אפולוגטיים מדוע כל מה שמתרחש מתאים בדיוק לתצפיותיו הנבואיות של הרא"ה הגדול, ולמעשה כתוב במפורש בדברי הנביאים כולם. וגם אם לא, הרי כידוע "כך היא גאולת ישראל, קמעא קמעא". החילוני הציוני בעיניהם הוא אדם שמתחבר לנקודה האלוקית הפנימית שלו דרך הלאומיות היהודית הקדושה (והפשיסטית). התיאוריה שלנו היא מושלמת. היא לעולם אינה ניתנת להפרכה, שהרי כל מה שיקרה או לא יקרה, מצוי זה מכבר בפיסקה זו או אחרת של 'אורות הקודש', או ב'מאמר הדור' (לדורנו?!).

פלפולים כאלו ניתן היה למצוא פעם בדיאלקטיקה המטריאליסטית (כגון בקונטרס החשוב: 'לנין והפיסיקה המודרנית', שיצא לחושך בסדרת 'קו אדום' של ספריית 'הפועלים במאבק'). גם כיום ניתן למצוא אותם לרוב בחב"ד (מפורש ברמב"ם שבכל דור יש משיח וחצי שמת וקם לתחייה, ויש להבחין בינו לבין 'בחינת משיח' שאינו קם לתחייה. היה צפוי מראש שהמשיח ימות, וזה בדיוק מתאים לתסריט שכתוב בדילוגי אותיות ב'תניא' וב'ליקוטי שיחות'. שלח פקס לקברו של הרבי שליט"א זצוקללה"ה ותיווכח).

מה שמשותף לכל אלו הוא מצב בו עמדה אידיאולוגית 'מוצקה' מגיעה אל המציאות עם מערכת הנחות אפריוריות, ומנסה לכפות עליה סד מושגי-אידיאולוגי מוכתב מראש (שאותו מכתיבים כמה 'אפיפיורים' שלעולם אינם טועים). עמדה כזו בדרך כלל מוצאת את עצמה מתנפצת על סלעיה של המציאות העיקשת, וכדי לשרוד היא מתחילה להתפלפל ולהתפתל, לבנות אפיציקלים ודיפרנטים, ובלבד שהעולם ימשיך לנוע במעגליה שלה. האמונה העיקשת בהנחות היסוד על אף שהן מנוגדות חזיתית למציאות אינה אלא 'מבחן אמונה'. כל מי ש'נכנע' לעובדות הוא פשוט פרגמטיסט עלוב. אנשים אינטליגנטיים מוצאים את עצמם במיצר, וככל שהאידיאליזם והאינטליגנציה היו גבוהים יותר, הספקולטיביות והניתוק מתגברים.

ישנן כמה וכמה אינדיקציות לאוטיזם הזה. לדוגמא, אחת מיני רבות, התדהמה שאחזה בציבור הדתי כאשר בג"ץ הפסיק את הבלעדיות של הגיור האורתודוכסי. תדהמה זו מנין? אני כבר שנים מתפלא איך זה לא קרה עד עכשיו, והתדהמה היחידה שאחזה אותי היא רק למראה התדהמה עצמה. האוטיזם הזה נובע מראיית בג"ץ כמבטא את היהדות, בג"ץ המטפיזי במקום בג"ץ הקונקרטי. תדהמה דומה שררה בציבור כתוצאה מתכנית ההתנתקות של אריק שרון, זאת על אף שהוא אמר זאת לפני הבחירות בקול צלול ורם (עד כמה שניתן לומר דברים צלולים בשלב ההוא). כל המצטטים את "דין נצרים כדין תל-אביב", שומעים רק מהרהורי ליבם, כדרכם של מנותקים מאז ומעולם. הם רואים את אריק שרון המטפיזי (הכהן הגדול תוצרו של צה"ל הקדוש), ולא הקונקרטי. יש עוד מאות דוגמאות כאלו.

האם הציונות סיימה את תפקידה?

