אז מה אם הוא ציווה?

שו"תקטגוריה: אמונהאז מה אם הוא ציווה?
אלי שאל לפני 4 שנים

לכ' הרב מיכאל אברהם
בסוף הקונטרס החמישי הסברת מה היא הכרת הטוב לקב"ה
אך לא הבנתי איך כזו הכרת הטוב אמורה להוביל את האדם עד כדי מסי"נ או עד כדי הרג כל בני משפחתו במקרה שהבורא מצווה עליו, והדימוי להורים אכן יפה אבל בהורים תחושת המחויבות שיש לנו להיטיב להם מדברת רק על טובות בסדר גודל קטן בהרבה בלי השוואה [צא לרחוב ותראה מה הסטנדרטים של כיבוד הורים בעולם ומה סדר הגודל של הכבוד שרוב דרי העולם תופסים שזה החובה המוסרית של בן לאביו].
ואם תטען שזה רק בהורים, אך בבורא העולם שהוא המקור לכול, ואנו הרבה יותר תלויים בו, הרגש הזה אמור להיות הרבה יותר חזק. עדיין לא הסברת למה הוא אמור להיות חזק בעוצמה כזאת שנקדיש את כל חיינו ונסכים למות ולעקוד את בני משפחתינו למענו. ואמירות שזה אינטואציה שיש באדם, לא יפתרו את זה, עד כמה שרחוק מהלב שאמור להיות לאדם אינטואציה כזאת.
מלבד זאת אינני מבין למה זה יוביל לקיים את המצוות, שהרי גם באבא כל מה שאעשה את רצונו זה רק כשזה ייטיב לו, אך כשהוא מורה לי לעשות דברים ומודיע לי שהוא עצמו לא צריך את זה, ואין לו בזה כל רווח, לא ארגיש כל צורך לקיים את הוראותיו, כי פשוט שגם אם הוא יצר אותי זה לא מאפשר לו להחליט מה אעשה, אלא זה רק מחייב אותי לדאוג שיהיה לו טוב, והרי בספרות היהודית כתוב אין ספור פעמים שבורא העולם עצמו מושלם ולא מרוויח כלום מכך שאנו מקיימים את המצוות, [וזה גם דבר מתבקש במישור הפילוסופי] וא"כ איזה הגיון יש שבגלל שהוא יצר אותי אני אקיים את המצוות רק כי הוא אמר לי לקיים אותם
ועכשיו אכתוב את הבנתי מה המחייב לקיים את המצוות:
להבנתי זה מגיע מכך שאדם מבין מיהו הקב"ה על כל עוצמתו ושהוא תכלית האמת והשלימות ומה זה העולם בתוך המערכת של הבורא ובכזה מצב אמור להיות לאדם אינטואציה טבעית להקדיש את כל חייו למענו כי כשהוא קולט שהוא עפר ואפר דבר בטל בעולם גשמי שרק נברא בתוך מערכת בה יש אל שהוא היחיד שאמיתי והוא הכל וכל השאר מולו אינו אלא שקר והבל, דברים כאלו מושכים אדם מחפש אמת לרצות באמת ולעשות את האמת ולא לדבוק ברצונותיו ותאוותיו שבתפיסתו זו אינה אלא שקר.
ואכן מי שיגיד שאין לו את הרגשות האלו אין לי מה להגיד לו בדיוק כמו שמי שיגיד שהוא לא מבין ואין לו כל רגש להכיר טובה או לנהוג במוסר לא יהיה לי מה לענות לו ברמה הלוגית וכמו שהבאת בקונטרס שלך.
ואכן דברים אלו לא מסתדרים עם כל האמור בדברי הראשונים הנ"ל אך זו הצורה היחידה שאני יכול להבין מה מחייב אותי למסור את נפשי בשביל לקיים את הוראות הבורא.

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 4 שנים

אני חושב שהערתי על כך. ראשית, יש הבדל בין הכרת טובה על שילדו אותי לבין הכרת טובה למי שאחראי בלעדית לקיומי וקיום כל העולם כולו. זה הבדל כמותי ואיכותי (ושוב, לא הכרת טובה מוסרית אלא אונטית). שנית, אם באמת לדעתך אין די בכך בכדי למסור נפש – אז אל תמסור. אם זה השיקול אז זה השיקול. אני לא בוחן שיקול דרך תוצאותיו. שלישית, המחויבות לקיים את ציווי ההורים אינה רק כשזה מיטיב לי. ה פשוט לא נכון, כי דבר כזה אינו מחויבות. המחויבות היא עבורם ולא עבורי. אחרת זה אולי אמון אבל לא מחויבות (שהיא עניין ערכי).
אני לא רואה הבדל גדול בין מה שאתה כותב לדבריי.

אלי הגיב לפני 4 שנים

מעולם לא טענתי שזה חייב להיות דומה להורים
אתה הבאת מקור מכיבוד הורים ומכך המצאת שיש לאדם את אותו חוש טבעי גם כלפי הבורא אבל עד כדי למסור את הנפש ועל זה כתבתי שעיקר הקושי בחוש זה איך הוא מגיע לדרגות של מסי"נ ואת העיקר א"א לדמות להורים
ואכן אם אני לא רוצה לא אמסור את הנפש אבל אתה מדבר בשם העולם שזה מקור החוש הטבעי שלהם ולדעתי זה ממש לא מקור החוש הטבעי שלהם כי חוש טבעי זה לא מוביל אנשים עד כדי מסי"נ
אולי לא קראת טוב אבל מעולם לא כתבתי שאני מכבד הורים "בשבילי" אלא "בשבילם" אני עושה להם מה שטוב להם ולא מקיים את רצונם אם סתם בא להם לתת לי הוראה לעמוד על רגל אחת ועל זה שאלתי שהמצוות לא נועדו בשביל הבורא כי אין לו בזה כל ריווח
מה שכתבת שמה שהסברתי בסוףלא שונה משלך פשוט לא מובן לי כי זה ממש שני דברים שונים אתה מתייחס לכך שהוא המקור כמו בהורים אלא שכלפיו החוש הטבעי יותר גדול ואני מתייחס לגדלותו ולכך שהוא האמת ואנחנו השקר דבר שבכלל לא קשור לדימוי להורים

mikyab צוות הגיב לפני 4 שנים

ואם טוב להם שתעמוד על רגל אחת? או שהם חושבים שזה טוב לך?
כבר עניתי לך שזה כן טוב ומועיל לקב"ה, ולכן ההשוואה כן נכונה לדעתי.
ראה בטורים 120 ובעיקר ב-170.

השאר תגובה

Back to top button