חופש וחירות

בס"ד

2011

חרות על הלוחות

מיכאל אברהם

בין פסח לשבועות אנו עוברים מהחירות אותה קיבלנו בפסח, למכתב אלוקים שחרות על הלוחות שניתנו לנו בסיני. מהחופש אל הקשיח והחרות באבן. מהחופש אל השעבוד. והנה, חז"ל דורשים "אל תקרי חרות אלא חירות". הם רואים חירות דווקא במה שחרות על הלוחות. מהו הקשר בין שני אלו?

מקובל בעולמנו לחשוב שהחופש הוא ערך עליון. מאידך, ישנה אינטואיציה שבעולם הדתי החופש אינו ערך אלא לכל היותר אמצעי. מי שחופשי יכול לעשות יותר דברים (כולל לעבוד את ה'), אך החופש כשלעצמו אינו ערך. אולם אנחנו חוגגים את פסח חג החירות, ובמידה מסויימת הוא תופס מקום מרכזי יותר במסורת שלנו מחג השבועות – מתן תורה.

הגדרת חופש היא היעדר מגבלות. אולם ככזה, קשה לראות בו ערך. זהו מצב נתון, או שיש עליי מגבלות או שאין. מדוע לראות זאת כערך? דומה כי הסיבה לטעות הזו היא העובדה ששלילת חופש ממישהו היא מעשה לא מוסרי. מכאן עולה לכאורה המסקנה שחופש הוא ערך. אולם זוהי טעות. גם שלילת כסף ממישהו שהוא בעליו היא מעשה לא מוסרי. זה לא אומר שבעלות על כסף היא ערך. כסף הוא נכס, וככזה שלילתו מבעליו היא לא  מוסרית. גם החופש הוא נכס, ולא ערך, ולכן שלילתו היא לא מוסרית. ודוק, נכס ולא ערך.

לעומת החופש עומדת החירות. חירות משמעותה היא פעולה אוטונומית בתוך מגבלות נתונות. כשאדם נוהג כפי מה שהוא מאמין, הוא בן חורין. אך יש ערך לפעולה כזו רק אם אכן מוטלות עליו מגבלות. בהיעדר מגבלות אין חירות, ואין משמעות לחירות.

אם כן, החירות היא היפוכו של החופש. חופש הוא מצב ללא מגבלות. מי שמוטלות עליו פחות מגבלות הוא יותר חופשי, ולהיפך. לעומת זאת, ככל שיש על האדם יותר מגבלות כך פתוחה בפניו הדרך להיות יותר בן חורין. לא בכדי מלמד אותנו ר' יהודה הלוי "עבדי הזמן עבדי עבדים, עבד ה' הוא לבדו חופשי". כאשר אדם מקבל על עצמו את ה'מגבלה' של מחוייבות לתורה ומצוות, זה פותח בפניו את האפשרות להיות בן חורין. מי שחי מחוץ למגבלות לעולם לא יוכל להיות חופשי. אדם שמחליט עברו עצמו מה טוב ומה רע הוא אולי חופשי, אך בהחלט לא בן חורין. אין כאן פעולה אוטונומית, שכן קנה המידה שמעריך את מעשיו מוגדר על ידיו בעצמו. להערכה כזו אין שום משמעות (הוא תמיד ייצא צודק, מוצלח ומוסרי).

ישנו עוד היבט שמראה לנו שהחירות היא היפוכו של החופש. כפי שראינו, שלילת חופש ממישהו היא אסורה, אולם שלילת החירות היא בלתי אפשרית. לכל היותר ניתן להטיל עליו מגבלות, אך לעולם לא נוכל ליטול ממנו את היותו בן חורין. לכן חירות היא ערך, וחופש הוא לכל היותר נכס.

כפי שראינו, חירות היא פעולה אוטונומית בתוך המגבלות. האם גם בעולם דתי, או אפילו בעולם ההלכה, יש ערך לחירות? האם האוטונומיה אינה רעיון זר שאין לו מקום בעולם ההלכה? לכאורה אנחנו מחוייבים לאמת האלוקית ולהכרעות של מקורות קאנוניים (משנה, תלמוד, פוסקים. מה מקום יש לאוטונומיה בעולם הדתי?

על כך דרשו חז"ל "אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות על הלוחות". החירות היא דווקא על הלוחות. בהיעדר לוחות כיצד נראה את צורת החריטה של האותיות? אדם לא יכול לצור צורה משלו אלא במסגרת של קונטכסט נתון מראש. כשיש לוחות ניתן לחרות עליהן את אותיות שלנו, אבל באויר אין שום משמעות להבדלים בין צורות החריתה, או המסרים השונים. נראה כעת ביטויים הלכתיים לעניין זה.

ראשית, אנו מוצאים במסכת עירובין יג ע"ב את המימרא הבאה:

אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו – שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים.

אם אכן ר"מ כה גדול היה, אזי מי שחלוק עליו הוא כנראה טועה. אם כן, מדוע לא קבעו הלכה כמותו? האם העובדה שהוא היה כה חכם מוליכה למסקנה שאין הלכה כמותו? מסתבר שיש חובה להכריע הלכה כפי מה שנראה לנו ומובן בעינינו, גם אם זה בא על חשבון האמת ההלכתית העליונה. ההלכה מחייבת אותנו לאוטונומיה לא פחות מאשר לאמת.

וכך גם כותב מהר"ל בנתיב התורה סופט"ו:

כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו, שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד. וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו, עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו, ואין לדיין רק מה שעיניו רואות. והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חיבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עיור בדרך.

עדיף בעיני הקב"ה שאדם יכריע מדעתו גם אם הוא טועה, על פני פסיקה רק מתוך המקורות אף אם הוא צודק. האוטונומיה לא פחות חשובה מן האמת. האם הדבר נובע מכך שאין אמת? בודאי שלא. דווקא בגלל שיש אמת, ישנה חשיבות לפסיקה אוטונומית. אם לא היתה אמת הלכתית עליונה, לא היתה כל משמעות לאוטונומיה של הפסיקה. בהיעדר לוחות אין משמעות לחירות. בהיעדר מחוייבות ומגבלות שלא תלויות בנו (כמו האמת העליונה), אין משמעות לכך שאני עושה מה שאני חושב. במקום בו אני הוא קנה המידה, מהי המשמעות של העובדה שאני נוהג כפי שאני מבין?

אם כן, בפסח אנו יוצאים מעבדות לפרעה להיות עבדי ה'. עבדיי הם ולא עבדים לעבדים. החופש אינו אלא אשלייה. חירות יש כאן ולא חופש, חירות על הלוחות. כך אנו מגיעים מפסח ישירות למעמד הר סיני.