מתוך אוסף הדוגמות הללו עולה כעת בבירור שהגיעה העת להשיל את המעטפת החילונית השטחית, ולחשוף מתוכה את עזוז קודשו של עם הקודש בארץ הקודש. כעת קאתי מר, והגיעה העת לומר לציונות שהיא סיימה את תפקידה. יש לעבור לפאזה הבאה בה תתגלה הנקודה החבויה של סגולת ישראל, שאף אחד לא מרגיש או מבחין בה בינתיים, אבל היא ודאי קיימת אצל כל אחד (חוץ מה'ערב רב'), והיא אשר מניעה את התהליכים.

מכאן יוצאת הקמת ה'סנהדרין' ההזויה והמגוחכת, שעליה כתבתי כאן לפני כמה גיליונות. מכאן עולים רעיונות של 'מדינת יהודה', או 'העם איתנו' (בעניין ההתנתקות, ובכלל), 'העם התפכח' (אחרי כל פיגוע, או טיל קסאם, או סקר של מינה צמח), הזיות על מלחמות לכיבוש הגלובוס (לפחות עד איראן) באמצעות צה"ל בן האלמוות, 'מנהיגות יהודית', 'פנים אל פנים' (או אחור באחור), מבצע 'מאמין וזורע' (שבו נזרעו בדבקות מיליוני שקלים באדמה פלסטינאית), 'היה לא תהיה', וגם… הדיון בשאלה 'האם הציונות סיימה את תפקידה'.

הצד השווה לכל אלו הוא ההנחה שנותר לנו רק להניף את הדגל, ואז ינהרו בעקבותינו כל הגויים (בני אם יהודייה) אל הר בית ה'. כל העייפים, הטועים, בעלי הנטיות האובדניות, המבולבלים. אלו שאינם יודעים מה הם עצמם רוצים ומתכוונים. אלו שהנקודה היהודית, שהם עצמם מתכחשים לה, מצויה בעצמיות עזוז סגולתם, ומחכה לנו שנעורר ונלבה אותה.

כתוצאה מתפיסות אלו, הציונות כביטוי לכלל ישראל, היא המנוף לשינוי (לפחות עד עכשיו). אנו לא פועלים על ר' יוסף בן שמעון, אלא רק על 'הציונות' כולה. ראובן ושמעון ישתנו ממילא. אנו נשנה את החוק, ואת הצביון של רשות הרבים, את שמירת השבת והכשרות בשגרירויות, ואז רוח האומה תנחה כבר את הפרטים. זוהי תמצית הציונות-הדתית, שלא כמו החרדיות הפרגמטית שדוגלת, למרבה האירוניה, ב… 'עוד דונם ועוד עז'.

אז מה בכל זאת?

לאחר שחיטת כל הפרות, הקדושות ושאינן כאלו, מהי בעצם האלטרנטיבה? כאמור, מנקודת מבט תורנית קשה להתכחש לכך שיש יד מכוונת להיסטוריה. קשה גם להתכחש לכך שיש לנו תפקיד כלשהו במערכת ההיסטורית. מה בכל זאת לא הכרחי במערכת ההנחות המנותקת שתוארה למעלה?

היסוד שמבחין בין ההנחות ההכרחיות לבין אלו המכשילות קשור בעיקר לעיוות של התעלמות מן המציאות עצמה, והיאחזות בתצפיות שנעשות דרכה אל הספירה המטפיזית שמאחוריה. מכאן עולה ראיית הדברים במונחי ה'תפקיד' שלהם, במקום ראייתם כשלעצמם.

מאז ומעולם יהודים לא עסקו ב'כבשי דרחמנא'. מאז תום תקופת הנבואה, אף אחד לא קיבל החלטות לאור ספקולציות אודות המטפיזיקה שמאחורי ההתרחשויות. היחס לאדם, או לחברה כלשהי, נקבע לאור מה שהיא, ולא לאור מה שהיא מייצגת. ה'תפקיד' שלנו אינו אלא מילוי חובותינו בצורה הטובה ביותר בנסיבות הקונקרטיות. לפי הרמב"ן יוסף עסק בהגשמת חלומותיו והולכת מגמתו של הקב"ה, אבל אנחנו אמורים לעסוק בחובותינו שלנו. הדרך להטמעת הרעיונות הדתיים-רוחניים אינה עוברת דרך הנחה דוגמטית שהם כבר קיימים, וגם לא דרך טיפול בסימפטומים במקום במחלות, או ברשות הרבים במקום באדם היחיד. כשאדם אינו מאמין, אי אפשר לבוא אליו בתביעות על שלימות הארץ, זהות יהודית, ובודאי לא בתביעה למתן עליונות לגיור הלכתי.

המישור שבו ניתן לנסות לטפל בבעיות אינו המישור הציבורי-כללי אלא המישור הפרטי. עם ישראל אינו קולקטיב חסר פנים, אלא אוסף של אנשים. הגיע הזמן להפסיק את ההזיות על 'יסוד כסא ה' בעולם', 'בגדי כהונה' וכדו', שמוליכות רק לאכזבות. המדינה אינה יסוד כסא ה' בעולם (אם יש בכלל דבר כזה). היא אף פעם לא היתה כזו. ניתן אולי לנסות ולפעול על מנת שהיא תהיה כזו. אי אפשר לומר לאדם אחר מה הוא באמת חושב, ולעורר בו נקודה מיסטית כלשהי שכביכול טמונה בו בלי ידיעתו. לא ניתן להפוך את הליכוד לתנועה משיחית, גם אם המנהיג שלה יהיה 'יהודי'. לכל היותר ניתן לנסות ולשכנע את ר' יוסף בן שמעון להתחיל לשמור מצוות. רק אחרי גיבוש המסד הבסיסי הזה ניתן לדרוש דרישות על רשות הרבים. הדרך היא מלמטה למעלה ולא כדרכה המסורתית של הציונות הדתית מלמעלה למטה.

קואליציות שטחיות עם מחנה לאומי-חילוני, גם הן נובעות מהתפיסה שמאחורי הלאומיות החילונית מונחת נקודה יהודית. לכן גדודי הילדים הנאיביים (עד גיל 22 ועד בכלל) חובשי הכיפות הסרוגות פועלים במרץ ובהתלהבות בכל בחירות עבור האליל התורן: בגין, ביבי, אריק שרון, שמיר, ואחר כך כמובן מתאכזבים מרה: "הרי הוא לא היה כזה". "הרי לא זה מה שהוא אמר". מסתבר שגם בבחירות הבאות יעבדו כל אלו, באותו מרץ, עבור אותם אלילים. הללו משליכים את יהבם, ובצדק, על המטפיזיקה שתשכיח את הקונקרטי. על ראיית הרצוי במקום המצוי. הם ימשיכו לנאום בכיכרות גלויי ראש יחידים לעיניו של המון חובשי כיפות סרוגות משולהבים, עד שיגיעו לכסא הנכסף שממנו רואים דברים שלא רואים מכאן. אבל אל חשש, עיני ההמון כלל לא רואות אותם. הן חודרות דרכם ופונות אל השמש העולה, ופניהם מזרחה.

סיכום

אין כל טעם לדון ב'תפקידה' של הציונות, אם בכלל יש לה כזה. הציונות היא תופעה היסטורית עובדתית (שעדיין קיימת, או שאולי כבר עברה מן העולם), ויש להתייחס אליה ככזו. השאלה הרלוונטית היא מה כל אחד מאיתנו אמור לעשות כעת במצב הנתון.

ענייני כאן אינו רק בתשובה לשאלה האם הציונות סיימה את תפקידה. הבעיה גם אינה מתמצה בכך שההנחה שבבסיס השאלה אינה נכונה. עצם השאלה הזו לא נראית לי מעניינת או חשובה. הרבה יותר מעניין ומועיל לשאול איך פועל המדע? מהו היחס למיתוס? האם יש בחירה חופשית ומה משמעותה? האם מיגו הוא 'כוח טענה' או 'מה לי לשקר'? מה הדין כששכח 'יעלה ויבוא' בערבית של ראש חודש תשרי שחל בט"ו סיון, וכדו'. זה לא רק יותר מעניין, זה גם יותר קונסטרוקטיבי ופרקטי…